התנדבות היישוב לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה

במהלך מלחמת העולם השנייה התנדבו רבים מבני היישוב העברי בארץ ישראל לצבא הבריטי כדי להשתתף במלחמה נגד גרמניה הנאצית. היישוב ראה עצמו בנסיבות אלה כבן ברית אקטיבי של הממלכה המאוחדת (בריטניה), ובמהלך המלחמה התנדבו 38,000 יהודים לשרת בצבא הבריטי, מספר רב ביותר ביחס לאוכלוסיית היישוב הכוללת באותה עת, שמנתה כ-431,000 איש.

יחסה של הנהגת היישוב לשירות בצבא הבריטי בא לידי ביטוי בדברים שנאמרו, עם פרוץ מלחמת העולם, על ידי הנהלת הסוכנות היהודית, שהייתה הנציגות הרשמית של יהודי ארץ ישראל:

הספר הלבן ממאי 1939 פגע בנו קשות. וכמקודם נעמוד במלוא יכולתנו על זכות העם היהודי במולדתו אולם... המלחמה שהוטלה עכשיו על בריטניה הגדולה היא מלחמתנו, וכל עזרה שיהי ביכולתנו וברשותנו להושיט לצבא הבריטי ולאומה הבריטית - ניתן בנפש חפצה..

— קיצור תולדות ההגנה, ההוצאה לאור של משרד הביטחון הקריה תל אביב עמודים 358 359, לפי אתר "עמלנט"

ההתנדבות וההסתייגות

בהתקרב המלחמה הודיע נשיא ההסתדרות הציונית העולמית, חיים ויצמן, ב-29 באוגוסט 1939, לראש-ממשלת בריטניה נוויל צ'מברליין: "...היהודים עומדים לימין בריטניה הגדולה ... הסוכנות היהודית מוכנה ומזומנה לפתוח מיד בעשיית סידורים לניצולם של כוח-אדם יהודי, כושר טכני, אמצעים וכיוצא בזה ..." ומכאן ועד סוף המלחמה עשה כל שביכולתו כדי לקדם גיוס יהודים בכלל ובני ארץ ישראל בפרט, בתור שכאלה, לשרות בצבאות בעלות-הברית.

הבריטים נלהבו פחות. ב-2 בספטמבר 1939 ענה צ'מברליין לוויצמן בנימוס צונן כי הוא שמח לקבל את ההבטחה שבמכתבו, אך "הן לא תחכה לשמוע ממני בשלב הנוכחי יותר מזה שהבטחותיך החדורות רוח של מסירות ציבורית נתקבלו ברצון". מספר ימים לפני פרוץ המלחמה התריע ארצ'יבלד ויוול (Wavell), מפקד הכוחות הבריטיים במזרח התיכון, בפני הלורד גורט (Gort), ראש המטה הכללי הקיסרי, כי יש להיזהר מן האופורטוניזם היהודי, המבקש לנצל את מצוקת בריטניה "כדי לקדם ... הקמת צבא יהודי בארץ ישראל ... במסווה המפוקפק של עזרה למאמץ המלחמתי הבריטי". עם חוסר התלהבותה, בכל זאת, הקשיים של בריטניה, רצונה בכוח אדם, בשירותים טכניים ובשירותי עזר, באזור מרוחק מבריטניה שמרבית אוכלוסייתו ברמה טכנולוגית והשכלתית נמוכה, אזור שלעיתים הקשר בינו לבריטניה היה קשה, הביאו לגיוס במספרים גדלים והולכים של יהודים מארץ ישראל, ליותר ויותר חיילות של הצבא הבריטי.

הממשל הבריטי הסתייג מהגיוס מהסיבות הבאות:

• התעמולה הנאצית טענה כי המלחמה היא של היהודים. צידוק לכך היה יכולה להיות קיומן של יחידות עבריות בצבא הבריטי.
• מפקד הכוחות של הצבא הבריטי טען כי 40,000 חיילים יהודים מארץ ישראל יפגעו באיזון העדתי העדין שקיים בארץ. והרי רק עתה הסתיים דיכוי המרד הערבי הגדול.
• היה חשש כי היהודים שיוכשרו להיות חיילים יוכלו בעתיד להיות הגרעין לצבא יהודי עצמאי שעלול להילחם נגד הצבא הבריטי.

מיד עם פרוץ המלחמה, בסוף שנת 1939, הכריזו המוסדות הלאומיים של היישוב היהודי על מפקד שיביע את נכונות היישוב להתגייס למלחמה באויב הגרמני. 40,000 צעירים התייצבו במפקד והביעו נכונות להצטרף מיד לצבא הבריטי ולהילחם בשורותיו - תחת דגל עברי. משה שרת (אז - משה שרתוק), ראש המחלקה המדינית בסוכנות היהודית, הוא שיזם את התוכנית לגיוס המוני לצבא הבריטי.

בקיץ 1941 הסתיימו הספקות, הצבא הגרמני תקף את ברית המועצות והיה במדבר המערבי בדרכו לכיבוש תעלת סואץ - עורק החיים של האימפריה הבריטית. בארץ ישראל התעוררה מחדש התביעה להתגייס, בצורה המונית, לצבא הבריטי. וכך הכריזו המוסדות הלאומיים על צו גיוס של רווקים מגיל 20 עד 30 ונקטו אמצעים נגד המשתמטים ממילוי הצו. היו היסוסים בקרב חייבי הגיוס, בין השאר, בקרב הציבור הדתי, שבדרך כלל נרתע מצבאיות והכיר את הבעיות הכרוכות בשירות בצבא זר.

המרות הלאומית על המתגייסים נשמרה באמצעות עסקני היישוב שהתגייסו לצבא. הם גויסו אמנם על מנת לתת דוגמה לציבור, אך בהמשך נעשה בהם שימוש לשמירת המרות היישובית על החיילים במסגרת הצבא. במיוחד השיטה פעלה אצל הבריגדה היהודית: היו שתי היררכיות" ה"צבאית" מהמטה ליחידות וה"אזרחית" שהעבירה הנחיות מהמוסדות הלאומיים דרך "ועד הבריגדה". ההנחיות היו בעיקר בתחום ההכשרה, החינוך והעלייה לשארית הפליטה.

תחילת הגיוס

הראשונים שהתגייסו לצבא הבריטי היו 12 חיילים, אשר כבר ב-7 בספטמבר 1939 - שבוע ימים לאחר פרוץ המלחמה - התגייסו להפעלת סוללת תותחים אנטי-אווירית במפרץ חיפה, להגנה על בתי הזיקוק ונמל חיפה - הנמל עמוק המים היחיד בארץ ישראל. הבריטים ניסו לגייס יהודים וערבים לפלוגות מיוחדות ולנטרל בכך את החסרונות שראו בגיוס יחידות עבריות הומוגניות, אך ללא הצלחה רבה.

הבריטים היו מעוניינים בבעלי מקצוע. וכך גויסו רבים ליחידות הנדסה, הובלה, תחזוקה ורפואה וכן אלפים לחיל החפרים. אשר למניעים לגיוס, היו שטענו כי ברוב המקרים המניעים היו כלכליים גרידא. בארץ ישראל שררה אבטלה נרחבת, והגיוס לצבא נראה לרבים פתרון הולם, בייחוד כאשר התנהל בעורף החזית: במזרח התיכון ככלל ובארץ ישראל בפרט - למקצועות אזרחיים נבחרים. עם זאת היה גם רצון לקחת חלק בלחימה נגד האויב הנאצי. בייחוד אצל העולים שהגיעו בעשור האחרון ממרכז אירופה ועמדו על משמעות המשטר הנאצי. רשמית הוצגו שתי סיבות: נקמה בגרמנים והכנה של גרעין לצבא העברי, לעת הצורך. במסגרת התנדבותם של בני היישוב לצבא הבריטי גויסו חלקם לחיל האוויר המלכותי ואחדים, כריצ'רד לוי-הארשר, עזר ויצמן ואהרון רמז, היו לטייסים בחיל האוויר המלכותי.

ביוני 1942 יצאה הסוכנות היהודית לארץ ישראל בקריאה להתנדב ליחידות הצבא הבריטי, לאחר שהוחל כבר בינואר 1942 בגיוס מתנדבים, כולל נשים למקצועות פקידות, חיל רפואה, ונהגות, כולל רכב כבד ואפילו לחיל האוויר.

כ-4,000 מבנות היישוב שירתו במסגרת זו, למעלה מ-3,000 ב-ATS, חיל העזר לנשים, ועוד כ-700 ב-WAAF, חיל העזר האווירי לנשים.

חיל החפרים ו"קומנדו 51"

ערך מורחב – מתנדבי היישוב בחיל החפרים

ערך מורחב – קומנדו 51

הראשונים שהתגייסו מקרב יהודי ארץ ישראל היו כמה אלפי צעירים שהצטרפו לחיל החפרים ( Auxiliary Pioneers), ליחידות ההנדסה השונות, לפלוגת תפעול הנמלים 1039 וליחידות אחרות כמו חיל הקשר, התובלה, התחזוקה, חיל האוויר ועוד. חיילים אלו שרתו בכוח עזר לצבא הלוחם במסגרת חיל החפרים, שעסק בין היתר בחפירת עמדות וביצורים, סלילת כבישים ופריצת דרכים, הנחת קוי מים ועוד שלל פעולות הנדסה בינוי. היחידות שבהם היו חיילים יהודים השתתפו בלחימה בצרפת, ביוון ובאי כרתים. בשנת 1941 1,500 מהם שנלחמו במערכה ביוון, עם כניעת הכוחות הברטיים, נפלו בשבי הגרמנים. נשלחו למחנות שבויים בשטחי פולין : הוחזקו כשבויים במחנות עבודה (עבודת פרך כפויה, במכרות פחם, כריתת יערות ועוד) . לקראת תום המלחמה, נשלחו ל"צעדות מוות" לשטחי גרמניה. 400 חיילים נהרגו במהלך הלחימה והשבי. מרבית השבויים, שוחררו רק בשנת 1945, עם סיום המלחמה., לאחר שבעצם עברו "שואה פרטית משלהם".

החיילים השתתפו גם בפעילויות של הצבא הבריטי באריתראה, בסוריה, בעיראק ובהגנה על מצרים. רק לאחר פרק זמן ניאותו הבריטים לשתף את בני היישוב ביחידות הלוחמות במסגרת של פלוגות הבאפס (כינויו של "הגדוד המלכותי של קנט המזרחית"). סיבת השילוב בגדוד קיים הייתה הרצון שלא להקים יחידה מיוחדת לאנשי היישוב. עד מהרה התברר כי גם במסגרת זו מעסיקים הבריטים את מתנדבי היישוב בתפקידי שמירה על מתקנים, שדות תעופה ומחנות שבויים. כן נתקבלו מתנדבי היישוב לפלוגות תובלה והנשים המתנדבות שירתו בחיל העזר לנשים. אחדים ממתנדבי היישוב התקבלו לשרת בחיל האוויר המלכותי ובצי המלכותי (הידועים מביניהם עזר ויצמן ואהרון רמז ששירתו כטייסים בחיל האוויר הבריטי והיו לימים ממפקדי חיל האוויר).

חלק מהחפרים גויסו באוקטובר 1940 ליחידת הקומנדו 51, שמנתה כ-360 לוחמים, יהודים וערבים, כ-60% מהם יהודים. היחידה, בפיקוד לויטננט קולונל הנרי קייטר, לחמה במדבר המערבי, ולאחר מכן במערכה במזרח אפריקה עד שפורקה באמצע 1941. לוחמי היחידה הצטרפו לאחר מכן ליחידות קומנדו אחרות כגון קבוצת החקירות המיוחדת.

התותחנים

קובץ:GROUP OF ARTILLERY DIVISION OF THE JEWISH BRIGADE.JPG

צעדת התותחנים מהבריגדה בתל אביב - 1955

שלוש יחידות של תותחנים הגנו על ארץ ישראל במלחמת העולם השנייה: הגונדה הראשונה, הסוללה הארצישראלית הראשונה לתותחנות נגד-מטוסית, גונדת תותחני החוף מס' 17, גדוד תותחני שדה 202 (202 Jewish Field Regiment RA). עיקר תפקידם היה להגן על מתקנים אסטרטגיים של הצבא הבריטי. למרות שהיו הפצצות על האוכלוסייה האזרחית, כמו שקרה בתל אביב ובחיפה, הרי ההגנה האווירית לא נועדה להגנה על האזרחים.

היחידה הראשונה הוקמה ב-7 ספטמבר 1939, מנתה 42 חיילים, ושמה היה גונדת תותחני החוף מס' 17. היא נועדה להגנת חופי ארץ ישראל. היא כללה 4 תותחי נ"מ 6 אינץ' שהוצבו 2 בבת גלים ו-2 בשפך הקישון. בסתיו 1941 מנתה הגונדה 7 תותחי נ"מ 6 אינץ' שהוצבו: 3 - על הכרמל בסטלה מאריס, 2 - בבת גלים ו- 2 בקריית ים של היום, להגנה על בתי הזיקוק. בנוסף לכך: 2 תותחים דו-קניים 6 ליטראות שהוצבו על שוברי הגלים בכניסה לנמל חיפה להגנה מפני התקפות ימיות ועשרה זרקורים בקוטר 90 ס"מ.

בסתיו 1941 הוקמה היחידה השנייה של ארטילריה נגד מטוסים. היחידה מנתה בתחילה 81 חיילים ובהמשך הגיעה ל-300 חיילים. המתנדבים אומנו בתותחי 20 מ"מ איטלקיים ובמקלע כבד נ"מ "לואיס". סוללה תותחנים אחת צורפה לגדוד תותחנים בריטי בלבנון וסוריה, להגנת הנמל בטריפולי שבלבנון. נשקם היה: תותחי 75 מ"מ וזרקורים. הגונדה הארצישראלית הגנה על אזור חיפה, על תחנת הכוח בנהריים, על מפעלי ים המלח ועל שדות התעופה בתל נוף ורמת דוד. בשנת 1942 הוחלף הנשק לתותחי נ"מ חדישים 40 מ"מ תוצרת "בופורס". לקראת סוף 1943 עברה הגונדה – כולה ממוכנת – להגנה על האי קפריסין.

היחידה החשובה ביותר הייתה השלישית: בסתיו 1944 הוקם גדוד תותחני שדה 202. הוא מנה 600 חיילים, ביניהם היה אחד מבני משפחתו של הברון רוטשילד, אדמונד דה רוטשילד, יליד 1916 דור חמישי לשושלת רוטשילד הבריטית, אשר הקים ופיקד על סוללת תותחים בבריגדה היהודית, ועוד 300 חיילים בריטיים להשלמת התקנים. מבנה הגדוד וחימושו היה: 3 גונדות בנות 2 סוללות כל אחת (לכל גונדה מנ"א) סה"כ 24 תותחי שדה 25 ליטראות. מ-27 במרץ עד 15 באפריל 1944 סייע הגדוד לחי"ל בקרבות ההגנה על נהר סניו, בצליחתו ובמרדף אחרי נמלטים. ב-6 באוגוסט 1946 פורק החי"ל.

חיל הרגלים - הבאפס, Buffs

ערך מורחב – מתנדבי היישוב בבאפס

בספטמבר 1940 הוקמה הפלוגה העברית הראשונה של חיל הרגלים בתוך הרגימנט האנגלי -Buffs - הכינוי הרשמי של ה-Royal East Kent Regiment. שירותם של פלוגות עבריות של חיל רגלים סדיר בצבא הבריטי הייתה פריצת דרך חשובה לבניית כוח צבאי יהודי בארץ אף על פי שפלוגות אלו עסקו בעיקר בתפקידי אבטחה, שמירה וליווי שיירות. בסופו של דבר קמו 15 פלוגות רגלים יהודיות, ב-1942 הורכבו מפלוגות אלה שלושה גדודי הרגימנט הארץ ישראלי, ואלה היוו את המסד להקמת החי"ל ב-1944.

הבריגדה היהודית

ערך מורחב – הבריגדה היהודית

הנהגת היישוב דרשה ולחצה במשך כל שנות המלחמה להקים יחידה עברית לוחמת, כדוגמת הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה. רק בהתהפך גלגל המלחמה ולקראת סופה הסכימו הבריטים בשנת 1944 להקים את "הבריגדה היהודית", או בשמה המלא "החטיבה היהודית הלוחמת", שמפקדה היה בריגדיר לוי בנימין, קצין יהודי בצבא הבריטי, וכל לוחמיה ומפקדיה היו מבני היישוב. החטיבה נלחמה בחזית האיטלקית וספגה אבידות והרוגים.

בסיום הלחימה עסקה הבריגדה בהצלת ניצולי השואה, שנקראו "העקורים", אשר נשארו ללא משפחות וללא קורת גג. חיילי הבריגדה סייעו לעקורים להתארגן במחנות מעבר לקראת עלייתם לארץ ישראל. בינתיים הם דאגו לארגון פעולות חינוך לילדים הניצולים ולפעולות תרבות למבוגרים, אשר ייקלו בעתיד את קליטתם בארץ ישראל.

רבים ממפקדי צה"ל במלחמת העצמאות רכשו את ניסיונם הקרבי והפיקודי במסגרת החטיבה.

צנחני היישוב

ערך מורחב – צנחני היישוב

ביישוב היו ילידי ארצות מרכז אירופה. טבעי היה שהצבא הבריטי ירצה להשתמש בהם למטרות חבלה ואיסוף מודיעין. המוסדות הלאומיים ראו במשלוחם לאירופה אפשרות לייצור מגע עם היהודים בארצות האלה: הן לשם סיוע - אם כי מצומצם והן לשם ארגון התנועה הציונית. היתרון של הנבחרים לשליחות היה שהם הכירו את השפות, את קודי ההתנהגות וחלקם נראו כמו בני ארצות הכבושות. 32 מתושבי היישוב הוכשרו והוצנחו באירופה . חנה סנש ועוד שישה מחבריה הוצאו להורג על ידי הגרמנים.

הצי המלכותי הבריטי

ערך מורחב – מתנדבי היישוב לצי המלכותי הבריטי

מתנדבי היישוב לצי המלכותי הבריטי היו יהודים מן היישוב העברי בארץ ישראל שהתגייסו לצי המלכותי הבריטי (RN) בשנת 1942, באמצעות המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, כדי לתרום למאמץ הכולל במלחמה בגרמניה הנאצית וכדי לרכוש ידע בנושאי הימאות. הימאים היו פזורים בכלי שיט ובמספנות הצי באגן הים התיכון ומספר מועט מהם שירתו גם בצוללות, בטרפדות ובמשחתות. לצי המלכותי הבריטי התנדבו כ-1100 מבני היישוב מתוכם 13 קצינים.

הצי המסחרי המגויס

ערך מורחב – מתנדבי היישוב לצי המסחרי המגויס

מתנדבי היישוב לצי המסחרי הבריטי המגויס לצי המלכותי הבריטי היו יהודים ארץ-ישראלים שפעלו ברובם דרך החבל הימי לישראל ובית הספר הימי של בית"ר. בניגוד לימאי הצי המלכותי, שהיו חיילים ולשם גיוסם נדרש מאמץ מדיני לפתוח את שערי הצי בפני מתנדבי היישוב, לא היו מגבלות ותנאים לקבלת ימאים לצי המסחרי. חלקם אף החלו עבודתם בצי הסוחר טרם פרוץ מעשי האיבה.

הרבנים הצבאיים

ערך מורחב – הרבנים הצבאיים בצבא הבריטי

ספר למתנדב היהודי לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה - 1939 - 1945

הרבנים הצבאיים בצבא הבריטי (Jewish Chaplain) היו חלק מהיחידה של קציני דת בצבא הבריטי. תפקידם היה לספק לחיילים היהודים שירותי דת, חברה, ותרבות לא רק בארץ ישראל, במזרח התיכון ובצפון אפריקה, אלה גם בארצות המזרח הרחוק וכמובן בעת הלחימה באירופה. הרבנים היו מארץ ישראל ומקהילות חבר העמים הבריטי. הצבא הבריטי העניק כבוד לרבנים הצבאיים והעניק להם דרגות צבאיות בכירות, תנאי שירות נאותים, ובדרך כלל השתדל להענות לבקשותיהם. בתום המלחמה הרבנים הצבאיים פעלו בארגון הקשרים עם יהדות הפליטה, הגישו עזרה לקהילות המשתקמות ולריכוזי הפליטים במוצרי מזון כשר ובאביזרים דתיים. בסופו של דבר סייעו להם בעלייה לארץ ישראל.

ההווי הציבורי

חלק ניכר מהמתנדבים היהודים שהו בזמן המלחמה במצרים. לרוב, חיילים אלה שירתו בבסיסים עורפיים ויכלו לצאת בסוף יום העבודה ובסופי שבוע לערי מצרים. המקומות הפופולריים היו היכן שהיו קהילות יהודיות בקהיר, באלכסנדריה ובאיסמעיליה. יותר מאוחר, עם כיבוש צפון אפריקה, היו גם בטריפולי ובבנגאזי שבלוב, ובתחילת המלחמה היו גם בביירות שבלבנון. במקומות אלה הוקמו על ידי הקהילות היהודיות המקומיות בשיתוף עם הוועד למען החייל מועדונים, שאליהם הגיעו צעירים וצעירות יהודים מקומיים. היכרויות אלה הביאו לעידוד העלייה לארץ מיוצאי הארצות האלה.

אחת הערים המרכזיות שבהן נפגשו החיילים והחיילות היהודים הייתה איסמעיליה, במרכז אזור תעלת סואץ, שבו היו מרוכזים בסיסים צבאיים גדולים. בניהול הקהילה המקומית ובעזרת הוועד למען החייל הוקם במקום מועדון. הקהילה המקומית באה לעזרת החיילים שחיפשו סביבה יהודית אוהדת. במיוחד הצטיינו המשפחות היהודיות בארגון סדר פסח, תוך הקפדה על כשרות המאכלים. הצבא הבריטי היה מוכן לספק את כל הדרוש לסדר של מאות חיילים. וכך, הבריטים קנו בהמות חיות רבות וארגנו בית מטבחיים מיוחד לחיילים. יין ומצות, הביא "הוועד למען החייל" מארץ ישראל. ההעברה הוסדרה באמצעות גיוס קרונות רכבת משא שהגיעו עם המטען מארץ ישראל למצרים. במקום נערך אחד ה"סדרים" הגדולים של החיילים היהודים שהיו במצרים.

חללים

מקרב מתנדבי היישוב בצבא הבריטי נפלו כ-800 חללים.

קרוב ל 200 חללים נפלו מפלוגות החפרים השונות, פלוגת תפעול הנמלים 1039, חיל ההנדסה הקשר התובלה התחזוקה וחיל האוויר במהלך קרבות הבלימה ביוון וכרתים, וחלקם מונצחים באנדרטאות משרד הביטחון ובאתר היזכור. מרבית חללים אלו נפלו בחודשים אפריל-מאי ביוון וכרתים ומיעוטם בשנים שקדמו להם עת שרתו לאורך ציר הלחימה במדבר המערבי. השבויים הארצישראליים שנפלו בשבי בקלמטה ובכרתים בידי הנאצים ספרו כ-40 חללים החל מימי השבי הראשונים במחות המעבר ביוון דרך 4 שנות השבי הארוכות בפולין ובצעדות המוות.

חללי חיל החפרים שנהרגו טרם הנפילה בשבי קבורים במדבר המערבי וביוון, חללי השבויים מהיחידות השונות קבורים ביוון ובפולין. הם מונצחים באנדרטאות בבתי העלמין הבריטיים באתונה ובקרקוב.

עם שובם דיווחו השבויים על חברים רבים נעדרים שאת שמותיהם לא יכלו לזכור או לדעת ובהתאם לא תועדו מעולם, והערכות מדברות על עשרות רבות ואולי אפילו מאות.

הפרופסור יואב גלבר קבע כי כל סיכום מספרי של פרשת השבי, נתוני השבויים, החללים והבורחים יהיה בלתי-מדויק.

קבוצה נוספת הייתה מבין פלוגת ההובלה 462 שאנייתה, ארינפורה, טובעה בים התיכון בידי מטוסים גרמניים. באסון זה נספו 139 חיילים.

בבית הקברות הצבאי ברוונה שבאיטליה, קבורים 33 חללי הבריגדה היהודית.

חיילים אחרים נספו בין היתר בתאונות וקבורים, לפי המסורת הבריטית, באזורי הקרבות. בין השאר, במקומות הבאים:

• במצרים: בהליופוליס, בקהיר ובסואץ
• בצפון אפריקה: באל-עלמיין ובבנגאזי
• באיטליה: בבתי הקברות הצבאיים - בארי, רומא, פירנצה ואנקונה
• בשאר אירופה: בקרקוב שבפולין

ראו גם

• היישוב היהודי בארץ ישראל בימי מלחמת העולם השנייה
• בית הקברות הצבאי (רוונה)
• החיילים היהודים בחיל הספר העבר-ירדני

לקריאה נוספת

• ספר ההתנדבות של יהודי א"י במלחמת העולם השנייה, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, תש"ט-1949.
• יואב גלבר, תולדות ההתנדבות, כרך א: ההתנדבות ומקומה במדיניות הציונית והיישובית, 1939–1942, ירושלים: יד יצחק בן צבי, תשל"ט-1979.
• יואב גלבר, תולדות ההתנדבות, כרך ב: המאבק לצבא עברי, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תשמ"א-1981.
• יואב גלבר, תולדות ההתנדבות, כרך ג: נושאי הדגל — שליחותם של המתנדבים לעם היהודי, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תשמ"ג-1983.
• יואב גלבר, תולדות ההתנדבות, כרך ד: בין בריטים, ערבים וגרמנים, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, ירושלים, תשמ"ד-1984.
• שאול דגן, הבריגדה היהודית הגדוד השלישי, תל אביב: בהוצאת איגוד החיילים המשוחררים בישראל, 1996.
• יעקב ליפשיץ, ספר הבריגדה היהודית, תל אביב: הוצאת יבנה, 1947.
• דב קנוהל (עורך ראשי), בהתנדב עם - מתנדבים דתיים במלחמת העולם השנייה, איגוד החיילים המשוחררים בישראל, מורשת, הוצאת ספרים בע"מ, תל אביב, 1989 - הספר כולל למעלה מ-200 מכתבים וכתבות של החיילים כפי שנכתבו במועד התרחשותם

מאמרים

• מה זה להתנדב? אינסטינקט בסיסי של הישרדות (1946-1939), עת-מול, גיליון 205, יוני 2009, עמ' 33-30 (ראיון עם שלמה שמיר)
• ענת גרנית הכהן, מעשה נשי ועשייה לאומית, עת-מול, גיליון 205, יוני 2009, עמ' 21-18.
• ענת גרנית-הכהן, חשבון ציבורי או חשבון פרטי - מקרה מבחן: אימהות מהיישוב בכוחות הבריטים במלחמת-העולם השנייה, בתוך: מרגלית שילה, גדעון כ"ץ (עורכים), מגדר בישראל: מחקרים חדשים על מגדר ביישוב ובמדינה, הוצאת מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, 2011.
• אסף זלצר, שבעים שנה אחרי, עת-מול, גיליון 205, יוני 2009, עמ' 4-1.
• טלי שילו, "קום התגייס", עת-מול, גיליון 205, יוני 2009, עמ' 17-13.

עבודות גמר

• יואב גלבר, מקומה של ההתנדבות לצבא הבריטי במדיניות הציונית והיישובית, 1942-1939, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, האוניברסיטה העברית בירושלים, 1977.

קישורים חיצוניים

• מתנדבי היישוב לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה - אתר איגוד החיילים המשוחררים בישראל
• נתן אקסלרוד, חיל העזר העברי, 1940, אוסף יומני כרמל באתר YouTube ‏

מחקרים

• מאירה יעקבא, ‏התיישבות חיילים בארץ-ישראל לאחר מלחמת העולם השנייה, קתדרה 102, טבת תשס"ב, עמ' 158-123
  • יואב גלבר, ‏התגבשות רעיון ההתנדבות לצבא הבריטי בארץ ישראל ערב מלחמת העולם השנייה, קתדרה 3, פברואר 1977 (פרק מבוא)