זאב טיבטי
 זאב טיבטי
| ||
|---|---|---|
| ||
| מצב שימור | ||
| ||
| מיון מדעי | ||
| ממלכה: | בעלי חיים | |
| מערכה: | מיתרניים | |
| מחלקה: | יונקים | |
| סדרה: | טורפים | |
| משפחה: | כלביים | |
| סוג: | כלב | |
| מין: | זאב מצוי | |
| תת־מין: | זאב טיבטי | |
| שם מדעי | ||
 Canis lupus chanco
| ||
| תחום תפוצה | ||
| ||
זאב טיבטי (שם מדעי: Canis lupus chanco; ידוע גם כזאב מונגולי או זאב צמרירי), הוא תת-מין של זאב אפור המצוי ברחבי מרכז אסיה - ממנצ'וריה ועד תת-היבשת ההודית. הוא תואר מדעית לראשונה בשנת 1863 על ידי הזואולוג הבריטי ג'ון אדוארד גריי. בטיבט ובלדאק הוא מכונה "צ'אנקו" (chánkú) או "שאנקו", וזהו המקור לשמו המדעי.
הזאב הטיבטי נחשב בעבר על ידי מספר מדענים כבעל הסבירות הגבוהה ביותר להיות האב הקדמון של כלב הבית; זאת על בסיס גודלו הקטן יחסית, וכן על בסיס המורפולוגיה של הלסת התחתונה שלו אשר זהה לו ולכלב הבית אך אינה נמצאת אצל שאר תת-המינים של הזאב. תאוריה זאת הופרכה לאחר מחקר על הגנום של הכלבים אשר הוכיח שמקורם באוכלוסייה נכחדת של זאבים ולא באחד מתת-המינים הקיימים כיום. חלק מהטקסונומים סבורים שהזאב הטיבטי זכאי לקבלת מעמד של מין נפרד בסוג כלב.
טקסונומיה
הזאב הטיבטי תואר מדעית לראשונה על ידי הזואולוג הבריטי ג'ון אדוארד גריי בשנת 1863, לאחר שקיבל עור של זאב עבור המוזיאון הבריטי מאזור טרטארי הסיני.[1] גריי קרא לו זאב הזהב, ותיאר אותו כדומה לזאב אירואסייתי במדידות השיניים ובעצמות הבולטות, אך אם רגליים קצרות יותר, ופרווה אדמדמה באזור האוזניים, הצלעות והגפיים. בשנת 1923, הזואולוג היפני יושיו אייב הציע להפריד את הזאבים הטיבטים של חצי האי הקוריאני לתוך תת-מין נפרד שיקרא "Canis lupus coreanus" על בסיס הפרצוף הצר שלהם. הבחנה זו הייתה שנויה במחלוקת על ידי הזואולוג רג'ילנד פוקוק שטען שמדובר בוויריאציה מקומית של אוכלוסיית הזאב בסין ולא באוכלוסייה ייחודית גנטית המצדיקה מעמד נפרד. מלבד ההבחנה המורפולוגית המפוקפקת, טקסונומים מאוחרים יותר דחו את הסיווג של אייב בטענה שמדובר בטקסונומיה עממית על רקע לאומני.
בשנת 2009, הזאב הטיבטי נמצא כבעל מעמד גנטי ייחודי אשר מספיק כדי להחשיבו כמין נפרד. בשנת 2011, מחקר גנטי נוסף מצא כי הזאב הטיבטי יכול להיות אילן נפרד בקלדוגרמה של תת-המינים של הזאב, אולם בו זמנית העריך שיש לחלק את הזאבים במרכז אסיה לשני תת-מינים: זאב טיבטי וזאב מונגולי. יש הסוברים שהאוכלוסייה באזור ההימלאיה מהווה תת-מין או מין נפרד תחת השם זאב ההימלאיה. בשנת 2013, מחקר גנטי נרחב שכלל רצפי DNA של כלבים וזאבים ובכללם הזאב הטיבטי, הצביע על פילוגנטיקה רחוקה מאד מהזאבים האפורים. על פי מחקר משנת 2016 על רצף הגנום של זאבים וכלבים ברחבי העולם, נמצא שאוכלוסיית הזאב הטיבטי התפצלה בזמן קדום משאר זאבי העולם הישן, והיא סובלת מתופעת צוואר בקבוק גנטי אשר נגרמה אולי בתקופה קדומה על ידי אובדן בית הגידול או מחמת בידוד גנטי כתוצאה מקרחונים. במהדורה השלישית של הספר מיני יונקים של העולם משנת 2005 לא התייחסו לזאב המונגולי והטיבטי כתת-מינים נפרדים, בניגוד לNCBI.
אנטומיה
לזאב הטיבטי יש גוף ארוף וצר, צוואר קצר וראש ואוזניים משולשים. יש לו רגליים קצרות למדי, וזנב ארוך שנראה גדול במיוחד בחורף. בדומה לבעלי חיים אחרים החיים באזור הרמה הטיבטית (כגון: מקוק טיבטי, אייל ת'ורולד, כבש כחול, שועל טיבטי, ועוד), לזאב הטיבטי יש פרווה עבה במיוחד וצמרירית אשר נתנה לו את הכינוי "זאב צמרירי"; נוסף על כך, בחורף יש לעיתים לזאב הטיבטי רעמה גדולה ועבה סביב הצוואר והסנטר אשר גורמת לו להזכיר במקצת את האריה. בקיץ לעומת זאת, הכסות העבה והצמרית נושרות ומתגלה תחתיה כסות קצרה ובהירה.
צבע הפרווה של הזאב הטיבטי משתנה עונתית: בעוד שבקיץ המראה הכללי של הפרווה הוא זהוב-כתום הנוטה לגוון חולי או לבן, בפרוות החורף, הגב והזנב מקבלים גוונים שחורים, לבנים ואפורים היוצרים מעין אוכף כהה השתרע מהכתפיים למותניים. הרגליים לרוב יהיו בהירות ולעיתים יהיה בחזית שלהן פס כהה. האוזניים שלו בצבע אפור או חום עמוק, ועל פרצופו ומתחו יש בחורף כתם כהה ודהוי. בנוסף, ישנם כתמים שחורים שמשתרעים מתחת לעין לעבר האוזניים והלחיים הלבנות. הסנטר נע בין שחרחר מעט ללבנבן.
עובי הפרווה של הזאב בחורף הוא 100–120 מ"מ בכתפיים, 80-70 מ"מ בגב, ו-40–60 מ"מ בצלעות. הזאב הטיבטי הוא תת-מין קטן למדי למרות הרושם המוטעה שמקנה לו פרוותו העבה בחורף, ורק לעיתים רחוקות משקלו עולה על 45 ק"ג; עם זאת, הוא גדול יותר מהזאב ההודי. ישנה מוטציה גנטית של זאבים טיבטים שחורים המוכנים על ידי הילידים הטיבטים "Chanko nagpo", והם נחשבים לנועזים ואגרסיבים יותר מזאבים בעלי פרווה רגילה ובהירה.
תפוצה ובית גידול
בין 1847 ל-1923, הזאבים הטיבטים תוארו תחת שמות מדעיים שונים ממספר מקומות באזור הטרטארי במרכז אסיה, כגון מטיבט, קשמיר, מדבר גובי, ליד סיאול שבקוריאה הדרומית. טווח התפוצה הנוכחי של המין כולל את הרי פמיר באזור טורקסטן (בשטח של טג'יקיסטן, קירגיזסטן וקזחסטן), הרי טיין שאן, בכל רחבי מישורי העשב העצומים במונגוליה ובצפון ומרכז סין העממית (סצ'ואן, יונאן, מנצ'וריה, שאאנשי, ועוד); כמו כן הוא מצוי בחצי האי הקוריאני, ברמה הטיבטית והאזורים ההיסטוריים של טיבט, דרום מרכז רוסיה (כולל סיחוטה-אלין), וככל הנראה גם בקזחסטן, אוזבקיסטן וטורקמניסטן עד לים הכספי.
במערב הרי ההימלאיה התרחשותו ידועה בצפון הודו מג'אמו וקשמיר, הימאצ'ל פרדש, מחוז צ'יטרל שבפקיסטן ואולי גם בצפון אפגניסטן ואיראן. עד תחילת המאה ה-20, הזאב היה מצוי גם על המורדות הדרומיים של הרי ההימלאיה בנפאל ובהוטן, וכן בשבע האחיות ובצפון בורמה. הוא בין 2005 ל-2008, היו תצפיות של זאבים באחו מעל קו העצים בפארק הלאומי נאנדה דווי שבאוטראקהאנד. בנובמבר 2013, זאב טיבטי צולם בגובה של 3,500 מטר מעל פני הים באוטראקהאנד. על פי מחקרים חדשים, אוכלוסיית הזאב בהרי ההימלאיה משתייכת למין או תת-מין נפרד בשם זאב ההימלאיה.
בית הגידול של הזאב הטיבטי מגוון למדי, והוא כולל ערבה ומישורי עשב, אזורים הרריים וסלעיים (מורדות ההימלאיה), אזורים צחיחים כמו מדבר גובי ומדבריות מונגוליה וקזחסטן, ואזורים מיוערים במנצ'וריה, קוריאה ומרכז סין. הטמפרטורות בתחומי המחייה שלו בחורף מגיעים עד למינוס 20, ובקיץ הן נעות בין 0 ל-30 מעלות; כמות המשקעים הממוצעת נעה בין 5 ל-1,000 מילימטר לשנה על פני התפוצה הרחבה שלו.
אקולוגיה
הזאב הטיבטי פחות חברתי מתת-מינים אחרים: הוא נוהג בדרך כלל לצוד ביחיד או בזוגות, לפעמים בקבוצות של שלושה זאבים, ורק לעיתים רחוקות בלהקה גדולה ומסודרת. הזאב אינו פעיל לילה, אם כי הוא נוהג לנוח במשך השעות החמות של היום. פריטי הטרף הנצודים בהרחבה במשך כל השנה הן הארנבות, מרמיטות ניצודות בעיקר בקיץ, ומספרים גדולים של צבאים מונגולים, צבאים טיבטים וכבשים נופלים טרף לידי הזאב בחורף כאשר השלג העמוק מגביל את הניידות שלהם. הזאבים מצליחים רק לעיתים רחוקות לתפוס כבשי בר כמו כבש ארגאלי וכבש כחול מצוי או יעל סיבירי, מחמת הזריזות היוצאת דופן שלהם במורדות הסלעים וההרים. פריטי טרף פוטנציאליים אחרים הם אנטילופות טיבטיות, איילי ת'ורולד, איילים סיביריים, סאיגות, איילים קנדים, איילי סיקה, איילי מושק, צבאי פז'בלסקי, גוראלים, סרואים, אלקרנים, מונטיאקים סיניים, טאקינים, חזירי בר, פראים וקיאנגים.
הזאבים הטיבטים נוהגים לבצע פשיטות לתוך כפרים ומגורי אדם עבור בעלי החיים המקומיים שבמהווים טרף קל; התנהגות זאת צפויה יותר בחורף שאז המזון פחות זמין. ב-3 כפרים בשמורת הטבע גיה-מירו בלדאק, הזאבים הטיבטים היו המזיקים הגדולים ביותר מבין הטורפים באזור, וכ-60% מטריפת בעלי החיים הביתיים בוצעה על ידם - יותר מנמר השלג ושונר צפוני. עיזי הבית היו הטרף השכיח ביותר עבור הזאבים (32%), לאחר מכן כבשים (30%), יאקים מבויתים (15%) וסוסים (13%); עם זאת, ביחס לשכיחותם של בעלי החיים המקומיים, סוסים ניצודו יותר מעיזים. על פי מקורות היסטוריים, הזאבים הרגו מדי פעם ילדים בלאדק; בקוריאה, דווח שב-1928 הזאבים הרגו בני אדם יותר מטיגריסים, נמרים, דובים וחזירי בר גם יחד.
מצב
האיומים על הזאבים כוללים הרעלה, רדיפה וציד מכוון על ידי המקומיים בשל הנזקים הכבדים שהם גורמים לחיות הבית; פיצול בית הגידול וחדירה אנושית עשויים להשפיע לטווח הארוך על הזאבים בשל חוסר יכולת של השטח המפוצל לתמוך באוכלוסיית זאבים גדולה מבחינת משאבי טבע. הזאבים ניצודים באזורים רבים עבור פרוותם העבה והמחממת. בעבר הלא רחוק, כ-5,000 זאבים היו ניצודים מדי שנה. שיטה פופולרית בציד הזאבים הייתה על ידי שימוש בעיט הזהוב אשר תוקף את הזאב מלמעלה ונועץ בו את טרפיו המעוקלים והחדים. אוכלוסיות הזאב הטיבטי בבהוטן, הודו, נפאל ופקיסטן רשומות בCITES כמוגנות.
אומדן האוכלוסייה העולמי של הזאבים הטיבטים הוא בסביבות 70,000 פרטים.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- .Sighting of Tibetan Wolf Canis lupus chanko in the Greater Himalayan range of Nanda Devi Biosphere Reserve, Uttarakhand, India: a new record
- Canis lupus chanco
- Notice of the Chanco or Golden Wolf (Canis chanco) from Chinese Tartary
- "Snow Leopard, Tibetan Wolf sighted"
- Ancient origin and evolution of the Indian wolf: evidence from mitochondrial DNA typing of wolves from Trans-Himalayan region and Pennisular India
הערות שוליים
- ^ "טרטארי", הוא כינוי שהיה שגור בפי האירופאים בימי הביניים למרכז אסיה (מימת אורל עד האוקיינוס השקט), אשר כלולים בו סיביר, סין מונגוליה, קוריאה ועוד.
