מדינה יהודית ודמוקרטית

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מדינה יהודית ודמוקרטית היא הגדרה לאופייה של מדינת ישראל. נוסחה לראשונה באופן רשמי בחוק יסוד: חופש העיסוק וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו שהתקבלו בשנת 1992. נוסח קודם של ההגדרה הופיע כבר ב-1985 בחוק יסוד: הכנסת, ושונה לנוסח העדכני בשנת 2002.

שאלת אופייה של מדינת ישראל

ערך מורחב – גישות למדינת ישראל

מפאת ריבוי המחלוקות במדינת ישראל, וחוסר היכולת להגיע להסכמה לגבי הגדרתו של המושג "מדינה יהודית", התפתחו גישות רבות לגבי אופייה של מדינת ישראל. עם הגישות הקיימות באשר להגדרת מדינת ישראל כמדינה יהודית נמנות: "מדינת הלכה", "מדינה דתית-לאומית", "מדינת לאום תרבותית", "מדינת העם היהודי", "מדינת לאום יהודית" ו"מדינת כלל אזרחיה". הגדרת המדינה היא, נכון להווה, עירוב בין הגישות השונות, כאשר ניתנת אפשרות לכל אזרח במדינה לפרש את המושג לפי מידת השגתו.

התייחסות לאופי היהודי ולאופי הדמוקרטי במגילת העצמאות

אופייה של מדינת ישראל הותווה כבר במגילת העצמאות, שנקראה בטקס הכרזת המדינה בה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948. במסמך זה מוגדרת מדינת ישראל כ"מדינה יהודית בארץ-ישראל". המילה "דמוקרטיה" נעדרת מהמסמך, אולם בהמשך המסמך מופיעים יסודות דמוקרטיים רבים כגון התחייבות לקיים שוויון זכויות מלא, ללא הבדל דת גזע ומין, הבטחת חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות וכן שמירה על נציגות הולמת לאזרחים לא-יהודים במוסדות המדינה הזמניים והקבועים.

כל הטיוטות של מגילת העצמאות, וגם הנוסח הסופי, כללו התייחסות להיותה של המדינה "מדינה יהודית" וכן התייחסות כל שהיא למאפיינים דמוקרטיים שיהיו במדינה. בטיוטה הראשונה וגם בטיוטה הסופית לא הוזכר במפורש המונח "דמוקרטיה", אף על פי שהוא נכלל בחלק מהטיוטות.[1]

למעשה קיימות ארבע אפשרויות עיקריות לאפיין את היחס בין האופי היהודי של המדינה לאופייה הדמוקרטי:

  1. היהדות עליונה על הדמוקרטיה (מדינה יהודית בעלת מאפיינים דמוקרטיים).
  2. הדמוקרטיה עליונה על היהדות (מדינה דמוקרטית בעלת מאפיינים יהודיים).
  3. שוויון בין יהדות לדמוקרטיה (מדינה יהודית ודמוקרטית).
  4. דמוקרטיה הנובעת מן היהדות (מדינה יהודית־דמוקרטית).

לפי ניתוח של דב אלבוים ועזרא ברום, הנוסח הסופי של מגילת העצמאות מבוסס על תפיסה של "דמוקרטיה הנובעת מן היהדות", הטיוטה הראשונה אותה הכין המשפטן מרדכי בעהם מבוססת על הקביעה כי "היהדות עליונה על הדמוקרטיה", הטיוטה של צבי ברנזון מבוססת על תפיסה של "שוויון בין יהדות לדמוקרטיה" ואילו הטיוטה של משה שרת דגלה בקיומה של "מדינה דמוקרטית בעלת מאפיינים יהודיים"[1]

התפתחויות בחקיקה

כיוון שלא התקבלה חוקה למדינת ישראל, לא הוגדר אופייה באופן משפטי (למגילת העצמאות אין תוקף משפטי). הצורך להגדיר את אופייה של המדינה באופן משפטי התעורר לאחר הבחירות לכנסת האחת עשרה שנערכו ב־1984, שבהן זכתה מפלגת כ"ך במושב אחד בכנסת. מפלגת כ"ך שאפה לביטול אופייה הדמוקרטי של המדינה, ולהחליפו בממשל המבוסס על ההלכה היהודית, תוך שלילת חלק ניכר מזכויות הלא-יהודים במדינה. ועדת הבחירות המרכזית אמנם פסלה את רשימת כ"ך מהתמודדות בבחירות לכנסת ה-11, אולם כ"ך עתרה לבג"ץ, וזה קבע כי אין עילה משפטית לפסול את הרשימה. תיקון מס' 9 לחוק יסוד: הכנסת שהתקבל בשנת 1985 בכנסת ה-11 (ונכנס לתוקפו בבחירות לכנסת ה-12) קבע שלא תתמודד בבחירות רשימה השוללת את קיומה של מדינת ישראל כ"מדינתו של העם היהודי", וכן רשימה ששוללת את "האופי הדמוקרטי של המדינה".

המונח "מדינה יהודית ודמוקרטית" בנוסחו המוכר הופיע לראשונה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק, שנחקקו ב־1992 ותוקנו ב־1994. בחוקים אלו נאמר במפורש שמטרתם "לעגן בחוק יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". בשנת 2002 תוקנה גם ההגדרה בחוק יסוד: הכנסת בהתאם לנוסח זה.

בעקבות חקיקת חוקי היסוד והפיכת ההגדרה לרשמית, התעוררה ב-1994 השאלה האם ממשלת ישראל רשאית להגביל ייבוא בשר לא-כשר למרות חוק יסוד: חופש העיסוק. תחילה פסק בג"ץ שהממשלה אינה רשאית להגביל את ייבוא הבשר, אולם לאחר שהכנסת ערכה תיקונים בחוק היסוד, התקבלה ההגבלה. במשך הזמן התעוררו סוגיות נוספות תחת השאלה מהי הדרך הראויה ביותר לתווך בין אופייה היהודי והדמוקרטי של המדינה. למשל בסוגיית החכרת אדמות לאום, האם מותר למדינה יהודית להגבילן ליהודים בלבד, באזורים מסוימים בארץ, באופן שלא יסתור את היותה מדינה דמוקרטית?

ביטוי הלאום היהודי

מאפייניה של מדינת ישראל וכן הכרזת העצמאות מזהים אותה כ"מדינת לאום יהודית" כלומר כמדינה המושפעת מהזיקה למסורת והמורשת היהודית. אופייה היהודי של מדינת ישראל מגיע לביטוי בארבעה מרכיבים.[2]

המרכיב הראשון הציונות, במובנה הראשוני והבסיסי ביותר, הייתה תנועת שחרור לאומית שחתרה לחלץ את היהודים מן ההסתמכות על גורמים חיצוניים לקביעת גורלם, והיא שאפה להשיג אמצעים ריבוניים הכוללים בין השאר עוצמה פוליטית, צבאית וכלכלית, שיאפשרו ליהודים להגדיר את עצמם ואת גורלם.

המרכיב השני המגדיר את ישראל כמדינה יהודית הוא חוק השבות. חוק זה, הקשור באופן הדוק למרכיב הראשון של הגדרה עצמית לאומית, קובע שלכל היהודים, באשר הם, יש זכות לאזרחות במדינת ישראל והם יכולים להפוך את מדינת ישראל לביתם אם יחפצו בכך. ישראל קמה בין השאר כדי למנוע מצב שבו יהודים המבקשים מקלט מתדפקים על דלתותיהן של מדינות שאינן מעוניינות בנוכחותם. הצידוק לחוק שבות בישראל אינו תלוי רק בטיעונים של מצוקה אפשרית. לקבוצות אתנו־תרבותיות יש זכות להגדרה עצמית, דהיינו הזכות לקיים מרחב ריבוני שבו הן רוב האוכלוסייה ובו מתפתחת ופורחת תרבותם.

המרכיב השלישי המגדיר את ישראל כמדינה יהודית נוגע לממדים של הפרהסיה – כמו סמלי המדינה, השפה הרשמית שלה ולוח השנה. מאפיינים אלה קשורים לתכנים של סמלי התרבות והמסורת היהודית, כמו המנורה, המגן־דוד והשפה העברית. לוח השנה הממלכתי יעוצב בהתאם ללוח העברי והשבת וחגי ישראל יהיו ימי המנוחה הרשמיים.

המרכיב הרביעי והחשוב ביותר קשור במערכת החינוך הציבורית. במדינת ישראל, כמדינה יהודית, למערכת החינוך הציבורית אמורה להיות מחויבות להמשכיות ולפריחה של תרבויות יהודיות. תרבויות יהודיות בריבוי, משום שבקרב הלאום היהודי מגוון רחב של גישות אודות אופי החיים היהודיים ומשמעותו של חינוך יהודי.

במדינת ישראל נחקקו חוקים רבים עם מאפיינים יהודיים, חוקים אלו מתחלקים לשלוש קטגוריות עיקריות:

הדגשת אופייה היהודי של המדינה, על חשבון אופייה הדמוקרטי, באה לידי ביטוי בדיון הציבורי על נושאים מגוונים כגון פתיחת עסקים בשבת, סמכות בתי הדין הרבנים ופינוי שטחים בהסכמי שלום.

פרשנות בג"ץ

הכנסת ה-15 תיקנה שוב את חוק יסוד: הכנסת, כך שהתנאי לקבלת אופייה היהודי והדמוקרטי של המדינה יחול לא רק על רשימה המועמדת לכנסת, אלא גם על כל אחד מהמועמדים ברשימה בנפרד. על פי סעיף 7א החדש לחוק יסוד: הכנסת:

"רשימת מועמדים לא תשתתף בבחירות לכנסת ולא יהיה אדם מועמד בבחירות לכנסת, אם יש במטרותיה או במעשיה של הרשימה או במעשיו של האדם, לפי העניין, במפורש או במשתמע (...) שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית (...)"

לקראת הבחירות לכנסת ה-16 פסלה ועדת הבחירות המרכזית, על-פי סעיף זה של החוק, את מועמדותם של עזמי בשארה ושל אחמד טיבי. הצעה לפסול את מועמדותו של ברוך מרזל לא התקבלה. בעקבות זאת הוגשו עתירות לבג"ץ נגד שלוש ההחלטות. הסעיף בחוק יסוד: הכנסת עמד, לפיכך, בבחינה מעמיקה של בית המשפט העליון, ובסופו של דבר החליט בג"ץ להפוך את שתי ההחלטות הראשונות של ועדת הבחירות, ולאשר את ההחלטה האחרונה, כלומר להתיר לכל שלושת המועמדים הנ"ל להשתתף בבחירות.[3]

על משמעות "מדינה יהודית ודמוקרטית" בסעיף זה כתב השופט אהרן ברק, שכיהן אז כנשיא בית המשפט העליון, שיש להעניק לה פירוש מצמצם, מאחר שהיא מגבילה זכות יסוד. זאת בניגוד לפירוש המרחיב שיש לתת לחוקים העוסקים בזכויות האדם.

השופט ברק קבע בפסק הדין שהפירוש המינימלי ביותר למושג "מדינה יהודית" הוא כדלקמן:

"במרכזם עומדת זכותו של כל יהודי לעלות למדינת ישראל, בה יהוו היהודים רוב; עברית היא שפתה הרשמית המרכזית של המדינה ועיקר חגיה וסמליה משקפים את תקומתו הלאומית של העם היהודי; מורשת ישראל היא מרכיב מרכזי במורשתה הדתית והתרבותית".

לפי ברק, הפירוש המינימלי ל"מדינה דמוקרטית" הוא:

"הכרה בריבונות העם המתבטאת בבחירות חופשיות ושוות; הכרה בגרעין של זכויות אדם ובהן כבוד ושוויון, קיום הפרדת רשויות, שלטון החוק ורשות שופטת עצמאית".

לפיכך: "רשימת מועמדים או מועמד לא ישתתפו בבחירות אם ביטולם או שלילתם של מאפיינים אלה היא מרכזית ודומיננטית בשאיפותיהם ופעולותיהם; והם פועלים נמרצות להגשמת שאיפות אלה; וניתן להוכיח כל זאת בראיות משכנעות, ברורות וחד משמעיות".

ברק תהה האם פסילת רשימה המתנגדת להיותה של ישראל יהודית ודמוקרטית תיעשה בכל מצב, או שתאומץ "אמת מידה הסתברותית" שלפיה רשימה תיפסל רק אם קיים סיכוי ממשי שתצליח לקדם בפועל מטרות הסותרות את אופייה של ישראל כיהודית וכדמוקרטית. לבסוף הותיר ברק שאלה זו ב"צריך עיון".

בעיני העולם

לטענת חוקר הקבלה יוסף דן, התפישה העצמית הלאומית חילונית בעיני מרבית היהודים, חילונים וחרדים, בדבר אופייה וזהותה של מדינת ישראל, כמעט אין לה שותפים מחוץ למדינה. התהליכים המאפיינים את תחיית העם היהודי במולדתו ההיסטורית, תחיית הלשון העברית, קיבוץ הגלויות, ומעל לכל הריבונות היהודית המתחדשת הן, בעיני הציבור במדינות הנוצריות והמוסלמיות, כנגד מהלכה התקין של ההיסטוריה משום שעם ישראל חטא ואובדן ריבונותו היה עונש מאלוקים. כך מנקודת מבטן של שתי הדתות המונותאיסטיות ישנו משקל תאולוגי גדול לישות הריבונית היהודית והדבר נוגע ביסודות דתן ומשפיע באורח מתמיד על מערכת היחסים בין הנצרות והאסלאם ובין המדינה היהודית. ומהבחינה הזאת מדינת ישראל לעולם לא תיתפס "עם ככל העמים" אלא כמדינה שלא ניתן להפריד בין הווייתם הדתית והלאומית של יהודיה.[4]

יהדותה של המדינה והסכסוך

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו.

ההכרה בישראל כמדינה יהודית נמצאת גם בלב הסכסוך ישראלי פלסטיני. ברובד הריאל פוליטי של הסכסוך טוענים הפלסטינים ומצטרף אליהם חלק ממחנה השמאל בישראל, כי הכרה בישראל כמדינת היהודים תסתום את הגולל על הדרישה לזכות השיבה.[5] לטענת חוקר הקבלה יוסף דן, ברובד התאולוגי היהדות, בעיני האסלאם, לא רק שהיא דת כופרת אלא גם קבוצה נחותה מבחינה אנושית וככזאת בוודאי שאינה זכאית להגדרה עצמית ומדינה עצמאית.[4]

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

קישורים שבורים:

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 דב אלבוים ועזרא ברום, ‏"מדוע הושמטה הדמוקרטיה ממגילת העצמאות?", השילוח 6, ספטמבר 2017
  2. ^ משה הלברטל, מדינה יהודית דמוקרטית
  3. ^ א"ב 11280/02 ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השש-עשרה נ' ח"כ אחמד טיבי, ניתן ב־15 במאי 2003
  4. ^ 4.0 4.1 יוסף דן, מדינת ישראל כתופעה תאולוגית, תכלת, מספר 15, סתיו התשס"ד
  5. ^ שמואל אבן, התנגדותו של אבו מאזן להכיר בישראל כמדינה יהודית: משמעויות אסטרטגיות, מבט על 762, 2015, באתר המכון למחקרי ביטחון לאומי


הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

30275332מדינה יהודית ודמוקרטית

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=מדינה_יהודית_ודמוקרטית&oldid=1557611"