הנס לאמרס
 | |
| לידה |
27 במאי 1879 לובלינייץ (אנ'), פרובינציית שלזיה, ממלכת פרוסיה, הקיסרות הגרמנית |
|---|---|
| פטירה |
4 בינואר 1962 (בגיל 82) דיסלדורף, גרמניה המערבית |
| מדינה |
הקיסרות הגרמנית רפובליקת ויימאר גרמניה הנאצית גרמניה המערבית |
| השכלה |
אוניברסיטת ורוצלב אוניברסיטת היידלברג |
| תקופת הפעילות | 1914 – 25 באפריל 1945 (כ־31 שנים) |
| מקצוע |
משפטן עורך דין שופט פוליטיקאי |
| תפקיד | ראש קנצלרית הרייך |
| תואר | משפטים |
| מפלגה |
מפלגת העם הלאומית הגרמנית המפלגה הנאצית |
| בת זוג | אלפריד טפל |
| מספר צאצאים | 3 |
| פרסים והוקרה | ראו עיטורים |
הנס היינריך לאמרס (בגרמנית: Hans Heinrich Lammers; 27 במאי 1879 – 4 בינואר 1962) היה משפטן ופוליטיקאי גרמני, חבר במפלגה הנאצית ובשוצשטאפל, מבכירי מעגלו הפנימי של אדולף היטלר, אשר בלט בכהונתו כראש קנצלרית הרייך בגרמניה הנאצית בין השנים 1933–1945[1][2]. במהלך משפט המיניסטריונים נמצא אשם בביצוע פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, ונידון לעשרים שנות מאסר[3].
ביוגרפיה
ילדות ונעורים
הנס לאמרס נולד בלובלינייץ (אנ'), שלזיה העליונה (אנ'), באותה העת בקיסרות הגרמנית, וכיום בפולין, ב-27 במאי 1879[1]. אביו היה מנתח וטרינרי[4]. מעט מאוד ידוע על שנותיו המוקדמות, למעט כי לאחר שסיים את חוק לימודיו פנה ללימודי משפטים באוניברסיטת ורוצלב ומאוחר יותר באוניברסיטת היידלברג.
בעת שהותו בוורוצלב הצטרף לאיגוד התלמידים טבעת מילטנברגר (גר'), ולאחר שעבר את בחינותיו האקדמיות ב-1901, התגייס לצבא הפרוסי כמתנדב, לתקופת שירות בת שנה. כעבור שלוש שנים, ב-1904, סיים את הדוקטורט שלו, ועם מעבר הבחינות המדיניות החל לעבוד כגרישטאססור (גר'), מעין תפקיד זמני עבור שופטים מתמחים. רק לאחר שמונה שנים, ב-1912, מונה לשופט בעל קביעות לכל החיים, בבית הדין המחוזי של ביטום[5]. ב-29 באפריל 1913 נישא לאלפריד טפל בגליביצה, ולשניים נולדו שתי בנות, ב-1914 וב-1918.
מלחמת העולם הראשונה
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה התנדב לאמרס לצבא הקיסרות הגרמנית, והפך לקצין זוטר בגדוד החי"ר ה-51 בקורפוס השישי. במהלך שירותו נפצע ואיבד את עינו הימנית. לאחר החלמתו הועבר לאובר אוסט, ומונה לתפקיד עורפי של ראש המדור הכלכלי. בהמשך קיבל את עיטור צלב הברזל מדרגה ראשונה ושנייה.
רפובליקת ויימאר
בתום המלחמה הצטרף למפלגת העם הלאומית הגרמנית והחל לעבוד כעורך דין, ובשנתיים הבאות מונה למשרות בכירות שונות במשרד הפנים הגרמני, תחילה כאוברגירונגסרט (גר'), ומאוחר יותר כמיניסטריאלרט (גר'), ככל הנראה הודות לעזרתו של תיאודור לוולט (אנ')[6].
נציגי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית לא חיבבו את לאמרס בשל שנאתו לרפובליקת ויימאר, והפוליטיקאי קארל סברינג (אנ') אף נזף בו באופן רשמי בעקבות מאמר שפרסם, אשר לדבריו ”זלזל בחוקת הרייך”. קודמו של סברינג, ולטר פון קוידל (אנ'), השקיע את מאמציו בהרחקתו של לאמרס מדרכם של קידומים נוספים, ובכך אולי תרם למשיכתו לזרם הנציונל-סוציאליסטי.
המפלגה הנאצית
אף על פי שלאמרס החזיק תחילה בהשקפות פרו מונרכיסטיות והצטרף לארגונים הפוליטיים השונים שנבטו בראשיתה של רפובליקת ויימאר, כגון מפלגת העם הלאומית הגרמנית, כאמור, וכן ארגון קסדת הפלדה והמועדון הלאומי של ברלין (גר'), הוא הגיע לבסוף למפתן דלתה של המפלגה הנאצית, אליה נרשם בפברואר 1932. הוא נאם את נאומו הפוליטי הראשון ב-24 בספטמבר אותה שנה בפני כנס בכירי הפרלמנט של פרוסיה, בו נכח שר התעמולה העתידי, יוזף גבלס.
לאמרס התקדם במהרה בשורות המפלגה הנאצית וזכה להצלחה רבה. לאחר הצטרפותו מונה לראש המחלקה המשטרתית, ועם עליית הנאצים לשלטון ב-1933, הפך למזכיר המדינה, ומאוחר יותר לראש קנצלרית הרייך[7][8]. בספטמבר אותה שנה הצטרף לשורות השוצשטאפל, ובאוקטובר עזר להנס פרנק לייסד את אקדמיית החוק הגרמני (אנ'). בהמלצתו של שר הפנים וילהלם פריק, הפך לאמרס בחלוף הזמן לקצין הקישור המרכזי שתיאם בין כל המשרדים הממשלתיים בגרמניה הנאצית. היטלר נהג להתייעץ עמו לעיתים קרובות בכל הנוגע לעניינים שנגעו לחוק, ואף מינה אותו ב-1 בדצמבר 1937 לשר בלי תיק בקבינט שלו[7].
מעט לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, ב-30 באוגוסט 1939, הורה היטלר על מינויו של לאמרס לאחד מששת חברי מועצת השרים להגנת הרייך (אנ'), אשר נועדה לשמש כקבינט המלחמה[7]. תפקידו החדש העניק לו גישה למסמכים אשר נגעו לענייני הביטחון הלאומי ומדיניות הפנים של גרמניה הנאצית, אפילו בטרם הגיעו לידיו של היטלר.
לדעת היסטוריונים, מרכוז הכוח הרב שהצטבר בקנצלרית הרייך, ובייחוד בידי האדם אשר עמד בראשה, קרי לאמרס, הפך אותו ל”אחד האישים החשובים ביותר בגרמניה הנאצית”. מנקודת מבטם של מרבית השרים בממשלה, כל הוראותיו של לאמרס כאילו הגיעו מפיו של היטלר בכבודו ובעצמו, אשר היווה בעיניהם את הסמכות הבלתי מעורערת של המדינה. ניתן לומר כי תפקידו של לאמרס היה, הלכה למעשה, תרגום הוראותיו של היטלר, אשר היו ברובן ספונטניות, לשפה פרקטית איתה היה ניתן לכתוב ולנסח מסמכים וצווים רשמיים, אשר יכלו לעבור דרך הצינורות המקובלים ובכך לצאת לפועל[9].
לאמרס היה בין הבכירים הראשונים שפתחו את מכתביהם הרשמיים עם הביטוי ”הייל היטלר”, אשר הפך תחילה לברכת השלום הרשמית בין עובדי השירות האזרחי, ובחלוף הזמן צבר פופולריות כה רבה ברחבי הרייך, עד שהשמטתו הייתה עלולה למשוך תשומת לב וחשד מצד הגסטפו.
התקדמותו המהירה של לאמרס בשורות השוצשטאפל ראויה לציון. עם הצטרפותו הפך לאס. אס. אוברפיהרר, וכעבור פחות משנתיים, ב-20 באפריל 1935, קודם לדרגת האס. אס. בריגדפיהרר. לאחר כמעט שלוש שנים, ב-30 בינואר 1938, קיבל את דרגת האס. אס. גרופנפיהרר, וב-20 באפריל 1940, הוענקה לו דרגתו הסופית והאחרונה, אס. אס. אובר-גרופנפיהרר[10].
מינואר 1943 החל לשמש כנשיא קבינט המלחמה, לפחות בכל פעם שהיטלר נעדר ממנו. הוא החזיק בהשפעה אדירה על הפיהרר, ויחד עם מרטין בורמן, שלט כמעט בכל דרכי הגישה לאוזניו.
בעקבות משבר כוח האדם שהתהווה בגרמניה בראשית 1943 כתוצאה מהמלחמה, הסכים היטלר להקים ועדה שתכיל שלושה נציגים מטעם המדינה, המפלגה והצבא, וזאת בניסיון למרכז את השליטה בכלכלה. שלושת החברים שנבחרו היו הנס לאמרס, וילהלם קייטל, ומרטין בורמן, ככל הנראה מפני שצייתו באמונה עיוורת לכל פקודותיו של הפיהרר, ולא איימו על מעמדו בשום צורה[11][12].
הועדה החדשה הייתה אמורה להציע באופן עצמאי אמצעים שונים להתמודדות עם הבעיות שבהן עסקה, אפילו אם סתרה בפעולותיה את נהליהם של שאר משרדי הממשלה, כאשר היטלר שמר לעצמו את הזכות לקביעת ההחלטות הסופיות.
חברי הוועדה נפגשו אחת עשרה פעמים בין ינואר לאוגוסט 1943, אולם ספגו התנגדות תקיפה מצד שאר שרי הקבינט של היטלר, ביניהם יוזף גבלס, אלברט שפר, הרמן גרינג והיינריך הימלר, אשר ראו בקבוצתם המצומצמת איום, והובילו בהדרגה להחלשת כוחה, עד שהפכה לחסרת רלוונטיות.
בחלוף הזמן הפכו סמכויותיו של לאמרס לחסרות משמעות, בעיקר בשל התבוסות הרבות שספגה גרמניה במלחמה, אך גם בשל השפעתו הגוברת של מרטין בורמן על היטלר, שאיבד את אמונו בו בהדרגה[13].
בימיה האחרונים של גרמניה הנאצית נעצר לאמרס בידי חיילי השוצשטאפל באשמת השתתפות במזימתו, לכאורה, של הרמן גרינג, לחטיפת השלטון מידיו של היטלר. מספר ימים קודם לכן, ב-23 באפריל, עם התהדקות האחיזה הסובייטית על ברלין, התייעץ גרינג עם גנרל הלופטוואפה קארל קולר (אנ') ועם לאמרס[14]. שלושתם הסכימו כי גרינג היה יורשו המיועד של היטלר, וכי היה עליו לפעול במקומו במקרה שיאבד את כשירותו, דבר שגרינג טען שכבר התרחש, כאשר בחר היטלר להישאר בפיהררבונקר ולא להימלט מברלין, החלטה שהעמידה אותו בפני מוות ודאי. בשל כך, שלח גרינג מברק (אנ') ללשכתו של היטלר, בו כתב כי ינטול את השלטון מידיו אם לא יקבל הוראה אחרת עד לסוף אותו יום. היטלר הגיב בזעם והורה לעצור אותו יחד עם כל קציניו, וכן את לאמרס, אשר הושם במעצר בית באוברזלצברג (אנ')[15][16].
בימים הבאים נעצר לאמרס בידי הכוחות האמריקאים ונלקח למחנה אשקן (אנ') במונדורף לה באן (אנ'), לוקסמבורג, בו הוחזקו אסירים נאצים רבים. אשתו, אלפריד, התאבדה באותה העת, וכעבור יומיים גם אחת מבנותיו, אילזה.
בחקירותיו סייע לבאר את היחסים הפוליטיים שהתקיימו בצמרת השלטון הנאצי. הדעה הרווחת סברה כי היטלר שלט ביד נוקשה על הבכירים האריסטוקרטים שישבו תחתיו, אולם המציאות הייתה שונה. לדבריו של לאמרס, מתנות יקרות ערך כגון אחוזות ורכבים הוענקו לקצינים ולגנרלים שונים, לרבות ריינהרד היידריך, היינץ גודריאן, ואחרים, בתמורה למסירותם.
במשפטי נירנברג שימש לאמרס כעד, ובמשפטים הנוספים, שבמסגרתם נערך משפט המיניסטריונים, נשפט בעצמו. הוא הודה כי הכיר את פקודת הפתרון הסופי, אשר לטענתו נמסרה להיידריך מידיו של גרינג, אך הכחיש את מעורבותו בביצועה. על אף כן נמצא אשם בפשעי מלחמה ובפשעים נגד האנושות, ונידון לעשרים שנות מאסר. בהמשך הופחת עונשו לעשר שנות מאסר בידי הנציב העליון של הכוחות האמריקאים, ג'ון מקלוי (אנ'), ובתאריך מסוים בין 1951 ל-1954, הוא שוחרר לחופשי מבית הסוהר לנדסברג. ב-4 בינואר 1962 מת בדיסלדורף[3] ונקבר בברכטסגאדן, באותה חלקה בה נקברו אשתו ובתו.
עיטורים
- צלב הברזל מדרגה ראשונה ושנייה
- אות הזהב המפלגתי
- מדליית הנאמנות של השירות האזרחי (אנ')
- טבעת הכבוד של השוצשטאפל (אנ')
- חרב הכבוד של השוצשטאפל (אנ')
לקריאה נוספת
| עברית | English |
|---|---|
| שיירר, ויליאם לורנס; עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי; ניו יורק, סיימון אנד שוסטר, 1960 (מסת"ב: 978-0-671-62420-0) | Shirer, William Lawrence; The Rise and Fall Of The Third Reich; New York, Simon And Schuster, 1960 (מסת"ב 978-0-671-62420-0) |
| בדורפטיג, פרידמן; זנטנר, כריסטיאן; אנציקלופדיית הרייך השלישי; ניו יורק, הוצאת מקמילאן, 1991 (מסת"ב: 0-02-897500-6) | Bedürftig, Friedemann; Zentner, Christian; The Encyclopedia Of The Third Reich; New York, Macmillan Publishing, 1991 (מסת"ב 0-02-897500-6) |
| ויסטריץ', רוברט; מי היה מי בגרמניה הנאצית; ניו יורק, הוצאת ראוטלג', 2001 (מסת"ב: 978-0-41511-888-0) | Wistrich, Robert; Who's Who In Nazi Germany; New York, Routledge, 2001 (מסת"ב 978-0-41511-888-0) |
| ריד, אנתוני; תלמידי השטן: מעגלו הפנימי של היטלר; ניו יורק, הוצאת נורטון, 2005 (מסת"ב: 978-039332-697-0) | Read, Anthony; The Devil's Disciples: Hitler's Inner Circle; New York, Norton, 2005 (מסת"ב 978-039332-697-0) |
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 בדורפטיג, זנטנר, 1991; האות ל'; עמוד 204; "לאמרס, הנס היינריך (1879–1962). משפטן, שר, וראש קנצלרית הרייך. הנס היינריך לאמרס נולד בלובלינייץ, שלזיה העליונה, ב-27 במאי 1879. בין 1921 ל-1933 שירת במשרד הפנים ובין 1933 ל-1945 כיהן כראש קנצלרית הרייך. התקבל כחבר במעגלו הפנימי של היטלר באוברזלצברג, שם העביר את זמנו, במשך חודשים רבים, יחד עם צוותו, בענייני הקנצלריה".
- ^ ויסטריץ', 2001; האות ל'; עמוד 149; "לאמרס, הנס היינריך (1879–1962) ראש קנצלרית הרייך מ-1933 עד ל-1945 ויועצו המשפטי הקרוב ביותר של היטלר. הנס היינריך לאמרס נולד בלובלינייץ, שלזיה העליונה, ב-27 במאי 1879".
- ^ 3.0 3.1 בדורפטיג, זנטנר, 1991; האות ל'; עמוד 204; "במשפט שהתקיים בנירנברג ב-1949 הואשם לאמרס כי הרכיב אמצעים אנטי-יהודיים ומיסד אותם תחת מעטה החוק. להגנתו טען כי לא ידע דבר על אמצעים כלשהם, לפחות לא עד לחשיפתם בראשית משפטי נירנברג: ”ידעתי שפקודתו של הפיהרר שודרה להיידריך בידי גרינג. הפקודה הזו נקראה הפיתרון הסופי של הבעיה היהודית, אבל לא ידעתי עליה דבר”. לאמרס נידון לעשרים שנות מאסר, אשר הומתקו ב-1951 לעונש מאסר בן עשר שנים. הוא שוחרר מבית הסוהר לנדסברג ב-1952, ומת בדיסלדורף ב-4 בינואר 1962".
- ^ ויסטריץ', 2001; האות ל'; עמוד 149; "בנו של מנתח וטרינרי".
- ^ ויסטריץ', 2001; האות ל'; עמוד 149; "לאחר שלמד משפטים בורוצלב והיידלברג, מונה למשרת שופט מחוזי בביטום ב-1912".
- ^ ויסטריץ', 2001; האות ל'; עמוד 149; "לאחר שירותו הצבאי במהלך מלחמת העולם הראשונה, הצטרף לאמרס למשרד הפנים של הרייך כיועץ ממשלתי בכיר".
- ^ 7.0 7.1 7.2 בדורפטיג, זנטנר, 1991; האות ל'; עמוד 204; "לעיתים קרובות התייעץ עמו היטלר בנוגע לבעיות חוקיות. ב-1937 מינה היטלר את לאמרס לשר ללא תיק ולראש קנצלרית הרייך, וב-1939 לחבר במועצת השרים להגנת הרייך. בכל אחת מהמשרות הללו נותר לאמרס אחד היועצים הקרובים ביותר של היטלר".
- ^ ויסטריץ', 2001; האות ל'; עמוד 149; "ב-1933 מונה לראש קנצלריית הרייך עם עליית הנאצים לשלטון. בירוקרט לא יצירתי בעל חוש מולד לנהלים וברוטליות טבעית, מומחיותו המשפטית של לאמרס הוערכה מאוד בידי היטלר, אשר הכיר אותו מזה שנים רבות וראה בו אחד מפקודיו החשובים ביותר בכל הנוגע לעניינים מדיניים".
- ^ ריד, 2005; אם נפסיד במלחמה, שא-לוהים ירחם עלינו; עמוד 585; "במהלך היום קידם היטלר את עמדתו של גרינג עם סמכות נוספת, כיושב הראש של המועצה המיניסטריאלית להגנת הרייך, אשר העניקה לו כוח להטיל צווים בשמו. הלכה למעשה, הוא הציב את גרינג בתפקיד מנהל המדינה, בכדי שיהיה חופשי להתרכז בניהול המלחמה. שלא כמו מועצת ההגנה הישנה של הרייך, הייתה הקבוצה החדשה קטנה יחסית. חבריה האחרים היו הס, כמנהיג מטעם המפלגה, פריק, כנציג המדינה, פונק, המומחה לכלכלה, לאמרס, ראש קנצלרית הרייך, וקייטל, ראש הפיקוד העליון של הוורמאכט. המועצה נראתה כמו קבינט מלחמה, אך לא הצליחה לתפקד ללא היטלר, ודעכה לאיטה תוך מספר חודשים".
- ^ בדורפטיג, זנטנר, 1991; האות ל'; עמוד 204; "ב-1940 קודם לדרגת אס. אס. אובר-גרופנפיהרר (גנרל)".
- ^ בדורפטיג, זנטנר, 1991; האות ל'; עמוד 204; "ב-1943 מינה הפיהרר את לאמרס, יחד עם מרטין בורמן ופילדמרשל וילהלם קייטל, לוועדת השלושה, שילוש אשר היה אמור לקחת את כל המטלות שנמצאו תחת ידיו של היטלר, ולהקל על עבודתו כראש המדינה. כבירוקרט חסר דמיון, נהנה לאמרס לעטוף את עצמו במושגים הטכניים של החוק".
- ^ ריד, 2005; תחילתו של הסוף; עמוד 779; "כאשר מינה היטלר את מה שנודע בשם ועדת השלושה, הדבר הקרוב ביותר לקבינט מלחמה שהיה מוכן להקים, על מנת לתאם ולנהל את אמצעי המלחמה הכוללת בחזית הבית. בפגיעה אדירה במעמדו, גרינג לא נכלל בה. אבל גם לא גבלס, התומך העיקרי במלחמה, ולא שפר, אשר הצטרף לגבלס כאשר הציג להיטלר את תוכניתו להקמת הוועדה, כשלושה חודשים קודם לכן. במקום זאת, תחת המלצתו של לאמרס, בחר היטלר בשלושת הזרועות הקרובות ביותר לסמכותו האישי, הפיקוד העליון של הוורמאכט, קנצלרית הרייך, וקנצלריית המפלגה: קייטל, לאמרס עצמו, ובורמן, שלושת האנשים שהיו לצדו תמיד. אף אחד מהם לא היווה איום על מעמדו, ואף אחד מהם לא התווכח עמו".
- ^ ריד, 2005; זריקת הקוביות האחרונה; עמוד 844; "ההלם של ה-2 ביולי עורר את ריכוזו של היטלר - או, כפי שגבלס ניסח בצורה יותר פשוטה בפני עוזרו, רודולף סמלר, ”היטלר צריך פצצה מתחת לישבן שלו כדי לחשוב בהיגיון”. כאשר הצטרף לשאר המנהיגים הנאצים במאורת הזאב כעבור יומיים, הייתה לגבלס כל סיבה להאמין כי הצליח להרשים את היטלר עם ההתנהלות שהפגין במשבר בברלין, וכי סוף כל סוף יזכה לפרס. הוא לא התאכזב. הוא מצא את לאמרס מוכן להציע, ללא ספק על פי הוראותיו של הפיהרר, את פירוקה של ועדת השלושה".
- ^ שיירר, 1960; דמדומי האלים: ימיו האחרונים של הרייך השלישי; גרינג והימלר מנסים לקחת את המושכות; עמוד 1116; "גרינג זימן את הנס לאמרס, מזכיר המדינה של קנצלרית הרייך, אשר שהה בברכטסגאדן, לצורך ייעוץ משפטי, וכמו כן הוציא מהכספת עותק של צו הפיהרר מ-29 ביוני 1941".
- ^ בדורפטיג, זנטנר, 1991; האות ל'; עמוד 204; "הוא נפל קורבן לזעמו של היטלר כאשר, ב-23 באפריל 1945, שלח הרמן גרינג מברק להיטלר בבונקר שלו בברלין, בו הצהיר כי הוא מתכוון לקחת את השליטה על המדינה. בזעם רב, הורה היטלר לעצור לא רק את גרינג, אלא גם את לאמרס. לפיהרר נאמר כי לאמרס ייעץ לגרינג כי הצו של הפיהרר מ-29 ביוני 1941, בו מונה גרינג למחליפו של היטלר במקרה שיאבד את הכשירות הנחוצה לצורך ביצוע תפקידו, היה חוקי לחלוטין".
- ^ שיירר, 1960; דמדומי האלים: ימיו האחרונים של הרייך השלישי; גרינג והימלר מנסים לקחת את המושכות; עמוד 1118; "אבל זה לא הספיק לבורמן התולעת. הוא החליט לשלוח מברק למפקדת השוצשטאפל בברכטסגאדן שהורה על מעצרם המיידי של גרינג, אנשי לשכתו, ולאמרס, באשמת בגידה".
34872070הנס לאמרס