האמנה האירופית לזכויות אדם
האמנה האירופית לזכויות אדם, או בשמה המלא: האמנה להגנת זכויות אדם וחירויות יסוד (באנגלית: Convention for the Protection of Human Rights and Fundamental Freedoms) אומצה בפיקוחה של מועצת אירופה בשנת 1950, ונכנסה לתוקף בשנת 1953, במטרה להגן על זכויות אדם וחירויות יסוד בתחומי אירופה. כל חברי מועצת אירופה חתומים על האמנה וכל מדינה חברה חדשה אמורה לאשרר את האמנה בהקדם האפשרי.
מסמך האמנה יוצר את המסגרת לבית המשפט האירופי לזכויות אדם. כל אדם אשר לדעתו אחת מן המדינות החתומות על האמנה פגעה בזכויותיו על פי האמנה, זכאי להביא את עניינו בפני בית המשפט האירופי לזכויות אדם. החלטות בית המשפט אינן מחייבות את המדינה האמורה באופן אוטומטי, אולם בית המשפט מוסמך לחייב בפיצויים. יסודו של בית משפט מיוחד להגנת מפני הפרת זכויות אדם של יחידים בחברה הוא מרכיב חדשני לאמנה בינלאומית על זכויות אדם, כיוון שהיא מעניקה לפרט תפקיד פעיל בזירה הבינלאומית (בדרך כלל רק מדינות הן בבחינת גופים משפטיים מוכרים בחוק הבינלאומי). האמנה האירופית היא עדיין האמנה הבינלאומית היחידה המעניקה מידה כה רבה של הגנה לפרט. האמנה אף מעניקה למדינות החברות את הזכות לנקוט בהליכים משפטיים בבית המשפט לזכויות אדם, כנגד מדינות אחרות, אף שזכות זו נוצלה עד כה לעיתים נדירות.
האמנה מורכבת ממספר פרוטוקולים. לדוגמה, פרוטוקול 13 של האמנה אוסר על עונש מוות. קיימים הבדלים בין המדינות החברות באשר למספר הפרוטוקולים שאושררו על ידן, אף שהשאיפה היא שכל מדינה תאשרר את מירב הפרוטוקולים.
היסטוריה
האמנה נוסחה על ידי מועצת אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה. סר דייוויד מקסוול פייף אשר היה יושב ראש החטיבה המשפטית והמינהלית במועצה בין השנים 1949–1950, פיקח על ניסוח האמנה. האמנה נועדה לשלב בין גישת חירויות האזרח המסורתית לבין הבטחת מדיניות דמוקרטית יעילה, שהן מן המסורות הבולטות בממלכה המאוחדת, בצרפת ובמדינות נוספות באירופה. האמנה הוגשה לחתימת החברות ב-4 בנובמבר 1950 ברומא. היא אושררה ונכנסה לתוקף ב-3 בספטמבר 1953. יישום האמנה הופקד בידי בית המשפט האירופי לזכויות אדם בשטרסבורג, ובידי מועצת אירופה. עד לאחרונה, הפיקוח על יישום האמנה נעשה אף בידי המשלחת האירופית לזכויות אדם, אשר היוותה בית דין מיוחד, אשר רק באמצעותו ועל פי שיקול דעתו, יכלו אזרחי אירופה להישמע בבית המשפט האירופי לזכויות אדם.
נוסח האמנה
האמנה מנוסחת בקווים כלליים, בדרך דומה (אם גם מודרנית) לזו שבה נוסחו מגילת הזכויות האנגלית, מגילת הזכויות של ארצות הברית, הצהרת זכויות האדם והאזרח הצרפתית וחלקו הראשון של חוק היסוד של הרפובליקה הפדרלית הגרמנית. הצהרות העקרונות באמנה אינן חד משמעיות מנקודת מבט משפטית, ומצריכות פרשנות נרחבת על ידי בית המשפט בבואו לישמן לנסיבותיו הפרטניות של מקרה עובדתי המונח לפניו.
חלקי האמנה
כפי שתוקן בפרוטוקול מספר 11, האמנה מורכבת משלושה חלקים. עיקר הזכויות והחרויות מפורטות בחלק הראשון, המורכב מסעיפים 2–18. החלק השני, סעיפים 19–51, מניח את היסודות לבית המשפט לזכויות האדם ולסדרי הדין שלו. החלק השלישי באמנה מכיל הוראות נוספות שונות.
בטרם נכנס לתוקפו פרוטוקול 11, החלק השני באמנה קבע את טריבונל המשלחת האירופית לזכויות אדם ובית המשפט, חלקים מספר שלוש (סעיפים 20–37) וארבע (סעיפים 38–59) כללו את המנגנון העליון לפעולת המשלחת האירופית לזכויות האדם ובית המשפט, ואילו החלק החמישי הכיל הוראות שונות.
רבים מן הסעיפים בחלק הראשון באמנה מחולקים לשני סעיפים קטנים. הסעיף הקטן הראשון מגדיר את הזכויות, או החירות, הבסיסית (כך למשל, סעיף 2(1) קובע את הזכות הבסיסית לחיים), ואילו הסעיף הקטן השני מכיל הגבלות, או יוצאים מן הכלל, לעקרון כפי שנוסח בסעיף הקטן הראשון (כך למשל, סעיף 2(2) מכיר בנסיבות שבהן שימוש בכוח עלול להוביל למוות, אשר התקיימן אינו סותר את כיבוד הזכות לחיים).
פרוטוקול 14 נובע מפרוטוקול 11 בכך שהוא משפר את היעילות של תפקוד בית המשפט. הוא שואף ל"סנן" מקרים שיש להם סיכוי קטן להצליח ומקרים שהם דומים מאד למקרים שהובאו לפניו בעבר. בנוסף, מקרה לא ייחשב קביל כאשר התובע לא סבל מ"נחיתות משמעותית". בעילה זו ניתן להשתמש רק אם הנושא נידון כבר בבית דין של מדינה כלשהי.
הפרוטוקולים לאמנה
נכון לחודש פברואר 2006, יש 14 פרוטוקולים הנילווים לאמנה ואשר פתוחים להצטרפות המדינות החברות במועצת אירופה. ניתן לחלק פרוטוקולים אלה לשתי קבוצות עיקריות: אלה העוסקים בשינוי המנגנון של האמנה, ואלה העוסקים בתוספת של זכויות לאלה המוגנות באמנה. פרוטוקול המשנה את מנגנון האמנה חייב להיות מאושר על ידי כל המדינות החתומות על האמנה, בעוד פרוטוקול המוסיף זכויות על אלה המפורטות באמנה נכנס לתוקף אך ורק ביחסים שבין המדינות שהצטרפו לאותו פרוטוקול לבין מועצת אירופה ובית המשפט ודי במספר קטן של מדינות שיאמצו את הפרוטוקול.
פרוטוקול 1
- סעיף 1 לפרוטוקול קובע את זכות הפרט ליהנות בשלווה מרכושו.
- סעיף 2 קובע את הזכות לחינוך ואת זכות ההורים שילדיהם יזכו לחינוך בהתאם לערכיהם ואמונתם הדתית. הסעיף אינו מבטיח את רמת או איכות החינוך.
- סעיף 3 קובע את הזכות לבחירות סדירות, חופשיות והוגנות.
פרוטוקול 4
- סעיף 1 אוסר על כליאת אדם בגין הפרת חוזה.
- סעיף 2 קובע את הזכות לחופש תנועה למי ששוהה בה באופן חוקי והזכות לעזוב כל מדינה.
- סעיף 3 אוסר על הגליית אזרחי מדינה וקובע את זכותו של הפרט להיכנס למדינה שבה הוא אזרח.
- סעיף 4 אוסר על גירוש המוני של זרים.
ספרד, טורקיה והממלכה המאוחדת חתמו אך לא אישררו את פרוטוקול 4. אנדורה, יוון ושווייץ לא חתמו ולא אישררו את הפרוטוקול.
פרוטוקול 6
הפרוטוקול דורש מן המדינות החברות להגביל את השימוש בעונש מוות אך ורק לעיתות מלחמה, או לזמנים שבה קיים איום מיידי של מלחמה. כל המדינות החברות במועצת אירופה חתמו ואישררו את הפרוטוקול השישי, להוציא את רוסיה אשר לא חתמה ולא אישררה את הפרוטוקול.
פרוטוקול 7
- סעיף 1 קובע את הזכות להליך הוגן לשוהים חוקיים זרים במדינה, בטרם גירושם.
- סעיף 2 קובע את הזכות לערעור במשפט פלילי.
- סעיף 3 קובע את הזכות לפיצוי למי שנפגע כתוצאה מהליך משפטי לא תקין.
- סעיף 4 אוסר על מצבי סיכון כפול.
- סעיף 5 קובע את הזכות לשוויון בין בני זוג.
אף שחתמו על הפרוטוקול לפני למעלה מעשרים שנה, בלגיה, גרמניה, הולנד, ספרד וטורקיה לא אישררו אותו עד היום. הממלכה המאוחדת לא חתמה על הפרוטוקול ולא אישררה אותו.
פרוטוקול 12
הפרוטוקול מיישם את העקרונות הרחבים והבלתי מוגבלים, האוסרים על הפליה, כפי שהוגדרו בסעיף 14 לאמנה, לפעולת רשויות הציבור.
הפרוטוקול נכנס לתוקף ב-1 באפריל 2005 ונכון למחצית שנת 2009 אישררו אותו 17 מדינות חברות. כמה מן המדינות החברות - בהן בולגריה, דנמרק, צרפת, ליטא, מלטה, מונקו, פולין, שוודיה, שווייץ, והממלכה המאוחדת - לא חתמו על הפרוטוקול.
פרוטוקול 13
אוסר על עונש מוות ללא סייגים.
ראו גם
קישורים חיצוניים
23273854האמנה האירופית לזכויות אדם