חירות האדם

פסל החירות בניו יורק נחשב לסמל פופולרי לחירות האדם

חירות האדם היא מצב שבו אדם משוחרר ממגבלות דיכוי המוטלות על ידי סמכות על אורח חייו, התנהגותו, דתו או דעותיו הפוליטיות. במשפט החוקתי של ארצות הברית, שהייתה ממייסדות המונח "חירות", המושג מתייחס ליצירת חברה מאוזנת שבה לאנשים יש חופש לפעול ללא הפרעות מיותרות (חירות שלילית) וגישה להזדמנויות ומשאבים להשגת מטרותיהם (חירות חיובית), וכל זאת בתוך מערכת משפט הוגנת. תפיסות אלו מושפעות מרעיונות תנועת הנאורות, שבמהלכה הוגים כג'ון לוֹק הדגישו את זכויות הפרט לחיים, ולרכוש כאבני יסוד של חברה צודקת. לוק הגדיר את הזכות לחירות כזכות טבעית של כל אדם.

היסטוריה

במשטרים רבים בעולם, במשך שנים רבות, חלק מבני האדם לא היו בני חורין, אלא נחשבו לרכושם של בני אדם אחרים. שלילת החירות יכולה להיות אבסולוטית (כך שהאנשים שהחירות נשללת מהם הם עבדים), או משתמעת מקיומם של חוקים ותקנות השוללים חירויות ספציפיות, כמו חופש העיסוק, חופש הדת, חופש הביטוי, החופש לבחור ולהיבחר, וזכות הקניין. שלילת חירות משתמעת התקיימה בחברה הפיאודלית.

בעת החדשה, החל מאמצע המאה ה-18, התפתח מושג "הזכויות הטבעיות" ביחס לזכויות שיש לכל אדם באשר הוא אדם. הזכות לחירות נחשבת לאחת מזכויות טבעיות אלה, וחלה חובה מוסרית על כל מדינה, להעניקה לנתיניה. למרות זאת, מדינות רבות (בעיקר דיקטטורות), פוגעות בחירות נתיניהן, לעיתים בניגוד אף לחוק המקומי, המגן דה יורה על זכויות אלו.

לאורך השנים, עקרון חירות האדם בא לידי ביטוי במקורות אחדים:

• הצהרת זכויות האדם שפרסמה האספה המכוננת הלאומית בצרפת ב-26 באוגוסט 1789.
• ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם, שאומצה על ידי עצרת האו"ם ב-10 בדצמבר 1948.

בישראל מוזכר עקרון חירות האדם כבר במגילת העצמאות כאחד היסודות שעליהם מושתתת המדינה. עיקרון זה עוגן בחקיקה בשנת 1992 בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

זכויות הכלולות בזכות לחירות

בפיתוחיה השונים, יש הכוללים בזכות לחירות מספר סוגי זכויות^{[דרוש מקור]}:

• חירות המחשבה והדעה – החופש לחשוב מה שהאדם רוצה.
• חופש דת, פולחן ואמונה וחופש המצפון – החופש להאמין במה שהאדם רוצה, והזכות לבחור ולקיים את דתו או לא לקיים שום דת על פי שיקוליו האישיים.
• חופש הביטוי – זכותו של כל אדם להביע את דעותיו ומחשבותיו בדרכים שונות.
  • חופש המידע – היכולת לאחזר מידע מהאינטרנט בלא הגבלות או צנזורה.
  • חופש ההפגנה והמחאה – הבעת תמיכה או ביקורת של פרטים באופן עצמאי או מאורגן.
• חופש העיתונות והפרסום (Press) – החופש לפרסם (זה אינו חופש הדיבור).
• חופש היצירה האמנותית – החופש לבטא באמצעים אמנותיים רעיונות ומחשבות.
• הזכות לפרטיות – הזכות לפרטיות מאפשרת לאדם מרחב פרטי פיזי או וירטואלי הנתון לשליטתו, מתוך ההכרה כי ישנם תחומים בחיי אדם שאינם אמורים להיות ברשות הרבים ללא הסכמתו המפורשת.
• חופש החינוך – החופש להורה לחנך את ילדיו בדרך שהוא רוצה, החופש לאיש חינוך לחנך באופן שהוא רוצה, החופש לחינוך ביתי והחופש לקבוצת הורים להתאגד לחנך יחד.
• חופש ההתחברות – החופש להיות בקשר עם מי שהאדם רוצה, ללא מגבלה מגזרית או קבוצתית (זה אינו חופש ההתאגדות).
• חופש ההתאגדות – החופש לכל קבוצת אנשים להתכנס ולהתאגד.
• חופש התנועה – החופש לנוע ממקום למקום ללא מגבלות.
• חופש העיסוק – זכותו של כל אדם לעסוק בכל מקצוע שהוא בוחר בו.

חירות האדם במסורת היהודית

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

מושג החירות נחשב למהותי ויסודי ביהדות: מהותה של אותה חירות נובעת מכך שהאדם נברא בצלם אלוקים, ונברא יחידי, ללמד שכל אדם הוא עולם מלא,ולכן האדם מטבעו נועד להיות בן-חורין. החירות מטילה על האדם אחריות כלפי עצמו, כלפי עמו, כלפי עולמו, וכלפי תורת החיים ויוצר האדם, ומחייבת להשכיל ולדעת לסור מרע ולבחור בטוב.

החירות ביהדות מתחלקת לשניים, חירות הנפש והמחשבה, וחירות הגוף ושלילת העבדות. היהדות רואה ערך עליון בחירות הנפש, אי כבילותו ליצרים תאוות ודעת הסביבה. המקור הראשון ניתן למצוא במשנה במסכת אבות: "וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת", אַל תִּקְרָא חָרוּת אֶלָּא חֵרוּת, שֶׁאֵין לְךָ בֶּן חוֹרִין אֶלָּא מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה", כאומר תלמוד תורה הוא החירות האמיתית. ואף ידוע שירו של רבי יהודה הלוי 'עבדי הזמן, עבדי עבדים הם, עבד ה' הוא לבד חופשי!'.

היהדות רואה גם ערך עליון בחירות הגוף של האדם, יהודי אינו יכול לשעבד את חבירו ללא הסכמתו, וחטיפת יהודי ומכירתו לעבד, דבר שרווח בתקופה הקדומה, עונשה מוות. בנוסף כאשר אדם מוכר את עצמו לעבד, אינו רשאי לעשות זאת לצמיתות, העבדות מוגבלת לשש שנים, ולאחריהם משתחרר העבד באופן אוטומטי. ואף תוך כדי תקופת העבדות יכול העבד לגשת אל האדונו ולשלם על שנות עבדותו הנותרות ובכך לקנות את חירותו, בלא שהאדון יכול להתנגד לכך. היחס לאי קיום שחרור העבדים הינו חמור מאוד, ביטוי לכך ניתן למצוא בספר ירמיהו המספר כי צדקיהו מלך יהודה הורה לעם לשחרר את העבדים והשפחות העבריים שלהם, אך לאחר ביצוע השחרור התחרטו העם, וחזרו וכבשו חזרה את העבדים ששחררו. הדבר עורר עליהם את קיצפו של ה', כדברי הנביא: ”לָכֵן כֹּה אָמַר ה': אַתֶּם לֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְאָחִיו וְאִישׁ לְרֵעֵהוּ, הִנְנִי קֹרֵא לָכֶם דְּרוֹר, נְאֻם ה', אֶל הַחֶרֶב אֶל הַדֶּבֶר וְאֶל הָרָעָב וְנָתַתִּי אֶתְכֶם לְזַעָוֲה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ” (ספר ירמיהו, פרק ל"ד, פסוק י"ז.).

עבדות

התורה שוללת לחלוטין עבדות מוחלטת, מוסד העבדות ביהדות מוגבל ומצומצם, ויותר דומה לפועל שכיר מאשר לעבדות מוחלטת, לעבד עברי ישנם זכויות רבות ותנאים סוציאליים מיוחדים של עבד עברי, בגלל המחויבויות הרבות של אדוני העבד העברי לעבדו, אמרו חז"ל: "כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו". בנוסף, מאחר שהתורה שוללת באופן מחולט את העבדות, גם לשכירים ישנם זכויות מיוחדות.קבעו חז"ל שפועל יכול לחזור בו אפילו באמצע היום, מאחר ששעיבודו נחשב לעבדות, ומנוגד לצו התורה ”כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם”, - "ולא עבדים לעבדים", נקודה זו מראה על חשיבות חירות האדם, והתנגדותה של התורה אפילו לנטילה חלקית של חירותו. ובעצם היהדות הקדימה את העולם המודרני באלפי שנים בדאגתה לזכויות הפועלים והעובדים.

עבד כנעני: שלילתה המוחלטת של היהדות לעבדות עומדת רק לגבי יהודים, אולם התורה מאפשרת עבדות של גויים, ואף החזקה בהם ובצאצאיהם לצמיתות, כפי שנאמר בספר ויקרא 'והתנחלתם אתם לבניכם אחריכם לרשת אחזה, לעולם בהם תעבדו' (ויקרא כה מו), ואף מתירה להכותו כמידת הצורך. אכן, גם כאן אוסרת התורה להתעלל בעבד, וודאי שלא לגרום לו נזק, ופגיעה מאחר מאיבריו של העבד, לדוגמא, עין או אוזן תביא לשחרורו של העבד. חשוב לציין את דברי הרמב"ם המפרט מהי ההנהגה הראויה עם עבדים, "מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך; ואף על פי שהדין כך, מידת חסידות ודרכי החכמה שיהיה אדם רחמן ורודף צדק, ולא יכביד עולו על עבדו ולא יצר לו, ויאכילהו וישקהו מכל מאכלו ומכל משקהו, וכן לא יבזהו, לא ביד ולא בדברים; לעבדות מסרן הכתוב, לא לבושה. ולא ירבה עליו צעקה וכעס, אלא ידבר עִמו בנחת, וישמע טענותיו".

אכן, ישנו וויכוח האם עבדות בתורה הינה היתר, וסוג של הכרח, אולם בעולם מתוקן הדבר יאסר. עדות לכך ניתן למצוא במחלוקת בגמרא במסכת סוטה בפרשנות הפסוק 'לעולם בהם תעבודו', האם משמעותו של הפסוק שישנו איסור לשחרר עבדים כנעניים, או שהפסוק רק מאפשר לשעבד אותם לעולם, אולם אין כל איסור לשחררם. הוכחה נוספת ניתן לראות מדברי הגמרא בעבודה זרה שם מסופר שרבי אלעזר בן פרטא נתפס על ידי הרומאים על כך ששחרר את עבדו, מעשה שנאסר על ידי הרומאים מפני שזהו מעשה יהודי זוהי עדות נוספת שהתורה אינה רואה בעבדות דבר אידאלי, ואף שחרור עבדים נחשב למעשה יהודי שנאסר על ידי הרומאים.

ראשיתה של חירות העם יהודי מתחילה בסיפור יציאת מצרים, ולראשונה בהסטוריה יצא עם של עבדים מתחת משעבדיהם, סיפור שנחשב כמקור השראה לכל שחרורי העבדים בכל ההסטוריה. וכלשונו של הרב קוק "יציאת ישראל ממצרים, תשאר לעד האביב של כל העולם כולו". היהדות רואה ביציאת מצרים לא רק חירות פיזית, אל גם חירות נפשית. חשיבותה של חירות זו ניתן ללמוד מהמצוות הרבות הקיימות לזכר יציאת מצרים כמו שבת, פסח, שמיטה, ויובל.

את ההבחנה הפילוסופית המודרנית בין "חירות חיובית" לבין "חירות שלילית", או בין "חופש מ-" (במובן של היעדר דיכוי) לבין "חופש ל-" (כלומר האפשרות לממש שאיפה תכליתית^{[דרושה הבהרה]}), ניתן לזהות כבר במשנה בקביעה במסכת פרקי אבות: "וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת", אַל תִּקְרָא חָרוּת אֶלָּא חֵרוּת, שֶׁאֵין לְךָ בֶּן חוֹרִין אֶלָּא מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה", כלומר תלמוד תורה הוא החירות האמיתית.

עונש מאסר

בקרב תומכי רעיון החירות ישנם וויכוחים סביב הסוגיה של היכן עובר הגבול, ומתי ראוי לשלול את הזכות הזאת מאת האדם. תפיסות קיצוניות יטענו שאין להגביל את הזכות הזאת בכל מצב. בפועל החברה כן מגבילה חירויות מסוימות, כמו אדם שפשע ומוכנס לכליאה. אולם ביהדות אין עונש כליאה כלל וכלל! אומנם פעמיים מופיעה בתנ"ך כליאת אדם, אולם לא היה זה לצורך ענישה, הראשון במגדף – ”וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרשׁ לָהֶם” (ספר ויקרא, פרק כ"ד, פסוק י"ב.), והשני במקושש עשים בשבת ”וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ” (ספר במדבר, פרק ט"ו, פסוק ל"ד). אומנם גם בתנ"ך ישנם מספר מקומות בהם נראה שהמלכים השתמשו בעונש מאסר, ”וְאָמַרְתָּ֗ כֹּ֚ה אָמַ֣ר הַמֶּ֔לֶךְ שִׂ֥ימוּ אֶת־זֶ֖ה בֵּ֣ית הַכֶּ֑לֶא וְהַאֲכִילֻ֨הוּ לֶ֤חֶם לַ֙חַץ֙ וּמַ֣יִם לַ֔חַץ עַ֖ד בֹּאִ֥י בְשָׁלֽוֹם” (ספר מלכים א', פרק כ"ב, פסוק כ"ז): ”וְאָ֗ז חֵ֚יל מֶ֣לֶךְ בָּבֶ֔ל צָרִ֖ים עַל־יְרוּשָׁלִָ֑ם וְיִרְמְיָ֣הוּ הַנָּבִ֗יא הָיָ֤ה כָלוּא֙ בַּחֲצַ֣ר הַמַּטָּרָ֔ה אֲשֶׁ֖ר בֵּֽית־מֶ֥לֶךְ יְהוּדָֽה” (ספר ירמיהו, פרק ל"ב, פסוק ב'): ”וַיִּקְצְפ֧וּ הַשָּׂרִ֛ים עַֽל־יִרְמְיָ֖הוּ וְהִכּ֣וּ אֹת֑וֹ וְנָתְנ֨וּ אוֹת֜וֹ בֵּ֣ית הָאֵס֗וּר בֵּ֚ית יְהוֹנָתָ֣ן הַסֹּפֵ֔ר כִּֽי־ אֹת֥וֹ עָשׂ֖וּ לְבֵ֥ית הַכֶּֽלֶא” (ספר ירמיהו, פרק ל"ז, פסוק ט"ו):

אולם גם בכל המקומות הללו נראה שלא היה זה צעד של ענישה אלא מעצר עד העונש, או מעצר מנהלי.</ref>. ובשניהם היה זה לצורך בירור העונש.

וכפי שכתב זאת הרש"ר הירש "עונשי מאסר על כל אובדן התקוה והשחתת המוסר השוכנים אחורי חומות בית הכלא על כל היגון והאנחה שהם מביאים על אשתו וטפו של האסיר אין להם מקום בתורת ה', לא יכירם מקומן של מצודות הכלא העלובות של הפשע- בתחום ממלכת התורה. אין בו במשפט התורה אלא מעצר חקירה וגם זה לא יכול היה להיות אלא מעצר לתקופה קצרה בלבד, בהתאם לכל דיני הנוהל המשפטי, וביחוד נוכח העובדה שמשפט התורה אינו מכיר בראיות נסיבתיות כל עיקר'.

אכן בהסטוריה היהודית בגלות השתמשו במאסר ככלי ענישה, אולם בהרבה מן המקרים היה זה יותר עמוד הקלון שכונה בשם "קונה", "קונֶע" או "קונא", וכאמצעי ענישה ופחות כשלילת חירות.

עמדת היהדות שכאשר אדם מזיק לאדם אחר או לחברה באופן פושע, אזי ראוי לשפוט אותו ולצמצם את חירותו - כפי שכתב הרמב"ם על רוצחים שאינם מחוייבים מיתת בית דין, שיש 'לאסרם במצור ובמצוק שנים רבות ולצערן בכל מיני צער כדי להפחיד ולאיים על שאר הרשעים שלא יהיה הדבר להם לפוקה ולמכשול'. וכן ובמקרי קיצון של אנשים המוגדרים רודפים (כגון מחבלים), עליהם נאמר 'הבא להורגך השכם להורגו', יש להם דין הלכתי שמצמצם את זכויותיהם, עד כדי איבוד הזכות לחירות שמופקעת מהם בגלל רשעותם, על מנת להציל את נרדפים.

הסופר היהודי-אמריקני הווארד פאסט שחיבר את ספרו אחי גיבורי התהילה בשנת 1948 על רקע מלחמת השחרור, הקדיש את הספר "לאשר הם שם, יהודים ולא יהודים, שחירפו נפשם באותו מאבק עתיק-יומין ובלתי-נשלם על חירות האדם וכבודו".

ראו גם

• בחירה חופשית
• זכויות אזרח
• זכויות האדם
• חופש
• חירות, שוויון, אחווה

לקריאה נוספת

• ג'ון סטיוארט מיל, על החירות, (1859), הוצאת שלם, 2007.
• ישעיה ברלין, ארבע מסות על חירות (עברית: יעקב שרת), רשפים, תשל"א.
• אריך פרום, מנוס מחופש, דביר, 1992, מאנגלית: תמר עמית.
• בן-ציון מאיר חי עוזיאל, מכמני עזיאל, ע' רנח - רעד, תל אביב תרצ"ט (1939).
• אמנון שפירא, דמוקרטיה ראשונית במקרא: יסודות קדומים של ערכים דמוקרטים, תל אביב: הילל בן חיים- הקיבוץ המאוחד, 2009. פרק ב': 'חירות האדם במקרא, עמ' 55–82.

קישורים חיצוניים

• יוסי דהאן, על מושג החירות, באתר "העוקץ", 19 באפריל 2011
• הרב יהודה לייב הלוי אשלג, מתוך פרי חכם- מאמרים, מאמר החירות
• ישראל קנוהל, חירות האדם במקרא, באתר מט"ח
• בנימין בראון, אמיתי או יצר רע? לתפיסת החירות של שני הוגים חרדים
• חירות האדם, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• רוחמה וייס, ארבע לשונות של חירות: עד הפסח הבא, באתר ynet, 28 באפריל 2016
• חירות, דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

40044185חירות האדם