הצבא הסלאוקי
| פרטים | |
|---|---|
| מדינה | הממלכה הסלאוקית |
| שיוך | בית סלאוקוס |
| אירועים ותאריכים | |
| תקופת הפעילות | 312 לפנה"ס – 63 לפנה"ס (כ־249 שנים) |
| מקים היחידה | סלאוקוס הראשון ניקאטור (356 לפנה"ס - 281 לפנה"ס) |
| מלחמות |
מלחמות הדיאדוכים |
| נתוני היחידה | |
| כוח אדם |
65,000 (217 לפנה"ס. רפיח) 70,000 (190 לפנה"ס. מגנסיה) 45,500 (165 לפנה"ס. מצעד בדפנה; כולל רק את היחידות בחלק המערבי של האימפריה)[1] |
| ציוד עיקרי | פלנגיטים, פרשים כבדים, חי"ר בינוני, חי"ר קל, ולעיתים גם פרשים קלים ופילים. |
| פיקוד | |
| מפקדים | סלאוקוס הראשון, אנטיוכוס הראשון, אנטיוכוס השני, אנטיוכוס הרביעי, ליסיאס בקכידס, אנטיוכוס השביעי, דיודוטוס טריפון |
הצבא של הממלכה הסלווקית היה המכשיר העיקרי שבאמצעותו הפעיל השלטון המרכזי את סמכותו. בשיאו היה זה אחד הצבאות הגדולים והחזקים ביותר במזרח התיכון. היו בו עשרות אלפי פרשים, עשרות אלפי רגלים ומאות פילים. צבא זה ידע עליות ומורדות בהתאם למצבה של הממלכה הסלאוקית.
מקורות כוח האדם הלכו והתדלדלו במהלך המאה ה-2 לפנה"ס. האוטונומיה ביהודה ולאחר מכן ניתוקה הסופי מהשלטון המרכזי, בגידת מושלים במזרח ומרידתם במלכות, הלחץ הפרתי ובעיקר הסכסוכים מבית, רצח המלכים על ידי אחיהם וקרובי משפחתם, מלחמות אזרחים עקובות מדם כל אלה החלישו את הממלכה הסלאוקית וגדעו את יכולתה הכלכלית. האויבים הרבים קמו עליה וקרעו לחתיכות את הממלכה. בסופו של דבר כבש פומפיוס את השאריות שנותרו מהממלכה בשנת 63 לפנה"ס והן הפכו לפרובינקיה רומית בשם סוריה.
יחידות קבועות, מספרן וחימושן
הצבא המלכותי גויס מקרב המתיישבים הצבאיים. אלה שירתו היוו את הגרעין החשוב ביותר של הצבא. לוחמים אלה שירתו בעיקר בחיל הרגלים הכבד ובחיל הפרשים הכבד.
רגליים
פלנקס
ערך מורחב – פלנקס
במקורות חיילים אלה נקראים לרוב "פלנקס" או "מקדונים", אך לפעמים גם סריסופורים (כלומר, החמושים בסריסה - הרומח של חיילי הפלנקס), פזטיירוי (בדומה לפלנגיטים המקדונים) ו"הכוחות הכבדים", אם כי נראה ששני השמות הראשונים הם הנפוצים. חיילים אלה השתמשו בסריסה ארוכה באורך כולל של בערך 6.5 מטר ובמשקל שהגיע עד למעלה מ-6 ק"ג, שהוחזקה בשתי הידיים. להגנתם לבשו ככל הנראה[2] שריון גוף כלשהו והשתמשו ב"פלטה" - מגן עגול לא גדול בקוטר של כ-45 ס"מ, שהוצמד בלולאה אל המרפק. החיילים היו מצוידים בקסדת מתכת להגנה על ראשם ובמגיני רגליים. חיילים אלו היו עמוד השדרה של הצבאות ההלניסטיים. היחידה הבסיסית של הפלנקס "הלוכוס" כללה 16 לוחמים. היחידה הטקטית הקטנה ביותר הייתה "סינטגמה" שכללה 16 טורים של 16 לוחמים (256 לוחמים בסך הכל) שהתפרסה לרוחב של כ-14.5 מטר, והיחידה הגדולה ביותר "הסטרטגיה" כללה 256 טורים של 16 לוחמים (4,096 לוחמים בסך הכל) שהתפרסה לרוחב של כ-232 מטר. ביניהן היו הפנטקוסירכיה (32 טורים), החילירכיה (64 טורים), והמררכיה (128 טורים).
למול עוצמתו של מערך הפלנקס שהיווה מעין קיפוד גדול ולא חדיר (אף לסוסים), לפלנקס היה מספר נקודות תורפה, במיוחד בתחום של קרב פנים אל פנים. הסריסה העסיקה את שתי ידיו של הלוחם, במקרה של פריצת חייל אויב למערך, עזיבתו את הסריסה לשם הגנתו הייתה יוצרת פרצה. המערך היה חייב לשמור על צפיפות ורווחים קבועים, דבר שבא על חשבון הדינמיות וכושר התמרון שלו, במיוחד בשטחים מבותרים והררים, שם ירדה יעילותו. האגף של הפלנקס היה חשוף לתקיפה כאשר הוא הועסק מלפנים, והיו צריכים להיות פרשים או חיילים אחרים שישמרו את אגפיו.
רגליים קלים
יחידות אלו כללו כוחות רגלים: קשתים, קלעים, ומטילי כידונים.
הקשתים החזיקו בקשת חד-קימורית או דו-קימורית, שלה היה טווח גדול יותר. הקשת שהשתמשו בה הייתה קשת מורכבת, והייתה עשויה מחומרים שונים: עץ, גידים וחלקי קרן ועצם. החץ היה עשוי מעץ ולו ראש מתכת, וזנב מנוצות לשם שווי משקל. אורכו היה בין 40 ל-100 ס"מ. החצים היו נתונים בתוך אשפה. טווח הקשת הייתה בין 60 ל-160 מטר.
הקלעים היו חיילים שהחזיקו בידם קלע, ובאמצעותו הטילו אבן או כדור עופרת. כף הקלע היה עשוי מעור וקשור בשני חבלים מצדיו. החייל היה מסובב את הקלע מספר פעמים, עד שהוא משיג תנופה מרבית. טווח הקלע שנורה בדרך כלל כתלול מסלול, יכל להגיע עד ל-200 מטר, אך לא היה מדויק במיוחד.
הכוחות הללו הוצבו בחזית הפלנקס ותפקידם היה דומה לתפקיד הארטילריה של היום. לבצע "ריכוך" של כוחות הפלנקס לפני ביצוע המתקפה העיקרית. תפקידם היה לשבש את מערכי הפלנקס ולנסות ליצור בהם פרצות. ולאפשר לפרשים או כוחות בינוניים לחדור לתוכם ולפורר אותם מבפנים. כוחות אלו היו פחות יעילים כאשר שני צבאות הלניסטים נלחמו זה בזה, כיוון שכל כוח ביטל את חברו.
החשיבות העיקרית של הקלים עלתה בשטחים קשי עבירות, שם לעיתים הם יכלו להכריע את הקרב. בשדות קרב מבותרים, כוחות הפלנקס הושארו מאחור, והקרב הוטל למעשה על הכוחות הקלים[3]
ארגירספידים
ארגירספידים (בעלי מגני הכסף), שמקורם עוד בהיפספיסטים (שם היחידה בצבא מוקדון במאה ה-4 לפנה"ס) בתקופתו של פיליפוס השני באמצע המאה ה-4 לפנה"ס, היו יחידה מובחרת בצבא הסלאוקי. גם הם נלחמו במערך הפלנקס. לכאורה, חימושם אמור להיות דומה לזה של הפלנגיטים, אך המקורות מציינים שהם היו בעלי כושר ניידות גבוה יותר ולכן ייתכן שחימושם היה קל יותר. בדומה לפלנגיטים גם מקורם של האגירספידים במתיישבים הצבאיים. מספרם היה 10,000. אחרי הרפורמות של אנטיוכוס הרביעי, מחציתם חומשו בסגנון רומאי עם שריון שרשראות, מגן גדול וחרב כבדה.
ארגירספידים תפקדו כיחידות עלית בקרב והוטלו עליהם המשימות הקשות ביותר. בין הקרבות היו הארגירספידים מוצבים באופן קבוע במרכז הממלכה מוכנים לכל פקודה ולא מגויסים בעתות משבר בלבד בדומה לפלנקס. המקורות לא מוסרים כיצד נשמר המספר הקבוע של 10,000 לוחמים, אך סביר להניח שהיו אלה מגויסים טריים שעדיין לא ירשו את נחלת אביהם וכך היו יכולים לפנות את זמנם לשירות קבע. כמו כן, סביר להניח שהם שירתו ביחידה זו רק פרק זמן מוגבל וכך אפשרו למגויסים חדשים להצטרף ליחידה בלי לתת לה להתנוון. לאחר השחרור מהיחידה, עברו הלוחמים, ככל הנראה, לכוחות מילואים ובמלחמה היו מצטרפים לפלנגיטים.
בחיל רגלים הסלאוקי לא מצויה יחידה שהייתה נפוצה בכל העולם ההלניסטי, הלא היא האגמה - יחידת עלית שחבריה המשמשים, בין היתר כשומרי ראשו של המלך. ייתכן שההפיספסיטים המוזכרים במקורות הוא לא שם נרדף לאגרירספידים, אלא יחידה בתוך אגרירספידים שהייתה מורכבת מהעלית של העלית. כמו כן, ייתכן שחלק מהפלטסטים המוזכרים במקורות, אם לא פלטסטים רגילים, כלומר חיילים קלי חימוש, אלא זה שם נרדף לארגירספידים.
פרשים
פרשים קלים
הצבא הסלאוקי החזיק כוחות פרשים קלים, שיעילותם הייתה בניידותם והיוו תשובה טובה לפרשים קלים של יריביהם מהמזרח.
פרשי המשמר
פרשי המשמר היו פרשים כבדים שהורכבו משתי יחידות ההיטיירוי (לפעמים נקראים גם האילה <גדוד או פלוגה> המלכותית), שמקור שמם בפרשים הכבדים של מוקדון והאגמה, שתיהן בנות 1000 רוכבים כל אחת. ההיטיירוי גויסו מהמתיישבים הצבאיים היוונים והמקדונים ואילו האגמה בעיקר מבני מדי. חימושם היה דומה וכלל שריון גוף מעור או מתכת ורומח ארוך בשם קסיסטון. בניגוד למקובל במוקדון בתקופתו של אלכסנדר הגדול ופיליפוס, האגמה לא הייתה יחידת עלית בתוך ההייטרוי, אלא יחידה דומה לה בעלת חימוש דומה ללא העדפה כלשהי בסטטוס.
ייתכן שגם פרשי המשמר תפקדו באופן דומה לארגירספידים והוצבו במרכז הממלכה וחייליה גויסו לתקופות קצרות יחסית.
פרשי צבא הקבע
הפרשים האחרים של צבא הקבע שלא נהנו מסטטוס מיוחס של אגמה או האילה המלכותית גויסו גם הם מקרב המתיישבים הצבאיים. בדומה ליחידות פרשי העלית גם הם ירשו את ציודם מההיטיירוי המקדונים. חימושם של אלה היה דומה בהתחלה לחימוש האילה המלכותית וכלל שריון עור או מתכת, רומח הקסיסטון וכיוצא באלה. ההבדל העיקרי בין הפרשים הכבדים של צבאות הדיאדוכים להיטיירוי היה המגן שהדיאדוכים הוסיפו לפרשיהם.
בעת מסעו מזרחה (210 - 206 לפנה"ס) נתקל אנטיוכוס השלישי בקטפרקטים הפרתים. קטפרקטים פרשים המוגנים בשריון קשקשים כבד וגם סוסיהם מוגנים בשריון מתכת כבד. אנטיוכוס הבין את עדיפות הציוד הזה על הציוד שבו השתמשו פרשיו הכבדים ושינה את חימוש פרשיו לזה של הקטפרקטים, אם כי פרשי העלית שמרו על השריון הקל כדי לאפשר להם ניידות גבוהה יותר בקרב.
היחידה הקטנה ביותר של הפרשים הייתה אילה, שכללה 8 טורים כפול 8 שורות, כך שהיו בה 64 פרשים. היחידה הבינונית הייתה היפרכיה שכללה 64 טורים כפול 8 שורות ששירתו בה 512 פרשים. היחידה הגדולה ביותר של הפרשים הייתה הכיליארכיה המורכבת משתי היפרכיות, כאשר כל היפרכיה כללה 8 אילות.
פילים ומרכבות
הפילים הופיעו בצבא הסלאוקי עוד בימי חייו של סלאוקוס הראשון, מייסד המדינה. הוא השיג 500 פילים מצ'נדרגופטה, שליט האימפריה המאורית שבהודו. הפילים ההודים היו גדולים יותר ממקביליהם האפריקאים. פילים נוספים נרכשו בהודו כדי להמשיך ולספק פילים לצבא המלכותי לאורך זמן. מספר הפילים בצבא הסלאוקי פחת עם הזמן, בעיקר בגלל מחירם הגבוה של הפילים, ופיתוח האמצעים הטקטיים נגדם. כמו כן, עיקר כוחו של הפיל היה נגד הפרשים ואילו המדינה הסלאוקית החזיקה בלאו הכי בחיל פרשים הגדול והחזק ביותר בין הממלכות ההלניסטיות. בנוסף לכך, ניתוק באקטריה בשנת 244 לפנה"ס ניתק את הקשר הישיר בין הודו ללב הממלכה הסלאוקית והחריף את הבעיה. באקטריה, הוחזרה, אמנם, לחיק האימפריה, אך מספר הפילים לא הגיע מעולם לשיאם בסוף המאה ה-4 לפנה"ס. לפי תנאי חוזה אפאמיאה (188 לפנה"ס) נאסר על הסלאוקים להחזיק בפילי מלחמה, אך הם התעלמו מהסעיף הזה.
הפילים של הצבא הסלאוקי שוכנו באפאמיאה, מרכז העצבים הצבאי של הממלכה. הפילים המוטבעים על המטבעות הסלאוקים הם זכרים בלבד ונראה שלא נרכשו נקבות. יש לכך סיבות אחדות. ייתכן שההודים לא רצו לוותר על המונופול וייתכן שהסלאוקים העדיפו זכרים כי להם חטים ארוכים יותר ובלאו הכי רביית פילים בשבי היא עניין נדיר.
הפיל הייתה חיית לחימה חזקה ויעילה. עורו העבה שימש מעין שריון טבעי. מראהו היה בו להבעית סוסים וחיילים, ובכוחו היה לרמוס ולמוטט מערכים צפופים של לוחמים. הפיל אומן גם לתפוס בחדקו חיילי אויב ואף לנעוץ בהם את חטיו. הפילים שימשו במשימות שונות כמו הסתערות, ואף חסימה והגנה. בקרב על כל פיל עמד מגדל עץ ובו קשתים, אוחזי סאריסות ומטילי כידונים ועל צווארו ישב הנהג - המהוט שדאג לפיל בין הקרבות, ובמידת הצורך היה צריך להרוג אותו, אם הפיל השתגע מפצעים בקרב.
לפיל היו נקודות התורפה: כפות רגליו, אוזניו, עיניו, רקותיו ואף בטנו. הצבאות למדו לנטרל פילים מספר שנים לאחר שהם שולבו, באמצעות מכשולי עבירות כמו בורות ומדורות, ושרשראות בעלי חודים דוקרניים, כריתת כף רגלו באמצעות חרב מיוחדת, ובמקרים קיצוניים דקירתו בבטנו כמו שעשה אלעזר המכבי. כדי להגן על הפיל, כל פיל קיבל ליווי של כמה עשרות רגלים קלים, שתפקידם היה להרחיק את הרגלים הקלים של האויב מהפיל, כדי למנוע מהם לירות בו או לחבל בו בדרך אחרת, ולעיתים הוסיפו לפיל שריון בחלקי גופו הרגישים.
מרכבות חרמש היו גם כן נפוצות בצבא הסלאוקי, אך השימוש בהם היה מועט. בתקופה זו למדו כבר להתמודד עם המרכבות האלה והיעילות הטקטית שלהם הייתה מוטלת בספק, במיוחד נוכח מחירם הגבוה של הסוסים.
פיקוד ומשמעת
הפיקוד במסעות מלחמה חשובים היה נתון בדרך כלל לידי המלך עצמו, שנהג לא רק לצאת עם הכוחות לשטח, אלא אף להלחם יחד איתם. לרוב תפסו המלכים את האגף הימני היוקרתי בראש הפרשים הכבדים. הסתערותם בראש פרשיהם, אמנם, הרחיקה אותם מגוף הצבא ובכך נשללה מהם יכולת הפיקוד, אך נוכחותם הפיחה רוח לחימה בכוחות והרימה את המורל. אם המלך לא היה יכול לצאת למלחמה בעצמו, נשלח אחד מפקידי הממשל הבכירים או אחד הגנרלים להחליפו. מפקדי המשנה היו כפופים בדרך כלל ישירות לפיקוד העליון.
המשמעת בצבאות ההלניסטיים הייתה רופפת יחסית למשמעת בצבא הרומי. קנסות היו עונש מקובל על עבירות קלות וחמורות כאחד, ועונש מוות לא היה מקובל, אפילו על עבירות חמורות כמו שינה בשמירה. הצבא לא יצא לקרב לבדו, אלא נלווה אליו ערב רב של מלווים: סוחרים, נשים, ילדים, בעלי מקצועות שונים וכו'. מספרם של אלה הגיע לעיתים לאלפים רבים. כך למשל מתואר בספר מקבים א' לקראת התרחשות קרב אמאוס.
"וישמעו סוחרי הארץ את שמעם ויקחו כסף רב מאד ו[כבלים], ויבואו אל המחנה לקחת את בני ישראל לעבדים ויתחברו אליהם צבא [אדום] וארץ פלשתים"
— מקבים א' ג', 41
האוצר של הצבא נשמר במחנה ואיום על המחנה או כיבושו, היו אחד הגורמים העיקריים לנפילת המורל בצבאות ההלניסטיים.
צבא הקבע היה נאמן מאד למלכה החוקי של הממלכה. ידועים מקרים שבהם יחידות שמקורן במתיישבים הצבאיים שנמצאו באזורים שבהם המושל מרד בשלטון המרכזי, היו עוברים לצדו של המלך. הנאמנות לא הושגה בעזרת תשלום גבוה לגייסות, אלא בטיפוח הקשר בין המלכות ליחידות. השירות ביחידת הארגירספידים תרם אף הוא לתחושת השייכות והנאמנות.
מקורות כוח האדם
למרות המלחמות הרבות, האבדות ושינויי הדורות נראה שמספר החיילים בצבא השדה הסלאוקי נותר פחות או יותר קבוע. הסיבה לכך היא אופן הגיוס וארגון הצבא. שדרתו של הצבא נשענה על המתיישבים הצבאיים ואלה החזיקו את הצבא על גבם. לצדם הופעלו כוחות של ואסלים ובני ברית ושכירי חרב שמספרם השתנה בהתאם למצבו של האוצר הסלאוקי והנסיבות המדיניות. מלבד צבא השדה היו לממלכה חילות מצב קבועים בנקודות אסטרטגיות, אך אלה לא לקחו חלק במסעות המלחמה. המספרים הרשומים מטה מתייחסים לצבא השדה בלבד ללא חילות המצב הנייחים.
הסלאוקים לא גייסו האוכלוסייה הילידית של סוריה ובבל ליחידות העלית של הפלנקס והפרשים הכבדים היות שהתמרדותם של האזורים האלה הייתה מסכנת את לב האימפריה. גיוסם של בני אסיה הקטנה, מדי ופרס היה מסוכן פחות ולכן אלה הורשו להשתתף בצבא המלכותי. גם היהודים בגלל השוני הרב בינם לבני המקום נתפסו כמהימנים בעיני השלטון והורשו להתגייס לצבא.
המושבות הצבאיות
המתיישבים היוונים היו חייבים בשירות ועם שחרורם קיבלו חלקת אדמה במושבות חיילים המכונות קאטויקיה. גם הצאצאים של מתיישבים אלה היו חייבים בשירות צבאי. מתיישבים צבאיים וצאצאיהם תרמו בעיקר את חיל הרגלים הכבד וחלק מחיל הפרשים הכבדים. שכירי חרב תרמו בעיקר חיל רגלים בינוני וקל ואילו ואסלים ובני ברית תרמו בעיקר פרשים כבדים וקלים וחיל רגלים קל. למרות האבדות ובקרבות ושינויי הזמן לאורך הדורות מספר החיילים שסיפקו המתיישבים הצבאיים נותר קבוע. זה הושג על ידי העברת הנחלות מאב לבנו בכפוף לדרישת השירות לכתר.
המושבות הצבאיות בפריגיה ובלידיה, שתיהן באסיה הקטנה תרמו 8,000 רגלים כבדים וכ-500 פרשים, המושבות בלב האימפריה בסוריה ובמסופוטמיה תרמו כ-25,000 רגלים כבדים וכ-3,500 פרשים והמושבות המזרחיות במדי תרמו 11,000 רגלים כבדים כ-3,000 רגלים בינוניים וכ-4,000 עד 5,000 רגלים קלים. כך שסך כל צבא השדה המלכותי כלל כ-47,000 רגלים וכ-9,000 - 8,000 פרשים[4].
בניגוד לצבא תלמי, שהתנוון בהיעדר מלחמות רציניות, הצבא הסלאוקי שהיה מבוסס כמוהו על המתיישבים הצבאיים שמר על כושרו. הפלנקס שהורכב מחיילים אלה הפגין נאמנות, אומץ לב ורמת חיילות גבוהה גם בדור השלישי (קרב מגנסיה) וגם בדור הרביעי. הסכם אפאמיאה שסיים את מלחמת אנטיוכוס (188 לפנה"ס) קרע את הנחלות באסיה הקטנה מהממלכה הסלאוקית וכך אבדו לממלכה כ-8,000 מתיישבים צבאיים ששירתו בפלנקס ועוד כ-500 פרשים. למרות הפגיעה הקשה, היו המספרים האלה רק 20% מכוח הפלנקס ושיעור לא גדול של פרשים. בסיס כוחם של הסלאוקים שהיה בסוריה ובבבל לא נפגע.
בני ברית, ואסלים ושכירי חרב
חיל רגלים הכבד ששירת בפלנקס היווה רק מחצית מכלל חיל הרגלים של הממלכה הסלאוקית. שכירי החרב באו בעיקר מיוון ואיי הים האגאי, במיוחד היו נודעים תושבי כרתים כקשתים מעולים והיו נפוצים בצבאות העולם העתיק, ובכלל זה גם בצבא הסלאוקי. גם הפיסידים שמקורם מארץ טרשית והררית בדרום מערב אסיה הקטנה מזרחית לקאריה וצפונית לליקיה השכירו את שירותיהם לסלאוקים והתאימו בעיקר ללוחמה בשטח הררי. השבט הסקיתי דאהא (Dahae) השכיר את שירותיו בתור פרשים. בניגוד לחיילים שמקורם במתיישבים הצבאיים, מספרם של השכירים לא היה קבוע והוא נע ונד בהתאם לצרכים של הממלכה ומצב האוצר שלה.
לפי תנאי הסכם אפאמיאה נאסר על הסלאוקים לגייס שכירי חרב מערבית להרי הטאורוס, אך בדומה לאיסור החזקת פילי המלחמה התעלמו הסלאוקים מהאיסור הזה. במצעד בדרפנה, שנערך בעת שלטונות של אנטיוכוס הרביעי, ניתן למצוא מיסים, תראקים, גאלטים, יוונים ואחרים סך הכול כ-16,000 שכירי חרב שמרביתם מהאזורים שנמצאים מערבית להרי הטאורוס. למרות הפרת ההסכם מצדם של הסלאוקים, חלק מהעמים שמהם נהגו הסלאוקים לגייס את שכירי חרבם הפסיקו להתגייס לשורותיהם. האבדה הכבדה ביותר, אם כי זמנית, הייתה קשתים כרתים שלא מוזכרים במצעד דרפנה. כרתים שבים ומופיעים במקורות העתיקים ומוזכרים בצבאו של דמטריוס השני.
בני הברית גם הם לא היו קבועים ותרמו בתקופות שונות מספרים שונים של כמה אלפי עד עשרות אלפי חיילים לצבא הסלאוקי. מוזכרים בעיקר במקורות 10,000 ערבים מהמדבר הסורי ו-30,000 יהודים שנשלחו לעזרתו של דמטריוס, 2,000 קפדוקים במגנסיה ואחרים. אלה נלחמו בעיקר כחיל רגלים קל ובינוני ופרשים קלים.
הוואסלים של הממלכה שהיו חייבים בשירות היו בני מדי ועמים פרסיים נוספים, כורדים. כאמור לעיל, הסלאוקים נזהרו שלא לחמש את תושבי לב הממלכה בני סוריה ומסופוטמיה מחשש למרד מצדם. בדומה לשכירי החרב, גם מספרם של החיילים האלה היה לא קבוע. גם חיילים אלה היו לרב קלי חימוש במיוחד כשנלחמו בין שורות החי"ר, אם כי הפרשים ממדי ופרס היו בדרך כלל מוגנים בשריון רב ומסווגים ככבדים. חיילים אלה היוו את הקו הראשון בהתנגשות בין השלטון למורדים השונים ובין הממלכה הסלאוקית לשכניה. היה עליהם להחזיק מעמד עד בוא הצבא המלכותי העיקרי שכלל את הפלנקס ואת הפרשים הכבדים מבני המתיישבים הצבאיים.
טקטיקה
לוחמה במישורים
המישור או שטח רמתי מתון הוא התנאי הטוב ביותר לשיתופו של הפלנקס - החלק החזק ביותר בצבא הסלאוקי. בשטח כזה שאין בו שיבושים מצליחים הפלנגיטים לשמור על המבנה הקרבי המסורבל שלהם ותנועתם העיקשת קדימה דוחקת את היריב לפינה. גם הפרשים, שהיו רבים מאד בצבא הסלאוקי, מטיבים לפעול דווקא בשטח כזה.
בשטחים מישוריים הוצב, בדרך כלל, הפלנקס במרכז המערך ופרשים מצדדיו וחי"ר קל מלפניו וננקטה הטקטיקה המקובלת בעולם ההלניסטי - התכתשות החי"ר הקל ואחריו התקפת פרשים באגפי הכוח היריב בשילוב עם לחץ הפלנקס במרכז.
לא תמיד ננקט המבנה הקרבי הזה. בקרב מגנסיה, למשל, הוצבו בין גושי הפלנקס פילים על הליווי שלהם. זה לא היה השימוש היחיד בפילים בצבא הסלאוקי. הם הוצבו לפעמים בנקודות אסטרטגיות של שדה הקרב כדי למנוע הסתערויות פרשים. הפילים שולבו גם בהתקפה, בעיקר על פרשים או על עמים שלא הכירו אותם לפני כן כמו הגלטים שפלשו לאסיה הקטנה בתחילת המאה ה-3 לפנה"ס.
לוחמה בהרים ובשטח משובש
המבנה הטקטי של הפלנקס דרש שמירה על מבנה מסוים שאסור לחרוג ממנו. כל חריגה והשורות ישתבשו והפלנגיטים יהיו טרף קל בידי פרשי האויב או בידי חייליו הקלים שיכנסו ברווחים שייווצרו בשורות. לכן, מבנה זה לא התאים ללוחמה בשטח קשה למעבר. בנוסף לכך, החימוש של הפלנגיטים שכלל רומח ארוך וחרב קצרה מאד לא התאים ללוחמה במבנה אחר. בערך מחצית חיל הרגלים של הצבא הסלאוקי היה בעל חימוש קל או בינוני במשקלו. ציוד זה התאים מאד ללחימה בשטח משובש והררי שבו חיילים בעלי ציוד כבד התקשו לפעול. כמו כן, שירתו בצבא הסלאוקי שכירי חרב שמולדתם הררית וכך באו עם כישורים מוכנים לשהייה ממושכת בהרים לצבא.
בנוסף לשכירי חרב שהותאמו ללוחמה בהרים הוסבו ברפורמות של אנטכיוס הרביעי חצי מהארגירספידים לחימוש בסגנון רומי שלא הצריך שמירה על מערך צפוף. כך יכלו הסלאוקים להפעיל כוחות בעלי חימוש כבד בשטח מבותר.
בחינת המהלכים הטקטיים של הצבא הסלאוקי מגלה שהייתה לו יכולת מוכחת לפעול בשטח משובש. במסע המלחמה נגד החסימה התלמיית במצר פורפיריון שבחוף לבנון הופעלו יחידות כאלה בשטח משובש מאד ובתיאום טוב בין הכוחות.
לא רק הכוחות הקלים והמוסבים, אלא גם הצבא בכללותו, כולל כוחות הפלנקס וכלי מצור, אף שלא הותאמו ללוחמה בהרים היו מסוגלים לנוע בשטח זה. המעבר כלל תמרונים מסובכים של כוחות קלים והתאמתם למצב הקשה בשטח. כמו כן, אפשר היה במידת הצורך לפרוס את הפלנקס בחזית צרה שאמנם לא מימשה את מלוא כוחו, אך בכל זאת נתנה מענה חלקי לבעיות שהציבה הטופוגרפיה. אם השתמשו במערך זה, הוסיפו לפעמים לפלנקס יחידות קלות רבות כדי להגדיל את כושרו.
לוחמת מצור
בעת הטלת מצור עמדו לרשות הצבא הסלאוקי מכונות משוכללות שמקורן בתקופה הקלאסית ביוון. המכונות הרגילות היו הקטפולטה שנועדה להטלת אבנים גדולות במסלול בליסטי והבליסטרה שירתה חצים כבדים וכידונים בכינון ישיר. לצד המכונות האלה הפעילו הסלאוקים אילי ניגוח ומגדלי מצור. מכונות אלה, אף שהיה ביכולתן לזרוע הרס גם בשדה הקרב לא נלקחו, בדרך כלל, לקרבות בגללן מחירן הגבוה והניידות הנמוכה שלהם. מכונות כאלה שולבו באופן קבוע רק בשלב מאוחר יותר בצבא הרומי.
קרבות עיקריים של הצבא הסלאוקי
- קרב איפסוס (ניצחון)
- קרב רפיח (הפסד)
- קרב מגנסיה (הפסד)
- קרב חדשה (הפסד)
- קרב אלעשה (ניצחון)
- קרב בית זכריה (ניצחון)
- קרב מעלה לבונה (הפסד)
- קרב בית חורון (הפסד)
- קרב אמאוס (הפסד)
- קרב בניאס (ניצחון)
לקריאה נוספת
- The Seleucid Army, Cambridge university press, 1976 Bezalel Bar-Kochv
- Nick Sekunda, Seleucid and Ptolemaic reformed armies 168-145 bc - volume 1
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
הצבא הסלאוקי25248232