ספוריה
 | |
| ציור משנת 1859 | |
| טריטוריה |
 המנדט הבריטי |
|---|---|
| מחוז | מחוז הגליל |
| נפה | נפת נצרת |
| שפה רשמית | ערבית |
| שטח | 41,748 דונם עות'מאני (1945) |
| סיבת נטישה | מבצע דקל |
| תאריך נטישה | 16 ביולי 1948, 7 בינואר 1949 |
| יישובים יורשים | הקיבוץ הסוללים, מושב ציפורי והגן הלאומי ציפורי |
| דת | מוסלמים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ ביישוב לשעבר | 4,330[1] (1945) |
| אזור זמן | UTC +2 |
|
(למפת הגליל המערבי רגילה)   ספוריה | |
ספוּרִיֶה (ערבית: صفورية) הייתה עיירה ערבית בגליל התחתון, בגבול רכס הרי נצרת וגבעות אלונים, כ-6 קילומטרים צפונית לנצרת, בגובה 260 מטרים מעל פני הים. העיירה הייתה שייכת לנפת נצרת שבמחוז הגליל על פי סקר הכפרים שנעשה בשנת 1945 שטחי אדמותיה היו 41,748 דונם טורקי ואוכלוסייתה מנתה 4,330 תושבים. במלחמת העצמאות במהלך מבצע דקל ב-16 ביולי 1948 העיירה נכבשה והתרוקנה מתושביה.
היסטוריה
השם ספוריה ניתן למקום לאחר כיבושו ב-1263 בידי הממלוכים בראשות הסולטאן בייברס ושימר את שמה של העיר היהודית הקדומה ציפורי שהייתה שם בעבר.[2] בשנת 1516, בעקבות קרב מרג' דאבק, עברה ארץ ישראל, ובכלל זה ספוריה, לשליטת האימפריה העות'מאנית. בסוף המאה ה-16 התגוררו ביישוב 366 משפחות ו-34 יחידים, כולם מוסלמים. באותה עת הייתה ספוריה גדולה מנצרת הסמוכה.
במאה ה-18 הפך שליט הגליל דאהר אל עומר את מצודת ציפורי החרבה לבית ספר לילדי העיירה. תחילת המאה ה-19 כתב הסופר הבריטי ג'יימס סילק בקינגהאם שכל תושבי הכפר היו מוסלמים. באותה תקופה התגוררו ביישוב כ-2,500 תושבים.
בשנת 1900 נפתח בכפר בית ספר יסודי לבנים, מאוחר יותר הוקם גם בית ספר לבנות. בשנת 1923 זכה הכפר למעמד של מועצה מקומית. תושביו התפרנסו מגידול חיטה, זיתים ורימונים.
במרד הערבי הגדול ב-1936 הקים הצבא הבריטי עמדה באזור. באותה תקופה היה ספוריה הכפר הערבי הגדול ביותר בגליל הן מבחינת מספר תושביו והן בשטחו והיה אחד מארבע המועצות המקומיות בגליל[3].
בתקופת מלחמת העצמאות הושיטו אנשי הכפר סיוע ללוחמיו של פאוזי אל-קאוקג'י. ב-15 ביולי 1948, במסגרת מבצע דקל, הופצץ הכפר על ידי מטוס של צה"ל ותושבים אחדים נהרגו. הכפר נפגע גם מירי של מרגמות ובעקבות הבהלה שפרצה ברחו רוב תושביו ממנו. בכפר נשארו רק כ-100 זקנים שגורשו מאוחר יותר. כיבוש העיירה ספוריה בבוקר ה-16 ביולי ערער את המוראל של אנשי נצרת הסמוכה ותרם לנפילתה בהמשך היום. ההיסטוריון בני מוריס מציין כי תושבי הכפר רשמו לחובתם "מסכת ארוכה" של התנכלות להתיישבות היהודית באזור וכי כוחות צה"ל נתקלו בספוריה בהתנגדות עזה. לדבריו, תושבי רוב הכפרים האחרים שנכבשו בשלב זה של המבצע, שבהם הייתה התנגדות מועטה או שלא הייתה התנגדות כלל הורשו להישאר בבתיהם. בחודשים שלאחר מכן החלו מאות מהתושבים לחזור לבתים. על פי מוריס, השלטונות חששו שתהליך זה יימשך ואף הזהירו כי אם לא ייפסק יהיה צורך לכבוש את הגליל מחדש. בנוסף, יישובים יהודיים סמוכים רצו את אדמות הכפר. לפי מחקרו, בתחילת ינואר 1949 היו במקום כ-550 איש, והוצאה פקודת פינוי. 14 איש הועברו אל מעבר לגבול, וליתר הורו לעבור לעילוט. ככל הנראה רבים עברו לנצרת הסמוכה (שם התיישבו במה שהפך לימים לשכונת צפפרה) והשאר לעילוט, לריינה ולקאנא.[4]
בינואר 1949 הוקם בקרבת מקום בו שכנו בתי העיירה המושב ציפורי. השטחים החקלאיים שהיו שייכים לתושביה ניתנו למושב ציפורי וקיבוץ הסוללים[דרוש מקור]. באזור בו שכן היישוב נמצא האתר הארכאולוגי ציפורי.
קישורים חיצוניים
- מיכאל יעקובסון: מה יותר חשוב מהפסיפס בציפורי?, אתר 'דוגרינט', 9.2.13
- מיכאל יעקובסון: על שרידי הכפר בתחומי גן לאומי ציפורי, אתר 'חלון אחורי', 26.5.13
הערות שוליים
- ^ Sami Hadawi, Village statistics 1945, Classification of Land and Area Ownership in Palestine, Beirut, 1970 דפים סרוקים באתר פלסטין ריממברד
- ^ זאב וילנאי, אנציקלופדיה אריאל עמ' 6296
- ^ עיריות ומועצות מקומיות בגליל, דבר, 1 בדצמבר 1933
- ^ The Birth Of The Palestinian Refugee Problem Revisited Cambridge University Press, מסת"ב 0-521-00967-7 pp 516-517; לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עמ' 269-268, 322-321
