זיד בן שאכר
| לידה |
3 בספטמבר 1934 עמאן, עבר הירדן | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה | 20 באוגוסט 2002 (בגיל 67) | ||||
| מדינה |
 ממלכת ירדן | ||||
| מפלגה | עצמאי | ||||
| |||||
| |||||
| |||||
השריף זיד בן שאכר (ערבית: زيد بن شاكر; 4 בספטמבר 1934 – 20 באוגוסט 2002) היה איש צבא ופוליטיקאי ירדני, שימש כמפקד העליון של צבא ירדן וכיהן שלוש פעמים בתפקיד ראש ממשלת ירדן.
קורות חיים
זיד בן שאכר נולד ב-4 בספטמבר 1934 בעמאן, בירת אמירות עבר הירדן. הוא היה בן דודו של המלך חוסיין אבן טלאל, נכדו של עבדאללה מלך ירדן ולימים מלך ירדן בעצמו. הוא למד אתו בוויקטוריה קולג' שבאלכסנדריה, שם התיידד עם המלך לעתיד ונעשה איש סודו[1].
קריירה צבאית
לאחר לימודיו התגייס בן שאכר ללגיון הערבי, התמנה לקצין ושימש במספר תפקידים בצבא הירדני. בשנות ה-50 היה בן שאכר לגורם מקשר בין המלך[2] לבין תנועת הקצינים הירדנים החופשיים ששאבה השראה ממהפכת הקצינים החופשיים במצרים בשנת 1952. הקצינים החופשיים, בתיווכו של בן שאכר, הם ששכנעו את חוסיין לפטר את ראש הלגיון הבריטי גלאב פאשא ולמנות במקומו אדם ממוצא ירדני, כחלק מתהליך כולל של ירדניזציה של הצבא הירדני[3]. בהמשך בן שאכר המשיך להתקדם בסולם הדרגות הצבאי והתמנה למפקד דיוויזיה משוריינת. במלחמת ששת הימים פיקד על חטיבה 60 המשוריינת, שהייתה ממוקמת באזור יריחו.
ב-11 ביוני 1970 הודיע חוסיין ברדיו על הדחתו של בן שאכר[4] מהפיקוד על הדיוויזיה המשוריינת השלישית, יחד עם הדחת נאצר בן ג'מיל וקציני צבא בכירים נוספים, במענה לדרישות של ארגוני הפדאיון הפלסטינים. הקצינים המודחים הואשמו באחריות לטבח בעמאן באותו חודש[5][6][7]. אולם, כהכנה לאירועי איבה נוספים כנגד הפדאיון, בן שאכר הוחזר לשירות פעיל בראשית אוגוסט 1970 וקודם לתפקיד סגן הרמטכ"ל הירדני[8][9]. אירועים אלו אכן פרצו חודש לאחר מכן, כאשר הפדאיון הכריזו על הקמת מדינה עצמאית בצפון ירדן. ב-15 בספטמבר נכח זיד בפגישת חירום שבה נכחו חוסיין, פוליטיקאים בכירים כמו וספי א-תל וזיד א-ריפאעי, וכן אנשי צבא, שבה הוחלט על הקמת ממשלה צבאית זמנית עד לחיסול נוכחות הפדאיון בירדן[10]. חאבס אל-מג'אלי מונה לרמטכ"ל הצבא הירדני, ועד לתום חודש ספטמבר הוצאו כוחות הפדאיון מהערים ומהדרכים המרכזיות בממלכה.
בשנת 1972 מונה בן שאכר לרמטכ"ל צבא ירדן[11]. בשנת 1976 מונה למפקד העליון של הכוחות המזוינים של ירדן, לאחר התפטרותו של חאבס אל-מג'אלי[12]. בגלל קרבתו האישית למלך, הוא היה מעורב בפיוס בין חוסיין לבין עבד אלחמיד שרף, קרוב משפחה של המלך מהענף העיראקי של השושלת ההאשמית. לימים שרף מונה לראש ממשלה[13]. בעקבות כניסת כוחות צה"ל ללבנון במבצע שלום הגליל במרץ 1982, נשלח בן שאכר בידי המלך חוסיין ביולי לוושינגטון לשיחות עם מזכיר המדינה האמריקאי ג'ורג' שולץ שנועדו להבטיח את ביטחונה של ירדן לאור הסכסוכים בלבנון, שבהן היו מעורבות גם סוריה וגם ישראל[14]. לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה בדצמבר 1987, המלך חוסיין החל להגות את רעיון ניתוק הזיקה מהגדה המערבית והכרה בזכות הפלסטינית להגדרה עצמית באמצעות אש"ף. במרץ 1988 נכח בן שאכר בהתייעצות מיוחדת בעניין זה, יחד עם בכירים אחרים כמו זיד א-ריפאעי ועדנאן אבו עודה, שבה הביע תמיכה במהלך מדיני זה[15]. ניתוק הזיקה אכן יצא לפועל בהכרזתו של חוסיין בסוף יולי 1988.
קריירה פוליטית
בן שאכר כיהן בתפקיד רמטכ"ל עד התפטרותו בשנת 1988, ולאחר מכן החל את דרכו בפוליטיקה הירדנית. בהמשך בן שאכר עצמו כיהן כראש ממשלת ירדן בשלוש כהונות לא רצופות. כהונתו הראשונה החלה ב-27 באפריל 1989, לאחר התפטרותו של קודמו זיד א-ריפאעי בשל מהומות המזון שפרצו במדינה באותו חודש. יומיים לאחר ראשית כהונתו הכריז חוסיין על עריכת בחירות כלליות במדינה, הראשונה מאז ניתוק הגדה המערבית מירדן בעקבות מלחמת ששת הימים[16]. במינויו, חוסיין הטיל על בן דודו לבטל את המשטר הצבאי שנכנס לתוקף בשל המהומות, ולהחזיר את החיים הסדירים בממלכה על כנם[17]. הבחירות שנערכו בנובמבר העלו את מודר בדראן לראשות הממשלה, ובן שאכר סיים את כהונתו הראשונה ב-4 בדצמבר 1989. ב-4 בדצמבר 1990 נכח בן שאכר בפסגת חירום בעיראק, בנוכחות סדאם חוסיין, יאסר ערפאת והמלך הירדני, לאור פלישת עיראק לכווית באוגוסט והאיום האמריקני על פלישה לעיראק. במהלך הפגישה בן שאכר, שהיה בעל עבר צבאי, ניסה להסביר לעיראקים את חומרת המצב הצבאי שהם עומדים מולו, אך הם לא התייחסו להפצרותיו[18]. בהמשך אותו משבר בן שאכר גם נכח בפגישה חשאית ב-4 בינואר 1991 בין ירדן לישראל, שבה סוכמו הבנות בין הצדדים לקראת הפעולה הצבאית המתרגשת ובאה בעיראק[19].
כהונתו השנייה של בן שאכר בתפקיד ראש הממשלה הייתה מה-21 בנובמבר 1991 עד ה-29 במאי 1993. הוא החליף בתפקיד את טאהר אל-מסרי, שהתפטר ב-19 בנובמבר לאור ההתחזקות של האופוזיציה האסלאמית בפרלמנט[20]. במהלך כהונה זו התרחשו השיחות בין ישראל לבין הפלסטינים והירדנים בעקבות תוצאות ועידת מדריד. גם כשסיים את כהונתו השנייה, המשיך בן שאכר להיות מעורב בצמרת הפוליטיקה הירדנית. בעקבות הסכם אוסלו בין ישראל לאש"ף, נכח בן שאכר בפגישה ב-26 בספטמבר 1993 בין חוסיין לבין יצחק רבין, פגישה שהחלה לסלול את התהליך להסכם השלום בין ישראל לירדן[21]. בעקבות הפגישה מונה בן שאכר לאחד מעוזריו של המלך באשר למשא ומתן עם ישראל[22].
כהונתו השלישית של בן שאכר כראש ממשלה הייתה מינואר 1995 ועד פברואר 1996.
זיד בן שאכר נפטר ב-20 באוגוסט 2002.
הערות שוליים
- ^ אבי שליים, המלך חוסיין: ביוגרפיה פוליטית, עמ' 54
- ^ הומלך ב-1953
- ^ אבי שליים, המלך חוסיין: ביוגרפיה פוליטית, עמ' 100
- ^ חוסיין נכנע לארגוני המחבלים, מעריב, 12 ביוני 1970
- ^ יוסף נבו, ירדן: החיפוש אחר זהות, עמ' 164-165
- ^ ארמונו של חוסיין הופגז בקטיושות, מעריב, 12 ביוני 1970
- ^ שמואל שגב, חוסיין מתחיל לקרוא את הכתובת על הקיר..., מעריב, 14 ביוני 1970
- ^ יוסף נבו, ירדן: החיפוש אחר זהות, עמ' 167
- ^ המחבלים תובעים מחוסיין להדיח את הממשלה בראשות רפאעי, מעריב, 13 בספטמבר 1970
- ^ יוסף נבו, ירדן: החיפוש אחר זהות, עמ' 169
- ^ חוסיין יודיע, דבר, 15 במרץ 1972
- ^ יוסף נבו, ירדן: החיפוש אחר זהות, עמ' 226
- ^ אבי שליים, המלך חוסיין: ביוגרפיה פוליטית, עמ' 345
- ^ אבי שליים, המלך חוסיין: ביוגרפיה פוליטית, עמ' 362-363
- ^ אבי שליים, המלך חוסיין: ביוגרפיה פוליטית, עמ' 397-398
- ^ יוסף נבו, ירדן: החיפוש אחר זהות, עמ' 281-282
- ^ אבי שליים, המלך חוסיין: ביוגרפיה פוליטית, עמ' 411
- ^ אבי שליים, המלך חוסיין: ביוגרפיה פוליטית, עמ' 425-426
- ^ אבי שליים, המלך חוסיין: ביוגרפיה פוליטית, עמ' 429
- ^ אבי שליים, המלך חוסיין: ביוגרפיה פוליטית, עמ' 443
- ^ אבי שליים, המלך חוסיין: ביוגרפיה פוליטית, עמ' 450
- ^ אבי שליים, המלך חוסיין: ביוגרפיה פוליטית, עמ' 454
| ראשי ממשלת ירדן | ||
|---|---|---|
|
