יחסי גאורגיה – דרום אוסטיה
| יחסי גאורגיה – דרום אוסטיה | |
|---|---|
|
|
| גאורגיה | דרום אוסטיה |
| שטח (בקילומטר רבוע) | |
| 69,700 | 3,900 |
| אוכלוסייה | |
| 3,720,090 | 72,000 |
| תמ"ג (במיליוני דולרים) | |
| 24,605 | |
| תמ"ג לנפש (בדולרים) | |
| 6,614 | |
| משטר | |
| רפובליקה פרלמנטרית | רפובליקה |
יחסי גאורגיה–דרום אוסטיה הם תיאור היחסים הדו-צדדיים בין גאורגיה לבין רפובליקת דרום אוסטיה - מדינת אלניה. נכון למאי 2021, בין גאורגיה לדרום אוסטיה מתקיימים יחסים עוינים, כאשר בדומה לרוב מדינות העולם - גאורגיה לא מכירה בעצמאות דרום אוסטיה ורואה אותה כחלק מהשטח שלה.
היסטוריה
ההיסטוריה המוקדמת
האוסטים הם צאצאי השבט הסרמטי, האלאנים, שבט דובר שפה איראנית, שיישב את אזור הקווקז מהמאה ה-1. בתחילת ימי הביניים התנצרו האוסטים בהשפעת הגאורגים והביזנטים. בעקבות הפלישה המונגולית לגאורגיה ולדרום הערבה הרוסית, בתחילת המאה השלוש-עשרה, נפוצו האלאנים ממקום מושבם, דרומית לנהר הדון (כיום ברוסיה) דרומה ומערבה. אחת מקבוצות האלאנים התיישבה בצפון הקווקז באזור חבל אוסטיה. באזור זה יצרו צאצאי האלאנים שלוש ישויות טריטוריאליות נפרדות, אחת מהן נקראה "טואלנג" אשר הייתה בשטחי דרום אוסטיה המודרנית כחלק מהנסיכות הגאורגית ההיסטורית סאמאצ'אבלו.
בתקופת ברית המועצות
בתקופת קיומה של הרפובליקה הדמוקרטית של גאורגיה, בין השנים 1918 ל-1920, פרצו באזור סדרה של מרידות אוסטיות, במהלכן הועלו דרישות לעצמאות. הממשלה הגאורגית המנשביקית האשימה את האוסטים בשיתוף פעולה עם הבולשביקים. על פי מקורות אוסטיים נהרגו במרידות אלה 5,000 אוסטים, ו-13,000 נוספים נהרגו לאחר מכן מרעב וממחלות.
הממשל הסובייטי של גאורגיה הסובייטית, שהוקם בשנת 1921, לאחר פלישת הצבא האדום לגאורגיה, יסד, באפריל 1922, את הפרובינציה האוטונומית של דרום אוסטיה. ובמקביל הוקם, בשנת 1924, החבל האוטונומי של צפון אוסטיה. על אף שלאוסטים שפה משלהם, האוסטית, היו הרוסית והגאורגית לשפות הרשמיות במחוז. בתקופה הסובייטית, תחת השלטון הממשלה הגאורגית, נהנתה דרום אוסטיה ממידה מסוימת של אוטונומיה, כולל תרגול השפה האוסטית ולימודה בבתי הספר.
המתיחות באזור החלה לגאות במקביל להתחזקות התחושות הלאומיות בקרב הגאורגים והאוסטים בשנת 1989. לפני נפילת ברית המועצות חיו שתי הקהילות ששכנו בדרום אוסטיה בשלווה יחסית. הן קיימו ביניהן יחסים תקינים, ושיעור הנישואים המעורבים היה גבוה.
בשנת 1988, כאשר מדיניות הגלאסנוסט והפרסטרויקה של שליטי ברית המועצות, בישרה לעמי הקווקז כי יהיה באפשרותם להגשים את חלומות העצמאות, ובמקביל להתפתחות התנועה הלאומית הגאורגית, קמה "החזית העממית הדרום אוסטית" - "אדמון נחאס". דרישתה הייתה איחוד עם צפון אוסטיה-אלניה במטרה להגן על האוטונומיה האוסטית. ב-10 בנובמבר 1989 אישר הגוף הסובייטי העליון של דרום אוסטיה החלטה, לפיה תאוחד "דרום אוסטיה" עם צפון אוסטיה אסס"ר, שהייתה חלק מרוסיה. יום לאחר מכן הכריז הפרלמנט הגאורגי כי ההחלטה הדרום אוסטית אינה חוקית ומבוטלת. בנוסף לכך, אישר הפרלמנט לדכא את העיתונות ואת ההפגנות בנושא. הסובייט הגאורגי העליון קבע איסור על מפלגות אזוריות בקיץ 1990. צעד זה נתפס על ידי האוסטים כצעד נגדם. האוסטים החרימו את הבחירות הראשונות לפרלמנט הגאורגי, שהיו הצעד המכריע בדרך לעצמאות גאורגיה. האוסטים ערכו בחירות משלהם בדצמבר 1990, אך הממשלה המרכזית בגאורגיה הכריזה עליהן כבטלות.
היחסים לאחר פירוק ברית המועצות
בעקבות עצמאות גאורגיה בשנת 1991, ובחירתו של זוויאד גמסחורדיה לנשיא, הכריזה הממשלה הגאורגית על השפה הגאורגית כשפה רשמית של המדינה (הגאורגית הייתה השפה הרשמית בתקופה הסובייטית יחד עם הרוסית, וכך נכתב גם בחוקת הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של גאורגיה). הדבר עורר דאגה גדולה בדרום אוסטיה, שמנהיגיה תבעו שהאוסטית תהיה לשפה הרשמית של המדינה. המיעוט האוסטי המשיך לשאוף לרמה גבוהה יותר של אוטונומיה, אבל נאלץ להתמודד עם התגברות הרגשות הלאומיים.
בסוף שנת 1991 פרץ משבר אלים בו הותקפו כפרים אוסטים, ובמקביל הותקפה האוכלוסייה הגאורגית בערים, ובמיוחד בבירת המחוז, צחינוואלי. תוצאת המשבר הייתה 1,000 הרוגים אזרחים, ובריחתם של כמאה אלף אוסטים צפונה, אל צפון אוסטיה. כ-23,000 גאורגים נמלטו מדרום אוסטיה והתיישבו בחלקים אחרים של גאורגיה. אירועי מלחמת דרום אוסטיה התרחשו במקביל לאירועי מלחמת אבחזיה ומלחמת האזרחים הגאורגית. בסופה של המלחמה, ב-26 ביוני 1992, נחתם בסוצ'י הסכם דאגומי שהיתווה את "העקרונות ליישוב בדרכי שלום של הסכסוך האוסטי-גאורגי".
ב-1992 נאלצה גאורגיה להסכים להפסקת אש, בשל האיום בהתערבות רוסית. ממשלת גאורגיה והבדלנים הדרום אוסטים הגיעו להסכם לפיו לא ישתמשו בכוח זה נגד זה, וגאורגיה הבטיחה שלא לנקוט בסנקציות כנגד דרום אוסטיה. עם זאת, החזיקה הממשלה הגאורגית בשליטה בחלקים נרחבים באזור, לרבות העיר אחלגורי. הוקם כוח לשמירת השלום שהורכב מכוחות רוסים, גאורגים ואוסטים. ב-6 בנובמבר 1992 שלח הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה כוח משימה לגאורגיה על מנת לנטר את הכוח לשמירת השלום. מאז, עד לאמצע שנות ה-2000, נשמר באזור השקט באופן יחסי. ביוני 2004 גרם מבצע גאורגי למניעת הברחות לעליית המתח באזור. פעולות של לקיחת בני ערובה, תקריות ירי ופיגועים הותירו עשרות הרוגים. ב-13 באוגוסט 2004 הוכרזה שביתת נשק נוספת, אך זו הופרה באופן תדיר.
הממשלה הגאורגית מחתה על התמיכה הגוברת שהעניקה רוסיה לדרום אוסטיה, ועל נוכחותה הפוליטית באזור. כן טענה כי כוחות שמירת השלום אינם נייטרליים ודרשה את החלפתם. ב-5 באוקטובר 2006 פסל חווייר סולאנה, שר החוץ של האיחוד האירופי, כל אפשרות להחלפת הכוח הרוסי בכוח משקיפים אירופי.
בין השנים 2004–2007 השיגה גאורגיה את השליטה בחלקים מהאזור, ובשנת 2007 הכריזה על הקמת "הישות המינהלית הזמנית של דרום אוסטיה", בהנהגתם של אוסטים אתנים, חברים לשעבר בממשלה הבדלנית. הישות אמורה הייתה לשאת ולתת עם הממשלה הגאורגית המרכזית על המעמד הסופי של החבל.
ב-7 באוגוסט 2008 החלה המלחמה בדרום אוסטיה. כוח גדול של צבא גאורגיה נשלח לאזור שבשליטת המורדים בדרום אוסטיה, והחל בהפגזת הבירה צחינוואלי. בעקבות המבצע, הפציץ חיל האוויר הרוסי מטרות צבאיות ותשתיות גאורגיות, ובהמשך השבוע אף החלה מלחמת גאורגיה-רוסיה, בו נלחמה דרום אוסטיה עם אבחזיה ורוסיה אשר כבשו שטחים נרחבים. ארצות הברית, האיחוד האירופי, בריטניה, צרפת, ומדינות נוספות גינו את הפלישה הרוסית. לפי סיכום הפסקת האש בין רוסיה לגאורגיה, בסוף החודש הסתימה הלחימה באזור, ודרום אוסטיה ואבחזיה זכו לעצמאות מלאה דה פקטו ואילו גאורגיה איבדה את שליטתה במובלעותיה השונות באזורים הללו.
ארגון האומות המאוחדות, האיחוד האירופי, הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה, מועצת האיחוד האירופי, נאט"ו ומדינות העולם אינם מכירים בעצמאות דרום אוסטיה, ורואים בה חלק מגאורגיה. עם זאת, הממשלה דה פקטו של האזור ערכה בשנת 2006 משאל עם בשאלת העצמאות, וזאת לאחר שמשאל עם קודם שנערך בשנת 1992 לא הוכר על ידי מדינות העולם כקביל, על אף ש-98% מהמצביעים תמכו בעצמאות[1]. על פי הממשלה הבדלנית בצחינוואלי, תמכו 99% מהמצביעים בעצמאות, ואחוז ההצבעה עמד על 95%[2]. על משאל העם פיקחו משקיפים מגרמניה, אוסטריה, פולין, שוודיה וארצות אחרות, ב-78 תחנות הצבעה. אך גם במשאל זה לא הכיר כל גוף בינלאומי חשוב, בהתחשב בכך שהגאורגים האתניים החרימו את ההצבעה, וההצבעה עצמה, שלא אושרה על ידי הממשלה הגאורגית המרכזית, נחשבה בעיניהם לבלתי חוקית.
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ דרום אוסטיה עורכת משאל חוזר "גאורגיה האזרחית" 11 בספטמבר 2006
- ^ 99% מהמצביעים באוסטיה תומכים בעצמאות "רגנום" 13 בנובמבר 2006
