מארי תרז, נסיכת צרפת

מארי תרז, נסיכת צרפת
Marie-Thérèse de France
לידה	19 בדצמבר 1778; ארמון ורסאי, ממלכת צרפת
פטירה	19 באוקטובר 1851 (בגיל 72); וינה, האימפריה האוסטרית
שם מלא	מארי תרז שרלוט
מדינה	צרפת
מקום קבורה	מנזר קסטניאביצה, גוריציה, איטליה
בן זוג	לואי אנטואן, דוכס אנגולם
שושלת בית בורבון
תואר	דוכסית אנגולם
אב	לואי השישה עשר, מלך צרפת
אם	מארי אנטואנט

מארי תרז, נסיכת צרפת (19 בדצמבר 1778 - 19 באוקטובר 1851), הידועה גם בתואר מארי תרז, דוכסית אנגולם, הייתה בתם הבכורה של לואי השישה עשר, מלך צרפת ורעייתו, המלכה מארי אנטואנט, והיחידה ממשפחתה ששרדה את המהפכה הצרפתית. עד לנישואיה בשנת 1799 ללואי אנטואן, דוכס אנגולם, בנו של שארל העשירי, מלך צרפת, היא נקראה בתואר מאדאם רויאל, השמור לבת הבכורה של מלך צרפת. יש המחשיבים אותה כאחת ממלכות צרפת, שכן באופן טכני כיהן בעלה בתפקיד המלך במשך עשרים דקות בשנת 1830, בין ויתורו של אביו על הכתר לבין ויתורו שלו עצמו.

ילדותה

הנסיכה מארי תרז שרלוט נולדה בארמון ורסאי, ילדתם הבכורה של לואי השישה עשר, מלך צרפת ורעייתו מארי אנטואנט, שחיכו כמעט שמונה שנים מאז נישואיהם לילד. הנסיכה נקראה על שמה של סבתה, מריה תרזה, קיסרית האימפריה הרומית ה"קדושה", וכבתו הבכורה של המלך הצרפתי המכהן היא קיבלה את התואר מאדאם רויאל. מארי אנטואנט מינתה את חברתה הטובה, דוכסית פוליניאק כאומנת והמחנכת של מארי תרז, ומאוחר יותר גם של אחיה הצעירים.

המהפכה הצרפתית

ביוני 1789, בעוד הרוחות מחוץ לארמון סערו והמהפכה הצרפתית הלכה והתקרבה, חוותה הנסיכה מארי תרז טרגדיה אישית, כאשר אחיה בן השבע, לואי ז'וזף, ואחותה התינוקת סופי מתו ממחלה בהפרש של שבועיים, חודש לפני הסתערות ההמון על הבסטיליה. ביולי, לאחר נפילת מבצר הבסטיליה, שלח המלך רבים מבני משפחתו וחבריו אל מחוץ לצרפת, בעוד שהוא בעצמו התעקש להישאר בממלכה יחד עם משפחתו. בין אנשי החצר שברחו לחו"ל הייתה גם אומנתה של מארי תרז, דוכסית פוליניאק, אותה החליפה בתפקיד לואיז אליזבת דה קרואי. פולין, בתה של לואיז אליזבת, הפכה לידידתה הקרובה ביותר של הנסיכה מארי תרז ונשארה קרובה אליה כל חייה. באוקטובר 1789 הסתער המון פריזאי על ארמון ורסאי והכריח את המלך ומשפחתו לעזוב את הארמון ולעבור להתגורר בארמון טווילרי בתנאי מעצר בית.

עם הידרדרותו של המצב הפוליטי בצרפת הגיעו המלך ומארי אנטואנט למסקנה כי חייהם וחיי ילדיהם היו בסכנה וכי הם יהיו בטוחים רק אם יברחו מפריז הסוערת. ביוני 1791 ברחה המשפחה המלכותית בתחפושות של אצילים רוסים, מארמון טווילרי וניסתה להגיע לטירת מונמדי המלוכנית שבצפון מזרח המדינה, אולם המשמר הרפובליקני זיהה את המלך בעיר וארן, עצר אותו ואת משפחתו והחזיר אותם לפריז, שם נכלאו במבצר הטמפל. בינואר 1793 אביה של מארי תרז, המלך לואי השישה עשר, הוצא להורג באשמת בגידה במדינה. הנסיכה, שהייתה קרובה מאוד לאביה, הייתה שבורת לב ממותו.

מאסרה במבצר הטמפל

מארי תרז נשארה כלואה במבצר הטמפל יחד עם אמה ואחיה הצעיר לואי שארל (שהוכר כעת על ידי תומכי המלוכה כמלך לואי השבעה עשר), עד יולי 1793, אז הופרד המלך הצעיר מאמו ואחותו ונכלא בתא נפרד. בתאה של מארי תרז נותרו כעת שתי נשים נוספות - אמה מארי אנטואנט, ודודתה, הנסיכה אליזבת.

באוקטובר 1793 נלקחה מארי אנטואנט לכלא הקונסיירז'רי באשמת בגידה וגילוי עריות עם בנה. מארי אנטואנט נשפטה והוצאה להורג ב-16 באוקטובר ובלילה האחרון כתבה מכתב אחרון לאליזבת ולמארי תרז, אשר מעולם לא הגיע ליעדו. הן לא קיבלו כל ידיעה מה עלה בגורלה של המלכה.

כאשר הגיע חיילים לקחת את דודתה, ב-9 במאי 1794, אמרה לה אליזבת כי אין לה מה לדאוג וכי היא תשוב אליה במהרה. החיילים משכו את אליזבת מהתא ואמרו לה "את לא תחזרי". היא הוצאה להורג ביום שלמחרת באשמת מתן עזרה לתומכי המלוכה הגולים.

מארי תרז נותרה לבדה במבצר, כשהיא אינה יודעת מה עלה בגורלם של בני משפחתה. מזיכרונותיה עולה כי היא נהגה להאזין בדריכות לרחשים ולקולות מחוץ לדלתה, כדי לזהות מתי עוברים השומרים וניסתה לזהות את קולו של אחיה. היא נהגה לצפות מראש מתי השומרים נכנסו לחדרה והייתה ישנה בבגדיה כדי שלא יפתיעו אותה מבלי שתהיה לבושה כיאות בבואם. בטקסט שכתבה הנסיכה הצעירה על קירות תאה היא דיווחה כך על מצבה: "מארי תרז שארלוט היא האדם האומלל ביותר בעולם. היא אינה מקבלת חדשות על אמה ואינה מורשית להתאחד עמה על אף שביקשה זאת אלפי פעמים. אלוקים ישמור על אמי היקרה אותה אני אוהבת, ושאיני יודעת מה מצבה. אבי, שמור עלי מלמעלה. אלוקים, סלח לאלה אשר גרמו סבל להוריי"^[1].

במהלך תקופת מאסרה נותרה מארי תרז בודדה בתאה, כששוב ושוב היא מבקשת מהשומרים שיספרו לה ידיעות על משפחתה או יאפשרו לה לראות את אחיה, אשר נכלא בקומה מעליה. ב-11 במאי 1794 ביקר את הנסיכה בתאה מקסימיליאן רובספייר, אשר דיווחים על ביקורו מתעדים כי הוא צפה בה אולם לא שוחח עמה.

היא שוחררה רק לאחר ששכך משטר הטרור, בדיוק ביום הולדתה ה-17 (19 בדצמבר 1795), בתמורה להשבתם של מספר שבויים צרפתיים שנשבו על ידי אוסטריה. לקראת שחרורה היא הורשתה לקבל מלווה שתכנס לתאה, תשוחח עמה ותעביר לה בגדים וספרים, וכן הורשתה לצאת מתאה ולנשום אוויר בגן המבצר. בגן היא זיהתה את הכלב של אחיה הקטן, העבירה אותו לרשותה ואף התעקשה לקחת אותו עימה כאשר עזבה את צרפת.

לאחר יותר משנה וחצי של שהייה בבדידות במאסר ללא יכולת לשוחח עם אף אדם, מארי תרז לא הצליחה לשוב ולשוחח עם אנשים לאחר שחרורה. היא עבדה עם המלווה שלה על תרגילי קול על מנת להצליח לנהל שיחה. רק לאחר שחרורה גילתה כי הוריה ודודתה הוצאו להורג והיא הורשתה להיכנס לתא בו שהה אחיה ובזיכרונותיה היא מספרת שגילתה על קירות התא ציור של פרח שצייר עם הודעה לא גמורה לאמו, שבה ככל הנראה ביקש ממנה לסלוח לו^[2]. היא קיבלה דיווח כי אחיה מת ממחלה בתאו, אולם לא השלימה עם כך.

מארי תרז הייתה שבורת לב לאחר שחרורה. ילדותה נקטעה באחת בגיל 11, עם לקיחתם בשבי והעברתם מוורסאי לארמון טויילרי, משם למבצר הטמפל שבו נקרעו ממנה אביה, אחיה, אמה ודודתה בזה אחר זה ללא שוב. בגיל 17 היא נותרה לבדה וממשפחתה הקרובה לא נותר איש. היא נלקחה לווינה, אל חצר המלוכה של בן דודה, פרנץ השני, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה", ועם עזיבתה לקחה עמה חפצים מועטים שנותרו לה מהוריה ואחיה, אותם שמרה עד יום מותה והורישה אותה בהמשך, בצוואתה.

החיים בגלות

באוסטריה מארי תרז התחברה למשפחת אביה, משפחת בורבון, שהייתה נחושה לשוב לצרפת ולהחזיר לעצמה את השלטון. הצעות נישואים שנתנו לה איפשרו לה לבחור בין משפחת הבסבורג, משפחת אמה, ולחיות את חייה איתם באוסטריה ובין משפחת בורבון, משפחת אביה הגולה. יורש הכתר לאחר מותו של אחיה, לואי ה-17, היה אחיו של אביה, דודה, שהכריז על עצמו כמלך לואי השמונה עשר. לואי ה-18 התגורר בשטחי האימפריה הרוסית כאורחו של הצאר פאבל הראשון. לואי, שלא היו לו ילדים משלו, רצה שאחייניתו תנשא לבן אחיו, לואי אנטואן, דוכס אנגולם, שהיה השני בסדר הירושה לכתר הצרפתי באותה התקופה (אחרי אביו, לעתיד המלך שארל העשירי).

מחליפת מכתבים עם דודה, לואי ה-18 וקרובי משפחה נוספים, עולה כי מאסרה בצרפת והטרור שחוותה בכלאה הביאו אותה להקדיש את חייה לזיכרון בני משפחתה. על כן היא קיבלה את הצעתו של לואי ה-18 להתחבר למשפחת המלוכה באמצעות נישואים לדוכס אנגולם. היא קשרה את חייה למשפחת המלוכה הצרפתית ולחיים בגלות וסירבה להצעות הנישואים למשפחת הבסבורג ולחיים שלווים במשפחת המלוכה האוסטרית. החלטתה לסייע למשפחת בורבון לשוב לצרפת עלתה בקנה אחד עם רצונה לשוב לצרפת ולמצוא את גופותיהם של הוריה ודודתה, ולגלות מה עלה בגורלו של אחיה. מארי תרז ודוכס אנגולם נישאו בשנת 1799, אך נישואיהם היו עקרים.

לאחר שהות קצרה באוסטריה עברה מארי תרז להתגורר בקורלנד (בלטביה של ימינו) יחד עם דודה ובעלה, משם עברה משפחת המלוכה הצרפתית להתגורר בבריטניה. המלך ג'ורג' השלישי קיבל אותם בברכה והעניק למארי תרז מגורים כמו גם הכנסת אורחים לחצר המלכות של המלך ג'ורג' הרביעי. מארי תרז נשארה בבריטניה עד לנפילתו של נפוליאון בשנת 1814^[3].

השיבה לצרפת

ב-6 באפריל 1814, לאחר נפילתו של נפוליאון, הוכתר דודה של מארי תרז, לואי השמונה עשר כמלך צרפת. המשפחה המלכותית חזרה לפריז ב-28 ביולי 1815. שלא כמו לואי ה-18, שברח מצרפת לפני מאסרם של לואי ה-16 ומארי אנטואנט, השיבה לצרפת הייתה קשה למארי תרז. היא לא לקחה חלק במשחקים הפוליטיים שאפשרו למשפחה לחזור לשלטון ולא הייתה מוכנה להתרועע עם מתנגדי המלוכה שהפכו את עורם וקיבלו את לואי ה-18 בחזרה לכס השלטון. שלא כמו לואי ה-18, מארי תרז זיהתה את מתנגדי המלוכה כאנשים שלקחו חלק פעיל ברצח אביה ואימה וכעת מקבלים את שובו של לואי ה-18 ועמודים לצידו על מנת לשמור על כוחם. בעבור לואי ה-18 זהו המחיר שיש לשלם בעבור הכתר, אולם מארי תרז לא הייתה מעוניינת לבטוח עוד בשום אדם ולא רצתה לקחת חלק בפוליטיקה הצרפתית. היא התגוררה בארמון וורסאי שוב, אולם לא לקחה חלק באירועים, במסיבות או בחגיגות הארמון אליהם הוזמנו אנשי החצר ופוליטיקאים שבעבר התנגדו ללואי ה-16, פעלו למאסרו וחתמו על הוצאתו להורג. עדויות על שנות שהותה בארמון מתארים אותה כתזכורת אבלה מהלכת ויומיומית בעבור בני המשפחה ואנשי החצר למאורעות האימים של המהפכה. לואי ה-18 היה קרוב אל מארי תרז והבין ללבה, ואף עשה שימוש בדימוי הציבורי שלה, כיתומה האומללה של מלך ומלכת צרפת, לחיזוק מעמדו וזכותו לכתר הצרפתי.

דוגמה להתנהלות חצר המלוכה בימיו של לואי ה-18 אל מול מתנגדי המלוכה ניתן למצוא בתיאור חייו של פושה, אחד ממתנגדיו הקולניים של לואי ה-16. חתימתו של פושה מתנוססת על גזר הדין שהוביל את לואי ה-16 לגליוטינה, אך הוא השכיל להפוך את עורו שוב ושוב, שמר על כוחו בשלטונו של נפוליאון ובשלטונו של לואי ה-18 וזכה לקבל תפקיד של שר על ידי לואי ה-18 על אף חלקו הניכר ברצח המלך והמלכה. לואי ה-18 השתמש ביכולותיו הפוליטיות של פושה כדי לכבוש שוב את כס המלוכה והצלחתו של לואי ה-16 הביאה לפושה להימנות לשר בחצרו. בני משפחת בורבון ידעו על מעורבותו של פושה, אולם בעבורם זה היה המשחק הפוליטי בחצר המלוכה הצרפתי. לא כך בעבור מארי תרז. נוכחותו של פושה בחצר המלכות, לאחר ששיתף פעולה ברצח הוריה הייתה בלתי נסבלת בעבורה. בני המשפחה שראו את כאבה של מארי תרז דרשו מלואי ה-18 לגרש את רוצחי לואי ה-16 מהארמון, וביניהם פושה. לואי ה-18, שלאחר כיבוד השלטון לא נדרש עוד לעזרתו של פושה, ציווה לפטר את השר באמירה ש"יש למנוע מהדוכסית המסכנה את הדבר, שתהא צפויה תמיד לפגישה עם הפרצוף המתועב הזה"^[4].

חייה של מארי תרז בצרפת לא הוקדשו לשלטון כמו שאר בני משפחת בורבון, היא הקדישה את חייה לזיכרון משפחתי וחזרה לצרפת עם מטרה ברורה, למצוא את אחיה, לואי שארל. היא אמנם שמעה על מותו, אולם השמועות על בריחתו מהכלא והחלפתו בילד אחר שמת בכלא היו בעלות משקל רב ומארי תרז הקדישה את זמנה לברר את האמת מאחורי השמועות ונפגשה עם כל מי שיכול לספק לה מידע בנושא לצד חיפושים אחר גופתו. היא ביקרה באתרים של קברי האחים בהם הושלכו גופות המתים מהגליוטינה ומתקופת הטרור של המהפיכה וארגנה חיפושים אחר גופות הוריה, אחיה ודודתה. רסיסי המידע על שעותיהם האחרונות ומקום קבורתם של הוריה התחברו יחדיו וגופותיהם נמצאו, אולם לא כך גופתו של לואי שארל. מארי תרז קיבלה פניות רבות מצעירים בני גילו של אחיה שטענו להיות לואי ה-17 האבוד וחוותה מפחי נפש רבים ממתחזים שסיפרו על חייהם כילד לואי שארל וזכרונותיהם ממנה, אחותם, בחצר המלוכה. גופתו של אחיה הקטן לא נמצאה, אולם מארי תרז החליטה לאחר מפגשים רבים כי ככל הנראה יש אמת בטענה שמת בכלאו, יודעי דבר הובילו אותה למקום בו הושלכה גופתו והיא סירבה מאותו הרגע ואילך להפגש עם מתחזים נוספים. זמן רב לאחר מותה של מארי תרז נמצאו שרידי לואי ה-17: לבו של הילד הוצא מגופו על ידי הרופא שקבע את מותו ונשמר ברשותו. באמצעות שריד זה נערכו בדיקות ונקבע כי אכן לואי ה-17 מת בכלאו. בימינו נמצא שריד זה בבזיליקת סן-דני, בה קבורים הוריו.

לואי ה-18, אשר תמך בפעולותיה של מארי תרז וראה את אהדת הצרפתים אליה, התמודד עם ניסיונות לערער את שלטונו באמצעות דאגה ליתומה המלכותית וזיכרון העוול שנעשה לאחיו לואי ה-16 ואשתו מארי אנטואנט. על כן בתמיכתו ובעזרתו של לואי ה-18 פעלה מארי תרז לשימור זכרם של הוריה ואחיה:

בינואר 1815 היא הורתה להעביר את גופותיהם של לואי ה-16 ומארי אנטואנט מהמקום בו הושלכו לאחר הוצאתם להורג לבזיליקת סן-דני. הם נקברו במרתפי הבזיליקה ופסל הוצב בקומת הכניסה המתאר אותם בתנוחת תפילה.

היא הקימה את קפלת אקספיואטורי במקום שבו הושלכו גופותיהם של מארי אנטואנט ולואי ה-16 בקבר האחים לאחר הוצאתם להורג, והקדישה אותה גם לכל המתים האלמונים שנקברו באותו המקום בתקופת הטרור. מזבח שיש הוצב במקום בו נמצאה גופתו של לואי ה-16 ופסליהם של מארי אנטואנט ולואי ה-16 הוצבו על בסיס בו נחקקו המילים האחרונות שכתבו לפני מותם ^[5]

קפלת זיכרון נוספת יצרה מארי תרז בתא בו הוחזקה אימה, מארי אנטואנט בכלא הקונסיירז'רי.

מארי תרז אחראית גם לקביעה כי אחיה, לואי ה-17, נקבר בקבר האחים בסנט מרגוט בו נקברו 300 בני אדם אשר הוצאו להורג בגליוטינה, בהתאם לעדויותיהם של תומכי המלוכה שסיפרו כי הוציאו את גופתו ממצודת הטמפל וקברו אותו שם. חפירות חוזרות ונשנות שנערכו במקום על פי הנחיותיהם לא הובילו לשרידי גופתו של המלך בן ה-10, גילו של לואי שארל במותו. מארי תרז לא ידעה בוודאות עד יום מותה האם והיכן נקבר אחיה, אך היא הקדישה מקום זה לזכרו. מצבת קבר קטנה ולוחית שנקבעה בקיר בסנט מרגוט מציינים כי זהו המקום בו הושלכה גופתו של לואי ה-17.

שהותה של מארי תרז בצרפת הסתיימה עם שובו של נפוליאון במרץ 1815. הוא הקים צבא שנועד להחזיר לו את השלטון ולואי השמונה עשר נמלט מהמדינה. מארי תרז ובעלה, ששהו בבורדו באותה התקופה, החליטו להישאר ולארגן את הכוחות המקומיים להגן על העיר מפני תומכי נפוליאון. עד מהרה גלתה מארי תרז כי נוכחותה מסכנת את העיר, שכן נפוליאון הורה על מעצרה וחיסול תומכיה. מתוך חשש כי הצבא שיבוא אחריה יגרום לשפיכות דמים ולהרס של בורדו, היא החליטה לעזוב את מולדתה בשנית להימלט לבריטניה. עם זאת גלותה השנייה בבריטניה לא נמשכה זמן רב, המשפחה המלכותית שבה לצרפת לאחר תבוסתו של נפוליאון בקרב ווטרלו.

לואי השמונה עשר נפטר ב-16 בספטמבר 1824 ואת כתרו ירש אחיו הצעיר, שארל העשירי, שהיה דודה של מארי תרז ואבי בעלה. לואי אנטואן, בעלה של מארי תרז, היה כעת יורש העצר לממלכה הצרפתית ומארי תרז קיבלה את התואר מאדאם לה דופין, השמור לרעייתו של יורש העצר הצרפתי. תקופת שלטונו של שארל העשירי הייתה סוערת בשל דעותיו השמרניות ובשל כך הוא נאלץ לוותר על הכתר ב-30 ביולי 1830. בנו לואי אנטואן ואשתו, מארי תרז, הפכו למלך ומלכת צרפת עם ויתורו של שארל העשירי על הכתר. עם זאת גם לואי אנטואן נאלץ לוותר על זכותו לכתר עשרים דקות מאוחר יותר. יש המגדירים את מארי תרז כמלכת צרפת בשל עשרים הדקות הללו, בהן בעלה היה רשמית המלך. את כס המלוכה ירש בן דודה של מארי תרז, לואי פיליפ.

על אף שהשלטון בצרפת נותר בידי המשפחה המלכותית, מארי תרז, בעלה ושארל העשירי, אבי בעלה, החליטו לעזוב את צרפת ולא לשוב אליה.

הגלות האחרונה

המשפחה המלכותית לשעבר התגוררה באדינבורו עד לשנת 1833, אז החליט שארל העשירי לעבור לפראג כאורחו של בן דודה של מארי תרז, פרנץ השני, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה". מארי תרז עברה עימם ולאחר מכן עברה המשפחה להתגורר באחוזה ליד גוריציה שבצפון-מזרח איטליה.

מארי תרז סעדה את דודה החולה, אבי בעלה, שנפטר בשנת 1836 ממחלת הכולרה. בעלה, לואי אנטואן, נפטר בשנת 1844 ונקבר בגוריציה לצד אביו.

לאחר מותו של בעלה עברה מארי תרז להתגורר בארמון פרוסדורף שמחוץ לווינה יחד עם אחיינה, אנרי, רוזן שמבור.

הזיכרונות מתקופת המהפכה וחייה בצל הטרור העיקו עליה כל חייה, היא התקשתה לספר לקרובי משפחתה הצעירים על חוויותיה, אולם הפרטים שסיפרה והמסמכים שהשאירו אחריה מעידים כי לא הפסיקה להתאבל על אביה, אמה, אחיה ודודתה עד ליום מותה.

מותה

מארי תרז בגיל 73 עדיין נהגה לערוך הליכה יומית, כאשר במהלך חודש אוקטובר 1851, באחת מהליכותיה, היא התקררה. למחרת היא ביקרה בכנסייה לטקס המיסה ולאחריו מצבה החמיר. היא חלתה בדלקת ריאות והייתה רתוקה למיטתה, אולם התעקשה לקום ולציין את יום השנה ה-58 למות אימה, מארי אנטואנט, כמדי שנה, ב-16 באוקטובר. כאשר קרוביה וחבריה התרו בה כי היא חולה מדי מכדי ללכת לכנסייה, ענתה להם: "דבר לא יעצור בעדי מללכת לכנסייה ביום הזיכרון למות אימי. מעולם לא הזנחתי את חובתי זו"^[6]. באותו בוקר היא עשתה כל מאמץ לקום ממיטתה וללכת לכנסייה, אולם היא הייתה כה חולה שלא הצליחה להגיע אליה. כדי להקל על עוגמת הנפש של מארי תרז, הגיע הכומר אל מיטתה כדי לכבד את זכר אימה ולערוך את הטקס בנוכחות בתה.

כאשר הבינה מארי תרז כי מותה קרב, היא ארגנה את חפציה ושרפה מסמכים אשר לא רצתה שיגיעו לידי זרים והקפידה להעביר בצוואתה חפצים היקרים לה לאנשים עליהם היא סומכת. בין החפצים אשר נרשמו בצוואתה: הטבעות של הוריה, חולצה מוכתמת בדם של אביה, ושרפרף התפילה של אחיה. עד יום מותה היא הקפידה לשמור חפצים אלה קרובים אליה וציינה אותם בצוואתה.

ב-19 באוקטובר 1851 היא נפטרה ונקברה לצד בעלה ודודה בגוריציה. על מצבתה היא קרויה "המלכה האלמנה של צרפת", בהתייחס לשלטון בעלה למשך עשרים דקות.