מוסד החכם באשי במולדובה
נפתלי בן יצחק הכהן נחשב לחכם באשי הראשון של נסיכות מולדובה ומייסד שושלת החכם באשים שבאו בעקבותיו, כולם, פרט לאחד, מבני משפחתו.
נפתלי בן יצחק הכהן נולד במאה ה-17 בפוזנן, היה רב ורופא. מסופר שב-1719, כששהה באיסטנבול, ריפא את בנו של הווזיר הגדול ובתמורה הוענק לו התואר של חכם באשי של מולדובה. לא נמצאו מסמכים המאשרים סיפור זה, לכן לא מן הנמנע שהסיפור הומצא על ידי בני משפחתו, כדי לתת תוקף לתביעתם לשמור תפקיד זה לבני משפחתם. נפתלי עצמו נפטר ב-1724 ולא הספיק להיות חכם באשי בפועל.
ישעיהו בן נפתלי הכהן הגיע ליאשי מאיסטנבול (כנראה לאחר מות אביו) ונחשב לרב הראשון שמילא את הפונקציה של חכם באשי במולדובה. אין פרטים על תאריכי לידתו ומותו. בנו, בצלאל בן ישעיהו הכהן (בצל - ברומנית: Beţăl) כיהן כרב ביאשי ומילא את תפקיד החכם באשי, אך יש גם סברה, מבוססת על הכתוב על מצבתו, שהיה רק אב בית הדין הרבני של יאשי בשנים 1719 - 1743. על מצבתו נכתב שהיה אב בית דין ומורה הוראה. הוא נפטר ב-1743.
ממשיכו של בצלאל היה בנו, יצחק בן בצלאל הכהן, שהיה כנראה החכם באשי הראשון שנהנה מכל סמכויות המשרה. הוא זכה לאשרור משרתו על ידי שליט נסיכות מולדובה ב-1758 ופעם נוספת ב-1769. יצחק זכה להכרה בסמכותו גם על יהדות ולאכיה, שם מינה כממלא מקומו את אחיו, ישעיה בן בצלאל הכהן. ישעיה כיהן בבוקרשט בתחילת שנות השישים של המאה ה-18, שם גם נפטר ב-1765 ונקבר במקום.
לאחר מותו של יצחק בן בצלאל הכהן, ב-1777, נמצא יהודי אחר שחשק במשרה, מרדכי בן משה חיים והוא שילם בקשיש מתאים לקסריה קונסטנטין דאפונטה (Chesarie Constantin Daponte), החדרן הגדול של השליט וזכה במשרה. היהודים לא היו מרוצים מהחכם באשי החדש, ערערו על ידיעותיו בהלכה והדיחו אותו מתפקידו כאב בית הדין הרבני. בלחץ הקהילה היהודית ומשפחת הכהן, שתבעה לעצמה את התפקיד, הודח מרדכי כעבור שנה ממינויו והשליט אילץ את החדרן להשיב לו את הבקשיש. קסריה כתב על כך בזכרונותיו. במקומו של מרדכי בן משה חיים התמנה לחכם באשי נפתלי בן יצחק הכהן. נפתלי, שכונה גם נפתולה (Naftule), כיהן מ-1778 עד מותו ב-1809. בתקופת נפתולה התחיל המאבק עם החסידים שמספרם בנסיכות מולדובה גדל בהתמדה. ב-1804 קיבל נפתולה אישור מהשליט למנות שוחטים רק מבין ילידי הארץ, דבר שהיה מכוון נגד החסידים, שמרביתם היו מהגרים מתחומי גליציה, פולין ואוקראינה. את מקומו של נפתולה ירש אחיו (כנראה שבנו, אברהם ונכדו הקטין נמצאו לא מתאימים), שעיה נפתולוביץ'.
מהות המוסד
מוסד החכם באשי שימש להסדרת היחסים בתוך הקהילה היהודית ובין הקהילה לבין השלטון הכללי. החכם באשי היה פטור מתשלום מיסים והותר לו להרוויח מעריכת כלולות, אירוסין וגירושין לפי המנהג היהודי. מוסד החכם באשי היה זכאי לגבות לאו אחד מכל ראש משק בית ולהיות בורר במחלוקות בין יהודים. המתדיינים יכלו לערער על פסיקות החכם באשי בפני החדרן הגדול[1].
החכם באשי ארגן גם את גביית המס על השחיטה הכשרה, הגאבלה. ההכנסות הופנו להחזקת מוסדות הקהילה היהודית.
ביטול המוסד
יהודים רבים מגליציה, פולין ואוקראינה היגרו אל נסיכות מולדובה בסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19. רבים מהמהגרים האלה היו יהודים חסידים וחלק מהם היו סודיטים. עם גידול חלקם של החסידים בתוך הקהילה היהודית של מולדובה, תבעו אלה מינוי רבנים ושוחטים חסידים, אך מוסד החכם באשי התנגד. ב-1796 הסודיטים הרוסים סירבו לשלם את המיסים, אך לבסוף הושגה פשרה. כמות הסודיטים הייתה משמעותית, ב-1820 היו 484 משפחות של סודיטים יהודים במולדובה[2].
ב-1804 קיבל החכם באשי נפתולה רשות מהשלטונות למנות רק שוחטים ילידי מולדובה ובכך החריף הסכסוך עם החסידים, שמרביתם היו מהגרים. עם מינויו של שעיה נפתולוביץ' (אחיו של נפתולה) לתפקיד החכם באשי, ב-1809, התחילו החסידים במאבק נגד המוסד בטענה ששעיה לא מתאים, הן בגלל מיעוט ידיעותיו בהלכה והן בגלל תכונותיו האישיות. היהודים החסידים, בהנהגת הבנקאי יחיאל מיכל בן דניאל, הגישו ב-27 בספטמבר 1831 תביעה להדחת החכם באשי תוך האשמתו בעושק העדה. החסידים התחיבו לשלם את המיסים אם השוחטים יהיו מבין אנשיהם ולא מינויים של שעיה נפתולוביץ'. ב-3 בדצמבר באותה שנה מוגשת תביעה נוספת לפסילתו של שעיה, חתומה בידי 31 מחברי הקהילה. בשנות השלושים של המאה ה-19 נציגי שלטונות הכיבוש הרוסים קבעו לנסיכויות הרומניות את התקנון האורגני וחותמי הקובלנה ביקשו, על סמך החקיקה החדשה, ביטול מוסד החכם באשי ומתן חופש התארגנות קהילתי. שעיה שלח כתב הגנה לדיוואן של מולדובה ועוד אחד לגנרל פאבל קיסליוב, מושל מולדובה וולאכיה באותה תקופה. כל הבקשות האלה וכמה נוספות הופנו אל הדיוואן של מולדובה וזה החליט ב-2 בנובמבר לזמן לפניו את המתלוננים ואת שעיה, אך האחרון לא הופיע באמתלה של מחלה. לאחר שהדיוואן חקר את הנושא, הוא הפיק דין וחשבון שכלל המלצה לבטל את מוסד החכם באשי. המוסד בוטל סופית ב-1834[3].
לקריאה נוספת
- ברוך טרקטין, לוסיאן-זאב הרשקוביץ, אנציקלופדיה ליהדות רומניה במאות הט"ז-כ"א, מוסד הרב קוק, 2012.
הערות שוליים
- ^ פרויקט "יזכור", הפרק על החכם באשי
- ^ פרויקט "יזכור", הפרק על תנועת החסידות
- ^ "נוכחויות רבניות במרחב הרומני", מאת ברוך טרקטין ולוציאן-זאב הרשקוביץ', הוצאת HASEFER, בוקרשט, 2008 עמודים 402 - 406
