מהפכת 1848 בהונגריה
 | ||||||||||||||||||
| שנדור פטפי מקריא את "נמז'יט דאל" בפני המונים בחזית המוזיאון הלאומי של הונגריה ב-15 במרץ 1848 | ||||||||||||||||||
| מלחמה: אביב העמים | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 15 במרץ 1848 – 4 באוקטובר 1849 (שנה ו־29 שבועות) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | הונגריה | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון אוסטרי-רוסי | |||||||||||||||||
| שינויים בטריטוריות | הונגריה נכבשת מחדש בידי האוסטרים | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
.svg){kind=small}
.png){kind=small}
.svg){kind=small}
המרד ההונגרי של 1848 (בהונגרית מכונה: Az 1848–49-es forradalom és szabadságharc, כלומר "המהפכה והמאבק למען החירות בשנים 1849-1848") היה מרד שפרץ בהונגריה ב-15 במרץ 1848, במטרה להשתחרר משלטון האימפריה האוסטרית. המרד התפתח למלחמת עצמאות, אשר בה לחמו ההונגרים לא רק נגד הכוחות הקיסריים האוסטריים כי אם גם נגד כוחות צבאיים ופארא-צבאיים של עמים אחרים בשטחי הממלכה ההונגרית, אשר דרשו אף הם את חירותם הלאומית וחלקם כרתו ברית עם הקיסר ההבסבורגי. לאחר שנכשל בדיכוי המרד, ביקש פרנץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה סיוע מניקולאי הראשון, קיסר רוסיה. הצבא הרוסי פלש להונגריה ממזרח, והמרד דוכא.
בעקבות המרד הונגריה פוצלה לחמישה מחוזות, בהם משל ממשל צבאי אוסטרי. עם זאת, ב-1867 הכיר קיסר אוסטריה בכך שהבעיות הלאומיות בארצו לא תיפתרנה מעצמן, ולפיכך הגיע עם ההונגרים ל"הסכם הפשרה" אשר בעקבותיו קמה האימפריה האוסטרו-הונגרית.
רקע
בימי הביניים, אוסטריה הייתה מדינה עצמאית למחצה בתוך האימפריה הרומית ה"קדושה" אשר נשלטה בידי בית הבסבורג. הונגריה לעומת זאת, הייתה ממלכה ריבונית עצמאית. ב-1526 הובסו ההונגרים בקרב מוהאץ', והאימפריה העות'מאנית השתלטה על חלקים גדולים מהונגריה. מלך הונגריה לאיוש השני נהרג בקרב, ובעוד חלק מן האצילים המליכו עליהם את הארכידוכס של אוסטריה, פרדיננד הראשון, חלק אחר בחר למלך באציל בשם יאנוש זאפויאי, אשר נתמך על ידי הסולטאן העות'מאני. ב-1547 הושג הסכם על פיו חולקה הונגריה לשלושה חלקים: חלק אחד נשלט בידי בית הבסבורג, חלק אחר בידי העות'מאנים, ובחלק השלישי - טרנסילבניה התארגנה נסיכות אוטונומית כמעט עצמאית בקשרי חסות עם האימפריה העות'מאנית. בעקבות קרב וינה ב-1683 התחזק מעמדם של האוסטרים באזור, ובשנים שלאחר מכן הם כבשו את הארץ כולה, פרט לעיר טמשוואר וחבל באנאט. הסכם קרלוביץ ב-1699 נתן תוקף לשינויים טריטוריאליים אלו, וב-1718 נכבשה מידי העות'מאנים גם הטריטוריה ההונגרית האחרונה - חבל באנאט עם בירתו, בטמשוואר. העיר ברטיסלאבה הפכה לבירה החדשה של ממלכת הונגריה, ומושב הדיאטה (הפרלמנט) ההונגרית, אשר הכריזה ב-1687 על בית הבסבורג כמלכי הונגריה כולה. מצב זה נמשך פחות או יותר עד שנת 1804.
ב-1804, פרנץ השני, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה" ערך ארגון מחדש של המנהל בארצו, וכתוצאה מכך, הוענק תוקף רשמי למעמדה של הונגריה כנחלה נפרדת של הכתר ההבסבורגי אשר אינה קשורה לאוסטריה עצמה. הונגריה נוהלה בידי דיאטה משלה אשר התכנסה בברטיסלבה, בהונגרית פוז'ון, תוך התערבות מועטת של הממסד הקיסרי בענייניה הפנימיים. כמו כן להונגריה היה קנצלר נפרד אשר ישב בווינה, ולא היה כפוף לקנצלר אוסטריה. ב-1806 בוטלה האימפריה הרומית ה"קדושה", ותחתיה הוקמה "האימפריה האוסטרית". אימפריה זו, הייתה נתונה תחת השפעתו של ממשל בראשות הנסיך מטרניך, אשר בשיטות של צנזורה, משטרה חשאית ומאסרים של מתנגדיו, ניסה להשאיר על כנם את המשטר האבסולוטי שטחי האימפריה וגם בשאר אירופה, ברוח ה"רסטורציה", תוך דריסת הישגי המהפכה הצרפתית. עקב כך, ולנוכח התעוררות הרגשות הלאומיים בכל רחבי אירופה, החלה תודעתם הלאומית של ההונגרים להתעורר.
מהלך המאורעות
אביב העמים
ערך מורחב – אביב העמים
ב-24 בפברואר 1848 הדיחו ההמונים בפריז את המלך לואי פיליפ. היה זה האות לפרוץ מהפכות אביב העמים בכל רחבי אירופה. ב-3 במרץ התקוממו ההמונים בווינה נגד פרדיננד הראשון, קיסר אוסטריה. באותה עת שהה בווינה המהפכן ההונגרי לאיוש קושוט. קושוט נשא נאום בגרמנית בו דרש ממשלה פרלמנטרית להונגריה, וממשלה חוקתית לקיסרות. הוא פנה לבית הבסבורג ו"לארכידוכס האהוב שלנו פרנץ יוזף" (אז בן 17 שנים ויורשו המיועד של הקיסר פרדיננד), להחזיר את התהילה העתיקה של שושלת הבסבורג, בכך שיתנו תוקף לתקוותיהם של העמים החופשיים בקיסרות. קושוט הפך למנהיג בקנה מידה אירופי. נאומו נקרא ברחובות וינה על ידי המון אשר גירש את מטרניך מן העיר ב-13 במרץ לגלות בלונדון.
ב-15 במרץ התכנסו בבית הקפה "פילווקס" בפשט קבוצה של אינטלקטואלים הונגרים והכריזה על מהפכה. המשורר שנדור פטפי ניצב בפתח המוזיאון הלאומי של הונגריה והקריא באוזני ההמון את "12 הנקודות"[3] ואת שירו "Nemzeti dal" ("שיר לאומי"). אלפים החלו לשיר את השיר ברחובות, תוך שהם מכריזים על ביטול הצנזורה. הם התפרצו לבתי הדפוס והדפיסו את השיר ואת 12 הנקודות. בודפשט כולה נפלה בידי המורדים ללא שפיכות דמים. קושוט מיהר לחזור אל העיר. משלחת הונגרית בהנהגת לאיוש בתיאני הופיעה בפני הקיסר פרדיננד בווינה כדי להביע את בקשת ההמונים לאוטונומיה עבור הונגריה. הקיסר היה שקוע בבעיות משלו, וב-17 במרץ נענה לבקשות, והעניק אישור להקים ממשלה הונגרית. הוא מינה את בתיאני לראש הממשלה.
ממשלת בתיאני
ב-23 במרץ כבר הורכבה הממשלה החדשה. בתיאני מינה את קושוט לשר האוצר, את ברטלן שמרה לשר הפנים, את פרנץ דיאק לשר המשפטים, את לאזאר מסארושי לשר המלחמה[4], את גאבור קלאוזאל לשר החקלאות, התעשייה והמסחר, את אישטוון סצ'ני מינה לשר העבודה, התשתיות והתחבורה, את יוז'ף אטווש מינה לשר החינוך, המדע והתרבות ואת פאל אנטאל אסטרהאזי לשר החוץ. ב-10 באפריל אומצו 12 הנקודות בידי הממשלה, והונגריה הפכה למדינה עצמאית ודמוקרטית, והייתה קשורה לאוסטריה רק באמצעות הפלטין[5] שנותר בה. כמו כן, אישרה הממשלה רפורמות מקיפות, אשר כללו שינויים ליברליים מרחיקי לכת בכל תחומי החיים, וכונו "חוקי אפריל". בתיאני אף פנה לקיסר בדרישה לנצל את כספי המיסים מהונגריה בהונגריה בלבד, ושהגדודים ההונגריים בצבא הקיסרי יוכפפו למרותה של הממשלה.
ביוני בוטלה המערכת שהעניקה ייצוג פרלמנטרי לאצילים הפאודליים ההונגרים, ונערכו בחירות עממיות לפרלמנט. כמו כן האצילים איבדו רבות מזכויות היתר שלהם, את חסינותם ממיסוי ובוטלה הצמיתות. ההחלטה הראשונה והחשובה ביותר של בתיאני הייתה לארגן צבא הונגרי ומינהלים מקומיים. בתיאני עמד על כך שהצבא האוסטרי שהוצב באותם הימים בהונגריה, יקבל את מרותו של השלטון האוטונומי ההונגרי וכך היה. בתיאני עשה מאמצים להחזיר למולדת את החיילים ההונגרים ששירתו מחוץ להונגריה ולהקים מיליציה הונגרית שתהיה אחראית על ביטחון הפנים. בתיאני היה אמנם מסור בכל מאודו לקיסרות, ורצה שהונגריה תישאר חלק ממנה, רק בצורה אוטונומית יותר, אולם הקיסר לא היה שבע רצון מצעדיו. מנגד, גם רבים מעמיתיו לממשלה לא היו מרוצים, כיוון שחפצו בהתנתקות מוחלטת מאוסטריה.
בעיה גדולה יותר הייתה בעיית העמים האחרים שחיו בשטחי הונגריה רבתי. המדיארים (ההונגרים) היוו כ-40% בלבד מתושבי המדינה ואילו שאר האוכלוסייה השתייכה לעמים שונים ובהם הסלובקים, הסרבים, הרומנים, הקרואטים והרוסינים[6]. מנהיגי המהפכה היו מדיארים או הונגרים אתניים, ועל אף שדרשו חופש לעצמם, לא אבו להעניק אותו לקבוצות הלאומיות האחרות בשטחם. עוד במרץ השתלט על קרואטיה יוסיפ ילצ'יץ', וב-19 באפריל הוא הכריז על הפרדת קרואטיה מממלכת הונגריה, והצהיר על נאמנות ללא סייג לאוסטרים. ילצ'יץ' טען שממשלתו של בתיאני אינה חוקית, ושהיא מנסה לערער את האימפריה. בתיאני פנה הן לקיסר והן לילצ'יץ' בניסיון לפתור את המשבר, אולם מאמצים אלו עלו בתוהו. בפגישה האחרונה שלהם, אמר בתיאני לילצ'יץ: "נראה אותך על הדראווה". ילצ'יץ' השיב לו: "אין צורך שתטריח את עצמך, ניפגש על הדנובה". ב-11 בספטמבר חצו הקרואטים את הדראווה ופלשו לשטח הונגריה.
ב-13 בספטמבר הודיע בתיאני לארכידוכס שטפן, פלטין הונגריה שבקרוב יפרוץ מרד, וביקש ממנו לקחת את השלטון במדינה לידיו. בהוראת הקיסר, שטפן סרב, וב-24 בספטמבר התפטר מתפקידו ועזב את הונגריה. כעת פרץ המרד באופן גלוי בחלקים מהונגריה, כאשר המורדים דורשים התנתקות סופית מאוסטריה. ממשלת הונגריה נמצאה במצב קשה מאוד: מדרום התקדמו הקרואטים במהירות, ממזרח התקוממו הרומנים בטרנסילבניה בהנהגת אברם ינקו, וממערב איימו האוסטרים. ב-19 בספטמבר התקוממו גם הסלובקים בהנהגת ליודוביט שטור נגד השלטון ההונגרי. בהוראתו של בתיאני, קושוט החל לעבור מעיר לעיר, כשהוא מלהיב את האנשים למלחמה. תודות לכושר הנאום המבריק שלו, הפך עד מהרה הצבא המהפכני ההונגרי לכוח משמעותי. עם זאת, המרד טרם פרץ בגלוי, וב-25 בספטמבר מינה הקיסר את הרוזן למברג למפקד הצבא ההונגרי. ב-28 בספטמבר נרצח למברג בפשט בידי המורדים. בתיאני עדיין קיווה לשלום עם האוסטרים, ונסע מיד לווינה להיפגש עם הקיסר. עם זאת, יום למחרת הביסו ההונגרים את הקרואטים בקרב פאקוזד, מה שהעלה את המורל בכל רחבי הונגריה. בתיאני הבין שנכשל במשימתו, וב-2 באוקטובר התפטר מתפקידו וממושבו בפרלמנט.
המרד, והממשל ההונגרי בראשות קושוט
במקביל להתפטרותו של בתיאני, התפטרו כל תומכיו בפרלמנט, והבדלנים של קושוט השתלטו עליו. הוכרז על הדחת שושלת הבסבורג מראשות הונגריה. קושוט מונה למנהיג המדינה בפועל ("מושל יושב ראש"), וברטלן שמרה מונה לראש הממשלה. לקושוט לא היה כל ניסיון צבאי קודם, ומפקדי צבאו, ובמיוחד הגנרל ארתור גרגיי, סירבו לציית לו. בשלב זה הפך המרד נגד האוסטרים לגלוי, וצבא אוסטרי בפיקודו של אלפרד הראשון, נסיך וינדיש-גראץ פלש להונגריה. במקביל המשיכו הקרואטים בהתקדמותם, והצבא האיכרים הרומנים החל להשתלט על חלקים אחדים של טרנסילבניה. ב-30 באוקטובר ספגו ההונגרים תבוסה מכרעת בקרב שווכאט מידי כוח משולב אוסטרי-קרואטי. האוסטרים התקרבו לפשט, קושוט וממשלתו נאלצו להימלט לדברצן. קושוט לקח עמו מבודפשט את כתר הונגריה הקדוש, ופנה לארצות הברית בבקשה לתווך בינו לבין האוסטרים. האוסטרים דחו את הצעות התיווך האמריקניות משום שהיו בטוחים בניצחונם. ב-2 בדצמבר של אותה שנה התפטר הקיסר האוסטרי פרדיננד, והעביר את הכתר לאחיינו בן ה-18 פרנץ יוזף. הקיסר החדש החל את כהונתו בכך שהכריז על ביטול כל המחויבויות של קודמו לעם ההונגרי, ועל הוצאתם של קושוט וממשלו מחוץ לחוק.
ב-30 בדצמבר הובסו ההונגרים בשנית בקרב מור ובינואר 1849 השתלטו על פשט. בפברואר הובסו ההונגרים בקרב קאפולנה, מול כוח אוסטרי-קרואטי קטן יותר. הנסיך מווינדיש-גראץ האמין ביהירות שכבר דיכא את המרד, וכתב לווינה: "ניפצתי את המורדים ותוך כמה ימים אהיה בדברצן". הכוחות ההונגריים נערכו ממזרח לנהר טיסה. וינדיש-גרץ לא תקף, כיוון שלא היה לו עדיין מידע על גודל צבאם. בינתיים, החליטו הקצינים ההונגרים שאינם מרוצים מתפקודו של המפקד העליון של הצבא, הגנרל הפולני הנריק דמבינסקי, ופתחו במרד נגדו. דמבינסקי הודח, וארתור גרגיי מונה למפקד במקומו. חרף העובדה שגרגיי היה מפקד מוכשר, הרי שכאמור הוא לא הסתדר עם קושוט, אשר סירב לאשר את המינוי והעדיף עליו את אנטאל וטר. אלא שב-28 במרץ חלה וטר, ולאחר יומיים נאלץ קושוט לאשר את המינוי של גרגיי.
המעורבות הרוסית
בסוף אותו החודש, החליט גרגאי להחזיר את היוזמה לידיים הונגריות, ותכנן לתקוף את הצבא האוסטרי ממערב לטיסה. בסך הכל כלל הצבא ההונגרי 47,000 חיילים מאורגנים ב-4 קורפוסים. מולם היו לווינדיש-גרץ 55,000 חיילים. המתקפה ההונגרית נפתחה בתחילת אפריל, וזכתה להצלחה מסחררת. האוסטרים נסוגו בהתמדה, וב-13 באפריל כבר היה יכול קושוט להכריז על שחרור הונגריה כולה מידי האוסטרים. ההונגרים ניצחו במספר קרבות, ובתחילת מאי כבר הטילו מצור על בודה. המפקד האוסטרי של מבצר בודה, היינריך הנצי, הפציץ באכזריות את פשט. כעת עמדה סכנה שההונגרים יחליטו לפלוש לאוסטריה עצמה. לפיכך הוחלט לבקש מהאימפריה הרוסית לכבד את הסכמי הקונצרט האירופי, אשר חייבו את אוסטריה ורוסיה לסייע זו לזו אם ריבונותה של אחת מהן מאוימת. עד אז נמנעה אוסטריה מהצעד משום שהכירה בנזק התדמיתי העצום שהוא יגרום, אולם כעת לא נותרה דרך אחרת לדכא את המרד. עוד ב-23 באפריל פנתה ממשלת אוסטריה לממשלת רוסיה בבקשה לסיוע צבאי, ומאוחר יותר שלח קיסר אוסטריה מכתב אישי לצאר ניקולאי הראשון. סוכם כי 280,000 חיילים רוסיים שנמצאו בפולין תחת פיקודו של הנסיך פסקביץ' יכנסו להונגריה דרך הקרפטים.
ההונגרים האמינו שהאימפריה הבריטית לא תתיר נוכחות רוסית בהונגריה. ואכן שר החוץ הרוסי פנה לממשלת בריטניה בשאלה לתגובתה. למרבה ההפתעה, הבריטים עודדו את הרוסים לסייע לאוסטרים, אולם התנו זאת בכך שמיד לאחר דיכוי המרד, יתפנו הרוסים מהונגריה. הסיבה לכך הייתה שבריטניה ביקשה לצמצם את ההשפעה הרוסית בבלקן, ותנאי הכרחי לכך היה אימפריה אוסטרית חזקה. באמצע מאי, פלשו הרוסים להונגריה. במקביל, הדיחו האוסטרים את מפקדם בזירה הנסיך מווינדיש-גרץ, ומינו במקומו את יוליוס יאקוב פון היינאו. הכוח האוסטרי-רוסי היה גדול פי שניים מהכוח ההונגרי, ועד מהרה החלו אלו האחרונים נוחלים תבוסות. פניות למנהיגי מדינות המערב נכשלו. ב-11 ביולי הובסו ההונגרים, לראשונה מתחילת השנה, בקרב קומארום השלישי, וב-31 ביולי הוכו כוחותיהם בטרנסילבניה שוק על ירך בקרב שגשוואר. ב-9 באוגוסט הם ספגו תבוסה בקרב טמשוואר. ב-11 באוגוסט בעקבות קרב זה, התפטר קושוט מתפקידו והעביר אותו לגרגיי בנימוק שרק הוא יוכל להציל את האומה. גרגיי, שמלכתחילה התנגד לגישתו הבדלנית של קושוט ורצה להשיג הסדר עם האוסטרים, נכנע כעבור יומיים לכוחות הרוסיים בווילאגוש. הרוסים בתורם העבירו אותו לאוסטרים. עם זאת, מספר מבצרים הונגריים המשיכו להילחם ונכנעו רק באוקטובר.
אחרית דבר
האוסטרים חסו על גרגיי, אך הוציאו להורג שלושה עשר מפקדים הונגרים, ואת לאיוש בתיאני. קושוט נמלט לאימפריה העות'מאנית והעביר את שארית חייו בגלות. על הונגריה כולה הוטל שלטון צבאי. קנצלר אוסטריה החדש הנסיך שוורצנברג החל לנקוט במדיניות אימפריאלית חדשה, אשר תהפוך את האימפריה האוסטרית לאחידה יותר. בהונגריה נאסרו אסיפות פומביות, והפגנת כל סממן לאומי הונגרי. הגרמנית הוכרזה לשפה הרשמית. הונגריה הפכה לחמישה מחוזות בלתי נפרדים מאוסטריה, ללא כל צורה של שלטון עצמי. הפרלמנט האוסטרי, אשר בו לא היה להונגרים ייצוג, ואשר באופן מסורתי לא היה הגוף הקובע בהונגריה, הודיע על ביטולן של הדיאטה ההונגרית והחוקה ההונגרית, והונגריה נאלצה לקבל את החוקה האוסטרית. לקיסר אוסטריה ניתנה סמכות בלתי מוגבלת. כל היבט של החיים ההונגריים הועמד תחת בדיקה קפדנית ושליטה ממשלתית. אף לימודי ההיסטוריה נלמדו מנקודת מבט הבסבורגית.
לתנועה לעצמאות הונגריה קמו שני מנהיגים נבונים ומתונים יחסית: פרנץ דיאק ודיולה אנדראשי. הם החליטו לזנוח את הרעיון של עצמאות מוחלטת, על אף שרובה המכריע של האוכלוסייה חפץ בו. פרנץ דיאק החליט שהונגריה נהנית משלטונה של אוסטריה ביחסי החוץ, ומניסיון המרד למד שהעצמאות המלאה תצית סכסוכים בין המדיארים לשאר העמים בממלכה. במקביל, בעקבות התבוסה האוסטרית במלחמת שבעת השבועות ובמלחמות העצמאות של האיטלקים, הפסידו האוסטרים את שלטונם הן בגרמניה והן באיטליה. למנהיגי אוסטריה היה ברור שאם גם הונגריה תאבד, יקיץ הקץ על האימפריה, ולפיכך החליטו לפתור אחת ולתמיד את הבעיה ההונגרית. הקיסר נפגש עם אינטלקטואלים הונגרים, וקיבל את המתווה של דיאק ואנדראשי. ב-29 באפריל 1867 נחתם "הסכם הפשרה" אשר הפך את האימפריה האוסטרית ל"אימפריה האוסטרו-הונגרית". אנדראשי מונה כראש הממשלה החדש בהונגריה, אולם הפשרה התקבלה באכזבה בידי ההמונים שלא היו מוכנים להתפשר על פחות מעצמאות מלאה, ורבים ראו בה בגידה במורשת ההונגרית. הממשלה ההונגרית החדשה בראשותו של אנדראשי נאלצה להשתמש בכוח כדי לדכא התקוממויות אזרחיות כנגד הפשרה. רק ב-1918, בעקבות מלחמת העולם הראשונה, התנתקה הונגריה מאוסטריה סופית.
לקריאה נוספת
- Barany, George. "The awakening of Magyar nationalism before 1848." Austrian History Yearbook 2 (1966) pp: 19-50.
- Cavendish, Richard. "Declaration of Hungary's Independence: April 14th, 1849." History Today 49#4 (1999) pp: 50-51
- Deák, István. Lawful Revolution: Louis Kossuth and the Hungarians 1848-1849 (Phoenix, 2001)
- Deme, László. "The Society for Equality in the Hungarian Revolution of 1848." Slavic Review (1972): 71-88. in JSTOR
- Gángó, Gábor. "1848-1849 in Hungary," Hungarian Studies (2001) 15#1 pp 39–47. online
- Judah, Tim (1997). The Serbs: History, Myth & the Destruction of Yugoslavia. New Haven, CT, USA: Yale. ISBN 978-0-300-08507-5.
- Kosáry, Domokos G. The press during the Hungarian revolution of 1848-1849 (East European Monographs, 1986)
- Szilassy, Sandor. "America and the Hungarian Revolution of 1848-49." Slavonic and East European Review (1966): 180-196. in JSTOR
קישורים חיצוניים
שגיאות פרמטריות בתבנית:ויקישיתוף בשורה
פרמטרי חובה [ שם ] חסרים
הערות שוליים
- ^ בתחילת 1849
- ^ מלמעלה למטה ומשמאל לימין: לאיוש בתיאני - ראש הממשלה, שרים:ברטלן סמרה (Bertalan Szemere (פנים), פאל אסטרהאזי (ענייני המלכות), גאבור קלאוזאל (חלקאות, תעשייה, מסחר), לאיוש קושוט (אוצר), לאזאר מסארוש (ביטחון), אישטוון סצ'ני (עבודות ציבוריות ותחבורה), יוז'ף אטווש (דתות וחינוך), פרנץ דיאק (משפטים)
- ^ ב-"12 הנקודות" דרשו ההונגרים חופש מן הצנזורה, ממשלה לאומית, שוויון זכויות אזרחי ודתי, שחרור אסירים פוליטיים, איחוד עם טרנסילבניה תחת שלטון הונגרי, וזכויות חוקיות על האדמה לאיכרים ההונגרים.
- ^ שר המלחמה היה השם המקובל באותה תקופה ל"שר הביטחון"
- ^ פלטין הונגריה כיהן כמשנה למלך בהונגריה, והיה מושלה הכללי של המדינה בזמן שהקיסר לא שהה בה
- ^ בנוסף היו בהונגריה גם גרמנים רבים, ומיעוטים ללא זיקה טריטוריאלית מובהקת, כמו היהודים והצוענים, שלא היו להם משום כך דרישות טריטוריאליות כלשהן
24971682מהפכת 1848 בהונגריה