הלכות הרחקה מגויים
הלכות הרחקה מגויים הן הלכות שנועדו למנוע היטמעות של יהודים בחברה הנוכרית, הידמות של יהודים לדרכי הנוכרים או קרבה לגוי באופן שעלול להביא את היהודי לעבירה בשוגג. המצוות העיקריות העומדות ביסוד הלכות אלו הן איסור חוקות הגויים, איסור נישואי תערובת והלכות איסור והיתר.
בפועל הלכות אלו מקשות על יצירת קשרים חברתיים בין יהודים לגויים, חלקן על מנת למנוע קירבה שעלולה להביא לנישואים בין-דתיים ולהתבוללות, וחלקן על מנת למנוע מצב של היכשלות באכילת מאכלים אסורים שהנכרי עלול לערב במאכל שהוא שותף במידה כזו או אחרת בתהליך הכנתו עבור הישראל. רוב הלכות ההרחקה מגויים נכללות בכלל גזירות "שמונה עשר דבר".
הלכות אלו כוללות ברובן איסורי אכילה: חלב נכרים, פת עכו"ם, בישולי גויים וסתם יֵינָם. אך גם איסור ייחוד וטלטול בחצר משותפת. שמן זית של נכרי נאסר בשלב מסוים, אך לאחר מכן הותר. האיסורים נקראו במקורם בשמות: "חלב גוי" (או "נוכרי"), "פת גוי", "בישול גוי", אך בפי הציבור שגורים הם בכינויים "חלב עכו"ם", "פת עכו"ם" וכדומה. שינוי זה הוא תוצאת פעילות הצנזורה הנוצרית, שהמירה כל מופע בתלמוד ובפוסקים שבו כתוב "גוי" או "נוכרי", למילה "עכו"ם", דהיינו "עובדי כוכבים ומזלות", על מנת ליצור מיצג-שווא לפיו אין האיסורים והגינויים בתלמוד חלים על הנוצרים, שאינם סוגדים לגרמי השמים.
מקור לדיני הרחקה מגויים
כל דיני ההרחקה מגויים הם גזירות חכמים. אולם מספר ראשונים[1] מצאו בפסוקים אסמכתא לעיקרון הבידול שיש לנהוג בנכרים ובמאכליהם, על מנת למנוע חשש של התבוללות עימם ומתוך כך הגעה לידי חטאים חמורים נוספים:
פֶּן תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ וְזָנוּ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם וְזָבְחוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְקָרָא לְךָ וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ: וְלָקַחְתָּ מִבְּנֹתָיו לְבָנֶיךָ וְזָנוּ בְנֹתָיו אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן וְהִזְנוּ אֶת בָּנֶיךָ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן
— שמות פרק ל"ד, פסוקים ט"ו-ט"ז
וכפי שאכן קרה במעשה חטא בנות מואב, שבמהלכו קראו בנות מואב ומדיין לעם ישראל לאכול מזבחי אלוהיהן, ומתוך כך חטאו עם ישראל והשתחוו לאלוהיהן:
וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב: וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן
— במדבר פרק כ"ה, פסוקים א'-ב'
חלב נוכרי
ערך מורחב – חלב נוכרי
חז"ל אסרו על שתית חלב נוכרי, כלומר חלב שנחלב על ידי גוי ללא השגחת יהודי, שאז קיים חשש כי חלב של בהמה טמאה מעורב בחלב הכשר. במקרים מסוימים, התירו רבנים מסוימים שימוש בחלב זה. למשל, ביהדות תימן לא נאסר חלב נוכרים מכיוון שלא היה בנמצא חלב של בהמה טמאה כלל, כגון חלב נאקות. אם כי יש רבנים שאוסרים גם חלב שלכאורה אין בו חשש לעירוב חלב טמא, מכיוון שהם סוברים שאיסור חלב נוכרים הוא 'גזירה שנגזרה במנין', שאפילו אם בטל הטעם - לא בטל האיסור.
כיום יש מוצרים בהכשר הרבנות הראשית, אשר מכילים אבקת חלב נוכרים (לא חלב ניגר), זאת על פי היתר של הרב צבי פסח פרנק שאבקת חלב נוכרים לא נאסרה בתוך איסור חלב נוכרי, ועל סמך היתרו של הרב משה פיינשטיין, אשר מסתמך על כך שבמדינות מתוקנות החוק אוסר ערבוב חלב טמא בחלב פרה, ועל כן יש על יצרני החלב מורא של מלכות. אם כי הבדצי"ם ובמחלקות המהדרין ברבנות הראשית, לא משתמשים במוצרים אלו מתוך התחשבות בדעת האוסרים.
בישולי גויים
- ערך מורחב – בישולי גויים
חל איסור לאכול מזון שבושל על ידי נוכרים, פרט למזון שניתן לאוכלו חי ללא בישול, כגון סלט ירקות.
דין זה נוהג רק אם המאכל הוא מאכל חשוב, ש"עולה על שולחן מלכים" לאכול בו את הפת, כגון בשר, ביצים או דגים[2].
טעם האיסור הוא משום 'חתנות', כדי שלא יזמן הנוכרי את חברו היהודי לאכול עמו בסעודה[3], או כדי לא ליצור קירוב הדעת בין ישראל לנכרי[4]. ויש אומרים שהטעם הוא מחשש שמא יאכילנו הגוי מאכלים טמאים[5]. מזון הנאכל חי, או שאינו עולה על שולחן מלכים - אין קיים בו חשש זה[6].
פת נוכרים
- ערך מורחב – פת עכו"ם
פת נוכרים נאסרה, אף אם ידוע שאין בה מרכיבים בלתי כשרים, על מנת ליצור ריחוק מסוים בין ישראל לגוים, כדי למנוע קרבה והתבוללות. בכל זאת, מאחר שבמשך השנים בגולה היו מקומות שהיה קושי להשיג פת שנאפתה על ידי יהודי, ומאחר שלחם הוא מזון בסיסי, הותר להשתמש ב"פת פלטר" - פת של אופה גוי.
הגזירה נגזרה רק אם פעולת האפיה עצמה נעשתה בידי גוי, אבל אם הוא לש את הפת ויהודי אפה אותה - אין בכך שום איסור. להלכה נפסק שגם אם היהודי סייע רק במשהו להכנת הפת - מותר לאכול את הלחם. לדעת השולחן ערוך מספיק שיהודי זרק קיסם לאש כדי שיחשב שהוא שותף לאפיה. לדעת הרמ"א גם אם התנור מוסק במשך זמן ארוך, למספר מחזורי אפיה, מספיק שבפעם אחת נזרק קיסם לאש כדי שהפת שנאפתה בתנור תותר ליהודים. באופן מעשי כיום אין הבדל בין דעת השולחן ערוך לדעת הרמ"א, משום שכיום הלחם נאפה בתנורים חשמליים, כך שרק אם יהודי הדליק את התנור הפת מותרת.
גם עוגות וביסקוויטים נכללים באיסור של פת נוכרים, ולהלכה, מאחר שכיום פעמים רבות מעורב שומן לא כשר באוכל, או שמושחים בו את תבניות האפיה, אם אין השגחה על האוכל - אסור לאכול את המאפים. אותה בעיה קיימת גם בלחמים.
עירוב חצרות
- ערך מורחב – שכירת רשות
מדרבנן, נאסר לטלטל חפצים בשבת מבתי מגורים לחצר משותפת ללא השתתפות כל הדיירים בעירוב חצרות. אולם תנאי לכך שעירוב החצרות יחול הוא שכל הדיירים בחצר ישתתפו בו. במקרה שגוי גר בחצר, מעיקר תקנת עירוב חצרות הגוי לא נחשב כדייר בחצר, ואינו מונע מהעירוב לחול אף שאינו משתתף בו. אולם מגזירה מאוחרת יותר, במקרה כזה הגוי אוסר את הטלטול על דיירי החצר, עד שישכרו ממנו הדיירים היהודיים את רשותו בחצר לשבת.
סיבת גזירה זו היא כדי להקשות על יהודים הדרים בחצר אחת עם גויים את ההתנהלות בשבת, על מנת לעודד אותם לעבור לגור בשכנות ליהודים.[7]
"סתם יֵינָם"
- ערך מורחב – סתם יינם
על האיסור מהתורה לשתות או להפיק הנאה כלשהי מיין נסך, הוסיפו חז"ל ואסרו לשתות או ליהנות מיין כלשהו של גוי, או אף שרק נגע בו גוי, וזאת כתוצאה מהחשש שמא הגוי ניסך את היין לעבודה זרה.[8] נימוק נוסף נכתב במסכת שבת: ”גזרו... על יינן משום בנותיהן ועל בנותיהן משום דבר אחר” (מסכת שבת, דף י"ז, ב').
הראשונים דנו באשר ליחס שבין שני הנימוקים הללו, וקיימות דעות שונות בנידון. יש שמציגים שני מקורות אלה כחלוקים זה על זה בעניין מקור האיסור על "סתם יינם". ויש שאומרים כי האיסור לשתות נובע מהחשש שמא היין נוּסך,[9] לפי זה ייתכן שהוצרכו לגזור "משום בנותיהם" כדי שהאיסור יחול באופן ודאי. דעה נוספת אומרת כי החשש שהיין נוסך לעבודה זרה מחיל איסור על שתייה בלבד ולא על הנאה ממנו, אך החשש "משום בנותיהם" מוסיף גם את איסור ההנאה.[10]
ייחוד עם גויה
מהתורה אסורים נישואין עם גויה, ומדרבנן גם זנות עם גויה. מגזירת שמונה עשר דבר נאסר גם ייחוד עם גויה.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- בישולי נוכרים בעובדת זרה
- שו"ת באתר מורשת בנושא חלב נוכרים
- תלמוד ירושלמי מסכת שביעית פרק ח'
- הרב יאיר וייץ, המקור בתורה להרחקה מגויים, באתר ישיבת הר ברכה
הערות שוליים
- ^ תורת הבית הקצר בית ג' שער ז'. צידה לדרך (לרבי מנחם בן זרח) מאמר ב', כלל ג', פרק א'. איסור והיתר הארוך מ"ג, א'.
- ^ רמב"ם הלכות מאכלות אסורות, פרק י"ז הלכה ט"ו.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קדושה, הלכות מאכלות אסורות, פרק י"ז, הלכה ט"ו
- ^ חידושי הרשב"א על מסכת עבודה זרה דף ל"ח, עמוד א', ועוד רבים.
- ^ רש"י על מסכת עבודה זרה דף ל"ח, עמוד א'.
- ^ רמב"ם הלכות מאכלות אסורות, פרק י"ז הלכה ט"ו.
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שפב סעיף א
- ^ כך על פי התלמוד במסכת עבודה זרה, דף כ"ט, ב'.
- ^ רש"י על מסכת עבודה זרה, כ"ט, ב', בפסקה שהיה מתחילתו.
- ^ חידושי הראב"ד, מסכת עבודה זרה, דף ל"ח, ב', בפסקה הצרפתי מפרש.
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
