יראי השם
גויים יראי השם או גויים יראי אלוקים (יוונית קוינה: Φοβούμενοι τὸν Θεόν, phoboumenoi ton Theon )[1] או גויים יראי שמיים הוא כינוי שניתן לגויים בימי בית המקדש השני שבחרו להאמין באלוקי ישראל מבלי לקבל עליהם את כל מצוות התורה ובלי להתגייר. הם קיימו את שבע מצוות בני נח. רוב הגויים שבחרו בדרך זו חיו בארצות בהן שלטו התרבות היוונית והתרבות הרומית. תופעה זו לא נמשכה זמן רב עקב עליית הנצרות באותה תקופה, וזו משכה יותר, שכן הציעה מעמד של 'בני ישראל' ללא חיוב שמירת כל דיני התורה.[2]
היסטוריה
במשך 50 השנים האחרונות מספר גדל של חוקרי יהדות וההיסטוריה של היהדות, החלו מתעניינים בנושא של גויים יראי השם ויחסם עם יהדות הלניסטית ותחילת הנצרות. לפי ההשערה המקובלת ביותר, יהודים שגרו בעולם היווני-רומאי בתקופה ההלניסטית ובתקופה הרומאית לא היו מעורבים בפעילות גיור לעובדי אלילים, אך ישנם חוקרים שסוברים אחרת.
מאחר שיהודים החלו להגר ולהתיישב בפרובינציית האימפריה הרומית, יהדות נעשתה לדת מושכת בקרב הרבה מהאנשים עובדי האלילים, מהרבה סיבות; יראי השם או כאלו שעברו גיור מלא היו יוונים או רומאים, והשתייכו למעמדות שונים: רובם היו נשים ועצמאיים, אבל היו גם בעלי מלאכה, חיילים ומספר אנשים ממעמד גבוה, כמו אבות כנסייה וסנאטורים. למרות נאמנותם ליהדות, יראי השם היו פטורים מתשלום "המס היהודי" (fiscus Judaicus).
המעמד יראי השם היה קיים בין המאה ה-1 לספירה ועד למאה ה-3 לספירה. הם מוזכרים בספרות לטינית ויוונית, בכתבים ההיסטוריים של יוספוס פלביוס ושל פילון האלכסנדרוני, ספרות חז"ל, כתבים נוצריים מוקדמים ועוד מקורות בני זמננו כמו כתובות בית כנסת מקהילות התפוצות (ישראל, רומא ואסיה הקטנה).
מקורות
בתנ"ך ובחז"ל
בספר יונה נאמר אחר שהמלחים השליכו את יונה לים ”וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים יִרְאָה גְדוֹלָה את ה' וַיִּזְבְּחוּ-זֶבַח לה' וַיִּדְּרוּ, נְדָרִים” יונה, א', ט'-ט"ז
המקרא מכיר כאן במידה מסוימת בגויים מונותאיסטיים המתכוונים בעבודתם לאלוקי היהודים. בתהלים מוזכרת קטגוריה בשם יראי ה' בנוסף ל"בית ישראל" ו"בית אהרן",[3] ולפי המדרש פירושה גויים המאמינים בה'.[4] בלשון חז"ל הם נקראים יראי שמים[5] וגויים השומרים על כל שבע מצוות בני נח נקראים בני נח.
בכתובות, טקסטים ופפירוסים
המושגים היוונים והלטיניים שמתייחסים ליראי השם (theosebeis, sebomenoi, phoboumenoi, metuentes) נמצאים בספרות עתיקה (יוונית, רומאית ויהודית) וכתובות בתי כנסת שהתגלו באפרודיסיאס, פנטיקפיאום, טראלס, סרדיס, ונוסה, לוריום (ברומא), רודוס, דלילר (פילדלפיה) ומילטוס.
אם לשפוט לפי הבחנות מעשי השליחים, נראה שהם לא נהפכו לגרי צדק, דבר המצריך עשיית ברית מילה, למרות שהראיות לאורך מאות השנים שונות מאוד, וייתכן והמושג כלל בתוכו כל מיני סוגים של גויים אוהדים, מגוירים או לא. בנוסף, יש כ-300 התייחסויות לטקסטים (בתקופות המאה ה-4 לפנה"ס עד למאה ה-3 לספירה) לכת של Hypsistarians, שחלקם שמרו שבת ושהרבה מהחוקרים רואים בהם אוהדי היהדות ומשויכים למושג יראי השם.
בכתבים נוצריים מוקדמים
 |
ראו גם – היסטוריה של הנצרות |
הביטוי יראי השם מיוחס לעובדי אלילים שקישרו עצמם ליהדות בדרגות שונות, ללא גיור מוחלט, ושמוזכרים במעשי השליחים בברית החדשה של הנוצרים, שמתארת את מעשי השליחים במאה ה-1 לספירה[6].
מקומם בנצרות הפאולינית
התייהדות גויים ויראי השם נחשבים בקרב חוקרים מודרניים כבעלי חשיבות מובהקת לצמיחתה של הנצרות המוקדמת; הם מייצגים קבוצה של גויים ששיתפו רעיונות דתיים ומנהגים עם יהודים, ברמה כזו או אחרת. מכל מקום, יראי השם היו מגוירים "חלקית" בלבד, משתתפים בטקסים יהודיים ומסורות יהודיות מסוימים, בלי לקחת צעד קדימה לגיור ממשי, שהיה דורש מהם דבקות בתרי"ג (613) מצוות (כולל מצוות כמו כשרות, ברית מילה, שמירת שבת וכו') שלא משכו את הגויים העתידים להתגייר (בעיקר יוונים). במיוחד טקס ברית המילה שנחשב לא מושך כלל ולא ניתן להסתרה, בתרבות הקלאסית, בה שלט המנהג לבלות כשעה ביום בהתעמלות ערומים בגימנסיון ובבתי מרחץ רומיים. לכן גברים יהודים לא רצו להיראות חריגים בפומבי, משוללי ערלה. גם התרבות ההלניסטית וגם התרבות הרומאית ראו בברית המילה מעשה לא תרבותי.
פאולוס השליח במכתביו מתח ביקורת נוקבת על היהודים שדרשו מגויים מתגיירים לערוך ברית מילה, והתנגד להם; במקום זאת הוא הדגיש שאמונה בנצרות מהווה ברית חדשה עם אלקים, ברית שלמעשה מספקת צדקה וישועה לגויים לעומת המצוות המחמירות של התורה, ברית חדשה שלא דרשה ברית מילה (ראו גם: אנטינומיזם) . האישה לידיה מן העיר טיאטירה[7] שהייתה האישה הראשונה שהתגיירה על ידי פאולוס באירופה, מתוארת כ- "יראת אלקים" (מעשי השליחים 16:14); קורנליוס שר המאה מהגדוד הרומאי והסריס הכושי גם נחשבים על ידי חוקרים מודרניים כיראי אלקים.
בגישת הישועה-דרך-האמונה הנוצרית של פאולוס, בניגוד לכניעה למצוות התורה, מצאו למעשה הרבה יראי אלקים קבוצה של יהודים שאליה יוכלו להשתייך ללא שיצטרכו לקבל עליהם את חוקי היהדות. מלבד העובדה שהשקפה זו הביאה לדרכו של פאולוס מאמינים רבים, היא גם הביאה להכללה במסקנה הסופית שהממירים דתם לנצרות, אינם חייבים לקבל עליהם תחילה את כל מצוות היהדות. עובדה זו היא שלב חיוני בהתפשטות של הנצרות המוקדמת, ומה שיוביל לבסוף להבחנה בין יהדות לנצרות כשתי דתות שונות.
גויי השער
כ־10% בלבד מהרומאים התגיירו, והיו אלה בעיקר בני המעמד הגבוה. ניתן להניח שליהדות הגיעו מתוך צימאון רוחני, שכן בתור בני האימפריה החזקה באזור, השיגו להם את כל תאוות העולם החומריות, ומששבעו מהן, חיפשו מילוי רוחני. אך כאמור, אחת המצוות הבסיסיות בדת היהודית והחובה הבסיסית לגיור היא ברית המילה, דבר הסותר באופן מובהק את תפיסת שלמות הגוף ההלניסטית שאפיינה גם את התרבות הרומית. משלא מצאו מנוחה בעשיית ברית מילה כדי למצוא עצמם בחיק היהדות, גויים רבים החלו צובאים על בתי הכנסת היהודיים; בזמני תפילות ובדרשות הרבנים לקבל מעט רוחניות ואמונה להחיות את נפשם. ציבור נוסף שחיפש גם הוא שאר רוח היה ציבור העבדים. באימפריה הרומית נהפכו לעבדים אנשים רבים, על נשותיהם ובניהם, מעמים כבושים. בגורל ארוך טווח כזה בו ידעו כי אלו הם חייהם וחיי צאצאיהם, חיפשו באופן טבעי מימד רוחני שיעניק משמעות לחייהם מעבר להווה הכנוע והנדכה.[8]
לגויים אלו קראו: גויי השער. על שם שצבאו על שערי בתי הכנסת.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- 'יראי השם' פרויקט 929, YouTube
- יהדות ונצרות חלק ב'- גויי השער. ספי גלדצהלר, YouTube
הערות שוליים
- ^ Attitudes to Gentiles in ancient Judaism and early Christianity, מסת"ב 978-1-4725-5028-6
- ^ לקסיקון מן המסד ליהדות ולציונות, רעננה: משרד הבטחון, 1987 עמ' 121
- ^ ספר תהלים, פרק קט"ו, פסוקים י"א-י"ג
- ^ במדבר רבה, פרשה ח', פסקה ב'
- ^ ויקרא רבה, פרשה ג', פסקה ב', מכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דנזיקין פרשה י"ח, מסכת גרים פרק ד הלכה ה
- ^ מעשי השליחים 13:16
- ^ כתבי הקודש בנצרות – הברית הישנה והברית החדשה, באתר lib.cet.ac.il
- ^ יהדות ונצרות חלק ב- גויי השער. ספי גלדצהלר
35423635יראי השם