היסטוריה של הקריביים
העדות העתיקה ביותר לקיום בני אדם באיים הקריביים היא התרבות הקזירימואידית (Casirimoid) בקובה ובהיספניולה, המתוארכת ללפני כמה אלפי שנים לפי סוג הממצאים ואפיונם באתרים אלו, ניתן ללמוד כי מקור האנשים הוא מאמריקה המרכזית. מאז אותה תקופה ועד שנת 1492, חיו העמים הילידיים בניתוק מוחלט מהעולם הגדול והשפעותיו. הגעת האדם הארופאי באותה השנה, היוותה אסון לעמי האזור, כשהם נחשפים לניצול אכזרי, רעב המוני ומחלות קשות שלא ידעו כמותן קודם. אֹרַח חייהם ותרבותם נחרבו, אוכלוסיות שבטיות רבות נכחדו לחלוטין, והאזור כולו הפך לבסיס ורקע לסכסוכים טריטוריאליים בין המעצמות הארופאיות. בסופו של דבר, קיבלו רוב האיים עצמאות, ויצאו לדרך חדשה בה הכתיבו המקומיים, את גורלם שלהם.
רקע היסטורי ותרבותי
האוכלוסייה הטרום אירופאית
טרם הגעת כריסטופר קולומבוס בשנת 1492, היה רוב אזור הקריביים מיושב בעיקר על ידי שלוש קבוצות אתניות ילידיות מקומיות: הסיבּוֹנֵאִי (אנ') או גוּאַנַהוּאַטֵבֵיִי, האראוואק או טאינוֹ, והקאריבּ. ההבחנה התרבותית בין שלוש הקבוצות אינה גדולה. הגורם המבדיל המשמעותי ביניהן, הוא סדר הגעתן לאזור (בהתאמה לסדר אזכורן). נראה שהסיבּוֹנֵאִי הגיעו ראשונים והתיישבו בחלקים מקובה ואיי הבהאמה. נראה גם שהיו להם צורות בסיסיות של התארגנות חברתית. הקבוצות הרבות ביותר מאותו מוצא אתני, השתייכו לאראוואק, שיִישבו את רוב שטח האנטילים הגדולים - קובה, ג'מייקה, היספניולה (כיום האיטי והרפובליקה הדומיניקנית) ופוארטו ריקו. שרשרת האיים הקטנה, המזרחית לאנטילים הגדולים, הייתה אזור תפוצתה ומחייתה של קבוצת הקאריבּ. קבוצת אנשי יער טרופי זו, קשורה אתנית לרוב האינדיאנים הילידים הנמצאים במרכז ודרום אמריקה. ברבדוס ומספר רב מאוד של איים קטנים, לא היו מיושבים באופן קבוע.
הַעֲרָכוֹת גודל האוכלוסייה באמריקות, טרם הגעת הספרדים, שונות מאוד זו מזו באופן משמעותי. הן קולומבוס והן הכומר ברטולומה דה לאס קסאס (אשר כתב את דפי ההיסטוריה הראשונים אודות הכיבוש הספרדי והיחס אל האינדיאנים), הציגו הערכות שנראה כי הן רחוקות מאוד מהמציאות של התקופה ההיא. לאס קסאס חשב שאוכלוסיית הקריביים מנתה מיליונים אחדים בקרוּב. הערכתו נחשבת אמינה "יותר" מאחר שחי והתגורר בהיספניולה ובקובה וכן בשל העובדה שהחזיק באנקומיאנדות וּבַזכוּת לקחת מס מהאינדיאנים, ובשל כך, הערכתו המספרית היא הקרובה ביותר שניתן להגיע אליה, ישירות מעד ראייה. ידוע כי ללאס קסאס הייתה נטייה להפרזה, אשר על כן, מוטל בספק שהיה ביכולתו להציג הערכות מספריות לאזורים שבהן לא ביקר. אף על פי כן, כמה מלומדים עכשוויים, נוטים להסכים עם לאס קסאס, בנתנם הערכה של כ-4 מיליון ילידים על האי היספניולה בשנת 1492. על אף שהמחלוקת ממשיכה להתקיים, מתחילה להיווצר הסכמה בין רוב המלומדים בתחום, לגבי מספרים נמוכים בהרבה ממה שהוסכם בעבר, לפיה, הערכת גודל האוכלוסייה הילידית בפחות ממיליון, לכל אזור הקריביים, עדיין תחשב כצפופה יחסית, בהתחשב בטכנולוגיה ומשאביו של האזור לקראת סוף המאה ה-15. קרוב לוודאי שמחצית מכלל אוכלוסיית הילידים באזור, התקיימה על האי הגדול היספניולה, כ-50,000 בקובה, והרבה פחות מכך בג'מייקה. גם בפוארטו ריקו, דומיניקה, סנט לוסיה, סנט וינסנט וטרינידד, התקיימה אוכלוסייה צפופה למדי.
האוכלוסיות הטרום אירופאיות של הטריטוריות, אשר מאוחר יותר התהוו להיות הקהילייה הקריבית, השתייכו ברובן הגדול, לקבוצות האתניות המוגדרות כקאריבּ ואראוואק. אופי שתיהן היה אנשי יער טרופי אשר קרוב לוודאי נתהוו במרחב היערות העצום, באזורים הצפוניים של דרום אמריקה והם קשורים לשונית ואתנית לאנשי יערות טרופיים בימינו אלה, כמו צִ'יבּצַ'ה, ווַארַאוֹ, יַנוֹמַמוֹ, קַרַקַס, קַקוּאֵטִיאוֹ או הגִ'ירַגַ'רַה - כלומר, אנשי עמים ילידים המצויים בכל מקום שהוא מפנמה ועד ברזיל.
האראוואק חיו בממלכות תיאוקרטיות, עם פנתאון אלילים היררכי שנקראו זֵמִי (zemi), ומנהיגי כפר שנקראו "קַסיקס" (caciques).
גודל הקהילה ומספר הזֵמִים שהיו בבעלותו של קַסיקה, היו קשורים באופן ישיר לחשיבותו. הקַסיקס גרו בבקתות מלבניות שנקראו בוֹהִיאוֹס (bohios) בזמן שחברי הקהילה הרגילים, התגוררו בבקתות עגולות שנקראו קאנֵייֵס (caneyes). בניית שני סוגי המבנים הייתה דומה: מסגרות עץ מסוככות קש, עם רצפת אדמה וריהוט פנים דל. אף על פי כן, היו מבנים אלה חזקים דיים כדי לעמוד בהוריקנים.
מנקודת מבט אירופאית, עושרם של האינדיאנים הילידים היה צנוע למדי. בעוד שקולומבוס ואלה שבאו אחריו, תרו אחרי זהב וסחורות אחרות שיהיו בעלות ערך בשווקים האירופאים, לא היו העמים הילידים מעוניינים במסחר והשתמשו בזהב לקישוט בלבד. רכושם האישי כלל שרפרפי עץ מגולפי מסעד־גב בעלי ארבע רגליים, ערסלי שינה מבד כותנה או מיתרים באורך שני מטר בערך, קערות חרס או עץ לערבוב והגשת מזון, והחשובה מכל רכושם הייתה סירת הקאנו (שהייתה מגולפת וחצובה מתוך מִקְשת גזע אחת) אשר שימשה לתעבורה, דיג ותחרויות מים. קאנו אחת כזו שהתגלתה בג'מייקה, יכולה הייתה להוביל 75 אנשים בו זמנית.
האינדיאנים צבעו את גופם בצבעים בהירים, וחלקם ענדו קישוטי זהב קטנים וקונכיות באפיהם, סביב צוואריהם או תלויים באוזניהם. כמו כן, היו נהוגים ציורי גוף כדי להפחיד את האויבים בזמן לוחמה.
כַּפְרִיי האראוואק יִיצרו כשני יבולים לשנה של מאניאוק (קסאווה), תירס, תפוחי אדמה, בוטנים, פלפל, שעועית ושורש־החץ (אנגלית: arrowroot, שם מדעי: Maranta arundinacea). עיבוד שטח לחקלאות התבצע בשיטת כריתה ושריפה, שהייתה נפוצה בכל רחבי אמריקה התיכונה. בשיטה זו, ננטש השטח המעובד לאחר הקציר, כדי לאפשר לטבע להשתלט חזרה על השטח המעובד ולהחזיר לאדמה את פוריותה. האינדיאנים עיבדו את האדמה באמצעות מקלות שנקראו קוֹאַס (coas) ובנו תלוליות אדמה בהן שתלו את גידוליהם. ייתכן גם שהישתמשו בדשנים של אפר, רקבובית וצואה כדי להגביר את יעילות ופריון היבולים. ישנן אף עדויות להשקיה פשוטה בחלקים הדרום מערביים של היספניולה.
ציד ודיג היו פעילויות עיקריות. האראוואק צדו ברווזים, אווזים, תוכים, איגואנות, מכרסמים קטנים ועצלני עץ ענקיים. הם אף בִּייתו תוכים וזנים של כלב אילם. רוב הדיג שבוצע בידיים לאורך החוף ובנהרות, היה דיג של רכיכות, לובסטרים וצבים. דגים גדולים יותר נתפסו באמצעות סלים, חניתות, ווים ורשתות. במקרים מסוימים, נתפסו דגים על ידי הצמדת ווי מקלות מחודדים אל דג יניקה קטן הנקרא רֵמוֹרַה (Remora brachyptera), אשר נצמד בחזקה אל צבים ודגים גדולים, כמו כרישים.
המזון הוכן על ידי אפיה על אבנים או צליה על אש חשופה, תוך שימוש רב בעשבי מאכל ותבלינים, הן לטעם והן לשימור. במקומות מסוימים, נחלטה בירה מתירס. מתיאוריהם של האירופאים הראשונים שהגיעו לאזור, עולה כי זמינות וכמות המזון הייתה מספקת, ובאופן כללי, ניזונו תושבי האזור היטב. זאת בכל מקרה רק עד להתגברות הביקוש למזון, על ידי המהגרים החדשים והחיות שהביאו איתם, שגרמו ליצירת רעב המוני.
הקאריבּ של האיים המזרחיים, היו קבוצה ניידת במיוחד; היו ברשותם סירות קאנו דומות לאלה של האראוואק, אך הם השתמשו בהן לעיסוקים מלחמתיים יותר. הארגון החברתי שלהם נראה פשוט יותר מזה של האראוואק. לא היו להם חצרות נשפים טקסיים כמו אלה שנמצאו על איים גדולים יותר, אולם בתי מסגרת העץ הקטנים שלהם, הקיפו מדורה מרכזית שייתכן ושימשה כמרכז טקסי. רבים מפריטי וחפצי תרבותם, במיוחד אלה שנמצאו בטרינידד, דומים לאלו של האראוואק. עובדה זו, עשויה להיות מוסברת בחלקה על ידי מנהג הקאריבּ ללכוד נשים מהאראוואק ולקיחתן לעצמם כבנות זוג. אשר על כן, יכול היה מנהג זה לגרום לחיברות הילדים מנישואים אלה, לפי קווי תרבותם ומנהגיהם של האראוואק.
הארגון החברתי והפוליטי של חברת הקאריבּ, שיקף את נטייתם הצבאית ומצבם הנייד. הכפרים היו קטנים, בדרך כלל בהיקף של בני משפחה מורחבת אחת. מנהיג הכפר, לרוב ראש המשפחה, פיקח על פעילויות איסוף המזון, בעיקר דיג שבוצע על ידי הגברים, ועל הכשרת ועיבוד קרקע לחקלאות, שבוצע על ידי הנשים. בנוסף, יִישֵב המנהיג סכסוכים פנימיים והוביל פשיטות נגד קבוצות שכנות. מטרת פשיטות אלו הייתה להשיג נשים לגברי הכפר הצעירים.
לוחמה הייתה פעילות חשובה עבור גברי הקאריבּ, וטרם הגעת הספרדים, היה להם מוניטין כלוחמים המפחידים ביותר של הקריביים. הקאריבּ תקפו בסירות קאנו ארוכות, תוך שימוש בקשתות, חצים מורעלים, כידונים ואלות, ולכדו נשות אראוואק לנישואים, ולפי סיפורי האראוואק, גם גברים לצורך בישול ואכילה פולחנית. אף על פי כן, אין תיעוד כל שהוא לאחר הגעת האירופאים, לגבי מנהג הקאריבּ לאכול בני אדם, כך שסיפורי האראוואק מוטלים בספק.
כאשר הגיעו הספרדים לקריביים בסוף המאה ה-15, היו הקאריבּ והאראוואק, בדומה לכל עמי הסְפַר האחרים, בתהליך של הסתגלות הדדית. האראוואק השקטים יותר ושוחרי השלום (בדרך כלל) החלו להיות מיומנים יותר בלחימה; וקבוצות מהקאריבּ, שחיו הרחק מאזורי הסְפַר שנמצאו במחלוקת, כמו אלה בטרינידד, הוציאו את זמנם יותר על חקלאות מאשר בלוחמה.
הקאריבּ והאראוואק, נמחו בהדרגה על ידי ההשפעות שלאחר הכיבוש. עם זאת, האראוואק שוחרי השלום, סבלו מאסון גדול יותר. האוכלוסיות המרוכזות על היספניולה, קובה, פוארטו ריקו וג'מייקה, דעכו במהירות בהיותן קורבנות של שעבוד, עקירתם ממקומם ומגפות לא מוכרות. האוכלוסיות הקטנות המפוזרות יותר של האיים הקריביים המזרחיים הקטנים יותר, שרדו טוב יותר מבחינה פיזית (בגלל תחרות מצומצמת על המזון הקיים) ומבחינת מגפות. במאה ה-17, גילו הקאריבּ התנגדות אלימה להתנחלויות האירופאיות בדומיניקה, סנט לוסיה, סנט וינסנט, ותוך כדי כך הרסו את המושבה האנגלית הראשונה בסנט לוסיה בשנת 1641 ועיכבו את הכיבוש בפועל של דומיניקה וסנט וינסנט עד אמצע המאה ה-18. חלק מהקאריבּ התנגדו להתבוללות עם האירופאים או לאימוץ תרבותם הזרה, וכמה מצאצאיהם עדיין חיים בשמורות בדומיניקה.
הן הקאריבּ והן האראוואק, השאירו השפעות חזקות על שפות, תזונה ואורח חייהם של האנשים והעמים החיים באזור כעת. גידולי מזון קאריביים כגון בוטנים, אגוזי קשיו, תפוחי אדמה, עגבניות, אננס, דלעת, קסאווה ותירס, נפוצו בכל רחבי העולם. הרגלם של האינדיאנים לעשן טבק, הפך גם הוא לנפוץ ברחבי העולם, ובכך הפך הטבק למצרך מסחרי חשוב. מילים אראוואקיות וקאריבּיות חדרו לכל שפות העמים הכובשים ומשם להרבה שפות אחרות ברחבי העולם; מילים כגון אבוקדו, ברביקיו, בוּקַנִיר (שודד ים), קאנו, קניבלים, קסאווה, קַיִי, גויאבה, פפאיה, הוּריקן, איגואנה ועוד רבות אחרות.
השפעת הכיבוש
האירופאים אשר פלשו לקריביים וכבשו אותם, שמו קץ לעולמם הפנימי האחיד של העמים הילידים ושיעבדו את האזור ואנשיו להתרחשויותיו של עולם רחב יותר, שבו נקשר גורלם עם גורלן של אפריקה, אירופה והאמריקות. העמים הקריביים נחרבו על ידי מגפות חדשות שלא הכירו קודם, כמו חצבת, אבעבועות שחורות, מלריה ודיזנטריה שהובאו לאזור על ידי האירופאים והאפריקנים שיובאו כעבדים. אִירגונם החברתי והפוליטי נהרס ונבנה מחדש בשם הנצרות. חייהם הפשוטים אורגנו על ידי עבדוּת ודרישות מכוונות רווח של אירופאים בעלי מחשבה מסחרית. מעל הכל, הם הוצפו תרבותית ודמוגרפית באיטיות, על ידי זרם מהגרים חדשים, בשנים שמיד לאחר הכיבוש.
ההתיישבויות האירופאיות
ההתיישבויות האירופאיות בקריביים החלו עם הגעת כריסטופר קולומבוס, בנושאו סמכות פיאודלית נרחבת (שקיבל מהכתר הספרדי) שעשתה אותו ל˝מושל לתמיד˝ של כל הארצות שיתגלו. קולומבוס הפליג ב-3 באוגוסט 1492, בהיותו נחוש למצוא דרך מהירה וקצרה יותר אל סין ויפן. הוא תיכנן להקים אימפרית תחנות־סחר, כדוגמת היוזמה הפורטוגזית המוצלחת שלאורך חוף מערב אפריקה. מטרתו הייתה לייסד קשרי מסחר ישירים עם יצרני התבלינים ומותרות אחרים של המזרח האגדי, ובכך להתנתק מהמתווכים הערבים שהיוו מונופול סחר מאז כיבוש קונסטנטינופול בשנת 1453. הוא גם תכנן לחבור לנוצרים האבודים של אביסיניה (חבש) שנודעו כבעלי כמויות גדולות של זהב. בנוסף, רצה גם להפיץ את הנצרות לעמים חדשים. הוא לא מצא את המזרח, אך למרות זאת, קרא לעמים שפגש בשם אינדיאנים (שפרושו אנשי הודו), ומכיוון שהפליג מערבה, התייחס לאזור שמצא כ"הודו המערבית". ב-12 באוקטובר 1492, הגיע קולומבוס לראשונה לאזור הקריבי ונחת שם על אחד מאיי הבהאמה (לא ידוע על איזה מהם בדיוק).
עם זאת, חלומו על אימפרית תחנות־סחר, התמוטט לנוכח מציאות החיים בקריביים. לאינדיאנים פשוט לא היו זהב ומוצרים מסחריים אחרים עבור השוק האירופי. בסך הכל, עשה קולומבוס ארבעה מסעות חיפוש בין 1492 ל-1502, בהכשלו למצוא כמויות גדולות של זהב, נוצרים או חצרות מלכות של הח'אנים האגדיים שתוארו על ידי מרקו פולו. אחרי שנת 1499, התגלו כמויות קטנות של זהב על היספניולה, אבל עד אז, התגברו האתגרים המקומיים שניצבו בפני מושלותו, וחוסר כישוריו הבולט לנהל ולשלוט, החמיר את המצב. בחזרו לספרד בשנת 1502, הוא התאכזב אף יותר לגלות כי סמכותו הפיאודלית הנרחבת ב"עולם החדש", הלכה ונגרעה ממנו במהירות על ידי מלכיו.
ההתיישבות הראויה הראשונה שהוקמה בקריביים, החלה כשניקולאס דה אובנדו (Nicolás de Ovando) יִישֵב כ-2,500 מתיישבים ספרדים במזרח היספניולה בשנת 1502. בניגוד להתנחלויות המוקדמות של קולומבוס, הייתה קבוצה מאורגנת זו, חתך רוחב של החברה הספרדית, שהובאה מתוך כוונה לפתח את איי הודו המערבית מבחינה כלכלית ולצורך הרחבת ההשפעה הפוליטית, הדתית והשלטונית הספרדית.
מבסיס זה בסנטו דומינגו (כך נקראה המושבה החדשה), התפרסו הספרדים במהירות ברחבי האיים הקריביים ואל היבשת עצמה. ג'מייקה יושבה בשנת 1509 וטרינידד בשנה שלאחר מכן. עד לשנת 1511, ביססו עצמם חוקרי הארצות הספרדיים, הרחק עד לפלורידה. עם זאת, בקריביים המזרחיים, גילו אנשי הקאריבּ התנגדות קשה לחדירת האירופאים והמשיכו בכך עמוק לתוך המאה ה-17 ונכנעו רק במאה ה-18.
עם כיבוש מקסיקו בשנת 1519 ובעטיו גילוי הזהב שם, דעך העניין בעיבוד מרבצי הזהב הדלים באיים. יתר על כן, עד לעת זו, הצטמצמה אוכלוסיית האינדיאנים באיים במידה ניכרת, מה שיצר מחסור בעובדים לצורך העבודה במכרות ושליית פנינים. בשנת 1518, הובאו העבדים האפריקנים הראשונים אל הקריביים, כדי להקל על המחסור בכוח העבודה. עבדים אפריקנים אלה נקראו "לדינוס" (ladinos) מפני שחיו קודם לכן בספרד ודיברו את השפה הספרדית.
המבנה הניהולי הספרדי המוצלח, במהלך 132 שנות המונופול הספרדי בקריביים, היה פשוט. ברמה האימפריאלית (הקיסרית) היו שתי סוכנויות מרכזיות: "בית המסחר" (Casa de Contratación) שעסק בפיקוח על המסחר וברישוי כל הספינות המפליגות אל "איי הודו המערבית" או החוזרות מהם; והמועצה המלכותית לענייני "איי הודו המערבית" (Consejo de Indias) שעסקה בחקיקה קיסרית. ברמה המקומית, היו מושלים (אשר מונו על ידי הכתר הספרדי) שפיקחו על מועצות מקומיות. המושלים קיבלו את הכוונתם מהאודיאנסיאס (audiencias). מבנה מקביל הסדיר את פעולתם של הארגונים הדתיים. למרות ההיררכיה התאורטית וחלוקת הסמכויות הברורה, הלכה למעשה, דיווחה כל סוכנות ישירות למלך. כפי שנקבע בהוראות המקוריות שניתנו לניקולאס דה אובנדו בשנת 1502, היה "העולם החדש" עתיד להיות שמרני, מסורתי ומאוחד תחת הדת הרומית־קתולית וכן קסטיליאני וספרדי בתרבותו ולאומיותו. על מוּרִים, יהודים, מומרי דת חדשים לקתוליות, פרוטסטנטים וצוענים, נאסר בחוק, להפליג אל הקריביים, אם כי לא היה ניתן לאכוף איסור זה, והוא הופר לעִתים קרובות.
עד לשנות המאה ה-17 המוקדמות, החלו אויביה האירופאים של ספרד, שכבר לא היו מפורדים אלה מאלה (על ידי מלחמות) וחלשים פנימית, לפרוץ את גבולות היקפה של האימפריה הספרדית־אמריקאית. הצרפתים והאנגלים ייסדו מעוזי מסחר לאורך הנהרות סנט־לורנס וההדסון בצפון אמריקה. אחרי אלה, באו התיישבויות קבע במרכז חוף האוקיינוס האטלנטי (ג'יימסטאון) ובניו אינגלנד (מושבת מפרץ מסצ'וסטס - Massachusetts Bay colony).
בין השנים 1595 ל-1620, עשו האנגלים, הצרפתים וההולנדים, ניסיונות כושלים רבים להתיישב לאורך קו החוף של גויאנה בדרום אמריקה. ההולנדים הם אלה שהצליחו לבסוף, עם מושבת קבע אחת לאורך נהר האֵסֵקוּאִיבּוֹ (Esequibo) בשנת 1616, ועוד אחת בשנת 1624, לאורך נהר הבֵּרבִּיס (Berbice) השכן. כמו בצפון אמריקה, אובדן החיים הראשוני במושבות היה גבוה באופן מרתיע. בשנת 1624, התייאשו האנגלים והצרפתים, ויתרו בגויאנה ויצרו במשותף מושבה על סנט־קיטס בצפון איי ליווארד. באותו הזמן, סנט־קיטס היה מיושב רק על ידי הקאריבּ. עם היותם של הספרדים מעורבים עמוקות במלחמת שלושים השנים באירופה, היו התנאים נוחים עבור ניצול קולוניאלי וכרסום בשטח הריבונות הספרדית.
בשנת 1621, החלו ההולנדים לפעול באגרסיביות נגד הטריטוריות הספרדיות באמריקה, כולל ברזיל שהייתה באופן זמני תחת שלטון ספרד בין 1580 ל-1640. הם הצטרפו לאנגלים בהשתקעם בסנט קרואה ב-1625 ולאחר מכן תפסו את האיים הזעירים, הלא כבושים של קוראסאו, סנט אוסטטיוס, סנט מרטין וסאבא, ובכך הרחיבו את החזקותיהם משכבר בגויאנה, כמו גם לאלה שבאראיה וקומנה בחוף ונצואלה.
גם האנגלים והצרפתים החלו לפעול במהירות כדי לנצל את החולשה הספרדית באמריקה ואת מעורבות היתר שלה באירופה (ב"מלחמת שלושים השנים"). בשנת 1625, יִישְבו האנגלים את ברבדוס וניסו (נסיון כושל) לישב את טובגו. הם השתלטו על נוויס בשנת 1628 ועל אנטיגואה ומונטסראט בשנת 1632. הם הקימו מושבה בסנט לוסיה בשנת 1638, אך זו נהרסה על ידי הקאריבּ לאחר ארבע שנים. הצרפתים, תחת חסותה של "חברת איי אמריקה" (Compagnie des Îles de l'Amérique) שהוסמכה על ידי הקרדינל רישלייה ב-1635, התיישבו בהצלחה במרטיניק וגוואדלופ, תוך הנחת הבסיס להרחבה מאוחרת יותר אל סן ברתלמי, סנט מרטין, גרנדה, סנט לוסיה ומערב היספניולה (שנמסר באופן רשמי על ידי ספרד, בשנת 1697, במסגרת הסכם רייסווייק). בינתיים, משלחת שנשלחה על ידי אוליבר קרומוול בשנת 1655, השתלטה על ג'מייקה, הטריטוריה הראשונה שנכבשה מהספרדים (טרינידד, המושבה הבריטית האחרת היחידה שנלקחה מהספרדים, נפלה בשנת 1797, והבעלות עליה הועברה בשנת 1802). בעת ההיא בג'מייקה, מנתה האוכלוסייה כ-3,000 נפש, בהתחלקה שווה בשווה בין מספר הספרדים לעבדיהם - האוכלוסייה האינדיאנית נמחתה לחלוטין. על אף שג'מייקה הייתה לא יותר מנחמה מאכזבת לכישלון ניסיון ההשתלטות על אחת המושבות הגדולות, היספניולה או קובה, נשמר האי במסגרת הסכם מדריד ב-1670, ובכך, יותר מהכפיל את השטח הפוטנציאלי להתיישבות בריטית בקריביים. עד לשנת 1750, הפכה ג'מייקה לחשובה ביותר מכל המושבות הקריביות הבריטיות, בהאפילה אף על ברבדוס בחשיבותה הכלכלית.
התקופה הקולוניאלית
המתיישבים האירופאים הראשונים בקריביים, ניסו לשחזר את החברות העירוניות האירופיות שלהם. במובן זה, מטרותיהם והשקפת עולמם, לא היו שונות מאלו של המתיישבים על יבשת צפון אמריקה. בעלי המטעים הקריביים, החלו כאיכרים חוואים. הם טיפחו את היבול העיקרי - הטבק, בדומה לעמיתיהם בווירג'יניה ובמרילנד. הם הביאו איתם את מערכת המשפט, מוסדות פוליטיים, יחידות מנהליות ומוסדות דת. מוסדות אלה שרדו במשך זמן רב מאוד, אבל ההקשר החברתי האזורי שאליו הוכנסו, השתנה במהירות על ידי הזמן והנסיבות. ניסיונות לשחזר את המיקרוקוסמוס האירופאי, נזנחו בהדרגה לטובת שורה של חברות מטעים הפועלות באמצעות כפייה ועבדות, כדי לייצר כמויות גדולות של מצרכים טרופיים עבור השוק האירופאי.
התפתחות "חברת מטעי הסוכר" (סביב אמצע המאה ה-17), המבוססת על עבודת כפייה ושעבוד, הייתה נקודת מפנה חשובה בתולדות הקריביים. זו הובאה לעולם לראשונה על ידי ההולנדים, כאשר אלה גורשו מברזיל בשנת 1640, באותה התקופה שכלכלת החקלאות האנגלית העצמאית, המבוססת בעיקר על גידול טבק, עמדה בפני משבר חמור. טבק הקריביים לא יכול היה להתחרות באיכות ולא בכמות עם זה שיוצר במושבות המרכז־אטלנטיות (באמריקה הצפונית). בהיות חקלאות הטבק, הבסיס לכלכלה, אִיֵים סופה על יכולת הקיום הכלכלית של האיים. כתוצאה מכך, החלו המושבות לאבד אוכלוסייה לטובת היבשת. גאולה כלכלית הגיעה ממה שנקרא בספרות ההיסטורית, "מהפכות הסוכר" של הקריביים, סדרה של שינויים הקשורים זה בזה ששינו את החקלאות כולה, את הדמוגרפיה, החברה והתרבות של הקריביים, ובכך שינו את החשיבות הפוליטית והכלכלית של האזור.
במונחים של חקלאות, עברו האיים שינוי מחוות חקלאיות קטנות לייצוּר יבולי טבק וכותנה (בעזרת עבודתם של מספר משרתים ועבדים) למטעים גדולים הדורשים מרחבי קרקעות והוצאת הון עצום, כדי ליצור שדות קני סוכר ומפעלים. הסוכר, שהפך לפופולרי יותר ויותר בשוק האירופאי במהלך המאה ה-17, סיפק איזון כדאי ביחס שבין נפחו לערכו, יחס בעל חשיבות רבה בזמנים ההם של ספינות מפרש קטנות יחסית ומסעות ימיים ארוכים ומפרכים. לפיכך, ההסבה לסוכר, שינתה את דפוס בעלות הקרקעות באיים.
מהפכות הסוכר והעבדות
מהפכות הסוכר היו, גם הסיבה וגם התוצאה של המהפכה הדמוגרפית בקריביים. ייצור הסוכר דרש אספקת כוח עבודה רב יותר ממה שהיה זמין באמצעות יבוא עובדים אירופאים ואספקה בילתי סדירה של עבדים אפריקאים. בתחילה, סיפקו ההולנדים את העבדים, וכן את האשראי, ההון, המומחיות הטכנולוגית והסדרי השיווק. לאחר השבת המלוכה האנגלית בשנת 1660, השקיעו המלך וחברים אחרים במשפחת המלוכה, ב"חברה למסחר הרפתקני מלכותי לאפריקה" (Company of Royal Adventurers Trading to Africa) שהוסמכה (בשנת 1663) לעסוק בסחר האפריקאי הרווחי של עבדים ואספקתם למושבות האנגליות. לאחר מכן, בשנת 1672, ירשה והחליפה אותה "חברת אפריקה המלכותית" (Royal Africa Company), אך ההיצע עדיין לא הצליח לענות על הביקוש לעבדים, ולכן נכנסו למסחר העבדים הטראנס אטלנטי, מגוון רחב של סוחרים פרטיים.
בין השנים 1518 ל-1870, הביא סחר העבדים הטראנס־אטלנטי לכך ששיעור אוכלוסיית העבדים האפריקאים, בכלל האוכלוסייה הקריבית, היה הגדול והמשמעותי ביותר. בעת שגידול קנה הסוכר גדל והתפשט מאי לאי (וגם אל יבשת אמריקה השכנה), הובאו עוד ועוד אפריקאים כדי להחליף את אלה שמתו במהירות ובקלות, תחת הדרישות המחמירות של העבודה במטעים, בתי החרושת לסוכר והמכרות. רכישת והובלת אפריקאים אל העולם החדש, הפכו לעסק גדול ורווחי ביותר. מטיפטוף צנוע בשנות המאה ה-16 המוקדמות, עלה יבוא העבדים בשיעור שנתי של כ-2,000 בשנת 1600; 13,000 בשנת 1700; ו-55,000 בשנת 1810. בין השנים 1811 ל-1870, יובאו כ-32,000 עבדים בשנה. כמו כל מסחר, ירדה ועלתה הפעילות לסירוגין ובאופן חד ומשמעותי, בהיותה מושפעת מגורמי השוק הרגילים כהיצע וביקוש, כמו גם מהפרעות חריגות ובלתי צפויות (לעִתים קרובות) כגון מלחמה בינלאומית.
המאה ה-18, יִיצגה את שיאה של מערכת העבדות, ועוד לפני סיום המאה, ניכרו והיו ברורים סימני מוֹת מערכת זו. כ-60% מכלל האפריקאים שהובאו כעבדים לעולם החדש, הגיעו בין 1700 ל-1810, פרק הזמן שבמהלכו ג'מייקה, ברבדוס ואיי ליווארד הגיעו לשיא כמפיקי סוכר. תנועות נגד העבדות, החלו צצות בבריטניה וצרפת, בהשתמשן בטיעונים חילוניים ורציונליים של הנאורות (התנועה האינטלקטואלית שמרכזה היה בצרפת במאה ה-18) כדי לערער את הבסיס המוסרי והחוקי של העבדות. ניצחון מוסרי משמעותי הושג, כאשר נשיא בית המשפט העליון הבריטי, לורד מנספילד, פסק בשנת 1772 שהעבדות היא בלתי חוקית בבריטניה, ובכך שיחרר שם כ-15,000 עבדים וגם סיים במפתיע את הנוהג הראוותני של אדונים המלוּוים על ידי עבדיהם השחורים, לכל מקום ברחבי הממלכה. בפרלמנט הבריטי, התחזקו הקולות נגד העבדות עד שבסופו של דבר, עברה הצעת חוק לביטול סחר העבדים, בשני בתי הפרלמנט, בשנת 1807. הבריטים, בהיותם מובילי העבדים העיקריים ולאחר שביטלו את המסחר בעצמם, יצאו במרץ לרפות את ידיהן של מדינות אחרות מלהמשיך במסחר. ביטול סחר העבדים על ידי הבריטים, היווה מכה קשה למערכת העבדים בקריביים, שממנה לא הייתה יכולה להתאושש.
לפני תום סחר העבדים, קלט האזור הקריבי כ-47% מכלל 10 מיליון העבדים האפריקאים שהובאו לאמריקות. מתוך מספר זה, כ-17% הגיעו אל האיים הקריביים הבריטיים. על אף שקבוצות האוכלוסייה הלבנות שימרו את מעמדן החברתי הנַעֲלֶה, הן הפכו למיעוט מספרי בכל האיים. בשנות המאה ה-19 המוקדמות, פחות מ-5% מכלל האוכלוסייה של ג'מייקה, גרנדה, נוויס, סנט־וינסנט, וטובגו היו לבנים, ופחות מ-10% מהאוכלוסייה של אנגווילה, מונטסראט, סנט־קיטס, סנט־לוסיה, ואיי הבתולה. רק באיי הבהאמה, ברבדוס וטרינידד, היו הלבנים יותר מ-10% מכלל האוכלוסייה. בניגוד והמחשה חדה להיקף העבדות, הייתה טרינידד המושבה היחידה בקריביים הבריטים, שבה היו משועבדים, פחות מ-80% מאוכלוסייתה. הסוכר והעבדות, הם שנתנו לאזור הקריביים, אוכלוסייה שהיא אפריקאית בעיקרה.
למהפכה דמוגרפית זו, היו השלכות חברתיות חשובות. במקום להיות קבוצה אתנית הומוגנית באופן יחסי, המחולקת לקטגוריות על פי קריטריונים כלכליים, היו בחברה הקריבית, חלוקות חופפות מורכבות לפי מעמד וקאסטה. שלוש החלוקות הבסיסיות היו: אנשים "לבנים חופשיים", אנשים "לא לבנים חופשיים", ועבדים.
הלבנים חולקו לפי קווי מעמד המבוססים על עושר. במושבות הבריטיות, הם נקראו "לבנים נַעֲלִים" (principal whites) ו"לבנים עניים". במציאות למעשה, נוצרו שלוש דרגות. בראש, ביוצרן אליטה, היו משפחות בעלות עבדים ומטעים מצליחים. הבאים בדרגה, היו הסוחרים, אנשי המנהל ואנשי מקצוע כגון רופאים ואנשי כמורה, אשר היו במעמדם החברתי, רק כפסע מבעלי המטעים הגדולים.
בתחתית דרגות הלבנים, באו אלה שנקראו "לבנים עניים". קבוצה זו כללה חקלאים קטנים עצמאיים, משרתים, עובדים קשי יום, וכל אנשי השרות, משוטרים ועד נפחים, כמו גם מגוון "ספיחים" ללא תפקיד מוגדר, שנוכחותם נדרשה על פי "חוקי הכשל" (Deficiency Laws). היו אלה חוקים שנועדו לשמור על מספר מינימלי של לבנים בכל מטע, כדי לעמוד על המשמר מפני מרידות עבדים. חוק מסוים כזה בג'מייקה, משנת 1703, קבע כי חייב להיות אדם לבן אחד על כל 10 עבדים, עד ל-20 העבדים הראשונים, ואחד עבור כל 20 עבדים שלאחר מכן. החוק שונה בשנת 1720, בהעלותו את היחס (פחות לבנים) ובהורידו את הקנסות על אי הציות לחוק. אולם נראה היה שבעלי המטעים היו יותר מוכנים לשלם קנסות על אי ציות מאשר לגייס ולהחזיק משרתים "לבנים", כך שהחוק התנוון לכדי אמצעי הכנסה פשוט נוסף, עבור המדינה. מצב זה היה נכון בכל רחבי האיים הבריטיים במאה ה-18.
ללא קשר לדרג או מעמד, צבע העור נתן לכל אדם ממוצא אירופאי, מעמד מיוחס בתוך חברת המטעים. חשיבות הגזע וצבע העור היוו שוני משמעותי מן הנורמות של החברה האירופאית הטיפוסית והדגישו את הבידול והשוני בין החברה "בבית" וזו שמעבר לים בניכר.
לכל אחת מחברות העבדים במושבות, הייתה קבוצת ביניים שכונתה "אנשים צבעוניים חופשיים" (free persons of color), מעמד שנוי במחלוקת המורכב מאפריקאים ומעורבי גזע. קבוצה זו, מקורה בנישואי תערובת וזיווגים של אדונים אירופאים ועבדיהם האפריקאים. עד למאה ה-19, היה ניתן לחלק את הקבוצה לשחורים שהרוויחו את החופש שלהם או היו צאצאיהם של עבדים; ומעורבים או מולאטים, שהיו צאצאיהם של התחברויות בין אירופאים ושאינם אירופאים. עד לעת ביטול העבדות במושבות הקריביות בשנת 1833, יִיצגה האוכלוסייה ההטרוגנית החופשית הלא לבנה, כ-10% מכלל האוכלוסייה של ג'מייקה, 12% מהאוכלוסייה של ברבדוס, וכ-20% מכלל האוכלוסייה של טרינידד. מספר לא קטן מה"לא לבנים החופשיים" האלה, היה חופשי כבר במשך דורות, וחלקו אף במשך מאות שנים, ויצר נישה בחברות המקומיות כסוחרים מצליחים, בעלי מטעים, אנשי מקצוע, ואף בעלי עבדים.
בכל האיים הקריביים הבריטים, באוכלוסיית ה"לא לבנים החופשיים", באו לידי ביטוי מספר מאפיינים משותפים. הם היו בעיקר נשים, עירוניות בעיקר, ונבדלות באופן ברור מן העבדים, הן על ידי החוק והן על ידי הנוֹהַג הלא רשמי. אף על פי שמספר הנשים הבוגרות, עלה על מספר הגברים, נטתה אוכלוסיית ה"לא לבנים החופשיים" להיות הַיותר מאוזנת מבחינה מגדרית כוללת, והייתה הקבוצה היחידה שגדלה והתרבתה בעקביות, במושבות הבריטיות בתקופת סחר העבדים. יתר על כן, ה"לא לבנים החופשיים" היו עירוניים באופן מובהק, למעט טרינידד שבה חיו "לא לבנים חופשיים" בקהילות כפריות באותה מידה שחיו בערים.
אוכלוסיית ה"לא לבנים החופשיים" ניצבה בפני תחרות מצד שני קצוות הספקטרום הכלכלי. בקצה התחתון של הסולם הכלכלי, נאלצו להתחרות עם פועלים עבדים, שעבדו לעִתים קרובות קשה מאוד ותוך יסורים, כדי להשיג מספיק כסף לרכישת החופש שלהם ובכך להצטרף לקבוצת החופשיים. בקצה העליון, הם התחרו עם הפועלים המיומנים, אנשי המסחר, ומגזר השירותים המיומן למחצה של המעמדות הנמוכים ה"לבנים". ה"לבנים" השתמשו לעִתים קרובות בכוחם הפוליטי, או במקרים מסוימים, ביכולת הגישה שלהם אל כוח פוליטי בבריטניה, כדי להגביל את ה"לא לבנים החופשיים" ככל האפשר. חוקי הפליית התנהגות, לבוש ומגורים, מניעה מעיסוק במקצועות מסוימים, הגבלת ירושה חומרית, ואפילו מניעת העברת שם המשפחה לצאצאיהם, היו נפוצים בכל רחבי האיים הקריביים. אולם בעת ביטול העבדות, החלו ה"לא לבנים החופשיים" קוראים תיגר באגרסיביות, על ההגמוניה הפוליטית של ה"לבנים", והצלחותיהם היו חשובות מאוד בחברה הקריבית הבריטית, שהתפתחה כתוצאה מכך.
החברוֹת הקריביות שלאחר ביטול העבדות
נקודת המפנה הגדולה השנייה בתולדות הקריביים, נבעה מביטול העבדות במאה ה-19. בקריביים הבריטיים, היא התרחשה בין 1833 (כאשר הועבר החוק לביטול העבדות בקריביים) ל-1838, כאשר "מערכת־החניכוּת" התמוטטה בטרם עת. מערכת־החניכוּת (Apprenticeship System) נועדה להקל על המעבר מעבדות לחירות על ידי אילוץ העבדים־לשעבר להישאר במטעים שבהם עבדו, למשך שש שנים נוספות. המטרה העיקרית שלה הייתה מניעת נטישה מיידית בקנה מידה גדול, של אחוזות ומטעים על ידי העובדים, אם כי במקביל, למרבה האירוניה האכזרית, היו אלה האדונים ולא עבדיהם, אשר להם הוענקו פיצויים על אובדן "רכושם" (ב"רכושם", הכוונה היא לעבדיהם). המערכת הוכחה כמסורבלת מכדי לנהלה והופסקה בטרם עת בשנת 1838. ברבדוס ואנטיגואה, ביטלו את העבדות בשנת 1834 ללא הפעלת מערכת־חניכוּת.
ביטול העבדות היה קשה למושבות, אשר נאלצו להסתגל לקבוצות־רוב של אזרחים חדשים בתוכן. כאלה שלא ניתן היה עוד למנוע מהם זכויות אזרח, שזה עתה הורחבו בעל כורחו ולמורת רוחו של המיעוט ה"לבן" המיוחס. הרחבת זכויות אזרח אלו, לא התרחשה בקלות ולא בחינניות הושגה, וזאת היות שהמערכות הפוליטיות והשלטוניות היו קיימות כבר במשך מאות שנים, כמכשירה הבלעדי של אליטת בעלי הקרקעות הקטנה והלבנה, שחבריה היו מאוימים כעת, על ידי ההסרה של מעמדם המועדף. מעל לכל, נוצרו קשיים כלכליים. מחירי הסוכר נפלו, ויצרני הודו־המערבית החלו עומדים בפני תחרות קשה, לא רק מצד יצרנים אחרים באימפריה הבריטית (כמו הודו, דרום אפריקה ואוסטרליה, וכן יצרני סוכר שאינם מתוך האימפריה, כמו קובה וברזיל) אלא גם מצד יצרני סוכר הסלק באירופה ובארצות הברית. ירידת המחירים התרחשה בד בבד עם עליית עלויות העבודה, מצב שסוּבך אף יותר, בשל הצורך המיידי להתייחס לעבדים־לשעבר, כפועלים בשכר המסוגלים ורוצים להתמקח על שכרם.
כדי להקל על קשיי העבודה, עוּדדוּ המועצות המקומיות לייבא פועלים חופשיים מהודו, סין ואפריקה, תחת חוזי התקשרות. מלבד המצב, שבו היה לפועלים אסייתים אלה, טווח זמן מוגדר מבחינה חוקית כנותני שרות (על פי החוזה איתם) והובטח להם שכר, הם קיבלו את אותו היחס שקיבלו העבדים האפריקאים שאותם החליפו חלקית בשדות ובבתי החרושת. בין השנים 1838 ל-1917, כמעט חצי מיליון הודים (מהודו הבריטית) באו לעבוד במטעי הסוכר של איי הודו המערביים הבריטיים. טרינידד ייבאה 145,000; ג'מייקה 21,500; גרנדה 2,570; סנט וינסנט 1,820; וסנט לוסיה 1,550. בין השנים 1853 ל-1879, ייבאה גויאנה הבריטית יותר מ-14,000 עובדים סינים, שמקצתם הלכו למושבות האחרות. בין השנים 1841 ל-1867, כ-32,000 עובדים אפריקאים בחוזה התקשרות, הגיעו לאיי הודו המערביים הבריטיים, ורובם הלכו לג'מייקה ולגויאנה הבריטית. עם פוליטיקאים חשובים, כראש הממשלה הבריטי ויליאם גלאדסטון, כבעלי אחוזות ומטעי סוכר, תפסה גויאנה הבריטית (שנוהלה ישירות על ידי הכתר הבריטי) מקום בעל חשיבות גדולה מאוד בקריביים.
הבאת העובדים בחוזי ההתקשרות, לא פתרה את הבעיות של המטעים ושל הממשלות המקומיות בקריביים במהלך המאה ה-19, אך איפשרה למטעי הסוכר לעמוד בקשיי המעבר מעבודת הכפייה לעובדים בשכר. המהגרים החדשים הפכו את התרבות, הכלכלה, ואת החברוֹת לפלורַלִיסטיות. ההודים הציגו לאזור את האורז והגבירו את הייצור המקומי של הקקאו וכן את גידול יבולי האדמה (פקעות, פירות וירקות). על אף שמספר מסוים של הודים המירו בסופו של דבר את דתם לנצרות והתחתנו עם קבוצות אתניות אחרות, רובם נשארו נאמנים לאמונות ההינדואיזם והאסלאם המקוריות שלהם, בהוסיפם מקדשים ומסגדים לאדריכלות הדתית בטריטוריות. הסינים עברו לעסוק במסחר המקומי, וכן, עד תחילת המאה ה-20, בהפעלת חנויות מכולת סיניות ומסעדות סיניות, שהפכו דבר נפוץ ושגרתי בכל המושבות.
אמנסיפצית העבדים, היוותה את הזרז לעלייתה והתחזקותה של האיכרות האנרגטית והדינמית בכל רחבי האזור הקריבי. חלק גדול מהעבדים־לשעבר, התיישבו בכפרים חופשיים, ביוצרם לעִתים קרובות, קואופרטיבים לקניית אחוזות סוכר פושטות רגל או נטושות. היכן שחָסַר להם ההון לקניה, פלשו ותפסו אדמות ריקות והמשיכו בגידולם של רבים מיבולי המזון שבעלי המטעים ה"לבנים" והממשלה הקולוניאלית, יִיצאו במהלך ימי העבדות.
הכפרים, על אף היותם עצמאיים לרוב, היוו מאגר כוח אדם פוטנציאלי שניתן היה למושכו לעבוד במטעים (תחת חוזה ובשכר). צמיחת הכפרים החופשיים, מיד לאחר שחרור העבדים, היה מדהים. בג'מייקה, מספר בעלי הנכסים השחורים החופשיים, גדל מ-2,014 בשנת 1838 ליותר מ-7,800 בשנת 1840, וליותר מ-50,000 בשנת 1859. בברבדוס, שם הייתה הקרקע מועטה יותר ומחיריה גבוהים יותר, בעלי נכסים של פחות מ-20 דונם כל אחד, גדלו במספרם מ-1,110 בשנת 1844 ל-3,537 בשנת 1859. בסנט וינסנט, 8,209 בני אדם בנו את בתיהם בעצמם, קנו והחלו מעבדים יותר מ-50,000 דונם בין השנים 1838 ל-1857. באנטיגואה, הוקמו בין 1833 ל-1858, 67 כפרים חופשיים שבהם 5,187 בתים ו-15,644 תושבים. הכפרים החופשיים יִיצרו יבולים חדשים כגון אגוזי קוקוס, אורז, בננות, שורש־החץ, דבש ושעוות דבורים, כמו גם גידולי מטעים מוכרים של קנה־סוכר, קפה, טבק, קקאו, לימון ליים, וגידולי אדמה.
איי וינדווארד וברבדוס
איי וינדווארד (Windward Islands) כוללים (לפי מוסכמות בריטיות ואמריקאיות) את דומיניקה, סנט לוסיה, סנט וינסנט והגרנדינים, וגרנדה. המונח וינדווארד מתוארך למאה ה-18, לזמנים שבהם ספינות בריטיות, שהפליגו לג'מייקה, עקבו אחרי מעבר רוחות הסחר ועצרו באיים שלאורך הדרך.
לאומות שבאיים אלה, היו מערכות פוליטיות וכלכליות דומות מאוד בשנות השמונים המאוחרות (של המאה ה-20). למרות הַקְבָּלוֹת אלו, היו איי וינדווארד הרבה יותר הטרוגניים מאשר איים אחרים בהתקבצויות חבר העמים הקריבי הבריטי. ההבדלים והשוֹנוּת הרַבָּה, הם שמנעו את הקמתה של ממשלה משותפת במאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, בדומה לקווים מנחים שהוּתווּ באיי ליווארד.
המורשת הצרפתית יִיחדה את איי וינדווארד משכניהם שבחבר העמים הקריבי הבריטי. הצרפתים הקימו התיישבויות קבע על ארבעת האיים בשנות המאה ה-17 ושלטו בהם עד לתפיסתם על ידי הבריטים בשנות השישים של המאה ה-18. גם לאחר השתלטות הבריטים, המשיכה צרפת להתחרות עם בריטניה על הסמכות והשליטה באיי וינדווארד, בהצליחה להשיב את שליטתה בסנט לוסיה (למשל) בכמה הזדמנויות. צרפת לא וויתרה על תביעתה על סנט לוסיה, עד לשנת 1815.
החל מראשית שנות השלושים של המאה ה-19 (1830 והלאה), היו איי וינדווארד וטובגו, לכאורה, תחת סמכותו של מושל ברבדוס. אך עם זאת בפועל, ממלאי מקומו של המושל בכל אי ואי, קיימו אוטונומיה ניכרת. בשנת 1875, ניסה מושל ברבדוס ליישם הצעה בריטית הקוראת לייסוּד קונפדרציה של איי וינדווארד. מחשש לאובדן עצמאותם הפוליטית והפיננסית, הביסו בעלי המטעים הברבדיים בהצלחה, את הניסיון ליישום הצעה זו. בשנת 1885, פרשה ברבדוס ממשלת איי וינדווארד, בהשאירה את סנט לוסיה, סנט וינסנט וגרנדה עם מושל סמלי (דומיניקה פרשה כבר קודם לכן). בשנת 1940, התאחדה דומיניקה חזרה עם איי וינדווארד, לאחר היותה חברה מסויגת ב"פדרציית איי ליווארד" במשך 70 השנים שלפני כן. המבנה הפוליטי החלש של איי וינדווארד, שרד עד לשנת 1956; החברות בו, נקלטו בשנה שלאחר מכן ב"פדרציית איי הודו המערבית" הכושלת.
האומות העצמאיות החדשות של איי וינדווארד, חַלקוּ דפוסים פוליטיים וכלכליים משותפים. כולן היו מונרכיות חוקתיות בעלות מערכת פרלמנטרית ממשלתית הבנויה על פי "מודל ווסטמיניסטר" (מערכת פרלמנטרית דמוקרטית בריטית). לכל אחת ממדינות האיים, סנט וינסנט והגרנדינים, סנט לוסיה, וגרנדה, הייתה רשות מחוקקת בעלת שני בתים שהייתה מורכבת מבית נבחרים וסנאט בילתי־נבחר. ראש הממשלה היה מנהיג המפלגה שהחזיקה ברוב מושבי בית הנבחרים. דפוס זה היה דומה בדומיניקה, פרט לכך שחברי בית הנבחרים והסנאט, השתייכו למוסד חד־ביתי ללא הפרדה. החקלאות הייתה המרכיב המוביל בתוצר המקומי הגולמי עבור כל אחד מהאיים. במקרה של גרנדה לעומת זאת, החליפה התיירות את החקלאות כגורם ההכנסה העיקרי של מטבע החוץ באמצע שנות ה-80 (של המאה ה-20). בכל איי וינדווארד, היו רמות גבוהות של אבטלה והגירה.
בשנות ה-80 המאוחרות (של המאה ה-20), לאחר עשור סוער, נשאר הביטחון הלאומי שיקול חשוב בעבור מנהיגי איי וינדווארד. הפלת ממשלת גרנדה בשנת 1979 והחלפתה על ידי "הממשלה המהפכנית העממית" (PRG), התפיסה הזמנית של האי יוניון בגרנדינים באותה השנה, ניסיון ההפיכה בדומיניקה בשנת 1981, וההתנקשות במנהיג "הממשלה המהפכנית העממית" בשנת 1983, היממו את אוכלוסיית איי וינדווארד. אירועים אלו הובילו ליצירת יחידות דמוי־צבאיות לשירותים מיוחדים, בתוך כל אחד מהארגונים המשטרתיים הלאומיים. במקביל עם זאת, המשיכו המנהיגים המקומיים, בדרך כלל, להתנגד להקמת צבא אזורי, מחשש שמוסד שכזה (כלומר הצבא), עלול לסכן את הדמוקרטיה.
למרות קשרי המאה ה-19 אל איי וינדווארד, הייתה ברבדוס נבדלת ושונה במספר דרכים משכנותיה. ברבדוס נחשבה לאומה הבריטית ביותר בקֶרֶב חבר העמים הקריבי הבריטי, והיוותה את התממשות השליטה הבלתי מעורערת שיושמה על ידי הבריטים משנת 1625 ועד למתן העצמאות בשנת 1966. הבסיס הכלכלי היה שונה מרוב מדינות איי וינדווארד; התיירות החליפה את החקלאות כגורם ההכנסה העיקרי של מטבע החוץ בשנות ה-70 (של המאה ה-20). ברבדוס נבדלה משכנותיה, גם על ידי אחזקת צבא סדיר. המבנה הפוליטי של ברבדוס, לעומת זאת, היה זהה לזה שבסנט לוסיה, סנט וינסנט והגרנדינים, וגרנדה.
איי ליווארד
בדומה לשאר האיים הקריביים המבודדים, התגלו איי ליווארד (Leeward islands) ונקראו בשמם על ידי הספרדים, רק כדי שהבריטים והצרפתים יקראו תיגר על שליטת הספרדים ויכבשו אותם. המונח ליווארד נגזר מכיוון המסלול שעשו רוב ספינות המפרש, בהפליגן מבריטניה לקריביים. בהיותן מוּנעות על ידי רוחות הסחר מכיוון צפון מזרח (מיקום בריטניה) לדרום מערב (מיקום הקריביים), נתקלו הספינות (בדרך כלל) בברבדוס, האי הראשון שנמצא הכי במַעֲלֶה כיוון הרוח, כנמל ההתייצבות הראשון במסלולן עם הגעתן לאזור. אחרי התקדמות דרך האיים שהם הכי במַעֲלֶה־הרוח (בכיוון התקדמות כללי מדרום לצפון), השלימו הספינות את הפלגתן בהגיען אל האיים הנימצאים הכי במוֹרָד־הרוח - מונטסראט, אנטיגואה, ברבודה, סנט־קיטס, נוויס, אנגווילה ואיי הבתולה, בין עוד אחרים (איים אלה שבמוֹרָד־הרוח הם למעשה הצפוניים יותר).
מבחינה היסטורית, תולדותיהם של איי ליווארד ואיי וינדווארד, פנו לדרכים נפרדות במקצת, על אף הקשר הקולוניאלי המשותף להם. איי ליווארד יושבו מוקדם יותר ולכן לא היו (עם חריגותו האפשרית של סנט־קיטס מהכלל) תחת מחלוקת קשה כפי שהיו איי וינדווארד. כתוצאה מכך, תקופת השלטון הבריטי הרציף באיי ליווארד, הייתה ארוכה יותר. מורשת אחת של מצב זה מתבטאת בהיעדר שפות קריאליות מושפעות־צרפתית בקרב תושבי איי ליווארד.
כְּישוּת פוליטית, עברו איי ליווארד שתי תקופות פדרליות ממושכות במהלך התקופה הקולוניאלית. הראשונה שבהן, "ממשלת איי ליווארד הקריביים", הוקמה בשנת 1671 ואיחדה את האיים תחת פיקוחו של מושל בריטי. במשך תקופה קצרה בין השנים 1806 ל-1832, חולקה התקבצות זו לשתי ממשלות נפרדות. בשנת 1871 הפכו הטריטוריות דומיניקה, איי הבתולה הבריטיים, מונטסראט, סנט־קיטס, נוויס, אנגווילה ואנטיגואה (יחד עם ברבודה ורדונדה) ל"פדרציית איי ליווארד". פרט לדומיניקה, שפרשה בשנת 1940, נותרו איים אלה מאוחדים עד לפירוק הפדרציה על ידי הבריטים בשנת 1956. לאחר תקופה קצרה שבה נוהלו האיים כמושבות נפרדות, נקלטו חברותיה לשעבר של "פדרציית איי ליווארד", לתוך "פדרציית איי הודו המערבית" בשנת 1958. האיים קיבלו מעמד של מדינות־עמיתות בשנת 1967, חמש שנים לאחר פירוקה של "פדרציית איי הודו המערבית". עד לסוף שנת 1983, קיבלו כל שטחי החסות והתלות (למעט אנגווילה, מונטסראט ואיי הבתולה הבריטיים) עצמאות מלאה.
תופעה אחת שכורכת יחדיו את שתי התקבצויות האיים (איי ליווארד ואיי וינדווארד) במובן הפוליטי ואולי אף הפסיכולוגי והסוציולוגי היא "תסביך האי הקטן", מצב בו סובלים תושבי האיים הקטנים מתחושת נחיתות כללית אל מול וביחס לתושבי האיים הגדולים (כגון ג'מייקה, ו"טרינידד וטובגו"). לפי חוקרים של אזור הקריביים, מצב זה הוא הסיבה לכישלונה של "פדרציית איי הודו המערבית" וניסיונות אחרים, אף פחות מוצלחים, לאיחוד. חוקרים אחרים נעצו את הסיבה לכישלון האיחוד בהגירה מהאיים הקטנים יותר לאיים הגדולים, על אף כי דפוסי הגירה אלה, מתאימים יותר לְבְּחִינָה מהיבט כלכלי מאשר סוציולוגי או פסיכולוגי.
איי ליווארד חלקו בדרך כלל, דפוס פיתוח כלכלי דומה. מערכת המטעים, שאופיינה על ידי ייצור של מוצר ייצוא עיקרי אחד או שניים ואשר הוחזקה לעיתים קרובות על ידי בעלים שלא התגוררו במקום, הייתה מורשת נוספת של השליטה הבריטית המתמשכת באיים. המערכת הפיקה בעיקר סוכר עבור בריטניה. תוצרי הלוואי שלה היו סכסוכי עבודה, תלישות והעדר מולדת, הגירה ועוני, שהיו מנת חלקם של העובדים. כך ניהיה שאיגודי העובדים הפכו לכלים הראשונים לצורך ההתבטאות הפוליטית של ההמונים באיים. המפלגות הפוליטיות שצמחו מתוך ההתאחדויות, הפכו שליטות בממשלות איי ליווארד, במיוחד לאחר מתן זכות הצבעה מקיפה לכל הבגירים, בשנת 1951. אף על פי שעצמתן של מפלגות הפועלים פחתה בסופו של דבר על ידי פלגנות ועלייתן של קבוצות אופוזיציה מהמעמד הבינוני (במיוחד בסנט־קיטס ובנוויס), שרדה השפעתן הפוליטית.
היבט פוליטי אחד בולט של איי ליווארד הוא שכיחות גבוהה של מדינות מרובות איים - "אנטיגואה וברבודה", "סנט־קיטס ונוויס", אנגווילה, ואיי הבתולה הבריטיים. התאגדויות מעין אלו, יותר מעוּדדו על ידי הבריטים אשר חשבו להגביר את יכולת הקיום הכלכלית והפוליטית של מדינות קטנות אלו על ידי הרחבת בסיסיהן היצרני והאלקטורלי. הבריטים לא לקחו בחשבון במידה מספקת את "תסביך האי הקטן", ועם זאת, את הטינה והכעס שנוצרו בקרב תושבי האיים הקטנים. כך קרה שהתאגדויות של שותפים לא שווים בדרגה ובגודל, קידמו תסיסה ואי שקט יותר מאשר אחדות, במיוחד במקרה של אנגווילה. בסופו של דבר, גישה חיובית יותר לשאלה של פדרציה מרובת איים, המבוססת על רעיון של אוטונומיה מוגברת ומובטחת לאיים הקטנים, יושמה ב"אנטיגואה וברבודה", ו"סנט־קיטס ונוויס".
האיים הצפוניים
האיים הצפוניים (כלומר שלוש הקבוצות: איי בהאמה, איי טרקס וקייקוס ואיי קיימן) ממוקמים בצפון האגן הקריבי. שתי הקבוצות איי בהאמה ואיי טרקס וקייקוס, משתייכות לארכיפלג איי הבהאמה המשתרע דרום־מזרחית לפלורידה. איי קיימן ממוקמים דרומית לקובה וצפון־מערבית לג'מייקה.
לשלוש הקבוצות האלו, היסטוריה התפתחותית דומה. גילוי היבשה הראשון של אדם אירופאי בעולם החדש, התממש בנחיתה על אחד מאיי הבהאמה ב-12 באוקטובר 1492, על ידי כריסטופר קולומבוס. לא ידוע בדיוק על איזה מהם. את איי קיימן, גילה כריסטופר קולומבוס במסעו השלישי, בשנת 1503. על אף שקיימות טענות שפונסה דה ליאון הוא אשר גילה את איי טרקס וקייקוס בשנת 1512, עדיין ישנם היסטוריונים הטוענים מנגד כי הראשון לנחות על איים אלו היה כריסטופר קולומבוס במסעו הראשון בשנת 1492.
האיים הצפוניים חַלקוּ קשרים מדיניים משותפים בזמנים שונים במהלך המאות ה-19 וה-20. טרקס וקייקוס היו חלק מאיי הבהאמה במחציתה הראשונה של המאה ה-19. עד למחציתה השנייה של המאה ה-19, היו טרקס וקייקוס וכן איי קיימן, שטחי תלות וחסות של ג'מייקה ונשארו כך עד לעצמאותה של זו בשנת 1962, אז הפכו שתי קבוצות האיים למושבות בריטיות נפרדות. איי בהאמה, אשר הפכו למושבה בריטית באמצע המאה ה-17, השיגו עצמאות כאומה ריבונית בשנת 1973. בשנות ה-80 המאוחרות (של המאה ה-20), החליטו שלוש הקבוצות להמשיך ולהחזיק במעמדן כחברות בחבר העמים הבריטי.
איי הבהאמה מגמדים, הן את איי קיימן והן את איי טרקס וקייקוס, בגודל השטח, האוכלוסייה והתוצר המקומי הגולמי. למרות ההבדלים ביניהן, היו לשלוש החֲבָרוֹת האלו, כמה מאפיינים חברתיים וכלכליים משותפים ודומים, בשנות ה-80 המאוחרות (של המאה ה-20). התיירות והשירותים הפיננסיים היוו מרכיב מרכזי של הכלכלות המקומיות בכל שלוש קבוצות האיים. הכלכלות של בהאמה וקיימן, התפתחו במיוחד בשני מגזרים אלה, כתוצאה מכך התקיימה הכנסה־לנפש גבוהה יחסית עבור האזור בפרט, ועבור מדינות מתפתחות בכלל. הכלכלה של טרקס וקייקוס, חָסְרָה את התשתית הדרושה כדי לנצל את הפעילויות הללו במלואן; למרות זאת, נוסדו בהתמדה מגזרי שירותים תיירותיים ופיננסיים חשובים באמצע שנות ה-80, בעזרתן של השקעות בריטיות.
לבסוף, בשנות ה-80, הושפעו שלוש קבוצות האיים על ידי הסחר בסמים. הן איי הבהאמה והן איי טרקס וקייקוס, הפכו לנקודות מעבר לסוחרי סמים מדרום אמריקה; בנוסף, חוו שתי החֲבָרוֹת הללו, משברים חברתיים ופוליטיים קשים שנבעו משחיתות קשורת סמים.
התפתחויות חברתיות וכלכליות
חינוך
טרם חלוף מחצית המאה ה-19, היה החינוך ברחבי הקריביים הבריטיים, מורכב משלושה סוגים: חינוך בחו"ל המבוסס על יוזמה פרטית; חינוך באיים עצמם, בבתי ספר בלעדיים ל"לבנים" מקומיים חסרי אמצעים לצורך הלימוד בחו"ל; וחינוך עבור אלה, שהיו בעלי יכולת ללימוד עיוני, מקרב קבוצת הביניים של ה"לא לבנים".
בעלי המטעים העשירים, שלחו בדרך כלל את ילדיהם לחו"ל, בעיקר לבריטניה, אך מספר גדול להפתיע, נסע ללמוד בצפון אמריקה הבריטית, במוסדות חינוך כמו מכללת הרווארד (שהפכה מאוחר יותר לחלק מ"אוניברסיטת הרווארד"), מכללת קינגס־קולג' (שהפכה אחר כך ל"אוניברסיטת קולומביה"), ומכללת־פילדלפיה (שהפכה מאוחר יותר לחלק מ"מאוניברסיטת פנסילבניה").
ה"לבנים" העניים למדו בבתי ספר מקומיים שהוקמו על ידי קרנות צדקה במאה ה-18.
העבדים וצאצאיהם קיבלו, לא הרבה יותר משיעורי דת, לעיתים על פי מדיניות רוֹוַחַת לא רשמית ולעיתים על פי חקיקה מפלה. לדוגמה, בשנת 1797, חוּקק חוק בברבדוס, לפיו אסור היה ללמד עבדים קריאה וכתיבה. רק בשנות המאה ה-19 המוקדמות, החלו להפתח בתי ספר רבים ל"שחורים" ולתלמידים "לא לבנים" חופשיים, בכל רחבי האיים הקריביים. באותה התקופה, נפתחו גם שלוש מכללות להכשרת מורים באנטיגואה, ג'מייקה וברבדוס.
אחרי שנת 1870, התרחשה מיני־מהפכה בחינוך הציבורי ברחבי האיים הקריביים. היא התרחשה בו זמנית עם החלתו של חוק חינוך יסודי ציבורי חובה חינם, בבריטניה ובמדינות אחדות בארצות הברית. מערכת של חינוך יסודי ציבורי חינם והשכלה תיכונית מוגבלת, הפכה זמינה לכל, בכל אחת מהטריטוריות. מערכת מאורגנת של הכשרת מורים ובחינות, נוסדה אף היא במקביל.
עם זאת, עיקר החינוך הציבורי והדחיפה אליו, במאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, לא באו מהממשלות המקומיות אלא מן הציבור הדתי. עדות מתחרות של הנצרות הפרוטסטנטית (הכנסייה האנגליקנית, בפטיסטים, ווזליאנים (מתודיסטים), מוראביאנים (אוונגליסטים), פרסביטרים וישועים) הפעילו מערכת עצומה של בתי ספר יסודיים ותיכוניים. בסופה של המאה ה-19, ניכסו הכנסיות לעצמן במונופול, את החינוך היסודי בג'מייקה וברבדוס, וניהלו את רוב בתי הספר היסודיים בטרינידד, גרנדה ואנטיגואה. בכל טריטוריה התקיימה "מועצת ניהול לחינוך" אשר פיקחה על בתי הספר הממשלתיים והדתיים. הסיוע הממשלתי למערכת החינוך, גדל באיטיות עד שבסופו של דבר, באמצע המאה ה-20, השיגו הממשלות המקומיות, שליטה על כל צורות החינוך. על אף שמערכות החינוך באיים רחוקות מלהיות מושלמות ועל אף שגם היום, רוב ממשלות האיים, עדיין מוציאות יותר כספים על בתי כלא מאשר על בתי ספר, היווסדו וקיומו של חינוך ציבורי לכל, הצית את שאיפותיו של הציבור העירוני העני.
בהתבססה על מערכת החינוך הבריטית (אפילו לכדי השימוש בספרי הלימוד והבחינות הבריטיים), מערכת החינוך הקריבית הקולוניאלית לא שונתה ולא הותאמה לנסיבות המקומיות, אך אף על פי כן, יצרה שורה של מנהיגים בכל רחבי האזור, שלהם תחושת זהות מקומית חזקה וידע מעמיק של המוסדות הפוליטיים הבריטיים, אשר שימשו היטב את האזור במהלך המאה ה-20.
אירועים מקדימים לעצמאות
החינוך באיי הודו המערביים הבריטיים, יצר שתי קבוצות. הראשונה זוהתה כקרובה מאוד למערכת החינוך הבריטית, במיוחד לאגודה הפביאנית של הוגים רדיקליים בתוך מפלגת הלייבור הבריטית החדשה, אשר ביקשה לחולל שינויים פוליטיים באמצעות הערוצים הפרלמנטריים המקובלים. על אף שנציגיה לא היו תלויים בהמונים לצורך תמיכה פוליטית (משום שלהמונים טרם הייתה זכות הצבעה), ידעו אלה כיצד למשוך את ההמונים לפעולה פוליטית. הם הצטרפו למועצות המקומיות והקהילתיות, בדוחקם לצמצום זכויות היתר של מעמדות בעלי המטעים הוותיקים ובדחפם ליותר ייצוג מקומי בעניינים מקומיים. הם גם תמכו בהכרה חוקית בתנועות האיגודים המקצועיים הצעירות באיים הקריביים.
הקבוצה השנייה, שהתקיימה תחת השראת רעיון החזרה הרוחנית לאפריקה, הייתה פופוליסטית ועצמאית יותר מאשר הקבוצה הראשונה.
בנוסף להתארגנויות אלו, היה מספר לא מבוטל של אנשים מכל המושבות, ששירתו בחו"ל במלחמת העולם הראשונה, במסגרת גדודי הודו המערבית של הצבא הבריטי. חלקם היה ממוצא אפריקני, ואחרי המלחמה הם קיבלו אדמות וקצבאות, בכמה מטריטוריות הודו המערבית, שם יצרו את גרעין התנועה הפאן־קריבית המוקדמת. התנסותם המלחמתית, הפכה אותם לביקורתיים כלפי החברה והממשלה הבריטיות, והם נטו להתסיס לכיוון של רפורמות פוליטיות ולהבאה לשלטון וממשל עצמי, במושבות הקריביות.
התסיסה הפוליטית של קבוצות אלו, הניחה את היסודות עבור דור של פוליטיקאים אשר פירקו מאוחר יותר את הקולוניאליזם באיים הקריביים הבריטיים.
לתסיסה הפוליטית שאפפה מעת לעת את הקריביים הבריטיים, היו שורשים במצב הכלכלי העגום שבהם. הממשלה הקולוניאלית השקיעה את הונה ביצור סוכר ובמטעים גדולים, אבל המסחר בסוכר כבר לא השתלם מבחינה כלכלית. יעילות יצרנית משופרת בג'מייקה, ברבדוס וטרינידד, לא יכלה להסוות את הקשיים בעלויות ובשיווק. האבטלה הייתה נפוצה. המשכורות באחוזות הסוכר, נעו מרבע ועד חצי מאלה ששולמו באחוזות הסוכר בקובה באותה התקופה. רבים מהאיים הקטנים יותר, נטשו את ייצור הסוכר לגמרי. רבים מאוד מאנשי איי הודו המערבית, היגרו מסיבות כלכליות לוונצואלה, פנמה, קוסטה ריקה, ניקרגואה, גואטמלה, קובה, מקסיקו וארצות הברית. כאשר ההזדמנויות הכלכליות בחו"ל הסתיימו עם בוא השפל הגדול, חוסר שביעות רצונם של המהגרים החוזרים והפועלים המתוסכלים, התפרץ לכדי אלימות בכל רחבי האזור בין השנים 1935–1937.
עצמאות פוליטית
אף על פי שמהומות שנות השלושים (של המאה ה-20) הביאו לשינויים פוליטיים מהירים, התנאים שהאיצו את הפיצוץ, נבנו לאט ובהדרגה במשך למעלה ממחצית המאה. התקופה הארוכה של ממשל מושבת־כתר ישיר ומוּתאם, לאחר התפרעויות מפרץ מוראנט בג'מייקה בשנת 1865, הביאה להיווצרות שני דפוסים פוליטיים ברחבי הקריביים הבריטיים. הראשון, היה מבוסס על כוח שלטוני ריכוזי חזק המצוי בידי המושל. דפוס זה, הֵקל מאוד על שלטונם של המושלים אך היה בעל השפעות שליליות על הבסיס החברתי של הכוח הפוליטי ועל ההתפתחות הפוליטית. מושלי המושבות לא רוסנו על ידי איומי וטו של מועצה מחוקקת על החלטותיהם, אף לא על ידי סוג של הפרעה שיטתית שאפיינה את אסיפות המועצות לפני שנת 1865. מושלי המושבות היו תחת סמכותו הבלעדית של שר המושבות בלונדון. על ידי מינוי חברי בית־מחוקקים שדעותיהם תאמו לחלוטין את מטרות האימפריה, צמצמו המושלים את טווח הניסיון והייעוץ שעמדו לרשותם. הם לא היו מעוניינים בדעות ועצות מקומיות, מה שהביאם לחנוק ולדכא את דעת הקהל על ידי החלשה ודיכוי עקביים של ארגונים פוליטיים, והתעקשות על כך שרק אנשים יחידים יוכלו להביע את דעותיהם.
שלא במפתיע, השקפותיהן השליטות של הממשלות המקומיות, היו דומות לאלה של בני מעמד בעלי המטעים, בעיקר של אלה הוותיקים והיותר מבוססים. עם זאת, עד לסוף המאה ה-19, לא רק שמעמד בעלי המטעים עצמו התפלג והתפצל, אלא שגם אותגר על ידי המעמדות הנמוכים יותר. אתגר זה, יצר סדרה של משברים פוליטיים חוזרים ונשנים בין מושלים, מחוקקים, ומשרד המושבות, בהובילו לכמה שינויים צנועים במערכת, בתחילת המאה ה-20.
לאחר שחרור העבדים ומתן הזכויות להם, הוליד פירוק מבנה הקאסטות הישן של חברת העבדים הקריבית (שהתבסס על חלוקות מבלבלות של גזע, מקצוע ומעמד), חברת מעמדות חדשה מורכבת אף יותר מבעבר. התפלגויות מעמד חדשות, שבתוך הקאסטות הישנות שירדו ממעמדן, יצרו קבוצות מעמד חדשות שחוללו מתחים חדשים. לדוגמה, מעמד בעלי המטעים, שמעולם לא היה אחיד, לא במרחב המושבות הבריטיות כולו ואף לא בתוך המושבות עצמן, הפך מגוון אף יותר.
במאה ה-19, הגיח מעמד חדש "זעיר בורגני" שהורכב מסוחרים, בעלי אחוזות מצליחנים ללא שושלות ומסורות של בני מעמד בעלי הקרקעות הוותיק, ואנשי מקצוע ומגזר ניהולי הולך ומתרחב. מעמד זה, היה חסר אחידות בהרבה מזה שאותו הלך והחליף בתחומי הכלכלה והפוליטיקה. בג'מייקה, קיבלו מספר גדול מאוד של יהודים את זכות הבחירה והשתתפו באופן פעיל בפוליטיקה. למרבה הפלא, יהודים קיבלו זכויות ומעמד שיוויוניים בג'מייקה וישבו שם בבית הנבחרים התחתון, זמן רב לפני שהשיגו זכויות כאלה בבריטניה. בברבדוס, מספר קטן של "לא לבנים חפשיים" ויהודים טיפסו מעלה במעמדם החברתי, אך עמידותה של אריסטוקרטיית בעלי המטעים, עצרה את היווצרותן של הזדמנויות שהתאפשרו במקומות אחרים בקריביים. בטרינידד, כללו האליטות הלבנות אנגלים, צרפתים, סקוטים וספרדים, וכן את החלוקה הדתית לקתולים ופרוטסטנטים במקביל לחלוקות החברתיות והפוליטיות. על אף שהמושלים היו עשויים להעדיף את משפחות בעלי המטעים הוותיקים, במיוחד אלה שמוצאן אנגלי, הייתה המציאות החדשה בלתי נמנעת, ובהדרגה, שיקפו המינויים במשרדים הפוליטיים הגבוהים, את הגעתם להשפעה חברתית של האנשים החדשים שלא השתייכו לאליטות המוזכרות. הם נטו להיות שמרניים מבחינה פוליטית, אך שמרנותם הייתה פחות נוקשה מזו ששררה במשך מאות שנים בקריביים.
על אף שאליטות בעלי המטעים והסוחרים הקטנות, שימרו את שליטתם הפוליטית עד לשנות ה-40 (של המאה ה-20), התרחבה הדמוקרטיזיציה הפוליטית והחברתית של החברות הקריביות. דמוקרטיזציה זו נבעה מארבע מקורות: גיוון כלכלי, אשר פתח הזדמנויות כלכליות; מערכת החינוך המתרחבת, אשר יצרה מעמד מיקצועי חדש; התרחבות דינמית של דת מאורגנת; והיווצרותם והתחזקותם של ארגונים ואיגודים מקצועיים. על אף שמשקל תרומתם של מקורות אלה לא היה שווה, תרמו ארבעתם להיווצרות מסורת חזקה של שלטון דמוקרטי שאפיינה את הקריביים הבריטיים במהלך המאה ה-20.
בין השנים 1880–1937, איפשרו הזדמנויות כלכליות נרחבות, היווצרות מעמד ביניים מבוסס בכל מרחב הקריביים הבריטיים. רבים ממעמד זה, היו "לא אירופאים" ולשעבר מקהילת ה"לא לבנים החופשיים" של ימי העבדות. בהיותו מתוגבר בהודים חרוצים וקבוצות מהגרים חדשות אחרות (שהגיעו בשנות המאה ה-19 המאוחרות ואילך), התרחב מעמד זה באופן משמעותי, במהלך התקופה שלאחר העבדות.
הדרגים הנמוכים בשירות הציבורי, סיפקו תמיד הזדמנויות לְ"לא לבנים" כישרוניים משום שבמושבה טיפוסית, לא ניתן היה למצוא מספיק אירופאים כדי לאייש את כל המשרות הפנויות, למעט האיים הגדולים יותר, בהם הספיקו קבוצות האוכלוסייה המקומיות לצורך איוש משרות ציבוריות אלו. בתחומים אחרים, שבהם נדרש במיוחד מספר גדול מאוד של אנשים, היו משרתי הציבור הזוטרים מכלל אזור המושבות. לדוגמה, בשנת 1892, הייתה משטרת טרינידד מורכבת בעיקר ממהגרים מברבדוס אך גם מאחרים לפי הפירוט שלהלן: 292 מהגרים מברבדוס, 137 מאיים אחרים ו-47 מקומיים. הקצינים הבכירים היו תמיד אירופאים.
מוצרי יצוא חדשים כגון אורז, בננות, לימון ליים, קקאו, אגוז מוסקט ושורש־החץ, סיפקו את האמצעים הכלכליים להצטרפות אל מעמדות הביניים עבור מספר אנשים ולצאצאיהם, לצורך שגשוג ועלייה למעמד גבוה אף יותר. גידול אורז, על אף שנחשב פעילות איכרית בעיקרה בטרינידד, סייע גם כן להניע מספר אנשים שחורים, הודים וסינים מאוכלוסייתה, לשורות המעמד הבינוני. לא היה די בעושר לבדו כדי להעניק סטטוס של מעמד ביניים, אך הוא סייע לעיתים קרובות לעליית בני איכרים במעלה הסולם החברתי, אשר עם חינוך נחוץ ומתחייב, יכלו לשאוף למעמד גבוה ומלא.
החינוך היווה את המעלית החברתית המשמעותית והגדולה של ההמונים הקריביים הבריטיים. מאמצע המאה ה-19, התרחב החינוך הציבורי במהירות. חינוך יסודי משולב עם הקניית ידע מסוים בשפות, היה שימושי בתחומי המסחר מכיוון שרוב המדינות הקריביות הבריטיות, ניהלו את רוב מסחרן עם מדינות שכנות דוברות ספרדית. השכלה תיכונית הועילה בהשגת משרות בפקידות הזוטרה, והייתה חיונית לצורך רכישת מקצועות איכותיים ונחשבים יותר. מערכת של מלגות, אפשרה לילדים בעלי־יכולת מהמעמד הנמוך, להמשיך לבתי ספר תיכוניים והלאה אל רכישת מקצוע. בעשורים הראשונים של המאה ה-20, תהליך זה, של בחירה אקדמית והכנה קפדנית לבחינות הבריטיות (שהיו אחידות הן לסטודנטים הבריטיים והן לאלה שבמושבות) נשלט בעיקר על ידי מנהלי בתי ספר שחורים, מצב שהיווה את הבסיס להופעת "ההמונים המשכילים".
החל מהמאה ה-19, הפכו הכנסיות לבעלות חשיבות ומשקל באשר לעיצוב תבונתם ותחכומם הפוליטי של ההמונים. בשנות ה-80 (של המאה ה-20) המשיכו הכנסיות לשחק תפקיד חשוב בקריביים, בהיותן גמישות ובהצליחן להיות מהפכניות או שמרניות, חלוציות בגישתן או מתנגדות לקדמה, וזאת בהתאם לנושא שעמד על הפרק והשתייכותן לעדה או לזרם מסוימים.
היות שכנסיות הזרם המרכזי (האנגליקנית והקתולית) ליוו את התפשטותו של האימפריאליזם, תוך הבעת רצונן המפורש להמרת דתם של "עובדי האלילים", היווה זיהויין כקרובות אל האימפריאליזם, מכשול חמור לשילובן היעיל במעמדות הנמוכים בחברה. הן היו חסרות יעילות במיוחד עם הינדים ומוסלמים מהודו. כתוצאה מכך, ההמרות הדתיות המוקדמות שבוצעו, הושגו בצורה יעילה יותר על ידי הקבוצות הנוצריות הנון־קונפורמיסטיות - בפטיסטים, מתודיסטים, מוראביאנים, פרסביטרים וקווייקרים. כַּתּוֹת אלו עצמן, מקורן בארצות האם של הקולוניות, בהן התקיים ציבור גדול מאוד של מעמד פועלים עירוני. ההמרות הנרחבות ביותר שלהן, בוצעו בקרב מעמדות העניים. בקריביים, עמדו כתות דתיות אלו בפני מצב חריג: עוינות או אדישות של בעלי המטעים והכנסיות המבוססות (האנגליקנית והקתולית), ומבנה מעמדות שונה לחלוטין מזה שבארצות מקורן. הן נאלצו לפעול בקרב העבדים וה"לא לבנים החופשיים", מה שהביאן לעימות ישיר עם האליטות המקומיות. כך הפכו המיסיונרים הנון־קונפורמיסטים, "לבנים" ו"לא לבנים", לגיבורים הלא מוכרזים של מאבק הפירוק של מערכות העבדים באיים הקריביים.
עד לשנות המאה ה-19 המאוחרות, זכו הכנסיות הנון־קונפורמיסטיות להצלחה בלתי רגילה בְּקֶרֶב ה"לא לבנים", אך הן שילמו על כך מחיר יקר. מנהגיהן ודרך הטפתן הדתית, עברו סינקרטיזציה עם דתות אפרו־קאריביות יריבות כגון הקומינה (Kumina) והמיאל (Myal). כאשר הנוהג החברתי חסם את ניידותם כלפי מעלה של ה"לא לבנים" (בסולם החברתי), נהרו קהילות שלמות אל הכנסיות האלו. הקהילות נכנסו לתוך שורה של דתות כריזמטיות, תחילה עם הופעתה של דת הפוקומניה (Pocomania) בשנת 1880, ובהמשך עם עלייתה של דת הבדווארדיזם (Bedwardism) בשנות המאה ה-20 המוקדמות, והראסטפארי בשנת 1930. בנוסף על הדת עצמה, סיפקו הכנסיות ניסיון בהתגייסות המונים וביצירת תנועות חברתיות. חשוב מכך, סיפקו הכנסיות תמיכה נפשית עבור ההמונים השחורים ונתנו להם נחמה וביטחון עצמי, שהיו נדירים בקרב אנשים אלה.
פדרציית איי הודו המערבית
.svg)
השלטונות הבריטים עוֹדדוּ את ניסוי ההתאגדות בְּקונפדרציה, כחלק מהחלטתן לדחוף אל ממשל עצמי מוּתאם אזורית. הרעיון כבר נדון בעבר במשרד המושבות הבריטי מאז שנות המאה ה-19 המאוחרות, אך הוּעלה מחדש, במסגרת וועידה אזורית שנערכה בג'מייקה בשנת 1947. הבריטים היו מעוניינים ביעילות וריכוזיות מנהלתית, בו בזמן שתושבי האזור דיברו על עצמאות מדינית. בוועידה הושגה פשרה בין הצדדים לפיה נעשו תוכניות להקמת פדרציה מדינית שתתחלנה באיחודן של הטריטוריות השונות, ותסתיימנה בעצמאות מדינית אזורית, וכן תוכננו הקמתם של "השרות המטאורולוגי של הודו המערבית" ו"האוניברסיטה של הודו המערבית" כשלוחת מכללה של אוניברסיטת לונדון.
הפדרציה החלה את דרכה באופן שאינו מבשר טובות, עם סרובם של פוליטיקאים בולטים בג'מייקה ו"טרינידד וטובגו", להשתתף ולהתחרות בבחירות הפדרליות ועם תמיכה עממית כללית פושרת למדי. פדרציה מקרטעת זו, של עשר טריטוריות האיים (ג'מייקה, "טרינידד וטובגו", ברבדוס, גרנדה, "סנט קיטס-נוויס-אנגווילה", "אנטיגואה וברבודה", סנט־לוסיה, "סנט־וינסנט והגרנדינים", דומיניקה, ומונטסראט) שרדה משנת 1957 ועד 1962, כאשר ג'מייקה בחרה לעזוב. הפדרציה עלתה במהירות על שרטון בשל עמידה חסרת פשרות של הטריטוריות השונות, על אינטרסים מקומיים וצרי אופק, במיוחד של המשתתפות העיקריות והגדולות, ג'מייקה ו"טרינידד וטובגו". ב-9 בספטמבר 1961, הצביעו כ-54% מהבוחרים בג'מייקה בעד סיום השתתפותם בפדרציה, אחוז ההצבעה הנמוך ביותר עד אז בג'מייקה, אך זה הספיק לממשלה כדי לקבל החלטה בעניין, להתחיל בתוכניות להִפרדוּת מהפדרציה ולהעלות את הדרישה לעצמאות מדינית מלאה. ניסיונות של ברבדוס ו"טרינידד וטובגו" להצלת הפדרציה, לאחר פרישת ג'מייקה, כשלו.
עצמאות מדינית
המדינות הקריביות האנגלופוניות הראשונות שקיבלו עצמאות היו ג'מייקה ו"טרינידד וטובגו" בשנת 1962. ברבדוס זכתה בעצמאות בשנת 1966, איי הבהאמה בשנת 1973, גרנדה בשנת 1974, דומיניקה בשנת 1978, סנט־לוסיה ו"סנט־וינסנט והגרנדינים" בשנת 1979, "אנטיגואה וברבודה" בשנת 1981 ו"סנט־קיטס ונוויס" בשנת 1983. בסוף 1987, נותרו מונטסראט, איי הבתולה הבריטיים, איי קיימן ואיי טרקס וקייקוס, כמושבות כתר עם ממשל פנימי עצמי מוגבל. אנגווילה, שנפרדה באופן חד צדדי מ"סנט־קיטס ונוויס" בשנת 1967, הפכה למדינה עמיתה של בריטניה בשנת 1976.
מונחון
- אודיאנסיאה (audiencia) היה בית משפט מטעם הכתר הספרדי, בספרד ובאימפריה הספרדית כולה, שפעל גם כבית דין לערעורים.
- אנגלופוני/ת הוא מושג המתייחס אל אדם, קבוצה או מדינה הדוברים אנגלית ואשר ניכרים בהם סימנים והשפעות בריטיים. מדינה אנגלופונית היא בדרך כלל כזו שהייתה תחת שלטון בריטי במשך תקופה ארוכה.
- אנקומיאנדה (encomienda) הייתה שיטה או מערכת עבודה שהופעלה על ידי הכתר הספרדי במהלך הקולוניזציה הספרדית של האמריקות והפיליפינים. לפי שיטה זו, העניק הכתר לאדם מסוים, קבוצת ילידים שעליהם היה עליו לקחת אחריות ובכך להגן עליהם מתוקפנות שבטים לוחמים, ללמדם את השפה הספרדית ולהחדיר בהם את האמונה הקתולית. בתמורה, יכול היה לגבות מהילידים מס או תשלום בצורת עבודה, זהב או מוצרים אחרים, כגון תירס, חיטה או תרנגולות. השיטה הנ"ל המשיכה את המסורות האינקַאִיוֹת (ואף טרום אינקאיות) של לקיחת תמורה בְּצוּרת עבודה.
- וינדווארד וְליווארד
- וינדווארד (Windward) משמעותו באנגלית: תיאור מיקום אובייקט הנמצא במַעֲלֶה הרוח הנושבת לכיוון נקודת יִיחוס מסוימת, והנמצא לפניה. ראו תמונת המחשה להלן.
- ליווארד (Leeward) משמעותו באנגלית: תיאור מיקום אובייקט הנמצא במוֹרָד הרוח הנושבת לכיוון נקודת יִיחוס מסוימת, אך נמצא בהמשך והלאה ממנה. ראו תמונת המחשה להלן.
- זֵמי (zemi) הוא מושג דתי של שבטי האראוואק והטאינוֹ שמשמעותו, הן אלוהות (או רוח אבות קדושה) והן אובייקט פיסולי המכיל או משכן בתוכו את הרוח ה"קדושה". הזמי אומצו ונוצרו גם על ידי שבטים שכנים אחרים בכל אזור הקריביים רבתי.
- מדינה מתפתחת[2] הוא מושג המשמש לתיאור אומה עם רמת חיים או רווחה כלכלית נמוכה (אין לבלבל בין מושג זה ל"מדינות עולם שלישי"). היות שאין הגדרה אחת של "מדינה מתפתחת" המוכרת ומקובלת באופן בינלאומי, רמות הפיתוח עשויות להשתנות באופן נרחב בין מדינות הנקראות או מוגדרות כ"מתפתחות" על ידי גורם זה או אחר.
ראו גם
- היסטוריה של כל אי בנפרד - רשימת טריטוריות איים בעת החדשה
- היסטוריה של הרפובליקה הדומיניקנית: עם הטאינו וכיליונו
- הקריביים - תקציר ותמצית היסטוריה
לקריאה נוספת
- הערה לגבי מקור הערך - הערך כולו (למעט המבוא והמונחון) הוא תרגום מאנגלית של המחקר "האיים הקריביים: מחקר ארץ", שבוצע ושוחרר לשימוש הציבור על ידי "מחלקת המחקר הפדרלית של ספריית הקונגרס" של ארצות הברית.[3]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ "Deity Figure (Zemi) - Taino" - Heilbrunn Timeline of Art History - מוזיאון המטרופוליטן לאמנות שבניו יורק
- ^ "Economics: Principles in Action", by Arthur Sullivan & Steven M. Sheffrin (2003), Economics: Principles in Action, Upper Saddle River, New Jersey 07458: Pearson Prentice Hall. pp. 471. מסת"ב 0-13-063085-3.
- ^ Caribbean Islands: A Country Study - by The Federal Research Division of the Library of Congress -
מחקר ופרסום על ידי "מחלקת המחקר הפדרלית של ספריית הקונגרס" של ארצות הברית.
26613447היסטוריה של הקריביים