המדינה (דיאלוג אפלטוני)

החיבור המדינה, המוכר לקורא העברי גם בשמות "הפוליטאה" או "הרפובליקה" (ביוונית Πολιτεα), נחשב כיום לחיבור החשוב ביותר של הפילוסוף היווני אפלטון. הוא נכתב סביב שנת 390 לפנה"ס. הדיאלוג עוסק ב"פילוסופיה של הדברים האנושיים" ("פילוסופיה פרי תה אנתורפינה"), והוא מקיף נושאים בכלכלה, סוציולוגיה פוליטית, פילוסופיה פוליטית, אתיקה, צדק וידע. הרעיונות הפוליטיים מוצגים דרך ה"עיר הטובה", פרדיגמה שהיא הרקע להופעתן של ערי-מדינה רבות בהיסטוריה. אם כי נראה שהמסקנה של אפלטון היא שהמדינה האידיאלית היא זו הנשלטת על ידי מלך-פילוסוף. ספר זה הוא מאבני היסוד של הפילוסופיה המערבית.

הכותרת המקורית של החיבור הוא המילה היוונית פוליטיאה. "המדינה", שהוא התרגום המקובל לכותרת זו, הוא למעשה תרגום מוטעה במקצת, שמקורו באופן שבו תרגם הפילוסוף הרומי קיקרו את כותרת הספר ללטינית. תרגום טוב יותר לעברית בת-זמננו עשוי להיות "אזרחות".

רקע ומשתתפים

המדינה הוא אחד מהדיאלוגים הארוכים ביותר של אפלטון, ולו שתי חלוקות אפשריות: החלוקה הישנה לעשרה ספרים, והחלוקה לשנים עשר חלקים, שלפניהם הקדמה ולאחריהם אפילוג.

הדמויות העיקריות בהמדינה הן:

• סוקרטס.
• גלאוקון ואדימאנטוס, אחיו למחצה של אפלטון.

דמויות-המשנה הן:

• קפאלוס, יצרן נשק
• פולמארכוס, בנו של קפאלוס
• תראסימאכוס, בן לאסכולה הסופיסטית
• קלייטופון, חברו של תראסימאכוס
• כארמנטידיס, בן נוסף של קפאלוס.

שלוש דמויות מוזכרות בדיאלוג אף שאינן מדברות: ליסיאס ואיותידמוס, בניו של קפאלוס, וניקראטוס.

הדיאלוג מתרחש בביתו של קפאלוס בפיראוס, עיר נמל הנמצאת סמוך לאתונה, מחוץ לחומותיה. פיראוס שימשה, ומשמשת עד היום, כנמל של אתונה. סוקרטס לא נהג לצאת מאתונה. את הדיאלוג כולו מספר סוקרטס לטימאוס, הרמוקראטס, קריטיאס ולאחרים, יום לאחר התרחשותו.

תוכן

המדינה הוא חיבור רחב ומגוון, שהדיון בו נחלק לעניינים שונים באמצעות תמונות (סצנות) שמגדירות נושאי דיון. מקובל להביא מובאות מתוך "המדינה" על-פי מספר הספר, הפרק והחלוקה של סטפאנוס לכתב היד ולמסורת הדפוס. להלן שלושה פירושים או תקצירים של הדיאלוג.

פרנסיס קורנפורד, קרט הילדברנדט ואריק ווגלין תרמו לחלוקה מקובלת זו:

פתח דבר

1. 1.1 327א-328ב. הירידה לפיראוס.
2. 1.2-1.5 328ב-331ד. קפאלוס. הצדק של הדור הישן.
3. 1.6-1.9. פולמארכוס. הצדק של הדור האמצעי.
4. 1.10-1.24. תראסימאכוס. הצדק של הסופיסט.

הקדמה

1. 2.1-2.10. 357א-369ב. השאלה: האם צדק טוב יותר מאי-צדק?

חלק אחד: המקור והסדר של הפוליס

1. 2.11-2.16. 369ב-376ה. מקור הפוליס.
2. 2.1-3.18. 376ה-412ב. חינוך של השומרים.
3. 3.19 - 4.5. 412ב-427ג. החוקה של הפוליס.
4. 4.6-4.19. 427ג-445ה. הצדק בפוליס.

חלק שני: היישום של הרעיון

1. 5.1-5.16. 449א-471ג. יחידה סומאטית של הפוליס וההלנים.
2. 5.17-6.14. 471ג-502ג. שלטונם של הפילוסופים.
3. 6.19-7.5 502ג-521ג. הרעיון של אגאתון.
4. 7.6-7.18. 521ג-541ב. החינוך של הפילוסופים.

חלק שלישי: הדרדרותה של הפוליס

1. 8.1-8.5. 543א-550ג. טימוקרטיה.
2. 8.6-8.9 550ג-555ב. אוליגרכיה.
3. 8.10-8.13. 555ב-562א. דמוקרטיה.
4. 8.14-9.3. 562א-576ב. טירניה.

סוף דבר

9.4-9.13. 576ב-592ב. תשובה: הצדק טוב יותר מאי-צדק.

אפילוג

10.1-10.8 595א-608ב. דחייה של האמנות המימטית (החיקויית).

10.9-10.11 608ג-612א. הנשמה בת האלמוות.

10.12 612א-613ה. הגמול לצדק בחיי העולם הזה.

10.13-10.16. 613ה-631ד. דינם של המתים.

1. לפרדיגמה של העיר - הרעיון של הטוב, של האגאתון - יש עבור אפלטון מגוון של הגשמות היסטוריות. אלה שראו את האגאתון ואת החיזיון צריכים להגשים את הרעיון. לפיכך, בחלק המרכזי של המדינה (החלק השני, 2-3), אפלטון עוסק בשלטונו של הפילוסוף ובחיזיון של אגאתון באלגוריית המערה המפורסמת, שבה אפלטון מבהיר את תאוריית הצורות שלו.
2. סביב החלק המרכזי הזה, לפניו ואחריו, יש דיון לגבי האמצעים שיביאו לפוליס האידיאלי. החלק השני, 1, דן בנישואין, בקהילה של האנשים והמוצרים עבור השומרים, ובהגבלה של המלחמה בקרב ההלנים. יש שתיארו חלק זה, באופן מוטעה, כאוטופיה קומוניסטית, מילה שאפילו לא קיימת ביוונית הקלאסית. חלק 2, 4 עוסק בחינוך הפילוסופי של אלה שישמרו את הסדר.
3. לפני החלק השני מופיעה הבנייה של הסדר הכלכלי והחברתי של הפוליס בחלק הראשון; ולאחריו בא ניתוח בחלק השלישי, של ההדרדרות שהסדר יעבור ברבות הימים. שלושת החלקים האלה הם הגוף העיקרי של הדיון, ודנים ברעיון ובהגשמתו, במקורו ובנפילתו.
4. הדיון המרכזי הזה מצוי במסגרת של הקדמה וסוף דבר. הדיון של הסדר הטוב בא לאחר שאלה על הצדק, או האם האדם שאינו צודק לא יצליח יותר מהאדם הצודק. את השאלה המקדימה מאזנת המסקנה שהצדק עדיף על אי הצדק.
5. כל החלקים האלה ממוסגרים בתוך פתח הדבר והאפילוג. פתח הדבר הוא דיאלוג קצר של עצמו, והוא מציג את הדעות המקובלות על צדק. האפילוג אינו מתבסס על ההגיון אלא על האמונה. הוא מתאר את האמנויות החדשות ואת האלמוות של הנשמה.

ברטרנד ראסל חילק את המדינה לשלושה:

• ספרים 1-4: חלק האוטופיה, המציג את הקהילה האידיאלית, המתחיל מניסיון להגדיר את הצדק;
• ספרים 5-7: מכיוון שפילוסופים הם השליטים האידיאליים של קהילה כזו, חלק זה של הטקסט מתמקד בהגדרה של מהו פילוסוף;
• ספרים 8-10: דיון בכמה צורות מעשיות של ממשל, והיתרונות והחסרונות שלהם.

התאורטיקן הפוליטי האמריקאי, ליאו שטראוס, חושב שיש לדיאלוג מבנה מרובע: הוא רואה את כל הדיאלוג כדרמה שמשחקים דמויות מסוימות, כל אחד עם נקודת ראות ורמות הבנה אחרות:

• ספר 1: סוקרטס חייב לברוח לביתו של קפאלוס. מוצגות שלוש הגדרות של הצדק, אך כולן אינן מספיקות.
• ספרים 2-5: גלאוקון ואדימאנטוס דורשים מסוקרטס להוכיח כי אדם צודק שכל העולם רואה אותו כלא צודק יהיה מאושר יותר מאדם לא צודק, שמסתיר את אופיו האמיתי מהעולם וכולם חושבים שהוא צודק. אתגר זה הוא הכוח המניע מאחורי הדיאלוג כולו; רק עם האתגר הזה אנו מתחילים לראות כיצד סוקרטס התייחס לצעירים באתונה, שאחרים האשימו אותו שהוא משחית אותם. מכיוון שגלאוקון ואדימאנטוס מניחים את ההגדרה של צדק, סוקרטס עושה מעקף: הוא מכריח את הקבוצה לנסות ולגלות את הצדק, ואז לענות על השאלה שהוצגה לו לגבי הערך הפנימי של החיים הצודקים.
• ספרים 5-7: ה"עיר הצודקת בדיבור" נבנית כעת מהספרים הקודמים, ומגינים על הרעיון של העיר מפני שלושה גלים של ביקורת. לפי ליאו שטראוס ותלמידו אלן בלום, שלושת אלה הם: הקומוניזם, שיתוף הנשים ושלטון הפילוסופים. בפרקים אלה(5 ו6) מובאות לקורא דעותיו של סוקרטס בנוגע לקיום האונטולוגי. הדבר מובא לידי ביטוי במשל הקו המחולק, בוא מתאר סוקרטס את דרגות הקיום בעולם. ישנם הצללים שמטילים הסובייקטים, למשל, צל האדם, שהוא רמת הקיום הנמוכה ביותר. לאחר יש את ההתהוות, שהיא האובייקטים והסוביקטים בעולם - למשל, כיסאות כפי שנראים בעולמנו. מעליהם יש את המתמטיקה, אכסיומות מתמטיות שתקפות בנוגע לצורה של גופים, ולאחריהם יש את האידיאות - האידיאות הן צורת קיום ערטילאית שאינה מתכלה, והם הצורת קיום המוחשית ביותר. ברמה האפיסטימולוגית, ההכרתית, משל הקו המחולק מתחלק ל4- החלק התחתון הוא האמונה, מכיוון שהינו נחות ביותר מבחינה מחשבתית. לאחריו באה הסברה, שגם היא קיום אפיסטימולוגי נמוך. לאחריה באה המחשבה, המבוססת על אכסיומות, שהיא דרגת קיום הכרתית גבוהה יותר. רמת הקיום ההכרתית הגבוהה ביותר אליבא דסוקרטס היא ההבנה, מכיוון שהיא מבוססת על חשיבה טהורה ועל הטלת ספק, ולכן היא דרגת הקיום הגבוהה ביותר. הקישור למשנה הפוליטית של אפלטון מגיע בפרק ז, במשל המערה. משל המערה מתאר שבויים, הנמצאים מאחורי מדורה, עם הגב כלפיה. הם רואים את הצללים של המדורה, וחושבים שזוהי האמת. אחד מהאנשים הללו נמשך כלפי מעלה, ועולה למעלה. בהתחלה הוא מסתנוור, ולאט לאט הוא מצליח לסגל לעצמו ראייה. הוא מצליח לראות את האמת. הוא חוזר למערה, ומספר לאנשים מהי האמת, מה באמת קיים, והם לא מוכנים לקבל זאת והורגים אותו. יש כאן הקבלה להרג של סוקרטס, והמסקנה העולה היא כי רק הפילוסוף יוכל להתקדם לעבר הקמת האמת, והדברים שקיימים בדרגת הקיום הגבוהה ביותר. לכן הפילוסוף צריך לשלוט במדינה, כך המדינה תהיה המדינה הצודקת.
• ספרים 8-10: סוקרטס "ברח" משוביו, שהרי הוא שכנע אותם, לפחות כרגע, שהאדם הצודק הוא האדם המאושר. לאחר מכן הוא עוסק בדברים נוספים - הצגת רציונאל לריקבון פוליטי, ומסיים את הדיאלוג בסיפור של מיתוס, המיתוס של אר, שאמור להיות נחמה ללא-פילוסופים היראים מהמוות.

הגדרה של הצדק

השאלה שבה מתחיל אפלטון היא הגדרת הצדק. בשל קושי המשימה הזו, סוקרטס וחבריו מתחילים בדיון על הצדק בעיר, אותו הם רואים כדומה לצדק באדם היחיד, אך בקנה מידה גדול יותר (ולכן קל יותר גם לדון בה). לפיכך, יש מבקרים שמפרשים את הפרדיגמה של אפלטון של המדינה הצודקת כאלגוריה לפרדיגמה של האדם הצודק. בהתאם, יש שתי צורות של צדק, צדק נפשי-אישי וצדק מדיני, שזהות בארגון ובסידור שלהן. הדבר נובע, בין השאר, מהתובנה הבסיסית של המידיינים בדיאלוג, שלפיה מה שמגדיר את אופיה של המדינה הוא האופי הקולקטיבי של כל אזרחיה.

הצדק במדינה הוא המצב שבו כל אחד עושה את עבודתו בלא להפריע לעבודתם של אחרים. הבנה זו של הצדק, שהיא קצת מפתיעה עבור הקורא המודרני, קשורה באופן הדוק למושג ה"דיקה", הסדר הצודק. הגדרה זו של הצדק מביאה למבנה חברתי שונה מאד ממדינות קיימות או עתידיות. ההבנה הזאת גם גוררת את המסקנה כי כל אחד במדינה צריך לעשות את מה שהוא מוכשר לעשותו, ולא הוא גורם נזק לעצמו ולמדינה. אפלטון ממשיך ומציין שהצדק הוא המאפשר גם את שלוש התכונות הטובות האחרות - סבלנות, חכמה וגבורה, ושהצדק הוא תנאי וגורם לקיומם.

צורות הממשל

סוקרטס מצביע על הנטייה האנושית להשחתה על ידי כוח, ולפיכך את המעבר מטימוקרטיה, אוליגרכיה, דמוקרטיה וטירניה: יש להותיר את הממשל בידיהם של הפילוסופים, הצודקים ביותר ולכן הנתונים פחות מכל להשחתה. ה"עיר הטובה" מצוירת כזו שמושלים בה מלכים-פילוסופים; אנשים חסרי נטייה-עצמית שאינם מושלים עבור טובתם האישית אלא לטובת המדינה-העיר (הפוליס). החברה הפרדיגמית שעומדת מאחורי כל חברה היסטורית היא היררכית, אך בין המעמדות החברתיים שלה יש אפשרות מסוימת למעבר; אין עבדים, או אפליה בין נשים לגברים. בנוסף למעמד השולט של השומרים (פולאקס) שאין להם רכוש פרטי, יש מעמד של יצרנים פרטיים (דמיאורגי), עניים או עשירים. נוקטים כמה אמצעים כדי להחליש את כוחו של העם: החלפה של מוזיקה, שירה ותיאטרון במערכת חינוך כללית לנשים וגברים - שינוי חד מהנהוג בחברה היוונית. אמצעים אלה נוגעים לכל המעמדות, וההגבלות על המלכים-הפילוסופים ועל הלוחמים קשות הרבה יותר מאשר על אלו של שאר המעמדות, מכיוון שיש להרחיק את השליטים מכל שחיתות.

בחלק השני של "המדינה" ביטול הרכוש במעמד השומרים (בדומה במקצת לביורוקרטיה של מקס ובר) מוביל לעזיבה של דגם המשפחה המקובל, כך שילדים לא יוכלו לדעת מי הם הוריהם ולהפך. סוקרטס מספר סיפור שהוא "אלגוריה של הממשל הטוב". אין נפוטיזם או רכוש פרטי. השליטים מחברים מזווגים זוגות עבור התרבות, על פי תנאים של בריאות ורבייה נכונה. כך מגיעים לאוכלוסייה יציבה, והאחידות החברתית גבוהה מכיוון שכל העיר היא למעשה משפחה אחת גדולה. כך גם מחנכים את הנוער רק בעזרת חיבורים שמשכנעים אותם להשתפר לטובת המדינה, ולראות את האלים כטובים וצודקים בלבד.

בחלק השלישי של "המדינה" אפלטון מבקר את סוגי הממשל השונים. הוא מתחיל מהתנגדות לטימוקרטיה, סוג של ממשל אוטוריטי, בדומה במקצת לדיקטטורה צבאית של היום. אפלטון מציע הסבר פסיכואנליטי של ה"טימוקרט" כאדם שראה את אמו משפילה את אביו ולכן הוא רוצה להתנקם בשם "הגבריות". סוג גרוע נוסף של ממשל הוא האוליגרכיה, השלטון של חבורה קטנה של אנשים עשירים, מיליונרים שמכבדים רק את הכסף. אז הוא מתאר את הדמוקרטיה, ואת הנטייה שלה ליפול לידי דמגוגים. הסוג הגרוע ביותר של ממשל הוא הטירניה, שם הרצון של השליט הוא החוק ואין מגבלות על שרירות דעתו.

תאוריית האוניברסלים

ה"מדינה" כוללת את משל המערה, שם הוא מסביר את הרעיון של "צורות" ואת תשובתו לבעיית האוניברסלים.

יוון העתיקה

הרעיון של כתיבת חיבורים על מערכות ממשל יושם כמה עשורים לאחר אפלטון, על ידי תלמידו הבולט ביותר, אריסטו. הוא כתב חיבור, שכותרו היה "הפוליטיקה".

החיבור של אריסטו לא נכתב בצורת דיאלוג: הוא משתמש ומגדיר רבים מהמושגים בהן השתמש אפלטון ב"המדינה", ולעיתים חולק עליו.

רומא העתיקה

קיקרו

כשלוש מאות שנה לאחר מכן, קיקרו כתב דיאלוג ששמו "דה רה פובליקה", שממנו הגיע התרגום המקובל לאנגלית (הרפובליקה) לספרו של אפלטון. הדיאלוג של קיקרו מחקה את סגנונו של אפלטון, ועוסק ברבים מאותם הנושאים. סקיפיו אפריקאנוס, הדמות המרכזית בדיאלוג של קיקרו משבח את אפלטון וסוקרטס בדיבורם על ה"רס פובליקה".

בזמן שאצל אפלטון סוקרטס וחבריו דנים על טבעה של העיר ומנסים לשנות מן היסוד את המדינה בה הם חיים (דמוקרטיה אתונאית, אוליגרכיה או טירניה), קיקרו מנסה רק לשפר את הארגון והסדר במדינה שבה הוא חי, הרפובליקה הרומית בסוף ימיה.

ביקורת

בעת העתיקה חיבוריו של אפלטון זכו לשבח רב, אבל היו שחלקו על כך. טקיטוס, שאמנם לא נקב בשמה של "המדינה" או של אפלטון בפיסקה זו, אמר כך:

"אכן, לאום או עיר נשלטת בידי העם, או בידי המעמד הגבוה, או בידי מלך. מערכת ממשל שמומצאת מבחירה מהמרכיבים האלה היא יותר אידיאלית מאשר אפשרית; וגם אם היא תיושם, אין לה עתיד"

הנקודה שטקיטוס מפתח בפסקאות שלפני כן ושאחרי כן היא שניתוח ותיאור של הממשל במדינה אמיתית, כפי שהוא עושה באנאלים שלו, גם אם הפרטים משעממים למדי, מועילים יותר מאשר חיבור פילוסופי על הממשל האידיאלי.

אוגוסטינוס

בתקופת מעבר האימפריה הרומית מהדת הפוליתאיסטית לנצרות, אוגוסטינוס כתב את ספרו הגדול "עיר האלקים". גם כאן היו התייחסויות רבות לאפלטון, אריסטו וקיקרו, ולדעותיהם על המדינה האידיאלית. אוגוסטינוס עצמו ניסה גם הוא להציב מודל של "העיר האידיאלית", לפיו - ירושלים הנצחית.

אוטופיות

תומאס מור, בכותבו את "אוטופיה", המציא את טכניקת השימוש ב"אוטופיה" לביטוי מחשבותיו על החברה האידיאלית ועל חברתו שלו.

לדיס-אוטופיה האורוולית שמתוארת ברומן 1984 יש הרבה מן המשותף עם אלגוריית המערה של אפלטון, כשווינסטון סמית' מנסה לשחרר את עצמו ממנה.

חברה פתוחה או סגורה?

הפרשנים הפוזיטיביסטיים של המאה ה-20 מציעים שלא לקרוא את "המדינה" כמדריך לממשל טוב בימינו, שכן צורות הממשל המתוארות ב"מדינה" אינן מתארות חברה פתוחה ויש רק מעט מן המשותף בינן לבין שיטות הממשל הנהוגות בימינו. העיר המתוארת ב"מדינה" נראתה למבקרים כקשוחה ומנוגדת לחירות האדם, למעשה, כסוג של מקדימה את הטוטליטריות נוסח המאה ה-20. קרל פופר ביטא את הדעה הזו בספרו מ-1945, "החברה הפתוחה ואויביה".

מצד שני, לפרשנים ריאליסטיים כמו קורנפורד, גדמר, הילדברנדט, ווגלין ושטראוס היו דעות אחרות. האנס גאורג גדמר, בספרו מ-1934 "אפלטון והמשוררים", וכן בכמה חיבורים אחרים, ראה את "המדינה" כאוטופיה מומצאת, שאין להשתמש בה כמודל ממשי או אפילו כנקודת-אוריינטציה לפוליטיקה אמיתית. לדעתו, המטרה של הדיאלוג היא להראות כיצד היה צריך לפעול, ומה היה קורה, אילו היו מנסים ליישם עקרונות מסוימים בצורה רצינית. פרשנות זו טוענת שפסקאות רבות מהספר נאמרו באירוניה. על פי פרשנות זו, יצירתו של אפלטון אינה טוטליטרית: היא משנה את הפרשנות של עירו של אפלטון מאוטופיה אופטימיסטית לדיס-אוטופיה חלקית.

פרשנים אחרים בני המאה ה-20 גם כן טענו שלא מדובר כאן בעיר אמיתית, אלא בניסיון של אפלטון לשאת מסר מסוים או לחנך וללמד את הנוער באקדמיה שלו.

ראו גם

• מלך-פילוסוף

הערות שוליים

22964920המדינה (דיאלוג אפלטוני)