הפארק הלאומי סגרמאטהה
 | |||
| פסגת האוורסט | |||
 אתר מורשת עולמית | |||
|---|---|---|---|
| |||
| מידע כללי | |||
| תאריך הקמה | 1976 | ||
| גוף מנהל | המחלקה לשימור הטבע והפארקים הלאומיים | ||
| נתונים ומידות | |||
| שטח | 1,148 קמ"ר | ||
| מיקום | |||
| מדינה |
 נפאל | ||
| קואורדינטות | 27°57′55″N 86°54′47″E / 27.96528°N 86.91306°E | ||
| האתר הרשמי | |||
 | |||
הפארק הלאומי סגרמאטהה (בנפאלית: सगरमाथा राष्ट्रिय निकुञ्ज) הוא פארק לאומי בהרי ההימלאיה בצפון-מזרחה של נפאל, ובו שוכן חלקו הדרומי של הר אוורסט, המכונה בסנסקריט "סגרמאטהה", או "אם היקום". הפארק הלאומי הוכרז ב-19 ביולי 1976, והוא משתרע על פני 1,148 קמ"ר בשטח ההררי והמבותר של ההימלאיה, בין גובה של 2,845 מטר ועד לשיאו של הר אוורסט בגובה של 8,848 מטר, המהווה את המקום הגבוה בעולם. בשנת 1979 הוכרז הפארק כאתר מורשת עולמית.
גאוגרפיה ואקלים
הפארק שוכן בנפת סולו קהומבו שבמחוז סגרמאטהה בצפון-מזרחה של נפאל. הוא משתרע באגן הניקוז העליון של נהר דוד קוסי (נהר החלב), ויובליו של הנהר מתפרסים מגבולו הדרומי של הפארק בצורת מניפה המסתעפת מזרחה, צפונה ומערבה. על כן הוא מוקף משלושת צדדיו אלה בפסגות הרים גבוהות, ואילו בצידו הדרומי הוא גובל במורדות הדרומיים הנמוכים יותר של רכס ההימלאיה, אם כי גם בצד זה שוכנות פסגות המגיעות לגובה של יותר מ-7,000 מטר. גבולו הצפוני של הפארק עובר לאורך קו פרשת המים הראשי של רכס ההימלאיה והמהווה גם את גבולה הצפוני של נפאל עם סין. בתחומי הפארק 63 נקודות יישוב, אם כי מבחינה מנהלית הן מוכרות כמובלעות שאינן שייכות לפארק.
נופו של הפארק הוא נופו של רכס ההימלאיה הצעיר מבחינה גאולוגית, של העמקים העמוקים המבתרים אותו ושל הקרחונים המכסים אותו. הקרחונים השוכנים בארבעת העמקים הגדולים בפארק, מזינים את הנהרות החותכים בסלעי המשקע ובשכבות הגרניט שמתחתיהם, ומתנקזים אל נהר דוד קוסי, המהווה בתורו חלק מאגן הניקוז של הגנגס. מספר אגמים שוכנים במעלה נהרות אלה. בתחומי הפארק שבע פסגות המגיעות לגובה של יותר מ-7,000 מטר מעל פני הים. פסגות ההימלאיה התרוממו לגובהן בעקבות שני אירועי קימוט, שהחשוב שבהם אירע לפני 500,000 עד 800,000 שנים. תהליכי התרוממות הרכס נמשכים גם בהווה, אך בקצב איטי, ותהליכי בליה מנוגדים מביאים לשימורו של המצב הקיים.
80% מהמשקעים יורדים בעונת המונסון בין יוני לספטמבר, ויתר חודשי השנה יבשים למדי. עם זאת, כמויות המשקעים נמוכות יחסית, שכן שטח הפארק שוכן במדבר צל הגשם הנוצר על ידי ההרים שמדרום לו. כמויות אלה נעות בין כ-700 ל-1050 מ"מ בשנה.
החי והצומח
כ-69% משטח הפארק הם צחיחים ומשתרעים מעל גובה של 5,000 מטר. 28% משטחו הם אדמות מרעה, ויתר 3% מיוערים. מעל גובה של 3,000 מטר משתרעות חורשות עצי אורן ואשוח, ומעל גובה של 3,600 מטר מפנים אלה את מקומם לעצי שדר הגדלים עד גבול העצים העליון בגובה של 3,800 עד 4,000 מטר. מעל קו זה גדלים רק שיחים המתחלפים בעשב ובצמחים שרועים הגדלים עד גובה של כ-6,000 מטר.
רק 28 מיני יונקים חיים בתחומי הפארק, ועל אלה נמנים הזאב, התן, אייל מושק ההימלאיה, הדוב השחור האסייתי, החמוס והדלק. כ-152 מיני עופות נצפו באזור, והאגמים הקטנים בתחומי הפארק משמשים עופות נודדים ולפחות 19 מינים של עופות ימיים. לאלה נוספים שישה מיני דו-חיים, שבעה מיני זוחלים ו-30 מיני חסרי חוליות.
תושבים ומבקרים
כ-3,500 בני שרפה מתגוררים בתחומי הפארק מאז עזבו את ארץ מוצאם בטיבט במהלך המאה ה-15 והמאה ה-16[1]. בני השרפה הם בודהיסטים וברחבי הפארק מספר מנזרים בהם הם מקיימים מפגשים וטקסים. המנזר החשוב והידוע שבהם הוא מנזר טנגפוצ'ה, שנשרף עד היסוד ב-19 בינואר 1989 אך שוקם. השרפה נחלקים לשני שבטים עיקריים, הממשיכים ומתחלקים בתורם לתת-שבטים. הם עוסקים בחקלאות, בעיקר גידול שעורה ותפוחי אדמה, גידול ורעיית עדרי יאק הבית וכבשים וכן מסחר. מאז שנות ה-50 של המאה ה-20 עוסקים התושבים גם בתיירות ובליווי משלחות טיפוס, וחלקם משכירים חדרים בבתיהם ללינת תיירים. היישוב העיקרי בתחומי הפארק הוא נמצ'ה בזאר השוכן בגובה של 3,440 מטר. המקום משמש כשער הכניסה העיקרי אל הפארק ושוכן בו מרכז מבקרים.
אלפי מבקרים פוקדים את הפארק מדי שנה, ומספרם עלה מכ-1,400 בשנים 1972-1973 ל-7,492 ב-1989[2]. טיסות סדירות מקטמנדו נוחתות על מסלול הטיסה שמדרום לפארק, ובתחומי הפארק, מצפון לנמצ'ה בזאר, שוכן מסלול טיסה קטן נוסף. אין כבישים המגיעים אל הפארק, ולמען מסלול הנחיתה השוכן בתחומו, ניתן להגיע אליו רק ברגל, מסע הנמשך בין יומיים לעשרה ימים, בהתאם לנקודת המוצא.
ראו גם
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של הפארק הלאומי סגרמאטהה
הערות שוליים
 | |
|---|---|
|
36236733הפארק הלאומי סגרמאטהה