המצור על ירושלים (1099)
 | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מסע הצלב הראשון | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 7 ביוני 1099 – 15 ביולי 1099 (5 שבועות ו־4 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב אחרי | קרב אשקלון | |||||||||||||||||
| מקום | ירושלים | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון הצלבנים | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
המצור על ירושלים בשנת 1099 הוא מצור שערכו הצלבנים על ירושלים במסגרת מסע הצלב הראשון.
המצור ארך חמישה שבועות ובסופו נכבשה העיר ותושביה נטבחו על ידי הצלבנים. כיבוש העיר היה נקודת השיא והשגת המטרה שלשמה יצא מסע הצלב מאירופה, ותחילתה של ממלכת ירושלים הצלבנית.
ירושלים המוסלמית
בשנת 1092 מת השליט הסלג'וקי מלך-שאה והאימפריה שסבלה זמן מה מסכסוכים ותככים החלה להתפורר. אל תוך חלל זה נכנס מסע הצלב ובמקביל ניצלו הפאטמים של מצרים את חולשת הסלג'וקים ופלשו אל תוך ארץ ישראל.
בעת המצור הצלבני על אנטיוכיה הופיעה משלחת מצרית במחנה הצלבני ובידה הצעה לברית משותפת. הברית כוונה נגד האויב המשותף, הסלג'וקים, וכללה הצעה לחלק את סוריה וארץ ישראל בין המצרים לצלבנים. ההצעה נבעה מאי הבנה מצרית לגבי מהות מסע הצלב - הצלבנים נדמו לשכירי חרב של האימפריה הביזנטית וההצעה הייתה בהתאם - ייקחו הצלבנים את סוריה, אזור השפעה מסורתי של ביזנטיון, והמצרים יחזיקו בארץ ישראל, הצעתם נדחתה על הסף. כך, בעוד הצלבנים מותשים מול חומות אנטיוכיה והמפקד הסלג'וקי מנותק ממקור כוחו בצפון, כבשו הפאטמים את ירושלים. בחודש אוגוסט 1098, לאחר מצור של ארבעים יום, נפלה ירושלים הסלג'וקית לידי הצבא המצרי ושליטי העיר ובראשם בני ארתק נמלטו צפונה והמצרים ביססו את שלטונם בדרום ארץ ישראל בעוד צפון הארץ נותר בתוהו שלטוני.
הדרך לירושלים
לאחר כיבוש אנטיוכיה (אנטקיה שבדרום טורקיה) בשנת 1098 פעלו הצלבנים לביסוס שלטונם בשטח שנתפס ובאזורים הכפריים הסמוכים אליו. סכסוכים פנימיים בין הנסיכים המובילים את מסע הצלב חזרו וצפו אל פני השטח. בוהמון מטרנטו הכריז על עצמו כשליט אנטיוכיה, ויריבו רמון הרביעי, רוזן טולוז - בתסכולו - פנה להרפתקה צבאית ויצא לכבוש לעצמו נחלה משלו. הוא שכנע את רובר מנורמנדי ואת טנקרד להישבע לו אמונים ולצעוד לצדו לכיוון דרום בדרכם לאמירות טריפולי מתוך תקווה לכבוש לעצמו נחלה שוות ערך לנחלתו של בוהמון.
תוכניותיו של רמון עלו על שרטון כאשר ב-14 בפברואר 1099 הטיל מצור על הכפר ארקה שמדרום לאנטיוכיה. המצור ומריבות חוזרות בין מנהיגי המסע הקרינו על האווירה המתוחה במחנה והתפשטו גם לאנשי הכמורה הנלווים ללוחמים ולהמון פשוטי העם שהוו את רוב הכוח הלוחם.
הצלבנים נאלצו להפסיק את המצור ובלחץ הלוחמים ושאר הצלבנים החליטו רמון וגוטפריד מבויון - שלא לקח חלק במריבות הטריטוריאליות של שאר הנסיכים - לצעוד לכוון ירושלים.
ביום 16 במאי 1099 יצא הצבא הצלבני מטריפולי (ללא כוחותיו של בוהמון שנשאר באנטיוכיה) והחל במסע מזורז לאורך מישור החוף ודרך המלך ללא עצירה ומבלי לתקוף מבצרים שבדרך. ביום 19 במאי חלפו הצלבנים על פני העיר ביירות וב-23 במאי על פני העיר צור. בסמוך לקיסריה חנה הצבא הצלבני והתפנה לחגוג את חג השבועות הלטיני -פנטקוסט ומשם המשיך אל תוך הארץ והשתלט ללא קרב על העיר רמלה שננטשה על ידי תושביה וחיל המצב הקטן מפחד הצבא הצלבני.
הצלבנים הקימו בעיר רמלה, היושבת על הדרך בין ירושלים למישור החוף ובה הכנסייה של ג'ורג הקדוש, דיוקסיה (בעברית "הגמונות" או "בישופות") בעלת אופי ייחודי - שילוב של יחידת מנהל דתית עם סמכויות צבאיות.
ביום ה-6 ביוני המשיכו הצלבנים בדרכם והגיעו לקובייבה (כפר בן נון), ושם נפגשו עם שליחים מכנסיית המולד בבית לחם שביקשו את הגנת הצבא הנוצרי. כוח של אבירים בראשות טנקרד רכב כל הלילה לבית לחם ועם שחר הגיע לעיר והתקבל בזרועות פתוחות. טנקרד הניף את דגלו על בית לחם ורכב צפונה לכוון ירושלים.
שאר האבירים והלוחמים הנלווים אליהם לא הצליחו לרסן את התלהבותם והמשיכו את דרכם לכוון ירושלים. כאשר הגיעו לראש ההר שממנו הם ראו לראשונה את חומות העיר, הם ירדו על ברכיהם ופצחו בזמירת המנוני שמחה, ומאז קוראים להר בשם "הר השמחה" (מוֹנט ז'וּאַ Montjoie). אם כי דרכם של הצלבנים אינה ידועה לכל פרטיה, הדעה המקובלת היא כי הם עלו במעלה בית חורון, ו"הר השמחה" הוא נבי סמואל.
הצבא הצלבני שיצא מאירופה שלוש שנים לפני כן דרך ארצות לא נודעות ומול סכנות וסבל של משתתפיו (כמו גם של אלו שאתרע מזלם לעמוד בדרכו) עמד עתה בפני מטרת המסע - ירושלים העיר הנוצרית הקדושה ביותר - מרכז היקום והמקום בו אותו האיש (ישוע) הנוצרי חי ומת.
רבים מהצלבנים האמינו כי כיבוש ירושלים הגשמית יביא בסיכומו של דבר לאיחוד עם ירושלים השמימית ויצירת גן עדן נוצרי.[1]
הביוגרף של טנקרד מספר, כי האביר ראה את העיר מפסגת הר הזיתים:[2]
הוא הפנה את מבטו אל העיר שרק עמק יהושפט הפריד ביניהם וראה את הקבר של אותו האיש. הוא נאנח וישב על הארץ. מוכן לתת את חייו באותו רגע עבור ההזדמנות לנשק את קירות הכנסייה
מול חומות ירושלים
מחדל של השליטים הפטמים של ארץ ישראל איפשר לצלבנים לנהל מסע של 300 קילומטר מטריפולי לירושלים ללא התנגדות וללא ניסיון לחסום את דרכו של הצבא בנקודות האסטרטגיות הפרושות לאורך הדרך.
עתה עמדו הצלבנים בשערי ירושלים. אך גם היו בבידוד משלא כבשו ערים מרכזיות בדרכם ולא יצרו ראש גשר באחד הנמלים הפזורים לאורך מישור החוף כולל נמל יפו הקרוב ביותר לירושלים ומנעו מעצמם אפשרות לעזרה מבני בריתם שישבו במרחק מאות קילומטרים ממקום הקרב.
תחת האיום של מתקפת נגד פטמית וללא יכולת לכיבוש מיידי של כל הארץ מחמת מחסור בכוח אדם ומשאבים. כך בניגוד לכל הגיון צבאי ושיקולים לוגיסטיים הטילו הצלבנים את כל כובד משקלם אל המטרה העיקרית של מסעם כשהם מונעים על ידי קנאות דתית ואמונה עיוורת כי ההשגחה העליונה מדריכה את דרכם, כישלון המצור על ירושלים עשוי היה לגרום למסע הצלב כולו להתמוטט.
הגנת ירושלים
חומות ירושלים הפטמית דמו בתוכניתן ופריסתן לחומות ירושלים העות'מאנית המקיפות את העיר העתיקה של היום. היקף החומות היה כ-4 קילומטר והן התנשאו עד לגובה של 15 מטר בנקודות מסוימות ובעובי ממוצע של 3 מטרים. מצד מזרח ומצד מערב העיר מוקפת בגיאיות המקשים גישה של תוקף פוטנציאלי לחומות. צד צפון ודרום- מערב בהם הטופוגרפיה נוחה יותר בוצר על ידי חפיר יבש וחומות משנה נמוכות יותר מהחומה העיקרית. בחומות העיר נקבעו חמישה שערים ועליהם מגנים מגדלי שמירה אחד מכל צד. לעיר עצמה היו שני מבצרים פנימיים מוגנים בחומה מכל העברים הראשון והגדול הוא המצודה העתיקה של ירושלים - מגדל דוד הבנוי מאבנים מאסיביות במיוחד והשני מגדל גולית בפינה הצפון מערבית של החומה.
תושבי העיר נהנו מאספקת מים מתוך חומות העיר שהתבססה על מערכת אספקת המים הרומית העתיקה ובורות מים חצובים.[3]
מפקד חיל המצב איפתיקר א-דאולה פיקד על כוח של כ-1000 חיילים סדירים מתוכם 400 פרשים פטמיים שהגיעו לעיר זה-מקרוב. משנודע על התקרבות הצבא הצלבני ננקטו אמצעי זהירות והגנה נוספים שכללו גירוש של כל הנוצרים מחוץ לעיר שמא יהפכו ל"גיס חמישי" כפי שקרה באנטיוכיה וסתימת בארות או הרעלת בארות מחוץ לחומות. האוכלוסייה היהודית של העיר השתתפה אף היא בהגנה על החומות.[4]
הכוח התוקף
הצבא הצלבני מול חומות העיר היה קטן ביחס למשימה העומדת לפניו אך חדור אמונה ובעל ניסיון שהצטבר במהלך שלוש שנים של לחימה כמעט ללא הפסקה בדרך מאסיה הקטנה לירושלים. כאמור ה"דהירה" לכוון ירושלים המבטאת אסטרטגיה כפויה של הכול או כלום, הכתיבה גם את העובדה שהמצור הצלבני על ירושלים לא תוכנן להיות תהליך ארוך של התשה אלא התקפה ישירה פנים-אל-פנים על חומות העיר.
הסכסוכים בין מנהיגי הצבא שהתפתחו מתחילת המסע ונבעו מתחרות גאווה ותאוות בצע באו לידי ביטוי מוחשי בעת המצור משהמחנות נפרדו לשני צבאות נפרדים.
המחנה הגדול, בראשות גודפריד מבויון טנקרד ורובר מפלנדריה, הוקם בין מגדל גוליית לשער שכם.
רמון רוזן טולוז הקים את המחנה שלו מול מגדל דוד אך משהוברר לו כי נקודה זו היא החזקה ביותר בהגנת העיר הוא העביר את המחנה אל הר ציון.
המצור על ירושלים
ביום 13 ביוני התנפלו הלוחמים הצלבנים על חומות העיר, משולהבים על ידי שמועה כי נזיר מקומי חזה ניצחון להתקפה, בהתלהבותם תקפו הצלבנים את העיר ללא הכנה וללא שימוש בארטילריה או כלי נשק כבדים שהיו בשימוש באותה תקופה מתוך אמונה כי די בריצת אמוק לכוון העיר על מנת להכריע את הקרב. ההתקפה נהדפה ומנהיגי הצבא הצלבני נאלצו להשלים עם העובדה כי הקרב יתארך וידרוש תכנון קפדני ומשאבים.
הצבא הצלבני החונה מול העיר נאלץ להתמודד במקביל עם מחסור במים שהכביד מאד על הצלבנים עד לתום המצור וייתכן כי הצלבנים סבלו מרעב וצמא יותר מתושבי העיר. מקור המים היחיד שלא הורעל או נסתם בקרבת העיר הייתה בריכת השילוח הנמצאת בטווח יריית קשת מחומות העיר וסובלת מאספקת מים מועטה ולא סדירה בחודשי הקיץ. הצלבנים נאלצו לשלוח יחידות קטנות של פרשים לחפש מקורות מים בטווחים הולכים וגדלים מחומות העיר.
מחסור בעצים מסביב לירושלים הציב בעיה נוספת מאחר שהצבא הצלבני הגיע אל העיר ללא סולמות או כלי נשק המותאמים ללוחמת מצור. ביום ה-17 ביוני עגן צי קטן של אוניות מגנואה בנמל יפו שננטש על ידי חיל המצב. המלחים הצטרפו לצבא הצלבני בהם נגרים ואנשי מקצוע והביאו איתם כלי עבודה מסמרים וחבלים.
עצים הובאו למחנה ממרחק כולל מיערות באזור השומרון ושני מגדלי מצור - אחד בכל מחנה - הורכבו.[5] הצלבנים בנו מספר כלי נשק נוספים המותאמים ללוחמת מצור - קטפולטות, סולמות, ומגנים.
במקביל פעלו אנשי הדת במחנה הצלבני לטהר את מחנה הלוחמים ולהכינו לקרב על ידי טקסים דתיים תפילות ובעיקר תהלוכה סביב חומות העיר. ביום ה-8 ביולי יצאה תהלוכה ובה אנשי דת נושאים צלבים ואיקונות ובעקבותיהם אבירים וחיילים פשוטים המשתתפים תקעו בכלי נשיפה כשהם הולכים יחפים אל הר הזיתים שם עמדו במקום בו - על פי תפיסתם - הופיע אותו האיש לאחר התחייה ושם נשאו תפילה לחסדי האלקים.[6]
פריצה לעיר
ביום ה-14 ביולי לאחר הכנות ממושכות החלה ההתקפה הצלבנית. המחנה הצפוני בפיקודו של גודפריד מבויון שינה את מקום ההתקפה ובחסות החשיכה נע מזרחה לנקודה הסמוכה לשער הפרחים בסמוך לנקודה הצפון מזרחית של החומה ובכך הטעה את המגינים שריכזו את כוחותיהם בסמוך למגדל גוליית.[7]
הצלבנים התגברו על החומה המשנית הנמוכה באמצעות איל ניגוח, מעל החומות נזרקו חומרי בעירה שהציתו את איל הניגוח. תשישות הלוחמים הביאה להפוגה ויום הלחימה הגיע לסיום זמני כאשר הדרך לחומת העיר פתוחה בפני מגדל המצור הצלבני.
מול הר ציון נתקל הצבא הצלבני בהתנגדות עזה, ללא סיוע מגורם ההפתעה ומול ריכוז כוחות מאסיבי של המגינים נסתיים יום הלחימה מבלי שהצלבנים מצליחים להתקרב לחומה עם מגדל המצור.
ביום ה-15 ביולי התחדשה הלחימה עם שחר. מול הר ציון בדרום העיר חזר התסריט של לחימה עזה במהלכה מנסים הצלבנים להתקרב לחומות עם מגדל המצור ללא הצלחה בעוד המגינים משתמשים בקטפולטות ובאמצעי תבערה על מנת להרחיק את התוקפים, לקראת הצהריים אחזה אש במגדל המצור והוא החל לבעור ויצא מכלל שימוש.
בצד הצפוני של העיר קידמו הצלבנים את מגדל המצור שלהם אל חומות העיר. המגדל שגובהו היה כ-16 מטר ועליו מוצבים חיילים ובראשם גודפריד מבויון היה כבד מאד, קשה לתמרון ומטרה נוחה מאד לחיילים המוסלמיים והארטילריה שבשימושם. בקרב שהתפתח הצליחו הצלבנים להביא את המגדל עד לחומות העיר, תחת מטר של חיצים וקליעים ושימוש באמצעי תבערה. בצהרי היום, לאחר לחימה בלתי פוסקת הגיע הקרב לנקודת מפנה: אש אחזה במבני עץ הסמוכים לחומה מצידה הפנימי והבריחה את הלוחמים המוסלמיים מאזור הפריצה.
הצלבנים עלו על החומה שנותרה ללא מגינים, ההגנה המוסלמית התמוטטה והלוחמים הפטמיים נסוגו בבהלה. הפאניקה אחזה גם בלוחמים המוסלמיים בצד הדרומי של העיר על הר ציון והם נטשו את עמדותיהם, מאפשרים לצלבנים להיכנס אל תוך העיר.
כיבוש ירושלים, טבח וביזה
עם פריצת הצלבנים לעיר הם נתקלו בהתנגדות מאורגנת מועטה בלבד, הצלבנים החלו לטבוח בתושבי העיר ולבזוז את רכושם. ריימון מאגילר (Raymond d'Aguiliers), צלבן שהשתתף במסע הצלב הראשון וכיבוש העיר מספר[8]:
עם נפילת ירושלים ומגדליה ניתן היה לראות מעשי פלא. פגנים אחדים נערפו בחסד אחרים נפגעו מחיצים שנורו ממגדלים, אחרים נתענו למשך זמן רב משנשרפו למוות בלהבות המעכלות. ערימות של ראשים, ידיים ורגליים היו מונחות בבתים וברחובות. אבירים ואנשים רצו ברחובות הלוך ושוב כשהם דורכים על גופות
חלק מהלוחמים המוסלמיים ברחו לכוון הר הבית וניהלו קרב מאסף נואש. בחיבור שנכתב על ידי אלמוני שהשתתף בקרבות או אסף עדויות מלוחמים סמוך לאירוע וקרוי "עלילות הפרנקים" ("גסטה פרנקורום") מתואר[9] הקרב:
כל המגינים ברחו לאורך קירות בעיר והצלבנים רדפו אחריהם הורגים בהם וקוצרים אותם כל הדרך עד למקדש שלמה. שם נערך טבח עד שאנשינו פילסו את דרכם בדם האויבים שהגיע עד לקרסוליהם
וריימון מאגילר מוסיף:
מה אירע במקדש שלמה? אם אספר לכם את האמת לא תאמינו לי. מספיק לומר כי במקדש שלמה אנשים רכבו על סוסים ודם מגיע עד לברכיים ועד למושכות. אכן היה זה מחזה נהדר, שמקום זה יתמלא בדמם של הכופרים שחיללו את קדושתו. העיר מלאה גופות ודם. כמה מחיילי האויב מצאו מקלט במגדל דוד וביקשו את הגנתו של הרוזן ריימון ומסרו את המצודה לידיו
אביר צלבני אחר, פולקו משארטר, מספר[10] בזיכרונותיו:
בתום הטבח הצלבנים נכנסו לבתים ולקחו מכל הבא ליד, הדבר נעשה בצורה מסודרת כך שמי שנכנס לבית לא הותקף על ידי אחרים ולא משנה אם היה עשיר או עני, גם אם הבית היה ארמון, מה שמצא היה שלו. וכך הרבה אנשים עניים נהיו עשירים. ולאחר מכן, כולם - אנשי כמורה ואנשים פשוטים הלכו לכנסיית הקבר ולמקדש האל המהולל ובענווה הם חזרו על תפילותיהם והגישו את מנחותיהם במקומות הקדושים שכל כך רצו לבקר
מגן ירושלים המוסלמי, איפתיקר א-דאולה, הצליח לברוח מהצלבנים בחסות פרשים מצריים שהיו חלק מחיל המצב, הם הגיעו לשער מגדל דוד ושם עזבו את סוסיהם ונכנסו לתוך המצודה. אך רוח הלחימה עזבה את המפקד הפטמי ואנשיו והם הצליחו לערוך משא ומתן חפוז עם הרוזן רימון שהבטיח להם מעבר חופשי אל כיוון אשקלון, מעוז הכוח הפטמי בארץ ישראל. כך הצליח רימון לתפוס ללא קרב את הנקודה האסטרטגית ביותר בעיר, בה קיווה להשתמש כנקודת התחלה בעימות שיכריע מי ישלוט בירושלים ובממלכה הצלבנית המתגבשת.
הקהילה היהודית בירושלים הייתה דלה מאד. למרות זאת, השתתפו היהודים בהגנת ירושלים. בעיר היו שתי שכונות יהודיות, בצפונה ובדרומה. עם פריצת הצלבנים אל תוך העיר, החלה מנוסה.[11] ההיסטוריון המוסלמי איבן אל קלניסי מספר שיהודי העיר ברחו לבית הכנסת ושם נשרפו חיים על ידי הצלבנים.[12]
רבות נכתב על הטבח שערכו הצלבנים בתושבי ירושלים ולמרות ההבדלים במספרים המצוטטים של הנרצחים, אין ספק כי מדובר באירוע ברוטאלי. הטבח בירושלים שלא חרג מהשקפת העולם הצלבנית והתנהגות מקובלת בימי הביניים, קשר בין קנאות דתית ואמונה עיוורת עם תורת לחימה ברברית ושאיפה אנוכית להשגת רווח אישי. השקפות - לכאורה מנוגדות אלו - השתלבו יפה באותו זמן. וכך, כשהם עדיין מבוססים בדם של קרבנותיהם הרימו הצלבנים את ידיהם לשמיים במחווה של עבודת קודש.
ביסוס השלטון
בחירת "מגן הקבר ה"קדוש""
.jpg)
ביום ה-17 ביולי, לאחר פינוי רחובות ירושלים מגופות ההרוגים ושריפתם מחוץ לחומות העיר על מנת להימנע מהתפשטות מגיפות בחום הקיץ, נערכה פגישה של ראשי הצבא הצלבני בה נידון גורל ועתיד ירושלים. הזכות למשול בישות החדשה של המדינה הצלבנית ובירתה ירושלים עמדה במרכז העימות המחודש. לאחר דיון הוחלט לתת את שרביט השלטון לידי גודפריד מבויון תחת התואר מגן הקבר ה"קדוש" וזאת לאור התנגדות אנשי הדת ונציגי הכנסייה להפקיד את העיר הקדושה בידי מלך חילוני.
רמון רוזן טולוז נותר מבודד ובידיו רק מגדל דוד וגם מצודה זו נמסרה לידי השליט החדש על ידי אנשיו של הרוזן משהבינו לאן נוטה מאזן הכוחות הפוליטי. בסוף חודש יולי עזב הרוזן את ירושלים וירד ליריחו על מנת לבקר במקום טבילתו של אותו האיש (ישוע) בנהר הירדן.
בחירת פטריארך חדש
בהיעדרו של רמון הרוזן מטולוז נבחר פטריארך חדש לירושלים אביר צרפתי מנורמנדי בשם ארנולף. אדם שקנה את שמו במחנה הצלבני משקרא תגר על גילוי שרידי הרומח הקדוש שנתגלו באנטיוכיה על ידי איש דת מאנשי אמונו של רמון הרוזן מטולוז.
בחירתו של ארנולף היא נקודת מפנה בתולדות מסע הצלב הראשון, וסימנה את הקמת הפטריארכיה הלטינית של ירושלים והתנתקות מסע הצלב מהפטריארכיה היוונית שהייתה "בעלת הבית" בעיר ובביזנטיון וסימנה את הרחקתה של הנצרות האורתודוקסית ממרכזי הכוח הצלבניים.
הצלב האמיתי
עם כיבוש העיר החלו להתפשט שמועות בקרב הצלבנים על שרידים של הצלב האמיתי המוחבאים בעיר. ב-5 באוגוסט הכריז ארנולף על מציאת הצלב האמיתי.
נסיבות מציאת "חפץ הקודש" לוטות בערפל וייתכן כי הוכתבו על ידי מגלהו - ארנולף. על פי תיאור של מקורות צלבניים מדובר בכלי עשוי מזהב וכסף ובו כביכול גוש עץ שמקורו - על פי הנאמר- מהצלב עליו נצלב אותו האיש. על פי האגדות הוסתר הצלב על ידי נוצרים מקומיים מפני שליטי הארץ המוסלמיים.
ארנולף והפטריארכיה החדשה שבראשה עמד השתמשו בצלב שנמצא לבסס את מעמדם בירושלים. ”...וכך כל האנשים שמחו וחזרו והיללו אל הקל הכול-יכול שנתן לנו את העיר בה סבל וגם את הסמלים של אהבתו וניצחונו ואנו נוכל לחבק אותו בזרועות של אמונה ובידינו הסימנים לישועה”
-
הכיבוש הצלבני של ירושלים. תמונה מהמאה ה-19 -
כיבוש ירושלים, תמונה מהמאה ה-15 -
המצור על ירושלים, כתב יד מהמאה ה-13 -
המצור על ירושלים, כתב יד מהמאה ה-14.
ראו גם
- ירושלים בתקופה הצלבנית
- אתרים צלבניים בארץ ישראל
- מסעי הצלב העיקריים לארץ ישראל (כולל גם מסעי צלב נוספים שלא הגיעו בסופו של דבר לא"י דוגמת מסע הצלב הרביעי).
- ממלכת ירושלים
לקריאה נוספת
- דן בהט, תולדות ירושלים בתקופה הצלבנית, בתוך: אלי שילר (עורך), תולדות ירושלים מחורבן בית שני ועד לתקופה העות'מאנית, ירושלים: הוצאת אריאל, תשנ"ב-1992, עמ' 114-107.
- יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, א, ירושלים: מוסד ביאליק ודביר, 1971. עמ' 148-134.
קישורים חיצוניים
- רשימת מקורות על מצור ירושלים - תרגום לאנגלית של מקורות לטיניים.
- עמוס נוי, י"ז בתמוז: כשיהודים ומוסלמים לחמו יחד: הסיפור על איך בשנת 1099 יהודים הצטרפו למוסלמים בהגנה על עריהם מפני הצלבנים, באתר העוקץ, 5 במאי 2015
הערות שוליים
- ^ י' פראוור, 'הנצרות בין ירושלים של מעלה וירושלים של מטה', י' אבירם (מלבה"ד) ירושלים לדורותיה, החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, ירושלים תשכ"ט עמ' 179-192
- ^ ראלף מקאן Gesta Tancaredi in expeitione Hierosolymitana, עמ' 684.
- ^ מ' בן-דב, 'מבצרי הצלבנים בארץ ישראל', קדמוניות 32 (תשל"ו), עמ' 102-113
- ^ ראיון עם פרופ' Thomas Madden
- ^ Jean Richards "The Crusades 1071-1291" p 65
- ^ ריימון מאגילר Le Liber de Raymond d'aguilers תרגום לאנגלית L.L hill (Philadelphia, 1968)
- ^ ריימון מאגילר Le Liber de Raymond d'aguilers עמוד 147
- ^ ריימון מאגילר Le Liber de Raymond d'aguilers עמוד 150
- ^ August. C. Krey, The First Crusade: The Accounts of Eyewitnesses and Participants, (Princeton: 1921), 256-57
- ^ Fulk of Chartres, A History of the Expedition to Jerusalem, אוניברסיטת טנסי 1969
- ^ מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ־ישראל, עמ' 90.
- ^ Gibb, H. A. R. The Damascus Chronicle of the Crusades: Extracted and Translated from the Chronicle of Ibn Al-Qalanisi. Dover Publications, 2003 (מסת"ב 0486425193)
25298646המצור על ירושלים (1099)