שלילת הגשמות

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף הגשמת האל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שלילת הגשמות היא עיקרון תאולוגי במהותו של האלוקים ביהדות. העיקרון מורה על כך שהא-ל מופשט, אבסטרקטי, איננו חומרי. שלילת הגשמות נחשבת חלק מעיקרי האמונה היהודית, ולהבדיל, מהעיקרים המכוננים בדת האסלאם. לעיקרון נלוות דעות או מצוות נוספות התלויות בו ומשלימות אותו, כדוגמת שלילת התארים מהא-ל ואיסור עשיית פסלים ומסכות. הרמב"ם בספרו מורה הנבוכים דן בהרחבה בעיקרון שלילת הגשמות. עיקרון זה התקבל כעיקר השלישי מעיקרי האמונה ביהדות: ”שהבורא יתברך שמו אינו גוף ולא ישיגהו משיגי הגוף, ואין לו שום דמיון כלל”.

שלילת הגשמות ביהדות

כחלק מעיקרי האמונה ציוותה התורה על האמונה בייחוד השם ושלילת גשמותו.

לכאורה, פסוקים רבים בתנ"ך מתארים את האלוקים כבעל דמות ותכונות פיזיות, ביניהם:

  • "וַיִּבְרָא אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים בָּרָא אֹתוֹ, זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" (ספר בראשית, פרק א', פסוק כ"ז)
  • "וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהִים, מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם" (ספר בראשית, פרק ג', פסוק ח')
  • "וַיִּרְאוּ אֵת אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר, וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר; וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ. וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱ-לֹהִים, וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ" (ספר שמות, פרק כ"ד, פסוקים י'-י"א)
  • "וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי, וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר, וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי. וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי, וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי, וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ" (ספר שמות, פרק ל"ג, פסוקים כ"ב-כ"ג)
  • "פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ, וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת, וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט". (ספר במדבר, פרק י"ב, פסוק ח')
  • "ה', בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר, בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם, אֶרֶץ רָעָשָׁה! גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ, גַּם עָבִים נָטְפוּ מָיִם. הָרִים נָזְלוּ מִפְּנֵי ה' - זֶה סִינַי - מִפְּנֵי ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל"(ספר שופטים, פרק ה', פסוקים ד'-ה')
  • "הַיֹּשֵׁב עַל חוּג הָאָרֶץ, וְיֹשְׁבֶיהָ כַּחֲגָבִים; הַנּוֹטֶה כַדֹּק שָׁמַיִם, וַיִּמְתָּחֵם כָּאֹהֶל לָשָׁבֶת" (ספר ישעיהו, פרק מ', פסוק כ"ב)
  • "וְהִנֵּה ה' נִצָּב עַל חוֹמַת אֲנָךְ, וּבְיָדוֹ אֲנָךְ" (ספר עמוס, פרק ז', פסוק ז')

לעומת זאת, יש בתנ"ך פסוקים אחרים הרומזים לאלוהות פחות גשמית ויותר מרוחקת, שאיננה ניתנת לתפיסה חושית ולתיאור:

את הסתירות בין הפסוקים ניסו תאולוגים ומלומדים בכל הדורות להסביר.

חז"ל

בספרות חז"ל, בדומה למקרא, נמצאים ביטויים רבים הממחישים את הא-ל, וביטויים אחרים המרחיקים מהא-ל כל הגשמה. הראשונים נחלקו אם חז"ל שללו את ההגשמה לגמרי, או הסכימו להגשמה רעיונית במידת מה.

בתלמודים ובמדרש נמצאים מושגים הבאים כתחליף ראוי, כביכול, לדבר על הא-ל מבלי להגשימו.

"שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו"

בראשית רבה, ויצא, סח

המונח 'מקום' מורה על כך שהא-ל אינו נמצא באתר כלשהו כיוון שאיננו יש גשמי. על הביטויים המגשימים במקרא אמרו חז"ל ש”גדול כוחן של נביאים שהם מדמין את הצורה ליוצרה שנאמר: 'ועל דמות הכיסא דמות כמראה אדם'” (מגילת קהלת). כך סבורים חז"ל שהביטויים המגשימים שבספרי הנביאים עמוקים ויש להבינם כמשל.

כך חז"ל הסבירו עם מושג "השכינה" את המקראות שלכאורה מורים על כך שהא-ל גשמי. השכינה היא ישות נבראת, מעין אצילות רוחנית המבטאת את היחס בין ה' לעולמו. השימוש במונח 'שכינה' עוזר בביאור מקרים בהם כתוב במפורש שה' יורד או עולה, נמצא במקום מסוים וכדומה. בתרגומי התנ"ך מתקופת התנאים נעשה שימוש נרחב במושג. לדוגמה, את הפסוק "והתהלכתי בתוככם" (ויקרא כ"ו) מתרגם אונקלוס "ושכינתי תשרה בתוככם".

במדרשים רבים אנחנו רואים שבתודעתם של חז"ל כבר פשוט שכל הביטויים של עליה וירידה לא מכוונים על עצמות ה' אלא על שכינתו:

" מעולם לא ירדה שכינה למטה ולא עלו משה ואליהו למרום... ולא ירדה שכינה למטה ? והכתיב (שמות יט) וירד ה' על הר סיני..."

בבלי, סוכה ה, ב

ההנחה המונחת בבסיס המדרש, בין למקשה ובין למתרץ, היא שהפסוק לא מדבר על ה' אלא על השכינה.

תרגומי המקרא היהודיים הקדומים, ובפרט תרגום אונקלוס פירשו את הפסוקים בצורה המרחיקה הגשמה, אולם לא ברורה תפיסתם המדויקת, ויש מקרים בהם הם מתרגמים את הפסוקים מילולית, גם כאשר הם נשמעים כהגשמה, וכן מתרגמים מילולית פסוקים לגבי רגשות המיוחסים לה'. לגבי תרגום אונקלוס טען הרמב"ם כי ייתכן ובמספר מקומות נוסחו שובש, וכל עוד ולא יהיה לנו את האוטוגרף של אונקלוס עצמו, לא ניתן יהיה לדון באותם המקומות.

הפילוסופיה היהודית בימי הביניים

כתב יד תימני של ספר מורה נבוכים לרמב"ם
אבן רושד

חלק מהראשונים במהלך ימי הביניים הושפעו רבות מהפילוסופיה היוונית, שהתפתחה בתקופתם, והגיעה אליהם בתיווכם של הוגי דעות מוסלמים, אשר דגלה בהפשטה קיצונית של מושג האל ואסרה אף לייחס לו תארים חיוביים כלשהם. מרבית הרבנים שעסקו בפילוסופיה של הדת הסכימו לגבי היסוד של שלילת הגשמות כמתחייב מבחינה לוגית וכחלק עיקרי של מצוות ייחוד ה'. מתקופת הגאונים נמצאים מכתבים ופסקי הלכה מהם למדים שהחכמים של אותם ימים היו תמימי דעים לגבי יסוד זה.

הרב סעדיה גאון הקדיש פרקים נרחבים בספרו "אמונות ודעות" לחזק עיקר זה ולהסבירו בראיות פילוסופיות ובראיות תורניות. בספר זה, מלבד המלחמה בנצרות והאלילות, מתפלמס הרב עם שיטות של פילוסופים שקדמו לו, מפרש ביטויים מגשימים במקרא ומביא טענות פילוסופיות כחיזוק לדעותיו. רבנים נוספים כריה"ל, רבי בחיי אבן פקודה ועוד, כתבו על כך בחיבוריהם וניסו לתת תוקף רציונלי לשלילת הגשמות.

אמנם בקרב יהדות אשכנז הקדומה שררו כנראה גם תפיסות שלא שללו לגמרי את ההגשמה. בספרו טען רבי משה תקו כי עם היות הבורא לא גשמי, לעיתים הוא מצמצם את עצמו ומופיע בצורה גשמית, והיכולת לעשות זאת היא עצמה מכח אינסופיותו. יש המזהים גם את רבי שלמה מן ההר כמי שתפס בתפיסה זו, אולם הרב מנחם מנדל כשר[1] סתר זיהוי זה. לתפיסה זו התנגדו מאוד תלמידיו של רבי יהודה החסיד ושל רבי אלעזר מוורמייזא, ומאידך הרמב"ם. דעה זו הלכה ונעלמה בעקבות הפולמוס על כתבי הרמב"ם, ובשלב זה היתה תמימות דעים לגבי כך, ולמרות זאת נחלקו הדעות על מעמדו ההלכתי של הרעיון..

הספר השיטתי ביותר, הרדיקלי ביותר ואף המשפיע ביותר הדן בעניין זה הוא הספר "מורה הנבוכים" שכתב רבי משה בן מיימון. הרמב"ם החמיר מאוד בעניין שלילת הגשמות, ואילו בר הפלוגתא הגדול שלו, הראב"ד, למרות שהיה שותף לדעה שיש לשלול גשמות מהא-ל, לא החמיר עם אלו האוחזים בדעה הכוזבת הזאת ואף כינה אותם "גדולים וטובים ממנו", בתגובתו לפסקו של הרמב"ם כי המאמין בהגשמה הוא בכלל אפיקורוס, ואין לו חלק לעולם הבא, כשייתכן והתכוון לגדולים וטובים מהרמב"ם. הפילוסופיה שב"מורה הנבוכים" יונקת גם משורשים הנטועים בפילוסופיה היוונית ובהגותו של אריסטו. כתבי אריסטו הגיעו אל רבנים יהודיים בתיווכם של תאולוגים מוסלמים שתרגמו את ספריו לערבית. הרמב"ם הושפע מאוד מפרשנים מוסלמים של אריסטו ובעיקר מכתביו של אבונצר אלפראבי ואבן סינא.

בכל פרקי הספר הרב מדגיש, מעל עשרות פעמים, שתפיסת הגשמות דומה לעבודה זרה ואף חמורה ממנה: אני רואה כופר במי שאינו מאמין בשלילתה (של הגשמות)” (מורה נבוכים החלק הראשון - פרק ל"ו). חרף דבקותו החזקה בשלילת הגשמות, הרמב"ם ניסה לשמור על נימוקים נכונים לדעה זאת ולחם בנימוקים שלדעתו אינם מוכיחים דבר זה בצורה נאה, גם אם אלו, בסופו של דבר, משרתים את העיקר החשוב הזה: דרכיהם של ה"מדברים" - התאולוגים המוסלמים - וטיעוניהם לשלול את ההגשמה חלשים מאוד (מורה נבוכים החלק הראשון - פרק ע"ו)

בעקבותיו שללו הפילוסופים היהודים בימי הביניים שללו מהמקרא כל הגשמה של ה', וחלקם גם שלל את היכולת ליחס לו כל תואר חיובי, ואף טען כי יחוס גוף גשמי לה' מהווה כפירה.

מנגד, החזיק רבי חסדאי קרשקש בדעה שהאמונה שלא-ל יש רגשות איננה סותרת את ההנחה שיש לשלול גשמות מהא-ל. הוא סבר שהא-ל משולל דמות וצורה, אך ניתן לייחס לו רגשות כמו אהבה לעמו, וניתן לרצותו על ידי מעשים שראויים בעיניו.

הראי"ה קוק

הרב קוק כותב באריכות על ההשלכה ההרסנית של ההגשמה במקומות רבים בכתביו, ובייחוד במאמר 'ייסורים ממרקים' שבספר 'אורות'. לדעתו, גורם מרכזי לתופעת החילון, שהחלה עם תקופת ההשכלה לפני כמאתיים שנה, הוא התיאורים והכינויים המופיעים בדת, המגדירים את הא-לוהות: ”כל הגדרה בא-לוהות מביאה לידי כפירה, ההגדרה היא אליליות רוחנית” כל משמעות שתינתן לכינוי 'א-לוהים', עלולה להיראות כהגדרה חיובית המתארת את הא-ל בגבולות מסוימים, ובכך מגשימה אותו. כל בעל גבולות הוא מוגשם, דבר ששלול במהותו מהא-ל. לעומת זאת, הרב קוק משתמש במונח שטבעוּ המקובלים – 'אין-סוף' ”עיקר האמונה היא בגדולת שלימות אין-סוף”. הגדרה שבה אין גבולות מסוימים, ובכך אין חשש הגשמה.

שלילת הגבולות או המגבלות מן הא-להים, פירושה בעיניו של הרב קוק (בספרו: לנבוכי הדור, א) חופש בחירה מוחלט של הא-להים, וזאת בניגוד לתפיסה דטרמניסטית (כמו אריסטוטלית) של הא-לוהות כחכמה אוטומטית הכפופה לחלוטין לתבונה, ולכן אינה חופשית להכרעה רצונית.

לדברי הרב קוק גם כאשר המאמין משתמש בהגדרות וכינויים הנפוצים כדי לעבוד את הא-ל, הדבר מותר רק בצירוף הידיעה: "שכל אלה אינם כי-אם הזרחות ניצוציות ממה שלמעלה מהגדרה", ואילו לולא ידיעה זו, "היו גם הם מביאים לידי כפירה". כלומר, כדי לא להשאיר את המאמין בתחושת ניתוק מהא-ל (חוסר הגדרה), השמות והכינויים נועדו לגרום למאמין להרגיש תחושת קרבה ורמזים למהותו, ובכך הוא מסגל לעצמו תכונות אופי טובות (חסד, גבורה, רחמים). מבחינת המאמינים זו התקדמות לא ביחס להגדרה, אלא ביחס לתחושת הקִרבה, וכך נוצר איזון בין ידיעת הרמזים ואי-ידיעת המקור כדי שלא להגדיר אותו ולא להיכנס לכפירה מצד אחד, או אלילות מצד שני.

מעבר להתייחסות צדדית של הראי"ה קוק לנושא זה במקומות רבים, שני המאמרים המרכזיים בהם הוא עוסק בשלילת הגשמות הם מאמר 'דעת אלהים' שבספר 'אדר היקר'. ומאמר 'ייסורים ממרקים' שבספר אורות.

פגניזם ואנתרופומורפיזם

פוליתאיזם בעולם העתיק

עמי קדם, הפגניים, האמינו באלילים רבים. לכל עם היה פנתאון אלילים משלו, שאותם עבד והעריץ, ירא מהם וכיבדם. כמעט אין תופעה – תופעת טבע או תופעה מנטלית – שלא זכתה לפרסוניפיקציה ולפולחן כלשהו.

אף על פי שייחסו להם תכונות א-לוהיות כאלמותיות, ידיעה מקיפה, שליטה בגורל בני אדם וכדומה, בכל זאת היו האלילים במחשבת עמי העולם העתיק אנתרופומורפיים או אנימימורפיים – הייתה להם דמות אדם, או דמות חיה כלשהי. הדבר הנהוג ביותר בפולחן העמים הקדומים היה עשיית פסל בדמות האליל; לפסל היו מקטירים קטורת ומתפללים, וסביבו היו נעשים הטקסים הדתיים. האמונה הייתה כי כוח האליל שוכן בפסל שנעשה לכבודו.

לאלילים הייתה ביוגרפיה, הם הופעלו על ידי רגשות ויצרים, ובמרבית הדתות העתיקות הם גם היו מוחשיים. הקדמונים האנישו את תופעות הטבע, כשהבריאה נעשתה לאחר מאבקים קוסמיים בין אלילים שונים. מרבית התיאורים שנמצאים במיתולוגיה אחת חוזרים במיתולוגיות של עמים אחרים עקב שינוי שמות האלילים או שוני בפרטים מסוימים בסיפור. דבר זה די מובן, כיוון שכל העמים סגדו לאותן תופעות טבע, לאחר שהאנישו אותן, בהכרח הם גם עבדו אלילים זהים.

האמנות של ימים עברו, שהייתה חלק בלתי נפרד מהדת, עסקה בציור דמות האלילים ובפיסול לצורכי פולחן.

בפילוסופיה היוונית

הדת ביוון העתיקה הייתה אלילית לחלוטין. אלילי יוון זהים לאלילים של שאר העמים הקדומים. יש להם דמות וצורה, הם מונעים על ידי היפעלויות נפשיות, יש להם ביוגרפיה ולעיתים הם גם מתים.

הפרתנון באתונה - מקום המקדשים החשובים. אתונה היא הפוליס המזוהה ביותר עם הפילוסופיה היוונית

מתוך האמונות המיתולוגיות צמחה ביוון, בסביבות המאה ה-6 לפנה"ס, הפילוסופיה היוונית. ככל הנראה, גם הפילוסופים היווניים האמינו באלילים הלאומיים של עמם, אך במהלך התפתחות מחשבתם החלו ההוגים לחפש עיקרון יסודי הנמצא בתשתית היקום, עקרון שלא זוהה עם אחד האלילים.

בראשית הפילוסופיה, בהשפעת החשיבה המיתית, היה היסוד שעליו הצביעו הפילוסופים משהו חומרי. תאלס סבר שהיקום נברא מתוך מים. הפילוסופים הקדם-אלאטים סברו שהעולם נברא מחומר קדמון וחוזר אליו בתהליך של הוויה וכיליון. פרמנידס ותלמידו זנון מאלאה, ובעקבותיהם כל האסכולה האלאטית, אחזו בדעה פנתאיסטית לפיה העולם קדום ונצחי, אך בכל זאת הם האמינו שהכול גשמי.

הראשון שטען שהעקרונות המונחים בבסיס הבריאה הם מופשטים ואינם ישויות חומריות היה פיתגורס מהאי סאמוס. אף על פי שהיה פגני בדתו, פיתגורס האמין שמאחורי התופעות נמצא המספר, או היחס המספרי הבלתי נראה. הוא הראשית, הוא איננו גשמי והוא שרוי בתוך כל הדברים כפי שהכח האלילי נמצא בתוך הכהן של דיוניסוס. יש זהות בין האחד לאחר – הכהן עם האליל, המספר עם התופעה.

בהגותו של הרקליטוס אנו מתוודעים אל הלוגוס – העיקרון המופשט של העולם. לוגוס ביוונית מורה על כמה דברים: דיבור או כתב, מחשבה, דעה, נימוק הגיוני, יחס מתמטי. הרקליטוס חידש משמעות חדשה למושג המוכר, והפך את הלוגוס לישות-על מופשטת שאחראית להיווצרות היקום וניהולו והיא גם הביטוי לסדר בו.

קסנופנס מתח ביקורת על אמונות בני דורו, אשר ייחסו לאלילים תכונות אנושיות או דמות אנושית. ידועה אמרתו "לו לשוורים ולסוסים היו אלילים, הם היו יוצרים את אליליהם בדמות סוסים ובדמות שוורים". הוא נחשב למבשר המונותאיזם שאינו תלוי בדת.

בכתבי הפילוסוף היווני אפלטון מופיע האליל (דמיורגוס (יוונית: אומן) כישות מופשטת ותבונית. כנראה היה זה פיתוח דעותיהם של פיתגורס והירקליטוס אשר חיו לפניו. הדמיורגוס בורא את העולם החומרי כשהוא נעזר באידאות – המושגים המופשטים אשר הם המהות האמיתית של הדברים מעבר להתגלמותם הקונקרטית. תורת האידאות של אפלטון היא ככל הנראה פיתוח של תורת המספר הפיתגורית. המספר המופשט של פיתגורס הפך במשנת אפלטון לכלל המכנים המשותפים של המושגים האנושיים אשר הם מהותם הפנימית של הדברים והם מצויים מחוץ למרחב ולזמן.

תלמידו המובהק של אפלטון, אריסטו, יצר שיטה מטאפיזית ענפה שלפיה לכל דבר ביקום יש סיבה, מניע שגרם לה, עד שמגיעים אל הסיבה הראשונה לה אין סיבה קודמת, סיבה זאת היא המניע הבלתי מונע. לפי אריסטו, הסיבה הראשונה היא שכל החושב את עצמו אשר נמצא בראש שרשרת המציאות בשלווה מוחלטת. המניע הבלתי מונע של אריסטו מזכיר מאוד את הלוגוס של הרקליטוס.

בפילוסופיה הנאופלאטוניסטית, שהתפתחה מההשקפה האפלטונית, הדגישו רבות את שלילת הגשמות של הא-ל ואת חוסר יכולת האדם לדעת משהו חיובי עליו. הדמות המרכזית באסכולה זאת הוא פלוטינוס. לפי פלוטינוס הא-ל הוא אחד, מופשט, קדמון וטרנסצנדנטי לחלוטין. אין לו תכונות, אינו ניתן לחלוקה ואין בו ריבוי. אפילו מחשבה או רצון אי אפשר לייחס לו – אם הוא חושב, אז יש הבחנה בינו למחשבתו. אם הוא רוצה, זה מייחס לו חיסרון. האחד המוחלט אם כן איננו ניתן להכרה כלל. יחד עם זאת, ביקשו הוגים נאו פלטונים להסביר כיצד נוצר הגשמי מן הרוחני בדרך של האצלה או השתלשלות מתוכו של הרוחני עצמו, ולא כבריאה חיצונית 'יש מאין' של הגשמי. לפי תאוריה זו, הגשמי בנוי מן הרוחני עצמו.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ תורה שלמה כרך טז יתרו במילואים
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

35239978שלילת הגשמות