יעקב ישראל דה האן

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף יעקב ישראל דה-האן)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יעקב ישראל דה האן
Jacob Israël de Haan
ד"ר יעקב ישראל דה האן
ד"ר יעקב ישראל דה האן
תעודת אזרחות זמנית של דה האן משנת 1922

ד"ר יעקב ישראל דה האן (31 בדצמבר 1881 – 30 ביוני 1924, אור לכ"ט בסיוון תרפ"ד) היה משפטן, עיתונאי, משורר וסופר בשפה ההולנדית, יהודי יליד הולנד, פעיל ציוני שהתחרד בארץ ישראל ופעל בהמשך נגד התנועה הציונית. היה קורבן של מה שנחשב כרצח הפוליטי הראשון בארץ ישראל בזמן המודרני.

קורות חיים

דה האן נולד בשנת 1881 בכפר סמילדה (Smilde), במחוז דרנתה שבצפון-מזרח הולנד. משפחתו הייתה דתית ובה 18 ילדים. אביו יצחק אייזיק הלוי היה חזן ומורה בעל מזג סוער ונאלץ להחליף מדי פעם את הקהילה שאותה שירת, עד שהשתקע בעיר זאנדם (Zaandam) שליד אמסטרדם. אחותו של יעקב, קרי ואן ברוכן, הייתה סופרת שכתבה בין היתר את הספר "הבית הקטן שליד התעלה", המספר על בית הוריה. דה האן נטש את הדת בגיל צעיר והשתלב בחברה ההולנדית. בבחרותו למד בסמינר להכשרת מורים. הוא היה מרקסיסט ובשנת 1903 הצטרף לתנועה הסוציאל-דמוקרטית ההולנדית והיה לאחד מראשי דובריה. נודע כעורך דין ועסק גם בעיתונאות ובכתיבת שירה. שלט בשפות רבות. דה-האן השתייך לקהילת התועבה. הוא לא הצהיר על כך ברבים, אך חשף עובדה זו בכתביו, ולראשונה בספר "צינורות" שיצא לאור ב-1904. עם זאת, בשנת 1907 התבולל ונשא לאישה את יוהנה ואן מרספין, רופאה נוצרייה שהייתה מבוגרת ממנו בתשע שנים.

בשנת 1912 נסע לאימפריה הרוסית כדי לחקור את תנאי המאסר בבתי הסוהר שם. עם שובו פרסם את הספר "בתי סוהר רוסיים", על התנאים התת-אנושיים שמצא במוסדות אלו. לאחר שובו מרוסיה חל בו מפנה אידאולוגי נוסף, והוא חזר בתשובה ושב להיות יהודי דתי, ולאחר מכן גם ציוני בתנועת המזרחי. ב-1916 הגיש את הדוקטורט שלו במשפטים שעסק בהיבטים בלשניים וסמנטיים של החוק והמשפט, והחל ללמד משפטים באוניברסיטת אמסטרדם. אחרי מלחמת העולם הראשונה החליט לעלות לארץ ישראל. הוא הגיע לארץ כציוני, בסוף חודש אדר א' שנת תרע"ט והתיישב בירושלים. בהגעתו הוא התקבל בזרועות פתוחות על ידי הסתדרות המזרחי. ובוועידת מפלגת המזרחי שנערכה באלול תרע"ט השתתף דה האן כאחד מחברי ועדת החינוך של התנועה[1]. גם זאב ז'בוטינסקי, מנהיג הרוויזיוניסטים, ראה בו באותם ימים נכס חשוב לתנועה הציונית והביע כלפיו הערכה רבה. ז'בוטינסקי ארגן אז 'קורסים פתוחים' לחברה ומשפט. וכיבד את דה האן לנאום בפתיחת הקורס הראשון[1]. אולם כשרצה להשתלב בתנועה הציונית. קבלה אותו המנהיגות הציונית בירושלים בקרירות ודחו אותו ולא היו מעוניינים בשירותיו – לא במוסדות היישוב וגם לא באוניברסיטה העברית, שהייתה אז בשלבי הקמה. מאוכזב מפעילות הארגונים הציוניים, כתב אז דה האן לחבריו בהולנד: "השליטה היא בידי ציונים מקצועיים ומטריאליסטים, 'אנשים קטנים' ומאוהבים בעצמם. דואגים לטובתם האישית ואינם פועלים מאומה לטובת אחיהם, לעומת זאת הם יודעים לקחת משכורות שמנות לכיסם.."[1].

הוא ביקש לשמש כקונסול הולנד בירושלים ונדחה על ידי שלטונות הולנד. ב-1921 עמד בראש התלמוד תורה הספרדי "דורש ציון".   בשלב מסויים החליט לבדוק בעצמו מקרוב את דעותיהם של גדולי היישוב הישן, כשבצעד ראשוני הוא נפגש עם רבי יצחק ירוחם דיסקין ולאחר מכן עם רבי יוסף חיים זוננפלד, ומאז חל שוב מהפך בחייו והוא הצטרף לחוגים של העדה החרדית, מתנגדי החילוניות והציונות. דה האן הפך למקורבו של הרב יוסף חיים זוננפלד, מנהיג העדה החרדית.

בשנותיו הראשונות בירושלים לא היה חרדי גמור, עולמו זה התבטא בספר שיריו בסגנון המרובעים שבשל כך נקרא "המרובעים". הספר יצא לאור בהולנד מעט לפני מותו, בשנת 1924.

באותה עת התפרנס, נוסף על ההכנסות מפרסום שירתו, מכתיבת כתבות לעיתון ההולנדי הנפוץ "Algemeen Handelsblad", שעסקו בתיאור החיים בארץ והיו פופולריות בהולנד, ומעבודתו כמרצה למשפטים בבית הספר למשפט ולכלכלה של ממשלת המנדט בארץ ישראל.

פעילותו המדינית בשירות העדה החרדית

דה האן העמיד את כישוריו לרשות העדה החרדית. הוא תרגם את תזכיריה ואת תזכירי אגודת ישראל (שהייתה אז קשורה אליה) לאנגלית והושיט לאגודה ייעוץ משפטי. במשך הזמן הפך למנהל המדיני הרשמי של האגודה, וזאת ללא כל תמורה.

דה האן היה דמות יוצאת דופן בסביבתו, אירופאי משכיל ומודרני בלב העדה החרדית. דה האן העריץ את רבה של ירושלים הרב יוסף חיים זוננפלד, שבברכתו פעל, ועד מהרה הפך לסמן קיצוני בחוגי החרדים. הוא נאבק ביישוב הציוני המאורגן, פתח במסע נגד המסים שהנציב העליון אישר לוועד העיר של יהודי ירושלים לגבותם, ופעל לביטול המנדט הבריטי על ארץ ישראל. הוא ניהל מאבק עיקש נגד הרב הראשי, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, והגיש נגדו תלונות ותביעות משפטיות תכופות. מתנגדיו האשימוהו גם שפעל על מנת לסכסך בין היישוב היהודי לבין הערבים.

דה האן הרכיב משלחת חרדית בראשות הרב זוננפלד שיצאה ב-23 ביוני 1923 לעבר הירדן, להתייצב בפני האמיר עבדאללה (לימים המלך עבדאללה הראשון מירדן), ולהיפגש עם אביו של עבדאללה, חוסיין בן עלי, שביקר אז בעבר הירדן. המשלחת הייתה משקל-נגד למשלחת ציונית בראשות הקולונל פרדריק קיש שיצאה להיפגש עם אנשי השושלת ההאשמית. משלחתו של דה האן הגישה תזכיר לפיו אגודת ישראל היא גוף עצמאי המייצג יהודים רבים ברחבי העולם ולכן יש לקבל ממנו חוות דעת נפרדות בשאלות העומדות על הפרק. עוד הביע התזכיר רצון בשלום ובשיתוף פעולה בין כל התושבים לבניין הארץ[2].

דה האן תקף באופן קבוע את הציונות ואת מנהיגיה. את הרב קוק ואת מנהיגי היהדות הדתית לאומית של תנועת המזרחי תיאר כפושעים. בשנת 1923 ביקר בארץ איל ההון מקס איטקן, הברון הראשון מביוורברוק (Beaverbrook), בעליו של העיתון "דיילי אקספרס". דה האן נפגש עמו, ובעקבות הפגישה התיר לו הלורד לפרסם את מאמריו האנטי-ציוניים בעיתונו.

במאי 1923 קיבל מכתב איום על חייו, בו נאמר כי עליו לעזוב את ארץ ישראל עד 24 במאי.

הרצח

אברהם תהומי, אחד החשודים המרכזיים ברצח דה האן

דה האן אמור היה לצאת ללונדון ב-1 ביולי 1924 עם משלחת מטעם העדה החרדית, כדי לפעול נגד אישור החוק למתן מעמד לקהילות היהודיות בארץ ישראל, שלדעת העדה החרדית היה בו כדי לתת יתרון ליישוב הציוני. השמועה אמרה שבכוונתו לפעול בלונדון גם לביטול הצהרת בלפור (דה האן עצמו הכחיש[3] טענות על פעילות בכיוון הזה, שעלו בעקבות פגישה קודמת). ב-30 ביוני 1924, כשיצא דה האן לרחוב יפו לאחר תפילת מנחה בבית הכנסת שבחצר בית החולים שערי צדק, נורה שלוש פעמים על ידי אקדח. הרוצח נמלט. זהות הרוצח, סייעניו ושולחיו לא נתגלתה למשטרת המנדט ותיק החקירה נסגר.

היסטוריונים שחקרו את אירוע ההתנקשות סבורים שאברהם תהומי (זילברג), איש "ההגנה" ולימים ממקימי האצ"ל, יזם את הפעולה. גם בערוב ימיו, עשרות שנים אחרי הרצח, סירב תהומי להודות בפה מלא שביצע את מעשה הרצח, אם כי בריאיון לשלמה נקדימון ב-1983 הודה באחריות מסוימת למעשה ובכך שבוצע בידי "ההגנה". תהומי פנה לממונה עליו, זכריה אוריאלי, והלה אישר לו את הפעולה לאחר התייעצות עם בכירים ממנו. במהלך השנים הועלו בהקשר זה שמותיהם של יוסף הכט, שעמד בראש "ההגנה", ושל יצחק בן-צבי. בספר תולדות ההגנה מופיעה עדותו של הכט שהוא יזם את הפעולה, ורק אחריה הודיע לבן צבי. בשנת תשט"ז פורסם בשבועון העולם הזה שרחל ינאית בן-צבי הייתה שותפה לתכנון. תהומי הכחיש זאת במכתב לעיתון[4], וכן לימים לחוקר עודד ארצי[5]. בשנת 2019 נחשף מכתב של תהומי משנת 1979, שבו אישר כי בן צבי השתתף בהחלטה על הרצח[5] הביצוע הוטל על תהומי ועל אברהם גיורא קריצ'בסקי.

תהומי הכחיש את דעתו של עודד ארצי, שלפיה ביצע תהומי את הרצח בשמו של תא מחתרתי בשם 'המפעל', בעל מאפיינים המזכירים את מחתרת 'הקיבוץ'[6]. תא זה, שהורתו ב'חבורת אודסה', התגבש בשנים 1923–1924, ומנה 13 חברים מקרב קבוצת השרון, אנשי העלייה השלישית שזוהו עם מפלגת הפועל הצעיר. מפקד התא היה אליהו בן חורין (בינדר) ולדעת ארצי הוא שהוציא את פקודת החיסול. צוות החיסול כלל את תהומי, היורה, ואת זאב משי[7].

תוצאות הרצח והשלכותיו

רצח דה האן נחשב לרצח הפוליטי הראשון בארץ ישראל בעת החדשה, וזעזע את היישוב. בעיתונות פורסמו מאמרי הסתייגות חריפים. הפובליציסט אורי קיסרי כתב ב"דבר", כשנה וחצי לאחר הרצח:

אני לא ראיתי בו מלשין שפל וקטן-נפש, אך אדם עמוק, משורר וחקרן שהרע והטוב משמשים בו בערבוביה, ושלבסוף בעקב חיים שבורים ורצוצים, בעקב ענויי נשמה נרדפת, גבר בו הרע על הטוב. … דה-האן הלשין לשם שמים, כך לפחות האמין הוא. דעתו לא הייתה צלולה ביותר ואין להטיל עליו אחריות רבה על מעשיו

— אורי קיסרי, הזכרת נשמות, דבר, 28 בדצמבר 1926 (בחלקו השני של המאמר, המוצג לאחר לחיצה על "בעמוד הבא" שבקצהו השמאלי התחתון)

בלט בחריפותו הפובליציסט איש תנועת העבודה משה בילינסון, שכתב: ”דגל התנועה אל יהיה נכתם, לא בדם נקיים, ולא בדם חייבים, אחרת - תהא תנועתנו בכל רע, כי הדם מושך אחריו דמים. הדם תמיד מתנקם ואם פוסעים פעם בדרך זו, שוב אין יודעים אנה אפשר להגיע”.

עם זאת, כתב חוקר מדע המדינה שלמה אבינרי:

באור זה רואה אני גם את ההשתקה סביב רצח דה-האן, שהיה כנראה הרצח הפוליטי הראשון בארץ. דה-האן היה, בלי ספק, אדם שחיבל במפעל הציוני, אבל רק הלך רוח מיוחד יכול להגיע מכאן עד להחלטה לרצוח אותו ועד לנכונות רוב ההנהגה היישובית - פרט לכמה יוצאים מהכלל כמו בילינסון וגליקסון - לקבל ולהפיץ את הבדיה שערבים רצחו אותו, ואף להדגיש את החשדות בקשר לסטיותיו, כמניע אפשרי המטשטש את זהותם האמיתית של הרוצחים '

— מרדכי ברקאי, מה עוללו להיסטוריה, דבר, 7 בינואר 1966

בחלק מן החוגים החרדים הפך דה האן לקדוש מעונה, כחרדי שנפל בידי חילונים על משמרת שמירת קודשי ישראל. מסורת זו נמשכת עד היום. עם זאת, באגודת ישראל העולמית, שמלכתחילה לא שבעה נחת מפעילותו של דה האן, הקיצונית מדי לטעמה, נשמעו, עם פרסום ספריו הבעייתיים לאחר הרצח, קולות הסתייגות ממנו, והתנועה נמנעה מלהנציח את שמו. באמצע שנות השמונים ניסתה העדה החרדית לשנות את שמה של גינת זופניק שבירושלים ל"גן יעקב ישראל דה האן".

הסופר ארנולד צווייג כתב ב-1932 רומן המבוסס על פרשת חייו של דה האן בשם "דה פרינט שב הביתה" (תורגם לעברית בשם "דה וריאנט שב הביתה"). בספר "נוצות" מאת חיים באר יש דמות המבוססת על דמותו של דה האן.

קברו של דה האן בהר הזיתים

במאה ה-21 מועלה זכרו של דה האן על ידי קהילת הסוטים כמשורר ואיש רוח שנרצח, אמנם על רקע פוליטי, אך בטענה שדמו הותר ביתר קלות בשל סטייתו.

ספסל זיכרון לדה האן בזאנדאם

אף על פי שהיה משורר מוערך, לא נקרא רחוב על שמו של דה האן עד 1993, בשל המחלוקת שנקשרה בשמו. בשנה זו, נקרא רחוב על שמו ברובע פּייפּ (Pijp) באמסטרדם, הרובע שבו מתרחשת עלילת "צינורות". ברחוב זה גם לוח זיכרון לזכרו של דה האן, ועליו חקוק שירו "אי-שקט" (ONRUST).

מדי שנה, לקראת יום השנה להירצחו, מפרסמים נטורי קרתא מודעות רחוב בגנות הרצח.

ספריו

בנוסף לכמה עבודות פחות חשובות (אוסף הסיפורים "Kanalje", או "תעלה קטנה", הרומן "Ondergangen", או "שקיעות" וטקסטים שהתפרסמו בכתבי-עת שונים), כתב דה האן שני רומנים גדולים שהכו גלים בזמנם ושערכם הספרותי אינו מוטל בספק.

ב-1904 ו-1908 יצאו 2 רומנים שלו העוסקים בין השאר בסטייה שלו.

לקראת סוף חייו של דה האן נשכחו הרומנים שלו, והוא הקדיש את רוב האנרגיה היצירתית שלו לכתיבת שירה. עוד ב-1900 הוא פרסם שירים שכתב בנעוריו, אבל כעת התחילו להופיע כרכי שירה בשלים וחדשים. אבל בה במידה העסיקה אותו גם היהדות והחיבוטים הקשורים בה, וכמה משיריו הארוכים (במיוחד Het Joodsche lied, "השיר היהודי", פואמה בשני חלקים) מתעמקים בנושא. קובץ שיריו המפורסם ביותר הוא "מרובעים" (Kwatrijnen), מאות שירים קצרצרים בני ארבע שורות (בהשראת ה"רֻבַּעְיָאת" של עומר ח'יאם), המספרים בהדרגה את סיפור בואו של דה האן לארץ וחוויותיו בה. שירים אלה, שראו אור אחרי מותו של דה האן, רוויים נימה אישית ובעלי קצב ייחודי משלהם, ומציגים דמות של מספר רגיש, רגשן, עקשן וחד-עין. בזכות שירים אלה הוא נודע בשנים שלאחר מותו, עד שהרומנים המוקדמים שלו נתגלו מחדש. קובץ המכיל את כל שיריו יצא לאור לראשונה ב-1952.

ארכיונו שמור בספריית רוזנטליאנה באוניברסיטת אמסטרדם.

רשימת ספריו

שירה

  • 1910 - שירים
  • 1914 - שירים ליברטיניים
  • 1915 - "השיר היהודי", כרך ראשון
  • 1917 - שירים
  • 1919 - "קרתגו חדשה"
  • 1921 - "השיר היהודי", כרך שני
  • 1922 - ירושלים
  • 1924 - מרובעים
  • 1952 - כל השירים בהוצאה מדעית
  • 1982 - אנתולוגיה משיריו

פרוזה

  • 1904 - צינורות (הודפס בפעם האחרונה ב-2006)
  • 1904 - "תעלה קטנה" (יצא לאור מחדש ב-1977)
  • 1907 - שקיעות (יצא מחדש ב-1984)
  • 1907 - 1910 - "משפטי חיווי": מכתמים שהופיעו בעיתון "דה אמסטרדמר" ובירחון הפלמי "התעוררות", וקובצו לראשונה לספר ב-1954
  • 1908 - פתולוגיות (הודפס בפעם האחרונה ב-2003)
  • 1983 - "סיפורים עצבניים" (Nerveuze vertellingen), הופיעו לראשונה בעיתונים וכתבי עת שונים בתחילת המאה העשרים

תיעודי

  • 1913 - "בבתי סוהר רוסיים"
  • 1916 - עבודת דוקטורט במשפטים

בעת שהותו בארץ-ישראל פרסם דה האן מאות טורים ורשמי-מסע בעיתון "אלחמן האנדלסבלאד", שבהם שיטח את חוויותיו, רשמיו, דעותיו על העדות השונות בארץ (כולל ביקורת על התנועה הציונית); כמו כן מוזכרים בכתביו אישים ידועים מהתקופה: טרומפלדור, ז'בוטינסקי, ביאליק (שאותו העריץ, ואף הקדיש לו שיר) ואחרים. רשימות אלו טרם ראו אור בכרך אחד, אך כמה כרכים קטנים שלהם ראו אור:

  • 1925 - "פלסטינה", עם הקדמה מאת קרי ואן ברוכן
  • 1941 - "מכתבים מירושלים", אנתולוגיה בעריכת דוד קוקר
  • 1981 - "יעקב ישראל דה האן - כתבנו בפלסטינה", אוסף מאמרים מהשנים 1919–1924 בעריכת לודי חיבלס

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יעקב ישראל דה האן בוויקישיתוף

מכּתביו בתרגום לעברית:

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 שמעון טיקוצקי, עד האקדח יור בליבי: 90 שנה לרצח יעקב ישראל דה האן, באתר בחדרי חרדים, 10 ביולי 2014
  2. ^ התזכיר מופיע בספר "שרשרת הדורות בתקופות הסוערות" ח"ב עמ' 203, ותצלום התזכיר המקורי (בעברית ובערבית) מופיע שם בעמוד 214
  3. ^ ד"ר די האן, הכחשה, דואר היום, 16 בפברואר 1922
  4. ^ שמעון טיקוצקי, עד האקדח יור בליבי: 90 שנה לרצח יעקב ישראל דה האן, באתר בחדרי חרדים, 10 ביולי 2014
  5. ^ 5.0 5.1 משה ויסברג, כך התקבלה ההחלטה לרצוח העסקן החרדי, באתר בחדרי חרדים, 14 ביוני 2019
    מכתבי תהומי, King David Auctions באתר בידספיריט
  6. ^ עודד ארצי, ‏'המפעל' – תולדותיו של תא מחתרתי בקבוצה החלוצית האינטימית ופרשת רצח דה-האן, קתדרה 22, ינואר 1982
  7. ^ עמרי מניב, יהודי מחסל יהודי: סיפור הרצח של יעקב דה-האן, באתר nrg‏, 17/3/2010
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

31253701יעקב ישראל דה האן

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=יעקב_ישראל_דה_האן&oldid=2680295"