בהג'ת א-תלהוני
 | |||||
| לידה |
1913 מעאן, עבר הירדן | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
30 בינואר 1994 (בגיל 81 בערך) עמאן, ירדן | ||||
| מדינה |
 ממלכת ירדן | ||||
| |||||
| |||||
| |||||
| |||||
בהג'ת א-תלהוני (בערבית: بهجت التلهوني; 1913 - 30 בינואר 1994) היה פוליטיקאי ירדני, שימש ארבע פעמים כראש ממשלת ירדן בשנות ה-60 של המאה ה-20.
ביוגרפיה
בהג'ת א-תלהוני נולד במעאן שבדרום עבר הירדן בשנת 1913. למד משפטים בדמשק. נמנה עם דור הפוליטיקאים החדש ששורשיו היו בבורגנות המשכילה של עבר-הירדן, אשר החליף את הדור הפלסטיני הישן ששלט בפוליטיקה הירדנית בשנות ה-40 וה-50[1]. שימש בתפקידים משפטיים, והתמנה לשר הפנים הירדני במאי 1953[2]. בנובמבר 1953 הוא הועבר לתפקיד שר המשפטים ונטען שהדבר נבע מכך שהוא התיר קיום הפגנות בירושלים המזרחית לאחר פעולת קיביה, וההפגנות כוונו נגד השלטון הירדני[3]. משנת 1954 היה שלישו וראש לשכתו של המלך חוסיין[4]. באפריל 1957, במהלך קשר זרקא, דרשה האופוזיציה את פיטוריו וראתה בו את האחראי למהלכים של חוסיין[5].
ב-29 באוגוסט 1960, התמנה לראשות הממשלה לאחר הירצחו של קודמו היזאע אל-מג'אלי בידי מתנקשים של האופוזיציה הירדנית מסוריה. ממשלתו הראשונה התאפיינה בניסיון להרגיע את הרוחות לאחר הרצח הפוליטי, ולאור המצב הקשה של ירדן בזירה הבין-ערבית. א-תלהוני הצליח במשימה זו, הרבה בזכות הפשרת היחסים עם מצרים ופירוק קע"ם בספטמבר 1961. באוקטובר נערכו בחירות כלליות להפרלמנט של ירדן, ללא מפלגות אשר הוצאו לחוק בשנת 1957 בעקבות ניסיון ההפיכה ("קשר זרקא"). אחוז ההצבעה היה נמוך יחסית וממשלת א-תלהוני המשיכה לכהן לאחר מכן. את כהונתו הראשונה סיים א-תלהוני ב-28 בינואר 1962, לאחר שביקש להתפטר. החליף אותו וצפי א-תל[6]. בזמן ממשלתו הששית של סמיר א-רפאעי (מרץ 1963) כיהן א-תלהוני בתפקיד ראש הלשכה המלכותית[7].
כהונתו השנייה של א-תלהוני בתפקיד ראש הממשלה החלה ב-6 ביולי 1964, לאחר שהחליף את קודמו המזדקן חוסיין בן נאצר. הוא אחז בתפקיד במשך כשמונה חודשים, עד ל-14 בפברואר 1965. התמנה לראש ממשלה בפעם השלישית ב-7 באוקטובר 1967, לאחר התפטרותו של סעד ג'ומעה בעקבות הכישלון הירדני במלחמת ששת הימים ואובדן יהודה ושומרון. בכהונה זו פעל א-תלהוני לשמר את הקשר עם אזורים אלה ולחזק את הסולידריות הלאומית. ממשלתו המשיכה לממן אנשי דת ומנהל, למרות שלא התגוררו עוד בשטח ירדני. כמו כן ממשלת א-תלהוני הרחיבה את חוק גיוס החובה הירדני, במטרה לחזק את הפטריוטיזם הלאומי[8].
א-תלהוני החזיק במשרת ראש הממשלה עד ל-24 במרץ 1969, אז התפטר בעקבות חילוקי דעות באשר לפעולות הפדאיון בהן צידד. החליפו בתפקיד עבד אל-מונעם א-ריפאעי. לאחר חצי שנה חזר לתפקיד באוגוסט 1969, אולם התפטר ביוני 1970 בעקבות התחזקות פעולות האיבה בין הלגיון לבין הפדאיון[9] וניסיונות חוסיין לתמרן בין השגת הסדר על המחבלים לבין מלחמה בהם[10].
א-תלהוני המשיך להחזיק במשרות פוליטיות חשובות גם לאחר כהונותיו כראש ממשלה. בנובמבר 1973 ייצג את ירדן כראש הלשכה המלכותית בוועידת הפסגה השישית של הליגה הערבית באלג'יר[11]. בדצמבר 1974 הוא מונה ליושב ראש הסנאט הירדני[12], תפקיד בו כיהן למשך מספר שנים[13].
מת ב-30 בינואר 1994 בעמאן בירת ירדן.
לקריאה נוספת
- יוסף נבו, ירדן: החיפוש אחר זהות, עמודים 91-181
- שמואל שגב, תלהוני - האיש החזק והנאמן, מעריב, 31 באוגוסט 1960
הערות שוליים
- ^ יוסף נבו, ירדן: החיפוש אחר זהות, עמ' 105
- ^ פ.אל־מולקי הרכיב ממשלה חדשה, על המשמר, 6 במאי 1953
- ^ שינויים בממשלת ירדן, דבר, 5 בנובמבר 1953
- ^ עבה"י ועיראק תובעות שינויים בחוזים לקראת הקמת ברית ההגנה הערבית, חרות, 15 בדצמבר 1954
א-ריפאעי יוצא לסוריה, הבוקר, 2 בפברואר 1956 - ^ קהיר פועלת להפלת חאלדי, מעריב, 23 באפריל 1957
רויטר: אל־חאלידי יתפטר אם חוסיין ידחה את תביעות הפרו־מצרים, למרחב, 24 באפריל 1957 - ^ יוסף נבו, ירדן: החיפוש אחר זהות, עמ' 106-107
- ^ יוסף נבו, ירדן: החיפוש אחר זהות, עמ' 109
- ^ יוסף נבו, ירדן: החיפוש אחר זהות, עמ' 150-151
- ^ יוסף נבו, ירדן: החיפוש אחר זהות, עמ' 163-165
- ^ ויתורים נוספים של חוסיין למחבלים, דבר, 26 ביוני 1970
אהוד יערי, ייצוג גדול לאוהדי המחבלים בממשלת ירדן, דבר, 28 ביוני 1970; המשך - ^ יוסף נבו, ירדן: החיפוש אחר זהות, עמ' 191
- ^ הוקטן מספר הפלשתינים בסנאט החדש בירדן, מעריב, 1 בדצמבר 1974
- ^ משלחת סובייטית מבקרת בירדן, מעריב, 4 במרץ 1975
2 נציגים סובייטים בכירים ערכו ביקור חשאי בירדן, מעריב, 23 באפריל 1976
חוסיין וערפאת דנו בזיקה בין ירדן לאש"ף לפני ז'נווה, דבר, 9 במרץ 1977
| ראשי ממשלת ירדן | ||
|---|---|---|
|
24718847בהג'ת א-תלהוני