אוורסט

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף הר האוורסט)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אוורסט
ཇོ་མོ་གླང་མ
सगरमाथा
פסגת האוורסט, צילום מפסגת קאלא פטר
פסגת האוורסט, צילום מפסגת קאלא פטר
מידע כללי
גובה 8,848.86 מטר. ההר הגבוה בעולם
מיקום נפאל וסין (טיבט)
רכס הרים הימלאיה
העפלה ראשונה 29 במאי 1953, על ידי אדמונד הילרי וטנזינג נורגיי
מסלול ההעפלה הקל הרכס הדרומי-מזרחי
קואורדינטות 27°59′17″N 86°55′31″E / 27.98806°N 86.92528°E / 27.98806; 86.92528
קובץ:Mount Everest as seen from Drukair2.jpg
תצלום אוויר של האוורסט מדרום
מפולת שלגים באוורסט

האֶווֶרֶסְט (בטיבטית: ཇོ་མོ་གླང་མ, צ'וֹמוֹ לוּנְגְמַה; בנפאלית सगरमाथा סאגרמטהה) הוא ההר הגבוה בעולם (8,848 מטרים מעל פני הים), ומתנשא בחלקו המזרחי של רכס הרי ההימלאיה בגבול שבין נפאל לבין טיבט שבסין. רוב שטחו מצוי במחוז האוטונומי הטיבטי שבשליטת סין, וחלקו הדרומי שוכן בתחומי הפארק הלאומי סגרמאטהה שבנפאל.

משמעות שם ההר בטיבטית הוא "אלת אם העולם" ומשמעות השם הנפאלי הוא "ראש הרקיע". השם הנפוץ "אוורסט" הוא על שם המודד הבריטי סר ג'ורג' אוורסט (ההגייה הנכונה של שמו היא אִיוְרֶסְט, בניגוד לשם המקובל היום להר - אֶווֶרֶסְט), שהיה המודד הראשי של הודו והאחראי השני למיפוי הטריגונומטרי הגדול של הודו.

האוורסט הוא ההר הגבוה ביותר יחסית לגובה פני הים, אבל אם לוקחים בחשבון מדידת גובהו של הר גם מתחת לפני הים, הרי שההר מאונה קיאה שבהוואי עוקף את האוורסט, שכן גובהו המלא הוא 10,203 מטרים מעל קרקעית האוקיינוס השקט. בכך מאונה קיאה הוא למעשה ההר הגבוה ביותר בעולם לפי צורת מדידה זו.

מדידת האוורסט ומתן שמו

המיפוי שהתנהל בעזרת תאודוליטים גדולים החל מ-1802 מהקצה הדרומי של הודו לכיוון צפון, ונועד במקורו למדוד קשת לאורך המרידיאן ובכך לקבל מידע מדויק על עקמומיות כדור הארץ, הגיע אל מרגלות ההימאליה רק עם פרישתו של איוורסט וחזרתו לבריטניה. ממשיכו בתפקיד, אנדרו וו (Andrew Waugh), שנכנס לתפקיד ב-1843, החל למדוד מתוך צפון הודו את גובהם של ההרים ברכס ההימלאיה. את החישובים ביצע בכלכותה המתמטיקאי ההודי רד'נאת סידקאר שהיה "המחשב האנושי" של הפרויקט באותה עת. כבר ב-1847 גילו השניים כי רבות מהפסגות בהימלאיה גבוהות יותר מפסגות הרי האנדים, שעד אז היו הגבוהות ביותר שנמדדו, אולם וו לא פרסם את הממצאים, והחליט לבדוק קודם האם קיימות פסגות גבוהות יותר, שטרם נצפו ונמדדו, במקבץ הפסגות הרחוק יותר על גבול נפאל וטיבט. הפסגות נמדדו ממרחק של מאות קילומטרים, באותה שנה, ושוב ב-1849, ולאחר תהליכים של זיהוי הפסגות מהמקומות השונים שבהן נמדדו, והחישובים הטריגונומטריים של סידקאר, הגיעו (בשנת 1852) השניים למסקנה שהפסגה שלה הם קראו פסגה XV, היא הגבוהה ביותר, והיא כנראה הנקודה הגבוהה ביותר על פני כדור הארץ.

וו עדיין התמהמה בפרסום הממצאים, ורק ב-1856 דיווח על תוצאות המדידה, והודיע ש"פסגה XV" שבהימאליה הנפאלית גובהה הוא 29,002 רגל (8,840 מטר), ושזהו כפי הנראה ההר הגבוה ביותר בעולם. על פי סיפור שמידת מהימנותו אינה ברורה, הגובה אליו אנשי הצוות הגיעו ממיצוע המדידות היה 29,000 רגל, ושני רגל הוספו על מנת להימנע מיצירת רושם בציבור כאילו מדובר בערך מקורב.

מאוחר יותר הציע וו לקרוא לפסגה (שלטענתו, לא מצא שיש לה שם מקומי) על שם קודמו, שהיה עוד בין החיים באותה עת. איוורסט, שהקפיד כמודד הראשי של הודו להשתמש בשמות מקומיים, אם היו כאלה, השמיע התנגדות רפה למדי לכבוד שהוצע לו, ולמרות התנגדויות שנשמעו, החליטה החברה הגאוגרפית המלכותית הבריטית ב-1865, שנה לפני מותו של איוורסט, לקרוא להר על שמו. איוורסט עצמו, לא רק שלא היה על ההר, גם ככל הנראה מעולם לא צפה בו. ההתעלמות משמותיו המקומיים של ההר מעוררים כעס בטיבט, סין ונפאל ואף ישנם הדורשים להחזיר להר את שמו הטיבטי המקורי ולנטוש את השם אוורסט[1].

תנועה ציבורית, שמרכזה בהודו, דורשת לקרוא את ההר על שמו של סידקאר, שנטען שהיה הראשון שהבין שהמדובר בהר הגבוה בעולם.

גובהו המדויק של הר האוורסט שנוי במחלוקת. שיטות מדידה שונות, כמו גם שינויים איטיים בגובהו של ההר בשל טקטוניקת הלוחות, מובילות לתוצאות שונות במקצת. מיפוי הודי שנערך ב-1954, שהשתמש אף הוא בתאודוליטים שהוצבו ב-12 נקודות שונות מסביב להר, קבע את גובה האוורסט כ-8,848 מטר. המדידות השונות נתנו ערכים בפיזור של כ-5 מטר, והגובה נקבע כממוצע בלתי משוקלל שלהן. ערך זה הוא הגובה המוכר רשמית עד היום על ידי סין ונפאל. ב-5 במאי 1999 העפילה לפסגת ההר משלחת אמריקנית מטעם החברה הלאומית לגאוגרפיה (נשיונל ג'יאוגרפיק) ומוזיאון המדע של בוסטון, כשהיא מצוידת במכשיר GPS. המדידות שנעשו על ידי המשלחת קבעו שגובה ההר הוא 8,850 מטר. לעומת זאת, מדידות שנעשו ב-2005 על ידי משלחת סינית קבעו, כי גובהו של ההר הוא 8,844.43 מטר (עם דיוק מדידה של 21 סנטימטרים).[2] בדצמבר 2020 הודיעו סין ונפאל במשותף, כי גובה ההר הוא 8,848.86 מטר.[3] מעקב לאורך זמן בעזרת מכשיר GPS שהוצב באוכף הדרומי של ההר מצביע על תזוזות זעירות של ההר, אם כי לא ניכר שינוי מהותי בגובהו. כמו כן ניכרת תזוזה של כ-6 סנטימטרים לשנה לכיוון צפון-מזרח.

מבנה ההר וסביבתו

שירטוט מבנה ההר וסביבתו - מבט על

ההר הוא דמוי ארבעון המתנשא לגובה של כ-3,000 מטר מעל סביבתו. מורדות ההר מכוסות בקרחונים הממלאים תפקיד משמעותי בתהליך הסחיפה (ארוזיה) של ההר. סמוך למורדותיו משתרעים שלושה קרחוני ענק. קרחון קומבו בבסיס המורדות הדרום מזרחיים בעמק הנוצר בין מורדות האוורסט לרכס להוטסה - נופטסה, קרחון קנגשונג בבסיס המורדות הדרום מערבים, קרחון רונגבוק וקרחון ורונגבוק המזרחי בבסיס המורדות הצפוניים.

מצפון לפסגת ההר נימצאת פסגת צ'אנגטסה (7,543 מטר). השלוחה הדרומית שלו מתלכדת עם השלוחה המתפצלת לצפון משלוחת האוורסט הצפון מזרחית. האוכף הנוצר ביניהם מכונה "האוכף הצפוני".

מדרום לפסגת האוורסט נמצאת פסגת להוטסה (8,516 מטר). השלוחה הצפונית שלו מתלכדת עם השלוחה הדרומית של האוורסט. האוכף הנוצר ביניהם מכונה "האוכף הדרומי".

אזור המוות

מגובה 8,000 מטר רמת החמצן יורדת לרמה שלא מאפשרת לשמר חיים אנושיים לאורך זמן. ריכוז החמצן בגובה זה מגיע לכדי שליש מריכוזו בגובה פני הים. בנוסף, הלחץ האטמוספירי הנמוך גורם לתחושה של כבדות עבור המטפסים. לפיכך אין נוהגים להישאר יותר מ-48 שעות שם. שני תנאים אלו גורמים לתחושת תשישות קשה, בלבול, עצלות, ומעמסה על האיברים. זהו האזור המסוכן ביותר על ההר, ורבים ממקרי המוות קרו בו.

מסלולי טיפוס

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו.

השפעת האדם על ההר

מחנה הבסיס הדרומי בנפאל

מאז סוף המאה ה-20 פזורים לאורך מסלולי הטיפוס לפסגה אביזרים, ציוד ופסולת שהשאירו המטפסים על ההר. ננקטו צעדים נגד התופעה, בסיוע ממשלת נפאל וקרן אדמונד הילארי.

מאז שהחלו הניסיונות להעפיל לפסגה, ההר גבה כ-300 קורבנות. בשל קשיי פינוי, סכנת מוות, ושיקולי תקציב, ישנן גופות מטפסים המושארות על ההר[4][5].

ההתחממות הגלובלית הביאה למצב שחלק מהאזורים בדרך לפסגה מפשירים, מה שמוביל למציאת גופות[6].

בשנת 2020, בעקבות מגפת הקורונה, התמעטו המטפסים על ההר והדבר הביא לקיום מבצע ניקיון עליו.[7]

ניסיונות ההעפלה הראשונים

משהתגלה כי הר האוורסט הוא הנקודה הגבוהה על פני כדור הארץ, איש לא העלה על הדעת את הרעיון של טיפוס עליו. מסורת של טיפוס הרים כאלה לא הייתה קיימת, ושתי המדינות בהן שוכן ההר - נפאל וטיבט, היו סגורות בפני מערביים. האיום הרוסי על ההגמוניה הבריטית באזור גרם לבריטים להתעניין באזור, למרות בדלנותן של נפאל וטיבט. בתחילה נשלחו הודים מטעמם לרגל ולמפות את האזור, ובהמשך גם אנשי צבא בריטים הסתננו לאזור. הרעיון לטיפוס על האוורסט הועלה לראשונה כנראה רק ב-1893, בשיחה שהתקיימה דווקא בקשמיר בין שניים מאנשי צבא אלה, פרנסיס יאנגהאסבנד (Younghusband) וצ'ארלס ברוס (Bruce).

טיבט החלה להיפתח לבריטים רק בעקבות פלישה ב-1904 של כוח בריטי בראשות יאנגהאסבנד שכבש את להסה בירתה, והפך את המדינה לארץ חסות בריטית. אולם התהפוכות הפוליטיות העבירו את השליטה תחילה לסין, ולבסוף לעצמאות טיבטית. ב-1913 ערך איש צבא אחר, ג'ורג' נואל, מסע חשאי אל מרגלות האוורסט מהכיוון הטיבטי, אולם לאחר שאזל המזון למשלחת, נחשפה זהותה והיא אולצה לחזור. מלחמת העולם הראשונה קטעה את העניין באוורסט, ורק ב-1919 הציג נואל את מסעו בפני החברה הגאוגרפית המלכותית, שלראשותה נבחר באותה עת יאנגהאסבנד. בעקבות כך החליטו הבריטים לנסות לכבוש את מה שכונה (אחרי כיבוש הקוטב הצפוני ב-1909 והקוטב הדרומי ב-1911) "הקוטב השלישי".

ב-1920 השיגו הבריטים אישור מטובטן גיאטסו, הדלאי לאמה דאז, וב-1921 שלחו משלחת מחקר ששהתה באזור בין יוני לספטמבר כדי למצוא את הנתיב והעונה הטובים ביותר לניסיון העפלה מכיוון טיבט. הם עצמם הגיעו לשיא גובה של כ-7,000 מטר, על האוכף הצפוני.

בעקבות משלחת זו יצאה במאי 1922 משלחת ראשונה בראשותו של צ'ארלס ברוס במטרה להעפיל אל הפסגה. הם הקימו מחנה על האוכף הצפוני בגובה של 25,000 רגל (7,620 מטר) משם יצאו שלושה ניסיונות העפלה אל הפסגה, אך כולם נכשלו.

המשלחת של ג'ורג' מאלורי

ב-1924 התארגנה משלחת המחקר הבריטית השלישית להר אוורסט. ראש המשלחת היה סגן-אלוף אדוארד נורטון (Norton). ג'ורג' מאלורי מונה להיות ראש צוות המטפסים.

אחרי כמה שבועות עכוב בשל תנאי מזג אוויר קשים, הוקמו כמה מחנות אספקה בגבהים שונים, בצדו הצפוני של האוורסט. הגבוה במחנות היה מחנה 6 בגובה 8,140 מטר (26,700 רגל) . ב-4 ביוני 1924 ניסו אדוארד נורטון וחבר המשלחת סומרוול (Somervell) להעפיל לפסגה ללא בלוני חמצן. סומרוול ויתר על ניסיונו בגובה 8,500 מטר בערך. נורטון המשיך לבד והגיע לגובה של 8,570 מטר (28,126 רגל). שיא גובה זה לא נשבר במשך 29 שנה עד ההעפלה לפסגה של אדמונד הילארי וטנזינג נורגיי ב-29 במאי 1953.

ב-8 ביוני 1924 ניסו ג'ורג' מאלורי ואנדרו אירווין (Irvine) להעפיל אל פסגת ההר. הם היו מצוידים בבלוני חמצן משופרים. ב-12:50 בצהרים נראו השניים בפעם האחרונה על ידי נואל אודל (Odell), מטפס תומך מהקבוצה שנמצא בגובה נמוך יותר. אודל דיווח מאוחר יותר שהם נראו ליד "מדרגת טיפוס כבירה" ( כנראה "מדרגת הטיפוס הראשונה") ובאיחור בלוח הזמנים. עם זאת הם נראו לו במוכנות גבוהה. מאלורי ואירווין לא נראו יותר בחיים.

משלחת הטיפוס של 1933 מצאה את גרזן הקרח של אירווין במדרונות הגבוהים של ההר, בגובה 8,440 מטר ו-250 מטר מזרחה מ"מדרגת הטיפוס הראשונה". מקום מוזר בהתחשב במסלול הטיפוס המתוכנן.

ב-1999 התארגנה "משלחת המחקר ע"ש מאלורי ואירווין" בראשותו של אריק סימונסון (Simonson). המשלחת מצאה בלון חמצן השייך לשניים (אומת על ידי החברה שיצרה את הבלון) ליד "מדרגת הטיפוס הראשונה". גופתו של מאלורי נתגלתה בגובה 8,150 מטר (26,750 רגל), היישר מתחת לגרזן הקרח שנמצא ב-1933. לא נמצאו הוכחות כי השניים הגיעו לפסגה, או טיפסו את "מדרגת הטיפוס השנייה", המפתח למסלול זה.

יש ויכוח רציני בין המומחים אם אכן הגיעו אירווין ומאלורי לפסגה. ישנה תאוריה האומרת כי אירווין נשאר מאחור, מתחת ל"מדרגת הטיפוס השנייה" ומאלורי המשיך לבדו לפסגה. תאוריה זו נתמכת על ידי ראיות נסיבתיות בלבד, כגון העובדה שתמונתה של אשתו שתמיד הייתה בארנקו, לא נמצאה. מאלורי הבטיח להטמין אותה בפסגה. כמו כן המקום בו נמצאה גופתו של מאלורי מצביע על מסלול ירידה מההר. ואולם מומחים אחרים טוענים כי מאלורי לא יכול היה לטפס לבדו את "מדרגת הטיפוס השנייה" שהיא בדרגת קושי של 5.7 - 5.8, עם בלונים וציוד (מאלורי טיפס בסקוטלנד מדרגות בדרגת קושי של 5.8-5.9). המצלמה שיכלה לשפוך אור על התעלומה לא נמצאה[8].

גם אם תימצא עדות ניצחת (כגון תמונות מהפסגה) שמאלורי אכן כבש את ההר ב-8 ביוני 1924, לא ישונו ספרי ההיסטוריה. גם בנו של מאלורי הודה בכך. העפלה מוצלחת נחשבת רק אם הפסגה נכבשה, והמטפסים שבו לבסיסם בשלום. זה לא קרה למאלורי ואירווין.

ההעפלה הראשונה אל פסגת האוורסט

קובץ:Everest North Face toward Base Camp Tibet Luca Galuzzi 2006 edit 1.jpg
מבט על הר האוורסט מכיוון טיבט.

ב-29 במאי 1953 הניו זילנדי אדמונד הילרי, והשרפה טנזינג נורגיי ביצעו את ההעפלה המתועדת המוצלחת הראשונה לפסגת האוורסט דרך הרכס הדרומי-מזרחי.

השניים היו חברים במשלחת בריטית בראשות ג'ון האנט. כשהתקרבה המשלחת אל הפסגה נבחרו מספר זוגות שניסו להגיע אליה. אחרי כישלון הזוג הראשון, עלו ב-28 במאי 1953 הילרי וטנזינג, והם הצליחו להגיע אל "פסגת העולם" למחרת בשעה 11:30. הם שהו בפסגה כרבע שעה. הילרי לחץ את ידו של טנזינג, וזה השיב לו בחיבוק חם. הילרי צילם את טנזינג מניף את דגלי האו"ם, בריטניה, נפאל והודו מעל הפסגה. עם רדתם מההר זכו הילרי והאנט (אולם לא טנזינג) בתואר האצולה סר.

במשך שנים סירבו הילארי וטנזינג לומר מי היה הראשון שהגיע לפסגה. אולם באוטוביוגרפיה שפרסם הילרי, אחרי מותו של טנזינג, הוא כתב שהוא היה זה שהניח את רגלו ראשון על הפסגה, בעוד שטנזינג היה מספר צעדים אחריו.

מחנות הבסיס

ערך מורחב – מחנות הבסיס של הר אוורסט

ישנם שני מחנות בסיס משני הצדדים של הר האוורסט. מחנה הבסיס הדרומי ממוקם בנפאל בגובה של 5,364 מטר מעל פני הים (28°0′26″N 86°51′34″E / 28.00722°N 86.85944°E / 28.00722; 86.85944), ומחנה הבסיס הצפוני ממוקם בטיבט בגובה 5,150 מטרים מעל פני הים (28°8′29″N 86°51′5″E / 28.14139°N 86.85139°E / 28.14139; 86.85139 (North Base Camp)). שני מחנות הבסיס הם למעשה "כפרי" אוהלים גדולים, השוכנים בתוך סביבה מוגנת ממזג האוויר, ומשמשים בפועל כאתרי קמפינג עבור כל מטפסי ההרים שעושים דרכם לפסגה הגבוהה בעולם.

בעוד שאל מחנה הבסיס הדרומי ניתן להגיע רק בהליכה, אל מחנה הבסיס הצפוני שנמצא בצד הסיני של ההר יש גישה לרכבים מכביש המוביל אל מחנה הבסיס הצפוני. הטרק אל מחנה הבסיס הדרומי הוא אחד הטרקים הפופולריים ביותר בהרי ההימלאיה ומבצעים אותו כאלף מטיילים מדי שנה. מטפסי ההרים שמגיעים למחנות הבסיס של הר האוורסט נדרשים להישאר במחנות הבסיס כמה ימים על מנת להתאקלם לתנאים כדי לצמצם את ההשפעות של מחלת הגבהים אשר שכיחה במיוחד בעת טיפוס לגובה.

ישראלים על האוורסט

הישראלי הראשון שהעפיל לפסגת האוורסט היה דורון אראל, בשנת 1992, במסגרת משלחת בינלאומית. אראל טיפס מן הצד הדרומי, הנפאלי. הוא המשיך, לאחר מכן, והיה לישראלי הראשון שהשלים את הטיפוס על שבע הפסגות הגבוהות בכל היבשות.

במאי 2006 הגיע לפסגה ישראלי כבן 56, שאינו מעוניין להיחשף בשמו, הישראלי המבוגר ביותר על פסגת האוורסט[דרוש מקור]. באותו יום הגיעו שני מדריכי טיפוס ישראלים לפסגה: מיכה יניב ודודו יפרח. בשנת 2008 העפיל גם דניאל קרן לפסגת האוורסט.

בשנת 2012 ניסה נדב בן-יהודה להעפיל לפסגה בעודו בן 24, ובכך להיות הישראלי הצעיר ביותר שעשה זאת. כ-300 מטרים לפני הפסגה נתקל בן-יהודה במטפס טורקי מחוסר הכרה, זנח את מטרתו והחל בפעולת חילוץ. הוא נאלץ להסיר את כפפת יד ימינו כדי לבצע פעולות מורכבות. הוא והטורקי ניצלו. כתוצאה מהחילוץ סבל נדב מפגיעות גופניות, והובהל לישראל תוך חשש כבד לקטיעת אצבעות ידו. על מעשה זה הוענק לו אות מופת[9] בטקס אות הנשיא למתנדב.[10]

תאריכים משמעותיים בתולדות ההעפלה לאוורסט

תאריך המטפסים יחוד ההעפלה
4 ביוני 1924 אדוארד נורטון הגיע לגובה של 8,570 מטר (28,126 רגל).
8 ביוני 1924 ג'ורג' מאלורי ואנדרו אירווין גופתו של ג'ורג' מאלורי נמצאה על ההר ב-1999. עדיין יש מחלוקת האם הגיע לפסגה, למרות הממצאים מהציוד שנמצא על הגופה, אשר יכולים לאושש את ההגעה[8].
29 במאי 1953 הניו זילנדי אדמונד הילרי והשרפה טנזינג נורגיי ההעפלה המתועדת המוצלחת הראשונה לפסגת האוורסט דרך הרכס הדרומי-מזרחי.
16 במאי 1975 ג'ונקו טבאי מיפן האשה הראשונה בעולם שהגיעה לפסגת האוורסט, דרך הרכס הדרומי-מזרחי. זאת במסגרת משלחת נשים יפניות.
5 באוגוסט 1978 פטר הדלר מאוסטריה וריינהולד מסנר מאיטליה טיפוס ראשון לפסגה ללא בלוני חמצן דרך הרכס הדרומי-מזרחי.
20 באוגוסט 1980 ריינהולד מסנר מאיטליה הראשון שהגיע לפסגה בטיפוס סולו. מסנר טיפס לבדו במשך שלשה ימים, החל ממחנה הבסיס בגבה 6,500 מטר, וללא שימוש בבלוני חמצן, וכבש את הפסגה דרך האוכף הצפוני.
10 במאי 1990 פיטר הילארי כיבוש פסגה ראשון על ידי בן של מטפס כובש פסגה. פיטר הילארי, בנו של סר אדמונד הילארי מניו זילנד.
21 במאי 1992 דורון אראל הישראלי הראשון שהעפיל לפסגת האוורסט במסגרת משלחת מטפסים רב לאומית. הוא המשיך, לאחר מכן, והיה לישראלי הראשון שהשלים את הטיפוס על שבע הפסגות הגבוהות בכל היבשות.
1995 ג'ורג' מאלורי הנכד של ג'ורג מאלורי, כובש את הפסגה.
10 במאי 1996 ראשי הקבוצות רוב הול וסקוט פישר ועוד שישה חברי צוות האסון באוורסט. 8 מטפסים נהרגים ביום אחד עקב סופה בלתי צפויה בפסגה, ביניהם שני המדריכים הנחשבים ביותר בעולם, רוב הול וסקוט פישר.
6 במאי 1999 השרפה באבו צ'ירי "מבלה" 21:30 שעות על פסגת האוורסט. שיא שהייה.
21 במאי 2004 השרפה פמבה דורג'י כובש את הפסגה בזמן שיא של 8:10 שעות. הישג זה נחשב לאחד הכבירים ביותר בתולדות ספורט טיפוס ההרים. פמבה דורג'י נשא את אשתו מוני מולפטי על פסגת האוורסט.
25 במאי 2008 בהדור שרצ'אן מנפאל כבש את הפסגה בגיל 76, והיה לאדם המבוגר ביותר שכבש את האוורסט.
22 במאי 2010 ג'ורדן אלכסנדר רומרו מקליפורניה כבש את הפסגה בגיל 13, והיה לאדם הצעיר ביותר שכבש את האוורסט.
11 במאי 2011 אפא שרפה כובש את פסגת האוורסט בפעם ה-21.[11] שיא מספר הטיפוסים על ידי מטפס יחיד.
18 במאי 2014 מדריכי טיפוס נפאלים 16 מטפסים נהרגו ו-9 נפצעו במפולת שלגים (אנ').
25 באפריל 2015 20 מטפסים נהרגו ו-80 נפצעו במפולת שלגים, באסון הגדול ביותר בתולדות ההר (אנ').

ראו גם

לקריאה נוספת

  • מיק קונפרי, אוורסט 1953: הסיפור המלא של ההעפלה אל הפיסגה, תל אביב: ספרי עליית הגג, 2013.
  • ניק הייל, "אוורסט 2006: הסיפור האמיתי של עונת טיפוסים קטלנית", תל אביב: הוצאת מטר, 2009.

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אוורסט

הערות שוליים

  1. ^ No Longer Everest but Mount Qomolangma, people
  2. ^ האוורסט נמוך ממה שחשבתם, וואלה!, 9 בנובמבר 2005
  3. ^ Mount Everest: China and Nepal agree on new, taller height, גרדיאן, 8 בדצמבר 2020
  4. ^ רויטרס, מי רוצה את הגופות שהורדו מהאוורסט?, באתר ynet, 6 ביוני 2019
  5. ^ Katie Serena, The Bodies Of Dead Climbers On Everest Are Serving As Guideposts, All That's Interesting, ‏2017-09-18 (באנגלית)
  6. ^ Khadka, Navin Singh (2019-03-21). "Melting glaciers reveal Everest bodies". BBC News (באנגלית בריטית). נבדק ב-2020-04-28.
  7. ^ אתר למנויים בלבד משה גלעד, עכשיו, יותר מתמיד, קשה להגיע אל פסגת ההר הגבוה בעולם, באתר הארץ, 13 ביוני 2020
  8. ^ 8.0 8.1 http://www.damada.co.il/topics/explorers/db/everest_climbing/everest_climbing.shtml?item=everest_climbing&year=1951
  9. ^ אות מופת על מעשה יוצא דופן למען החברה - באתר נשיא מדינת ישראל
  10. ^ כרמית ראובן, פרס יעניק אות מופת למטפס שהציל אדם באוורסט, באתר ynet, 28 במאי 2012
  11. ^ World Record: Apa Sherpa's Everest summit no 21, explorersweb.com


שבע הפסגות
אוורסט (אסיה) • אקונקגווה (אמריקה הדרומית) • הר דנאלי (אמריקה הצפונית) • קילימנג'רו (אפריקה) • מון בלאן או אלברוס (אירופה) • וינסון מסיב (אנטארקטיקה) • פונצ'אק ג'איה או קושצ'ושקו (אוקיאניה)
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

31345844אוורסט

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=אוורסט&oldid=2722222"