פרשת טמפיקו
 | ||||||||||||||||||
| ספינות קרב של ארצות הברית מפליגות לעבר וראקרוס בעקבות פרשת טמפיקו. (משמאל לימין): אדמירל משנה הנרי טי מאיו, מפקד כוחות ארצות הברית במהלך פרשת טמפיקו; אדמירל משנה פרנק פ. פלטשר, אשר פיקד על כיבוש וראקרוס; סגן אדמירל צ'ארלס ג'ונסטון באדג'ר, מפקד הצי האטלנטי של ארצות הברית בשנת 1914 | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 9 באפריל 1914 – יוני 1914 (כ־7 שבועות ו־5 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום |
 מקסיקו, וראקרוס | |||||||||||||||||
| עילה | חטיפת מלחים אמריקאים מאונייה אמריקאית | |||||||||||||||||
| תוצאה | נמל וראקרוס נכבש על ידי האמריקאים | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
פרשת טמפיקו היתה סכסוך צבאי בין ארצות הברית למקסיקו שהשפיע באופן משמעותי על צעדיה של מקסיקו במלחמת העולם הראשונה. הסכסוך החל כתקרית שולית בה היו מעורבים מלחים של צי ארצות הברית והצבא הפדרלי[1] של מקסיקו.[2] ובשיאו נכבשה (אנ') עיר הנמל המקסיקנית וראקרוס על ידי צבא ארצות הברית.
ב-9 באפריל 1914, אבטחו תשעה מלחים העמסת אספקה בנמל ונעצרו על ידי כוחות מקסיקנים. מפקד הכוח, האדמירל הנרי מאיו, דרש את שיחרור המלחים האמריקנים והתנצלות מקסיקנית. נשיא ארצות הברית וודרו וילסון תמך בדרישת האדמירל. כל הפלגים של המהפכה המקסיקנית התאחדו נגד דרישות ארצות הברית והמצב הדרדר לעימות צבאי. ארגנטינה, ברזיל וצ'ילה[3] תווכו בהרגעת הסכסוך, מאחר שארצות הברית לא קיימה יחסים דיפלומטיים עם מקסיקו בעקבות המהפכה המקסיקנית. הכיבוש האמריקאי של וראקרוס הביא לפרץ אנטי אמריקניזם עז במקסיקו.
רקע
היחסים בין ארצות הברית למקסיקו התערערו מאד אחרי המהפכה המקסיקנית. נשיא ארצות הברית וודרו וילסון סירב להכיר בנשיאותו של הגנרל המקסיקני ויקטוריאנו הוארטה, שעלה לשלטון בהפיכה. במהלך נאום מצב האומה שלו ב-2 בדצמבר 1913, הצהיר ווילסון, "לא יכול להיות סיכוי לשלום באמריקה עד שהגנרל הוארטה יוותר על השלטון שגזל". בתחילת 1914, וילסון איפשר לחלק ממהמורדים בהוארטה לקנות נשק מארצות הברית. המהלך התפרש בקרב השלטונות המקסיקנים כהתערבות בעניניהם הפנימיים[4].
בעיירת החוף המקסיקנית טמפיקו חיה קהילה אמריקאית גדולה שמנתה בעיקר עובדים בחברות אמריקאיות ששלטו בתעשיית הנפט המקומית. מחשש לפגיעה בהם במסגרת המאבק על השלטון הרופף במדינה, בעיקר בין נשיא מקסיקו המהפכן ויקטוריאנו ורטה לבין כוחות "האופוזיציה הצפונית" בהנהגת מושל מדינת קואווילה המקסיקנית ונוסטיאנו קרנזה, שהתבססו בטמפיקו, פרס הצי האמריקני באיזור מספר ספינות מלחמה מהדיוויזיה החמישית של הצי האטלנטי. הכח היה תחת פיקודו אדמירל משנה הנרי מאיו ומטרתו היתה הגנה על האינטרסים האמריקאיים בטמפיקו שכללו את בית הזיקוק tanSdard Oil בארבול גרנדה, נכסי נפט אחרים בדוניה ססיליה, ומשפחות אמריקאיות שהתגוררו בקרבת מקום. הספינות שעמדו לרשותו כללו את ספינות הקרב "קונטיקט" ו"מינסוטה" והסיירות "צ'סטר" ו"דס מוין". טמפיקו הייתה נצורה על ידי כוחות המורדים הקונסטיטוציונליסטים, אך היחסים בין כוחות ארצות הברית וחיל המצב הפדרלי של הוארטה נותרו ידידותיים.[5]
ב-6 באפריל, כבשו כוחות קונסטיטוציונליסטים, בפיקודו של קולונל אמיליאנו ג'יי נפארטה, את לה בארה, דוניה ססיליה וארבול גרנדה. הגנרל איגנסיו מורלוס סרגוסה, מושל טמאוליפס ומפקד חיל המצב של הצבא הפדרלי, שלח את סירת התותחים שלו "וראקרוס" להפגיז את כוחות המורדים באזור מכלי הנפט. מאיו שלח מכתב לשני הצדדים לפיו הוא יישאר ניטרלי וסירב לבקשת החברות האמריקאיות להנחית חיילים להגנה על בתי הזיקוק.
הסכסוך
ב-9 באפריל ביקר ראלף ארל, קפיטן "דולפין", בקונסוליה האמריקאית, שם חתם חוזה רכישת נפט מאזרח גרמני בשם מקס טיירון. קפטן ארל הורה לצוות בפיקודו של לוטננט משנה צ'ארלס קופ לאסוף את הסחורה מהרציף של טיירון ולהעמיסה על לווייתנית. הם הניפו את דגל ארצות הברית מלפנים ומאחור ולא היו חמושים. בזמן העמסת הדלק הקיפו את הצוות חמושים מכוחותיו של סרגוסה. הם נלקחו באיומי אקדח למפקדתו של קולונל רמון ה. הינוחוסה. הוא איפשר לאמריקנים להמשיך לטעון את הסחורה, אך הם לא הורשו להפליג עד לקבלת אישור מסרגוסה. קפטן ארל נפגש עם סרגוסה, שהתנצל והסביר שאנשיו לא מודעים לחוקי המלחמה הבסיסיים. תוך שעה מהתקרית חזרה הלווייתנית ל"דולפין". האדמירל מאיו ראה בתקרית עלבון לריבונות האמריקאית והורה למפקד הסיירת "צ'סטר", וויליאם א. מופט, להעביר פתק לסרגוסה בו נכתב, "לקיחת אנשים מסירה אמריקנית היא מעשה עוין וחסר כל הצדקה". מאיו דרש "התנערות רשמית", עונש חמור לקצין האחראי, וכן שכוחות סרגוסה "יניפו את הדגל האמריקני בעמדה בולטת על החוף ויכבדו אותו ב21 מטחים". סרגוסה הפנה את הנושא למשרד המלחמה המקסיקני במקסיקו סיטי. כשווילסון שמע על הנושא משר החוץ וויליאם ג'נינגס בריאן הוא הסכים בנחרצות לדרישת מאיו וגיבה אותו.
ב-10 באפריל עדכן שר החוץ של מקסיקו, רוברטו אסטבה רואיס את נלסון אושונסי, הממונה על היחסים[6] האמריקני במקסיקו סיטי, בפרטי התקרית. רואיס ביקש לבטל את דרישותיו של מאיו, מאחר שסרגוסה כבר התנצל בעל פה. גם הוארטה התבטא כי יש להסיר את האולטימטום של מאיו. ההטעיה של אושונסי את סוכנות הידיעות AP במקסיקו שדיווחה בשמו כי האמריקאים שנעצרו היו כביכול מארינס, וכי הם "הוצעדו" ברחובות טמפיקו, לא הועילה להרגעת הרוחות[7].
ב-12 באפריל הצהיר הוארטה כי "תנאי ארצות הברית משפילים. התנצלות סרגוסה ומעצר הינוחוסה הספיקו וממשלת מקסיקו לא תתנצל שוב, ודאי שלא תצדיע לדגל האמריקאי". אושונסי אמר לרואיס שייתכן שוילסון יאלץ כתגובה "לשמור על הכבוד הלאומי שלנו, גם באמצעות כוח מזוין". ב-14 באפריל, הורה ווילסון לצי האטלנטי, בפיקודו של סגן האדמירל צ'ארלס ג'ונסטון באדג'ר, להכנס למים הטריטוריאליים של מקסיקו. ב-16 באפריל, וושינגטון קיבלה הודעה כי הוארטה הסכים שהציים האמריקאים והמקסיקנים יצדיעו זה לזה. וילסון התנגד לרעיון, והוארטה טען כי "עשה כל מה שהיה חייב לעשות". ב-18 באפריל, ווילסון הצהיר שיבקש מהקונגרס לאשר "נקיטת פעולות ככל שתדרשנה בכדי לאכוף את הכבוד הראוי לדגל האומה", אם מקסיקו לא תירה את מטחי הכבוד עד למחרת.[7]
עימות צבאי
ב-20 באפריל ביקש וילסון את אישור הקונגרס לשימוש בכוחות מזוינים בכדי לכבוש את וראקרוס ולהדיח את הוארטה. וילסון קיבל את האישור באותו ערב, והורה לנחות בוראקרוס, לכבוש את בית המכס ולמנוע מעבר למשלוחי נשק עבור כוחותיו של הוארטה.[4][8][9]
בקרב על וראקרוס נהרגו 19 אמריקאים ו-72 נפצעו. האבדות המקסיקניות נאמדו ב-150 עד 170 חיילים הרוגים ובין 195 ל-250 פצועים; מספר לא ידוע של אזרחים נהרגו.[10][11] באנסנדה, באחה קליפורניה, קונסול ארצות הברית קלוד א. גאיאנט ו-250 אזרחים אמריקאים נאלצו לחפש מקלט בבניין הקונסוליה של ארצות הברית, כיוון שרשויות מקסיקו לא השתלטו על הפגנות אנטי-אמריקניות אלימות שפרצו ב-23 באפריל. גאיאנט מסר לוושינגטון, "מצאנו מקלט בקונסוליה. מצב קריטי. שלח מיד ספינת מלחמה." USS Cheyenne נשלחה מסן דייגו, קליפורניה, לאנסנדה, עם פקודות להגן בכל מחיר על חיי אמריקאים, כולל לכידת הנמל במידת הצורך. בדרך הצטרפה אליה USS Iris. הם היו אמורים לפנות את גיאנט ואמריקאים אחרים. מחנות פליטים הוקמו בסן דייגו, טקסס וניו אורלינס כדי לאכלס זמנית את 50,000 האמריקאים שביקשו להתפנות ממקסיקו[12] [13]. בסופו של דבר, המעבורת הצבאית האמריקאית USS Buford הפליגה מסן פרנסיסקו בתחילת מאי ועצרה בנמלים רבים בחוף המערבי של מקסיקו כדי לאסוף פליטים אמריקאים. USS Iris אספה גם היא פליטים אמריקאים רבים במהלך חודש מאי, כולל קלמנט אדוארדס, הקונסול האמריקאי באקפולקו. עד הרביעי במאי, בסך הכל פעלו 71 ספינות של הצי האמריקני במימי מקסיקו.[14]
ב-20 במאי פתחו ארגנטינה, ברזיל וצ'ילה (שכונו "מדינות ABC" על שם ראשי התיבות של שמם) במשא ומתן עם ממשל ארצות הברית בכדי למנוע התדרדרות למלחמה כוללת בינה לבין מקסיקו. ביוני נכנע הוראטה, מסר את השלטון לונסטיאנו קאראנסה וכוחות ארצות הברית נסוגו מוראקרוס.[15]
בינואר 1917 שלחה גרמניה את הטלגרמה המכונה מברק צימרמן, שבה נרמז כי ברית מקסיקנית עם גרמניה נגד ארצות הברית תביא לכך שמקסיקו תחזיר לעצמה את השטח שנלקח ממנה על ידי ארצות הברית במלחמות קודמות. היירוט הבריטי של מברק צימרמן היה אחד מהצידוקים המשמעותיים שהנשיא וילסון היה צריך כדי לבקש מהקונגרס הכרזת מלחמה נגד גרמניה, באפריל 1917.[16]
הסנטימנט האנטי-אמריקאי במקסיקו כתוצאה מתקרית טמפיקו היה הסיבה העיקרית לכך שממשלת מקסיקו נותרה ניטרלית במלחמת העולם הראשונה [17]. מקסיקו סירבה להשתתף במלחמה באירופה והעניקה ערבויות מלאות לחברות גרמניות לשמירה על פעילותן, במיוחד במקסיקו סיטי[18].
הנשיא ווילסון שקל פלישה צבאית נוספת לווראקרוס ולטמפיקו בשנים 1917–1918[19] [20], במטרה להשתלט על מצר טואנטאפק, הנתיב היבשתי הקצר ביותר בין האוקיינוס האטלנטי והאוקיינוס השקט, ועל שדות הנפט של טמפיקו[20][21]. הנשיא המקסיקני החדש יחסית, ונוסטיאנו קאראנסה, איים להרוס את שדות הנפט במקרה שהנחתים ינחתו שם[22] [23].
קישורים חיצוניים
- The Tampico Incident, באתר firstworldwar.com
- הנאום של ווילסון לקונגרס (20 באפריל 1914)
הערות שוליים
- ^ שמו הרשמי של צבא מקסיקו בין השנים 1876-1914
- ^ C.V, DEMOS, Desarrollo de Medios, S. A. de (2 בינואר 2015). "La Jornada: Victoriano Huerta: de dictador a fantasma para turistas y propiedad del estado de Texas". www.jornada.com.mx.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ שכונו אז "מדינות ה-ABC" על שם ראשי התבות של שמותם
- ^ 4.0 4.1 Cooper, John (2011). Woodrow Wilson: A Biography. New York: Vintage Books. p. 242–243. ISBN 9780307277909.
- ^ ספינת הדגל של מאיו, סירת התותחים דולפין, ירתה 21 מטחים לדגל מקסיקו שלוש פעמים ב-2 באפריל היום בו נכבשה פואבלה מידי הצרפתים ב-1867 על ידי הגנרל פורפיריו דיאז. מלחים מהכח שעגן מול טמפיקו ירדו מידי יום לחוף כדי לשחק בייסבול.
- ^ 6.0 6.1 "Nelson O'Shaughnessy - People - Department History - Office of the Historian". history.state.gov. נבדק ב-2020-12-02.
- ^ 7.0 7.1 Quirk, Robert (1962). An Affair of Honor: Woodrow Wilson and the Occupation of Veracruz. University of Kentucky Press. pp. 3-14. ISBN 9780393003901.
- ^ "The Washington Times, April 18, 1914". נבדק ב-27 בנובמבר 2014.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "More Battleships Ordered to Mexico". The New York Sun. 23 באפריל 1914. נבדק ב-27 בנובמבר 2014.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Alan McPherson (2013) Encyclopedia of U.S. Military Interventions in Latin America, p. 393, ABC-CLIO, U.S.
- ^ Susan Vollmer (2007) Legends, Leaders, Legacies, p. 79, Biography & Autobiography, U.S.
- ^ John Whiteclay Chambers & Fred Anderson (1999) The Oxford Companion to American Military History, p. 432, Oxford University Press, England.
- ^ Michael Small (2009) The Forgotten Peace: Mediation at Niagara Falls, 1914, p. 35, University of Ottawa, Canada.
- ^ "71 US Warships Operating in Mexico". El Paso Herald. 4 במאי 1914. נבדק ב-27 בנובמבר 2014.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ להרחבה ומקורות בענין כיבוש וראקרוס ראו בערך הכיבוש האמריקאי של ולקורוז (אנ').
- ^ Andrew, Christopher (1996). For The President's Eyes Only. Harper Collins. ISBN 0-00-638071-9.
- ^ Lee Stacy (2002) Mexico and the United States, Volume 3, p. 869, Marshall Cavendish, U.S.
- ^ Jürgen Buchenau (2004) Tools of Progress: A German Merchant Family in Mexico City, 1865-present, p. 82, UNM Press, U.S.
- ^ Ernest Gruening (1968) Mexico and Its Heritage, p. 596, Greenwood Press, U.S.
- ^ 20.0 20.1 Drew Philip Halevy (2000) Threats of Intervention: U. S.-Mexican Relations, 1917-1923, p. 41, iUniverse, U.S.
- ^ Lorenzo Meyer (1977) Mexico and the United States in the oil controversy, 1917-1942, p. 45, University of Texas Press, U.S.
- ^ Stephen Haber, Noel Maurer, Armando Razo (2003) The Politics of Property Rights: Political Instability, Credible Commitments, and Economic Growth in Mexico, 1876-1929, p. 201, Cambridge University Press, UK.
- ^ Lorenzo Meyer (1977) Mexico and the United States in the Oil Controversy, 1917–1942, p. 44, University of Texas Press, U.S.
