מגדר בלשון

בשפות שונות ניתן למצוא התייחסויות שונות לסוגיית המגדר בכללי הדקדוק של השפה. השפה משקפת התפתחות תרבותית שנוצרה במהלך אלפי שנים, ויחסה של השפה למגדר אינו הולם, לדעת חלק מדובריה, את היחס החברתי הראוי, ועל כן הם מציעים שינויים, לפחות שינויים סגנוניים.

יחס השפה למגדר

שפות רבות (כגון הונגרית, פינית ועוד) הן מנוּעות-מגדר: בשום מצב אין להן יכולת להבחין דקדוקית באף מגדר. בהונגרית, למשל, יש רק מילה אחת עבור "הוא/היא": ő.

מולן ניצבות שפות מחויבות-מגדר: באי-אלו מצבים (או תמיד) הן כופות על הדובר בהן את ההתייחסות למגדרו של אדם שאינו ספציפי (כגון על ידי שימוש באחת מהמלים: "הוא/היא" וכדומה). העברית, למשל (כשאר השפות השמיות), היא שפה מחויבת-מגדר.

שפות אחרות הן חופשיות-מגדר: באי-אלו מצבים (או תמיד) הן מאפשרות לדובר להבחין דקדוקית בכל אחד משני המגדרים, אך בשום מצב הן אינן מחייבות את הדובר לבצע הבחנה כזו. בפרט, כאשר הן מאפשרות לדובר להתייחס לאדם לא-ספציפי באמצעות כינוי גוף ממין ספציפי (כגון "הוא/"היא") - אז הן גם מעניקות לדובר את החלופה הדקדוקית להתייחס לאדם זה בכינוי-גוף נייטרלי מבחינה מגדרית.

ייתכנו גם שפות מגדריות-למחצה: אחד משני המגדרים אינו ניתן להבחנה בשפה כזו - בשום מצב, בעוד שבאי-אלו מצבים (או תמיד) מאפשרת השפה הזו הבחנה במגדר השני.

שפות מחויבות-מגדר - עשויות להיות "חופשיות-מגדר נקודתית". לדוגמה, במצבים מסוימים מעניקה האנגלית (בעיקר זו הרשמית) חופש מלא לבחור באחד משלושה כינויי-גוף לבני אדם: he (מורה על אדם ממין זכר, ובעברית: "הוא"); she (מורה על אדם ממין נקבה, ובעברית: "היא"); one (מורה על אדם ממין נייטרלי. צרפתית: on. גרמנית: man. לכינוי גוף זה אין תרגום לעברית).

שפות מחויבות מגדר עשויות להיות "מגדריות-למחצה נקודתית". למשל, העברית הפכה לכזו במהלך התפתחותה ארוכת השנים: אלפי שנים אחרי שבמעבר מלשון המקרא ללשון חז"ל התבטל ההבדל המגדרי בצורת העתיד לנוכחים ולנסתרים - בכך שנעלמה הצורה הנשית "תפעלנה" לטובת הצורה "תפעלו"/"יפעלו" - שהפכה למשותפת לשני המינים, החזירה העברית הישראלית את התאפשרותן של שתי הצורות המקראיות - אך תוך מיזוג הסמנטיקה המקראית עם הסמנטיקה של לשון חז"ל: הצורה "תפעלנה" התייחדה (כבלשון המקרא) למגדר הנשי בלבד, בעוד הצורה "יפעלו/תפעלו" נותרה (כבלשון חז"ל) נייטרלית - מבלי שתרמוז למגדרם של בעלי הפעולה (תהליך דומה עבר גם על צורת הציווי). בכך נעשתה איפוא העברית הישראלית ל"מגדרית-למחצה נקודתית": בנקודה זו של צורת העתיד (וצורת הציווי) לנוכחים ולנסתרים - לא נותרה כל אפשרות להבחנה במגדר הגברי - אלא בנשי בלבד. לפי האקדמיה ללשון העברית זהו מאפיין כללי של השפה:

צורת הזכר בעברית משמשת לא רק לזכר. היא גם הצורה שאנחנו נוקטים כשאין לנו צורך להבחין במין – כלומר היא גם הצורה הסתמית, הלא מסומנת. על כן צורת הזכר יפה גם לנקבות, מה שאין כן צורת הנקבה: זו מציינת רק נקבה ומוציאה את הזכר. זו דרכה של העברית. אנחנו אומרים בלשון זכר 'גן ילדים' (גם אם יש בו רוב של ילדות), 'בית חולים' ועוד, אבל כאשר הכוונה לנשים בלבד נוקטים לשון נקבה, כגון 'בית יולדות'.

האקדמיה מצביעה על כך שמגמת ביטול צורות הנקבה מפני צורות הזכר, ניכרת כבר בעברית המקראית.

סגנון מגדרי

שלט הפונה לכלל הציבור ומנוסח בלשון זכר

העברית היא שפה מחויבת-מגדר, וכך גם שפות רבות אחרות. ההתנסחות בשפות אלה מתאפיינת על פי רוב (אך לא בהכרח) בסגנון שבו מוענקת דומיננטיות-יתר לאחד משני המינים כברירת מחדל. סגנון כזה נקרא "מגדרי". למשל, בהתייחסות לקבוצת בני אדם הכוללת גברים ונשים - ברירת המחדל בעברית היא המין הדקדוקי הזכרי, ובדומה לכך ברוב השפות מחויבות-המגדר (להוציא כמה שפות אפריקניות מחויבות-מגדר שבהן הדומיננטיות מוענקת למין הנשי, ולהוציא כמה שפות מחויבות-מגדר שבהן אין שום ברירת מחדל לטובת אף מגדר). למשל, בכיתוב על תמרור בעברית מועדף הנוסח: "סע בזהירות" על פני "סעי בזהירות", וכדומה.

הרמב"ן חרג מגישה מקובלת זו, כאשר פירש את הציווי ”שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ”: "מלך - ולא מלכה".

בנסיבות אלה של מאפייני השפה העברית, אין זה מפליא שרש"י הוטרד מהשאלה מדוע נכתב בספר שמות "מכשפה לא תחיה", ותשובתו: "אחד זכרים ואחד נקבות אלא שדיבר הכתוב בהווה" - כלומר, במציאות הרגילה הכישוף נוהג יותר אצל נשים מאשר אצל גברים, ולכן חרג הכתוב מברירת המחדל. רוח זו מרחפת עד ימינו על כתיבתם של ספרי בישול אחדים, הכתובים בלשון נקבה - "קלפי, חתכי, טגני", (אם כי רבים נוקטים שפה נייטרלית יותר - "מקלפים, חותכים, מטגנים").

הדומיננטיות של השימוש במגדר הזכרי בשפה העברית, הנובעת מההתנהלות החברתית המקובלת, מתבטאת גם בספר החוקים של מדינת ישראל. חוק הפרשנות, המפרש מונחים שונים בחוקי המדינה, קובע כי "האמור בלשון זכר — אף לשון נקבה במשמע, וכן להפך". בפועל, רוב רובם של החוקים מנוסחים בלשון זכר. במקרים הספורים שבהם החוק מנוסח בלשון נקבה, מדובר בעיקר בהתייחסות לתפקידים המזוהים יותר עם נשים. כך, למשל, שני חוקים המסדירים את העיסוק במקצועות רפואה האחד נקרא "פקודת האחיות", והאחר - "פקודת הרופאים". ניתן למצוא בספר החוקים יועץ מס, יועץ השקעות או יועץ משפטי, אולם רק יועצת אחת - לענייני מעמד האישה. בחוק זכויות החולה מוגדר "מטפל" - "רופא, רופא שיניים, סטז'ר, אח או אחות, מיילדת...". הבנת ניסוח זה כפשוטו תוביל אותנו למסקנה שיש מטפלים שהם גברים בלבד ("רופא, רופא שיניים, סטז'ר"), יש שהם נשים בלבד ("מיילדת") ויש הפתוחים לגברים ונשים כאחד ("אח או אחות").

מגדר לשוני ואסוסיאציות למגדר

בניסוי בלשני שביקש לבדוק את הקשר בין חשיבה לשפה התבקשו דוברי גרמנית ודוברי ספרדית לתאר חפצים שמינם הדקדוקי בשתי השפות הפוך, כגון מפתח וגשר.

התוצאות היו חד-משמעיות: דוברי גרמנית (שעבורם מפתח הוא זכר) בחרו בתארים כגון "קשה", "כבד", "משונן", "מתכתי" ו"שימושי", בעוד דוברי ספרדית (שעבורם מפתח הוא נקבה) בחרו בתארים כמו "מוזהב", "קטן", "נוצץ", "יפהפה". ולהפך: הגרמנים (שעבורם גשר הוא נקבה) בחרו בתארים כגון "יפה", "אלגנטי", "שברירי", "שליו", "נאה", "דקיק"; והספרדים (שעבורם גשר הוא זכר) בחרו ב"גדול", "מסוכן", "ארוך", "חזק", "מוצק" וכדומה. במילים אחרות, למרות השרירותיות של מין החפצים, הדוברים נוטים להשליך עליהם תכונות "גבריות" או "נשיות" בהתאמה.

הביקורת נגד הסגנון המגדרי

הסגנון המגדרי החל לספוג ביקורת עם צמיחת הפמיניזם. עלתה דרישה לקיים שוויון זכויות לנשים גם בתחום זה, תוך הדגשה שאין לראות בפנייה בלשון זכר פנייה נייטרלית. דוגמה לכך מופיעה בוויכוח נודע (ולא יחיד) בין וינסטון צ'רצ'יל לליידי אסטור, האישה הראשונה בבית הנבחרים הבריטי. בעת נאום שנשא בבית הנבחרים, השתמש צ'רצ'יל שוב ושוב במילה "man", כשכוונתו הייתה לבני אדם. בכל פעם שעשה זאת, התערבה ליידי אסטור בקריאת ביניים: "And Woman, Mr. Speaker...And Woman" ("ואישה, אדוני היושב ראש... ואישה"). צ'רצ'יל הגיב: ""In this context, Mr. Speaker, the understanding is that Man embraces Woman ("בהקשר הזה, אדוני היושב ראש, 'איש' כולל 'אישה'"; embraces באנגלית משמעו "כולל" אך גם "מחבק").

תשומת הלב שהופנתה לכתיבה בלשון זכר בלבד הובילה רבים לראות בכך חוסר שוויון ולניסיונות שונים להתמודד עמו. ההנחה הראשונית הייתה שישנה זיקה חזקה בין השפה המדוברת ובין תפיסת העולם של דובריה, זאת בצד מחקרים בבלשנות חברתית ובפרגמטיקה של הלשון המראים כי העדפת הפנייה הזכרית כברירת מחדל בשפה מחויבת מגדר - משקפת מצב חברתי של יתרון מעמדי גברי השורר (או לפחות כזה שפעם שרר) אצל דוברי שפה זו.

מוּדעוּת לבעיה והשלמה עם קיומה

רבים מהדוברים בשפה מחויבת-מגדר כלל אינם רואים בכך בעיה. בקרב החשים בקיומה של בעיה בשפה מחויבת-מגדר, יש הבוחרים להשלים עם קיומה. הם מציינים לעיתים במבואות או בהערות לחיבוריהם שהם מודעים לאפליה הנוצרת בכתיבה בלשון זכר, אך כדי לא להטריד את הקורא, נכתב הספר בלשון זו בכל זאת. הקורא מתבקש להבין כי בכל מקום בו כתוב he הכוונה ל-he or she. עוד יותר מאשר לכותב אנגלית נוחה גישה זו לכותב עברית, הנתקל בבעיה חמורה יותר, מפני שלא די לכתוב "הוא או היא" - בעברית גם לפועל ולתואר יש מין (שלא כמו באנגלית), ולכן כתיבת משפטים נטולי מין הופכת פעמים רבות למשימה בלתי אפשרית.

דוגמה להתייחסות לסוגיה זו מצויה בדבריו של מיכה חפרי בפתיחה לספרו "עקרונות מערכות הפעלה":

הערה מיוחדת לקוראות הספר: במקומות רבים, במשך הדיון ובתרגילים, מופנות התייחסויות ישירות לקוראים. בפנייה לקורא היחיד היה עלי לבחור בין לשון זכר ללשון נקבה. מעשה שהיה בפרלמנט האנגלי: בתגובה לקריאה נזעמת של חברה באותו מוסד על ניסוח הצעת חוק אמר וינסטון צ'רצ'יל: In law, as in nature, man embraces woman. נטלתי לעצמי את החופש להרחיב כלל זה מענייני חוק לדיונים בנושאי תוכנה, ועל כן נקטתי לשון זכר כאשר אני פונה לקורא.

תמיכה בסגנון עוקף מגדר, ושיטות לכתיבה שוויונית יותר

אצל דוברי אותן שפות מחויבות-מגדר החל להתפתח זרם חברתי התומך ב"סגנון עוקף מגדר" (הרעיון אינו תקף בחברות הדוברות בשפות מנוּעות-מגדר), כחלק מעקרון התקינות הפוליטית. סגנון כתיבה זה עוקף - באופן נייטרלי מבחינה מגדרית - את הצורך להתייחס למינו הלא ידוע של אדם לא ספציפי, כלומר מבלי לייחס מגדר מסוים לאותו אדם.

כך קרה שכותבים בארצות הברית החלו לשנות את סגנון כתיבתם. בכל מקום שבו היה נהוג לכתוב man נכתב מעתה person. גם מילים מורכבות תוקנו: salesperson באה במקום salesman, ובמקום postman באה letter carrier. קל לעכל שינוי זה, אך שינוי נוסף שבא עמו אינו כה פשוט לעיכול. בכל מקום שבו היה כתוב he החלו כותבים he or she (ולעיתים אף she or he). בעברית יש הכותבים, באופן דומה, פנייה כפולה, למשל "קח/קחי" או "ראה/ראי", ובצורה מקוצרת "קח/י". שיטה זו יצרה משפטים מסורבלים והיא פוגמת בנוחות הקריאה, ולכן נשללה על ידי האקדמיה ללשון העברית.

מודעת "דרושים" הפונה לשני המינים

המחשה לקושי שמעמידה העברית בפני דובריה ניתנת ביחס לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה: אף שסעיף 8 לחוק מחייב כתיבת מוֹדעוֹת "דרושים" בלשון זכר ובלשון נקבה, נמנעים חלק מהמפרסמים מלעשות זאת, עקב הסרבול הכרוך בהיענות לדרישות החוק: "דרוש/ה פקיד/ה בעל/ת ניסיון..." (יש הכותבים את המודעה בלשון זכר, ומוסיפים בשוליה הערה "המודעה מיועדת לנשים וגברים כאחד"). מעיון במדורי ה"דרושים" המתפרסמים כיום עולה כי מספר גדול של הצעות עבודה מנוסחות באופן הפונה גם לנשים וגם לגברים, אך יישומה של הדרישה החקיקתית רחוק מלהיות מושלם. עם כל זאת, אין ספק שתיקון החוק שינה משמעותית את הנוף הלשוני של דפי המודעות המציעות עבודה ותרם לשוויון בתחום התעסוקה. כפי שכותבת שולמית אלמוג, נראה שההסדר התחיקתי נובע מתוך הכרה בכך שמודעות העושות שימוש מפורש בלשון נקבה לצד השימוש בלשון זכר מעודדות נשים להציע את מועמדותן ולהתמודד על התפקידים המוצעים, בעוד שימוש בלעדי בלשון זכר עלול להרתיע אותן מהתמודדות כזו. הנחה זו רלוונטית לא רק כאשר עוסקים בשוויון תעסוקתי. היא רלוונטית לנושא השוויון בכללותו, ולכן ראוי היה לשאוף שמעתה ואילך ינוסח כל דבר-חקיקה באופן הנחזה לרלוונטי באותה מידה גם לגברים ולגם לנשים.

צעד שונה הוא שילוב שני המינים הדקדוקיים. כלומר במקום המצב השגרתי, שבו כל הדוגמאות הן בזכר, מופיעות הדוגמאות לעיתים בזכר ולעיתים בנקבה. בהקדמה לספרו "שפינוזה וכופרים אחרים" מסביר ירמיהו יובל מדוע בחר בשילוב כזה:

אני מקווה שקוראי הספר לא יתרעמו על החלטתי לפנות אל הקורא (ת) בלשון זכר ונקבה לסירוגין; גם אם הדבר יישמע מוזר בהתחלה, למעשה הוא טבעי (ובוודאי ייתפס כך עם הזמן). עם זאת, בשמות גנריים כמו "אדם", ובכינויי הגוף הנסמכים להם, אני משתמש בצורה הזכרית בהוראה דו-מינית.

התייחסות פמיניסטית לבעיה זו מופיעה במאמרה של פנינה להב "יד הרוקם: יריעת חירויות הפרט על-פי השופט אגרנט". בהערת שוליים בפתח המאמר מסבירה הכותבת את גישתה:

העברית היא שפה שאין בה ניטרליות מבחינת המין. עם השנים התחזקה דעתי, שהשיטה המקובלת לנקוט לשון זכר ולקוות שבמובלע תיכלל בו גם הנקבה עושה עוול לנשים, באשר אנו נאלצות לפתח אישיות מעוותת, ספק-זכר ספק-נקבה (לקרוא הוא ולחשוב גם היא) ונדונות לכך שלעולם איננו רואות את עצמנו במפורש בספרות המשפטית. איני מקבלת שהמונח אדם כולל גם חווה ואילו המונח חווה לעולם אינו כולל אדם. לפיכך הלכתי בדרך הפמיניזם האמריקאי, וכתבתי חלק מהמאמר (לא הכול, וזאת על-מנת לא להבהיל) בלשון נקבה. הקוראים והקוראות יקראו את ההתייחסות ללשון זכר (חירויות הפרט) כאילו היו גם לשון נקבה ואת ההתייחסות ללשון נקבה (זכויות האזרחית) כאילו היו גם לשון זכר (קשה, אבל מתרגלים), ובכך נקדם את השוויון.

דרך התייחסות נייטרלית מבחינה מינית ננקטה לעיתים באמצעות שימוש בשם הפועל במקום בפועל. לדוגמה: במקום "טול את האופניים" או "טלי את האופניים" נכתב "יש ליטול את האופניים".

שלט הכוונה זה הנמצא באיילון צפון, נכתב לראשונה בלשון זכר: "צא". לאחר שיד אלמונית הוסיפה קו שחור שהפך את המילה ל"צאי", תוקן השלט לצורת הפנייה הנייטרלית "צאו"

דרך נוספת היא פנייה בצורת רבים משותפת לזכר ולנקבה במקום בצורת היחיד (למשל "ראו" במקום "ראה"). כך מציעה האקדמיה ללשון העברית. עמד על כך מיכאל ספרד בסקירת הספר "מכתבים לעורך דין צעיר":

הספר כתוב בגוף שני, כמקובל בספרי self help. זה יוצר בעיה מיוחדת בתרגום העברי שכן הוא פונה לעורכי-דין גברים בלבד וחבל, כי היה אפשר לבחור בגוף רבים הניטרלי יותר או בהטיה ללשון נקבה - שכן רוב עורכי-הדין הצעירים בישראל הן עורכות-דין.

האפשרות הרדיקלית ביותר היא שימוש בצורת הנקבה בלבד. כך למשל באתר הנשים "אסימון" נכתב בתנאי השימוש:

הלשון בה אנחנו משתמשות באתר זה היא לשון נקבה, אך אין לראות בכך פנייה רק לנשים, כשם שפנייה השגורה בלשון זכר, במקרים רבים איננה פנייה רק לגברים. שירותים שניתנים לנשים בלבד באתר יצוינו ככאלה, ואילו שירותים אחרים שהפנייה בהם היא בלשון נקבה ניתנים לנשים וגברים כאחד. וראו גם את בחירתו של רוברט ליכט-פטרן שכבר בשם מאמרו "קבלת החלטה בעניינה של ילדה - לקראת השלמה בין טובת הילדה לזכויות הילדה" ניכרת החלטתו, שאותה הוא מסביר בפתח המאמר, להשתמש בלשון נקבה גם לילדים וגם לילדות.

יש פמיניסטיות המאמינות כי צורת פנייה זו היא השוויונית ביותר מכמה סיבות: ראשית, רוב הטקסטים נכתבים בסגנון מגדרי, וכדי לאזן את התמונה יש לפנות תמיד בלשון נקבה. שנית, מכיוון שאפליית נשים נפוצה מאוד, נדרש מהלך רדיקלי כדי להתקרב ולו במעט לשוויון.

פשרה מסוימת נולדה בשמועה שנפוצה בקרב דוברי עברית בתחילת המאה ה-21, לפיה החליטה האקדמיה ללשון העברית שפנייה לקבוצה שרובה נשים ומיעוטה גברים תהיה בלשון רבות, ולא בלשון רבים. שמועה זו הוכחשה בתוקף על ידי האקדמיה:

צורת הזכר בעברית היא הצורה הלא-מסומנת, הצורה הסתמית - והיא יפה אפוא גם לנקבות. ואילו צורת הנקבה מציינת רק נקבה. זו דרכה של העברית, ואין האקדמיה רואה עצמה רשאית לקבוע קביעה המנוגדת לדרך זו.

הוועדה לקידום מעמד האישה של הכנסת עסקה אף היא בסוגיה זו ופרסמה את עמדתה, לפיה:

הוועדה למעמד האישה מדגישה את חשיבות השפה כמעצבת וכמשקפת תפיסות חברתיות. מסיבה זו הוועדה סבורה כי יש להקפיד על פנייה בלשון נקבה לנשים באופן דומה ומקביל לפנייה בלשון זכר לגברים. כך למשל יש להקפיד על ההנחיות בנציבות שירות המדינה בתיאור משרות בהן נושאות נשים ללשון נקבה (מבקרת, שופטת, מנהלת, מנכ"לית וכו'). בדומה, הוועדה סבורה כי מן הראוי לפנות לקהל שרובו המובהק נשים בלשון נקבה. בעת ניסוח מסמכים ממליצה הוועדה לאמץ את הנחיות משרד החינוך ולהשתמש ככל האפשר בלשון ניטרלית המתאימה לשני המינים כאחד.

גם חוקר הספרות מנחם פרי נקט גישה זו, כאשר עסק במאמרו בפסק דין שניתן על ידי שתי שופטות ושופט אחד, והתייחס אל כל השלושה בכינוי "השופטות", אם כי לא בהכרח משיקולי שוויון, כפי שמסבירה עדי שורק:

כצעד "חדשני" הוא מכנה את חבר השופטים "שופטות", באורח המתחפש לפמיניסטי אך למעשה מנצל מהלך זה לצורך הנמכת מעמד השופטים בעיני הקוראים (אפקט תרבותי שהוא מודע לו היטב כעורך מנוסה), דבר המקל עליו להפוך אותם ל"מספר לא מהימן" ולהכריע שהוא מעליהם.

בתחום המשפט מציעה ד"ר שולמית אלמוג כמה אפשרויות לצורך ניסוח בלתי-מינני של דברי חקיקה. אפשרות אחת היא הימנעות משימוש בשמות גוף. למשל, סעיף 3 להצעת חוק דיני ממונות, שכותרתו המקורית (המופיעה כבר בתלמוד) היא: "אין חוטא יוצא נשכר", ינוסח: "אין חטא מזכה בשכר". אופציה שנייה היא שימוש בלשון רבים ("אין חוטאים יוצאים נשכרים"), אם כי השימוש בלשון רבים עשוי להיתפס כפתרון בעייתי, כיון שגם לשון הרבים היא לשון זכר. מחקרים המתייחסים לשפה האנגלית מעלים כי שימוש בלשון רבים אינו נתפס כנייטרלי מבחינה מגדרית, אלא כמכוון לעבר תפיסה "גברית". אפשרות שלישית היא שימוש מקביל בלשון נקבה וזכר. יש שיסתייגו מפתרון זה משום שהכפילות הלשונית שהוא מגלם תיתפס בעיניהם כסרבול מיותר. מאידך, שוחרי שוויון יטענו כי אף על פי שהשימוש בלשון נקבה וזכר גם יחד מאריך את הטקסט ואולי מסרבל אותו, הרי שסרבול כזה הוא (עבורם) מחיר נמוך - או למצער סביר - תמורת השגת היעד של שוחרי שוויון אלו.

ראו גם

• שיח
• ג'ודית באטלר
• אפליית נשים
• היפותזת ספיר-וורף

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מגדר בלשון בוויקישיתוף

• שולמית אלמוג, למה Word לא מתחשב בנשים?, באתר ynet
• שולמית אלמוג, קודיפיקציה עברית: שפת המשפט ושפת השוויון, משפט ועסקים ד', 2006, עמ' 539–559
• שולמית אלמוג, "'ואותן השמות עומדים לדורות'- על עברית, מגדר ומשפט", מחקרי משפט יח (תשס"ב) 373.
• רות הלפרין-קדרי, "'ושיננתם לבניך ולא לבנותיך'- הרהורים מן העבר השני של המחיצה: על הכללה והצרה של נשים בשפת ההלכה", מחקרי משפט יח (תשס"ב).
• בלשנות: השפה העברית מפלה דווקא גברים, באתר ynet
• גילי כהן, צה"ל קבע כיצד לכנות תפקידים של קצינות בכירות, באתר הארץ, 21 באוקטובר 2017
• רונית גדיש, הקטנותים הולכותים לגן הילדותים, באתר הארץ, 22 באוקטובר 2017
  • שולמית אלמוג, כללי העברית יוצרים עולם מהונדס לשימוש גברים, באתר הארץ, 26 באוקטובר 2017
• צפי סער, יומני היקר שלום, התחלתי לדבר בלשון נקבה. האם אני סתם הולכת אחרי הטרנד או אשה עצמאית?, באתר הארץ, 19 בדצמבר 2018
• דפנה איזנרייך, לכתוב לכולםן - המדריך לכתיבה שוויונית ונייטרלית מגדרית, באתר דברו אלינו

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

26703687מגדר בלשון