שחרור פריז

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף הקרב על פריז)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: תוכן חסר בתבנית הערך.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית.
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: תוכן חסר בתבנית הערך.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית.


הקרב על פריז (שחרור פריז)
מלחמה: מלחמת העולם השנייה
תאריכים 19 באוגוסט 194425 באוגוסט 1944 (7 ימים)
מקום פריז ופרברי פריז, צרפת
תוצאה ניצחון בעלות הברית, שחרור פריז מכיבוש גרמני
הצדדים הלוחמים
מפקדים

גרמניה הנאציתגרמניה הנאצית דיטריך פון קולטיץ

צרפת החופשיתצרפת החופשית פיליפ לקלרק
צרפת החופשיתצרפת החופשית ג'ורג' בידולטן
צרפת החופשיתצרפת החופשית הנרי רול-טנגאי
צרפת החופשיתצרפת החופשית ז'אק שבאן-דלמאס
צרפת החופשיתצרפת החופשית שארל דה גול
ארצות הבריתארצות הברית ריימונד בארטון
צרפת החופשיתצרפת החופשיתספרדספרד אמאדו גרנל

שחרור פריז (המכונה גם הקרב על פריז) התרחש במהלך מלחמת העולם השנייה, בחודש אוגוסט 1944, והסתיים בכניעת חיל המצב הגרמני הכובש ב-25 בחודש. בירת צרפת נוהלה בידי גרמניה הנאצית מאז הסכם שביתת הנשק עם צרפת ביוני 1940, בעת שכונן משטר הבובות שקבע את בירתו בעיר המרפא וישי.

עם התקרבות הארמייה השלישית של ארצות הברית בפיקודו של ג'ורג' פטון החלה התקוממות של אנשי המחתרת הצרפתית נגד חיל המצב הגרמני בפריז. ב-24 וב-25 באוגוסט, חברי כוחות הפנים הצרפתים (FFI) של הרזיסטנס קיבלו גיבוי מצבא צרפת החופשית וההתקוממות הפכה ללחימה עירונית, בעזרת בריקדות, מכונות ירייה, צלפי המיליציה הצרפתית וטנקים, שירו לעבר הכוחות הנאציים, עד לכניעתם.

הקרב סימן את סוף מבצע אוברלורד - שחרור צרפת בידי בעלות הברית, שיקום הרפובליקה הצרפתית והגליית חברי ממשל וישי לזיגמרינגן שבגרמניה.

רקע

אסטרטגיית בעלות הברית בעת מבצע אוברלורד שמה דגש על השמדת הכוחות הגרמניים בעת נסיגתם לעבר נהר הריין, בזמן שחברי המחתרת הצרפתית (FFI), תחת פיקודו של קולונל אנרי רול טנגי, ידאגו להתקוממות בעיר הבירה הצרפתית. מפקד כוחות בעלות הברית, הגנרל אייזנהאואר, לא ראה בפריז מטרה מרכזית; הכוחות הבריטיים והאמריקאיים העדיפו להיכנס לברלין לפני שיספיק לעשות זאת הצבא האדום, ולחתור לסיום הלחימה.[1] בנוסף לכך, אייזנהאואר חשב שהעת מוקדמת מדי לקרב בפריז; הוא שאף למנוע גרסה נוספת של קרב סטלינגרד וידע שהיטלר נתן פקודה להחריב את פריז. במטהו העריכו שיזדקקו לאספקה של כ-4,000 טון אוכל ליום עבור תושבי העיר, ולמאמצים נוספים לשיקום תשתיות חיוניות, כולל תחבורה ואספקת אנרגיה. משימה זו דרשה זמן וכוחות רבים של בעלות הברית.[2]

יחד עם זאת, שארל דה גול, מנהיג צרפת החופשית, פתח במשא ומתן עם בעלות הברית תוך כדי איום שישלח את הדיוויזיה המשוריינת השנייה (2ème DB) שלו לבדה לפריז, כדי למנוע מההתקוממות שם להפוך לחורבן של העיר, כפי שקרה לפני כן בוורשה (ב-1 באוגוסט הגיע הצבא האדום לפאתי הבירה הפולנית אך לא פעל לעזרת צבא ההתנגדות המאולתר שפעל בה במרד ורשה, וזה נאלץ להיכנע לכוחות הצבא הנאצי; העיר הוחרבה כתוצאה מכך). לבסוף הסכים אייזנהאואר לשלוח לעיר כוחות תגבור.

ב-24 באוגוסט, מפקד הדיוויזיה המשוריינת השנייה של צבא צרפת החופשית, הגנרל לקלרק, שהתעכב בשל קרבות בדרכים ובשל הנתיבים המשובשים, לא ציית לפקודתו של הגנרל לאונרד ג'רואו, הממונה עליו, ושלח חיל חלוץ (la colonne Dronne) לפריז, עם המסר שהדיוויזיה כולה בדרך ותגיע לבירה למחרת היום. על חיל חלוץ של טנקי M4 שרמן, זחל"מי M2 ומשאיות GMC פיקד קפטן ריימו דרון, שהפך לקצין בעלות הברית הראשון שנכנס לעיר במדים.

לוח הזמנים של האירועים

ההתקפה הכללית (15-18 באוגוסט)

צלפי רזיסטנס יורים במהלך הקרבות לשחרור פריז

ב-15 באוגוסט בפנטן (פרבר בצפון מזרח פריז והמקום ממנו פלשו הכוחות הגרמניים לבירה הצרפתית ביוני 1940), כ-2,200 גברים ו-400 נשים - כולם אסירים פוליטיים - נשלחו למחנה בוכנוואלד בשיירה האחרונה שנשלחה מצרפת לגרמניה.[3] השלטונות הגרמניים החליטו לפרוק חלק ממשטרת פריז מנשקה. בעקבות זאת, במקביל להתקדמות המהירה של צבא צרפת החופשית לכיוון פריז, עובדי המשטרה, בעידודם של פעילים קומוניסטיים, פתחו בשביתה. באותו יום פורסמה בבטאון המפלגה הקומוניסטית, ל'אוּמָניטֶה, קריאה ל"התקוממות עממית".[4] עובדי הז'נדרמרי והרכבת התחתית הצטרפו אליהם, ועובדי הדואר גם הם ב-16 באוגוסט. ב-18 בחודש פרצה שביתה כללית כשפועלים בכל רחבי העיר הצטרפו גם הם.

ב-16 באוגוסט קבוצה של 35 חברי רזיסטנס נפלה במלכודת שטמן לה סוכן שתול של הגסטפו: הם הגיעו לנקודת מפגש ביער בולון שם היו אמורים לקבל משלוח נשק. הם נלכדו, נחקרו באכזריות, עונו והוצאו להורג בידי הגרמנים במטה הגסטפו ברחוב דה סוֹסֶה.[5]

ב-17 באוגוסט, יושב ראש המועצה המוניציפלית של פריז, פייר טטנז'ה (Pierre Taittinger), הוטרד מהאפשרות שחומרי נפץ הוטמנו בנקודות אסטרטגיות בעיר בידי הגרמנים, נפגש עם המושל הצבאי הגרמני של פריז וראש חיל המצב בעיר, הגנרל דיטריך פון קולטיץ.[6] לאחר שנודע לו שבכוונתו של קולטיץ לעכב את התקדמות בעלות הברית ככל שיתאפשר לו, ניסה טטנז'ה, בסיועו של הקונסול הכללי של שוודיה, רָאוּל נוֹרדלינג, לשכנע אותו שלא יחריב את פריז.[7] באותו היום החלה גם בריחה של גרמנים ומשתפי פעולה, שלוותה לא פעם בניסיונות ביזה של הרגע האחרון.[8]

ביום ו', 18 באוגוסט, נורו מטחי אש פזורים בחוצות העיר. הדגל הצרפתי הונף מעל למטה המשטרה באיל דה לה סיטה. שוטרים חברי הרזיסטנס השתלטו על המבנה, עצרו את מפקד המשטרה מטעם וישי ומינו תחתיו מפקד גוליסט. בצהריים הגיעו טנקים גרמנים ומשאיות חיל רגלים כדי לדכא את המרד במטה המשטרה, אך הם לא הצליחו להשתלט עליו. בחלקים אחרים של העיר הוצבו מארבים לכלי רכב של הוורמאכט, ובמקומות רבים התפתח קרב יריות. בגדה השמאלית, סמוך לאיל דה לה סיטה, התפתח קרב קשה במיוחד. בסך הכול נהרגו באותו היום 40 גרמנים ו-70 נפצעו, לעומת 125 הרוגים פריזאים ו-500 פצועים.[9] בתיווכו של הקונסול הכללי השוודי הושגה הפסקת אש, שהחזיקה מעמד כיומיים, אף על פי שלא כובדה במלואה, בעיקר מצד כוחות הרזיסטנס.

התקוממות כוחות הפנים הצרפתים (19-23 באוגוסט)

טנקי הוצ'קיס שנתפסו על ידי כוחות צרפתיים, 19 באוגוסט 1944
פרטיזנים צרפתים יורים במהלך הקרבות לשחרור פריז

ב-19 באוגוסט שעטו במורד השאנז אליזה טורי שריון גרמני, עם טנקים, משאיות וזחל"מים מלאים בחיילים ובאמצעי לחימה. השמועה על התקדמות בעלות הברית לעבר פריז פשטה במהירות.

בעקבות הנסיגה הגרמנית היו הרחובות נטושים, כשלפתע החלו ההתנגשויות הראשונות בין כוחות הרזיסטנס לבין הכובשים הגרמנים. אנשים החלו לצאת לרחוב באופן לא מאורגן ומספר חברי כוחות הפנים הצרפתים (FFI) הדביקו כרזות תעמולה על הקירות. הכרזות קראו להתקוממות, הצהירו ש"הלחימה נמשכת", והזמינו את שוטרי פריז, אנשי המשמר הרפובליקאי, הז'נדרמרי, ה-G.M.R (יחידות שיטור שהחליפו את הצבא), שומרי בתי-הסוהר, פטריוטים צרפתים, ו"בני שמונה-עשרה עד חמישים המסוגלים לשאת נשק", להצטרף "למאבק נגד הפולשים". כרזות אחרות הבטיחו "ייסורים צפויים לבוגדים" (כלומר, לתומכי ממשל וישי) וש"הניצחון קרוב". על הכרזות התנוססה חתימתה של "המועצה הפריזאית לשחרור" בתיאום עם הממשלה הזמנית של הרפובליקה הצרפתית, בהתאם לצווי "המפקד האזורי הקולונל רול", הוא אנרי רול טנגי, מפקד כוחות הפנים הצרפתיים.

בעת הקרבות, יחידות קטנות של הצלב האדום נעו ברחבי העיר כדי לסייע לנפגעים הצרפתיים והגרמניים. מאוחר יותר באותו היום, שלושה אנשי המחתרת הצרפתית הוצאו להורג בידי הגרמנים. בפרבר פנטן התפוצצה דוברה מלאה בחומרי נפץ, והרסה טחנת רוח גדולה.[10]

ב-20 באוגוסט, הוקמו בריקדות ברחבי העיר וחברי הרזיסטנס ניסו לשמור עליהן. משאיות הובאו, עצים נכרתו, צעירים עקרו אבנים מהכביש, שרשרת אנושית, רובה של נשים, העבירה את אבני המרצפות, שנערמו יחד עם מוטות ברזל, שלדי מיטות, מכוניות הפוכות ואף משאיות. לרוב הונף על הבריקדות דגל הטריקולור. הנשים תפרו סרטי זרוע של ה-FFI לגברים. לוחמים הוסעו על ידי גברים, נשים, ילדים וקשישים בעזרת רכבי עץ. משאיות דלק הותקפו ונתפסו, רכבים אזרחיים אחרים הוחרמו וסומנו בסמל ה-FFI. הרזיסטנס השתמש ברכבים אלו כדי להעביר תחמושת ופקודות מבריקדה אחת לאחרת. ברבעים היוקרתיים, ה-7, ה-8 וה-16 כמעט ולא הוקמו בריקדות; רובן הוצבו בצפונה של העיר ובמזרחה, ברובעי מעמד הפועלים. הבריקדות שמיקומן היה הטוב ביותר הוקמו בדרום-מזרחה של העיר.[11]

מבצר רומנוויל, מחנה מעצר גרמני בו נכלאו והוצאו להורג מספר גברים ונשים חברי רזיסטנס (מאז אוקטובר 1940 רק נשים נכלאו בו), שוחרר, בזמן שגופות רבות היו נטושות עדיין בחצרו.

הפסקת אש זמנית הושגה בין גנרל פון קולטיץ לבין חלק מכוחות ההתנגדות הצרפתיים, בתיווכו של ראול נורדלינג. שני הצדדים נזקקו לזמן, הגרמנים כדי לחזק את חיל המצב החלש שלהם בסיוע כוחות חיילים מהחזית, ואילו ברזיסטנס רצו לשפר את אחיזתם בעמדות לקראת הקרב (לחברי המחתרת חסרה תחמושת לקרב ממושך).

חיל המצב הגרמני אחז במרבית האתרים והאנדרטאות החשובים, ובכמה נקודות אסטרטגיות, כוחות הרזיסטנס שלטו בשאר העיר. לגרמנים חסרו אנשים כדי לצאת למתקפה ולאנשי הרזיסטנס חסרו כלי מלחמה כבדים כדי לכבוש את העמדות האסטרטגיות.

דה גול שב ביום זה לצרפת מאלג'יר, והוטרד מהידיעות על תחילת ההתקוממות בפריז ללא סיוען של בעלות הברית. הוא ידע שהמפלגה הקומוניסטית מושכת ברוב החוטים בהתקוממות זו וחשש מפני ניסיונה לתפוס שם את השלטון לאחר השחרור.

ב-22 באוגוסט רול-טנגי, שהיה בעברו קומיסר בבריגדות הבינלאומיות שלחמו במלחמת האזרחים בספרד, הורה לתושבי פריז כולם להקים בריקדות בכל רחוב ולמנוע מהגרמנים אפשרות תנועה. הפרופסור ז'וליו-קירי, זוכה פרס נובל לכימיה, הקים בסורבון קו ייצור לבקבוקי מולוטוב.[12] "אני מגיע לעמדה של ה-FFI ליד כיכר סן מישל", כתב אחד הצופים באירועים ביומנו, "על המדרכה ניצב מקלע מכוון אל גשר סן מישל; צעיר גבוה, בהיר שיער ולבוש היטב, מאייש אותו. בשני צדי הבולוואר ניצבים כעשרה בחורים צעירים בשרוולים חפותים, עונדים סרטי זרוע ואוחזים ברובה או באקדח. כמה מהם חובשים קסדות צבאיות. כ-50 איש צופים מהצד, מקיפים את הלוחמים בהמתנה למשהו שיקרה. ברגע שמופיע כלי רכב, הם נמלטים מיד אל שערי הבתים הסמוכים".[13] יחד עם זאת, היו כאלו שהתעלמו מן האש שסביבם: "אנשים השתזפו על גדות הסן, ואחרים אף קפצו למים בגלל החום הכבד. דמויות הזויות ישבו דוממות על כיסאות בד קטנים ודגו בנהר, בשעה שכמה מאות מטרים מהם תקפו טנקים גרמנים את מטה המשטרה באיל דה לה סיטה".[14] צעירים חמושים במספר זעום של כלי נשק נלחמו בפטרולים גרמנים רבים ברובע ה-17. על השיירות הושלכו בקבוקי תבערה ורימונים. הפצועים סירבו על פי רוב להילקח לבתי חולים ודרשו לחזור לבריקדות. מספר הקורבנות בקרב האזרחים הלך וגדל וארונות המתים נערמו בכנסיות. כאמצעי הגנה מפני החום של חודש אוגוסט נשמרו הגופות במקררים הגדולים של האיטליזים שבשוק הסיטונאי לה האל.

בבוקר יום המחרת, 23 באוגוסט, נעה הדיוויזיה המשוריינת השנייה מנורמנדי לעבר איל דה פרנס, בגשם שוטף, שהחליף את החום הכבד והאט את קצב התקדמותה. בדרך אספה מתנדבים לא סדירים, בהם גם ארנסט המינגוויי, ששימש באופן רשמי ככתב הצבאי של המגזין "קוליֳרז'".

כניסת הדיוויזיה המשוריינת השנייה (24-25 באוגוסט)

ב-24 באוגוסט התחוללו קרבות באזור אוֹבּרְוִילְיֶיה (Aubervilliers). מפקד הדיוויזיה המשוריינת השנייה של צבא צרפת החופשית, הקפטן דְרוֹן, נכנס במהלך היום לפריז ונע לכיוון בית העירייה.

ביום המחרת גנרל לקלרק ושאר כוחות הדיוויזיה היו בפריז. לקלרק תכנן את המהלכים הסופיים ולחימה פרצה במונטרויי (Montreuil). בפנטן, בה התחוללו קרבות שחרור גם כן, שרידי הכוח הגרמני ניסו לברוח מזרחה בדרך מוֹ.[15]

הקרב גבה מהדיוויזיה המשוריינת השנייה 71 הרוגים, 225 פצועים, 35 טנקים ו-111 כלי רכב, שהיו "שיעור אבדות די גבוה עבור דיוויזיה משוריינת", על פי ההיסטוריון ז'אק מורדל.[16]

האולטימטום הצרפתי (25 באוגוסט)

בעלות הברית בפריז, ליד שער הניצחון

ב-25 באוגוסט בשעה 10:30 בבוקר, גנרל פייר ביוט (Billotte), מפקד הבריגדה המזוינת הצרפתית הראשונה (היחידה הטקטית של הדיוויזיה המשוריינת השנייה) הציב אולטימטום בפני הגנרל פון קולטיץ. ראול נורדלינג מילא את תפקיד המתווך והעביר את המסר:

במהלך יום אתמול, הבריגדה שלי ריסקה את כל עמדות ההתנגדות. היא הסבה להן פגיעות כבדות ואף לקחה מספר שבויים.

הבוקר נכנסתי לפריז והטנקים שלי כבשו את אזור האיל דה לה סיטה. יחידות צבאיות גדולות, צרפתיות ושל בעלות הברית, יצטרפו אלי במהרה.

אני מעריך שמנקודת מבט צבאית טהורה, ההתנגדות של הכוחות הגרמניים שאחראים על הגנת פריז אינה יעילה עוד

כדי למנוע כל שפיכות דמים מיותרת, בידך לשים סוף מיידית לכל התנגדות

במידה ותעריך את סיכוייך להמשיך להאבק כטובים למרות שאין לכך כל הצדקה צבאית, נחוש אני להמשיך במרדף עד להשמדה מלאה

במצב המנוגד, תקבל יחס בהתאם לחוקי המלחמה.

אני ממתין לתשובתך כמחצית השעה לאחר מסירת אולטימטום זה

כניעת הגרמנים (25 באוגוסט)

למרות פקודות חוזרות מהיטלר, לפיהן "אל לפריז ליפול לידי האויב אלא כשהיא עיי חורבות", לאחר הפצצתה ופיצוץ גשריה, נכנע המושל ומפקד חיל המצב הגרמני, הגנרל דיטריך פון קולטיץ, ב-25 באוגוסט, במלון מוריץ, שהפך למטה הפיקוד של גנרל לקלרק. פון קולטיץ הוחזק כאסיר עד אפריל 1947. בזכרונותיו, שנקראו "האם פריז בוערת?" (Brennt Paris?) ופורסמו בשנת 1950, הציג עצמו הגנרל הגרמני כמושיע של פריז.

ישנה מחלוקת בנוגע לתפקידו הממשי של פון קולטיץ במהלך הקרב והוא נתפס באופנים שונים מאד בצרפת ובגרמניה. בגרמניה מתואר הגנרל כהומניסט וגיבור שהציל את פריז מלחימה עירונית שהייתה מביאה להריסתה. בשנת 1964 הסביר פון קולטיץ, בראיון מביתו שבבאדן-באדן, מדוע סירב לציית לפקודתו של היטלר: "אם בפעם הראשונה לא צייתתי לפקודה, הרי זה משום שידעתי שהיטלר משוגע" ("Si pour la première fois j'ai désobéi, c'est parceque je savais qu'Hitler déraisonnait"). בראיון משנת 2004 עם בנו של הגנרל עבור ערוץ הטלוויזיה הציבורי הצרפתי פראנס 2, טען הבן שפון קולטיץ לא ציית להיטלר ואיפשר באופן אישי לבעלות הברית להשתלט על העיר במהירות ובביטחה, ומנע מכוחות הרזיסטנס מלהיכנס ללחימה עירונית עזה, שהייתה מביאה חורבן על העיר. הוא ידע, טוען הבן, שהמלחמה אבודה עבור הגרמנים והחליט לבדו להציל את הבירה הצרפתית.

ואולם בצרפת, גרסה זו נתפסת כעיוות ההיסטוריה, מאחר שפון קולטיץ נחשב לקצין נאצי נאמן להיטלר שהיה מעורב בלא מעט פעולות שנויות במחלוקת, כגון:

בראיון משנת 2004 ותיק הרזיסטנס הפריזאי, מוריס קרייז'-ולרימו (Maurice Kriegel-Valrimont) תיאר את פון קולטיץ כאדם ש"הרג צרפתים כל עוד עלה הדבר בידו וחדל מלהרוג בהם כאשר לא היה יכול עוד להמשיך". קרייז'-ולרימו טוען ש"לא רק שאין [הצרפתים] חבים לו דבר, אלא שזהו עיוות חסר בושה של ההיסטוריה להעניק לו כל כבוד".

נאומו של דה-גול (25 באוגוסט)

באותו היום, שארל דה גול, נשיא הממשלה הזמנית של הרפובליקה הצרפתית, הגיע למשרד המלחמה שברחוב סן-דומניק ונשא נאום נרגש לקהל שהתאסף סביב האוטל דה ויל:

מדוע מבקשים אתם שנסתיר את רגשותינו המציפים אותנו, גברים ונשים שנמצאים פה, בבית, בפריז, שקמה לשחרר את עצמה והשכילה לעשות זאת במו ידיה?

לא! לא נסתיר את רגשותינו העמוקים והמקודשים. אלה הם רגעים אשר חורגים מעבר לחיים הפשוטים של כל אחד.

פריז! פריז ההלומה! פריז ההרוסה! פריז המעונה! אך פריז המשוחררת! משוחררת בכוחות עצמה, משוחררת על ידי תושביה, בעזרתה של צרפת כולה, כלומר צרפת הלוחמת, צרפת האמיתית, צרפת הנצחית!

ובכן! מאחר שהאויב שהחזיק בפריז נכנע לידינו, צרפת חוזרת לפריז, לביתה. היא חוזרת מדממת, אך נחושה דיה בדעתה. היא חוזרת לשם עם מוסר השכל של שיעור עצום, אך בטוחה יותר מאשר אי פעם בחובותיה ובזכויותיה.

אני מדבר ראשית על החובות אותם אסכם באומרי שלעת עתה אלו חובות מלחמתיות. האויב מתנודד אך עדיין לא הובס. הוא נותר בשטחנו.

אין די בכך שנפטרנו ממנו בביתנו, בעזרתן של בעלות בריתנו היקרות והנערצות, כדי שנחוש סיפוק, לנוכח מה שהתרחש. אנו רוצים להיכנס לשטחו כראוי, כמנצחים.

לקריאה נוספת

  • לארי קולינס, דומיניק לפייר, האם פריז בוערת?, תל אביב: פן, 2011.
  • אנטוני ביוור, הפלישה לנורמנדי: 6 ביוני 1944, יבנה: בונוס-יבנה, 2011.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Les Cahiers Multimédias: Il y a 60 ans : la Libération de Paris ז'ראר קונרו, לזכרו של מרשל לקלרק ושחרור פריז, האתר הרשמי של רדיו צרפת, השישי ביולי 2004
  2. ^ שם
  3. ^ האתר הרשמי של פנטן
    האתר הרשמי של פנטן
  4. ^ אנטוני ביוור וארטמיס קופר, (2005). פריס לאחר השחרור: 1944-1949, הוצאת ספרים יבנה, עמ' 38
  5. ^ נאום של נשיא הרפובליקה סרקוזי לזכר הקדושים של יער בולון
  6. ^ פייר טטנז'ה, 1946. "ופריז לא נהרסה" (Et Paris Ne Fut Pas Detruit)
  7. ^ האם תיהרס פריז? פרויקט דוקומנטרי של מישל בוס ומאריה-רוזה בובי, ב: Arte/WDR/France 3/TSR, August 2004
  8. ^ ביוור וקופר, פריס לאחר השחרור: 1944-1949, שם, עמ' 39-40.
  9. ^ ביוור, שם, עמ' 40
  10. ^ האתר הרשמי של פנטן
  11. ^ ביוור, שם, עמ' 42. תיאור הקמת הבריקדות של ביוור מופיע תחת התאריך 22 באוגוסט
  12. ^ ביוור, שם, עמ' 43
  13. ^ ז'אן גָלטיֶיה-בּוּאָסיֶיר, מצוטט אצל: א. ביוור, שם, שם
  14. ^ גלטייה-בואסייר, שם, שם
  15. ^ האתר הרשמי של פנטן
  16. ^ הקרב של צרפת - ז'אק מורדל, 1964
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0