מסדר אבירי היכל שלמה

סמל המסדר

חותם המסדר של אבירי היכל שלמה

מסדר אבירי היכל שלמה או בשמם הרשמי האבירים העניים של ישו ומקדש שלמה, הידועים בעיקר בשם טֶמפּלָרִים ("Temple" היא מילה ממוצא לטיני שפירושה בגרמנית, בצרפתית ובאנגלית: "היכל" או "מקדש") היה מסדר צבאי נוצרי של אבירים-נזירים שנוסד בשנת 1119 ופעל בתקופת מסעי הצלב. תפקידו הרשמי, כפי שעולה מהצהרת מייסדיו היה להגן על הממלכה הצלבנית בארץ הקודש, ועל הצליינים העולים לרגל למקומות הקדושים לנצרות בממלכת ירושלים. לצד ההגנה על עולי הרגל, סיפקו האבירים כח צבאי חזק מאוד שכלל מאות חיילים, בהם כמה עשרות אבירים להגנתה של ממלכת ירושלים. לצד תפקידיו הצבאיים הייתה למסדר רשת סניפים ענפה באירופה שעזרה לצליינים ולאנשים אחרים להעביר כסף בבטחה ממקום אחד למשנהו. המוטו של המסדר היה "Non nobis Domine, non nobis, sed nomini tuo da gloriam", שמשמעותו היא "לֹא לָנוּ ה' לֹא לָנוּ כִּי לְשִׁמְךָ תֵּן כָּבוֹד".

היסטוריה

הקמת המסדר

מקור מרכזי לימי יסודו של המסדר הם כתביו של ויליאם מצור:

באותה שנה, אצילים אחדים מקרב מעמד האבירות, חסידים, יראי שמים ומסורים לא-ל, הביעו רצון לחיות מאז ועד עולם חיי עוני, פרישות וציות. הם נטלו על עצמם שבועה לשרת את הא-ל בקנונים רגולריים תחת ידו של הפטריארך גורמונד מפיקרדי. החשובים והנכבדים בין אנשים אלו היו הוגו מפיין וגודפרי מסנט אומר. מכיוון שלא היה להם לא כנסייה ולא מקום משכן קבוע, העניק להם המלך מעון זמני בארמונו, בצד הצפוני, בסמוך למקדש הא-ל. גם הקנונים של מקדש הא-ל העניקו להם, על פי תנאים מוגדרים מסוימים, רחבה השייכת להם בסמוך לאותו ארמון, בה יוכל המסדר החדש לעסוק במילוי חובותיו הדתיות

מהמקורות עולה כי הדמויות העיקריות סביב הקמתו של המסדר היו האבירים הצרפתיים היג (או הוגו) דה פיין (Hugues de Payns) וגודפריד דה סנט אומר. שניהם הגיעו לארץ ישראל בגל הכובשים הראשון במסע הצלב הראשון. מוצא שניהם, שהיו קרובי משפחה, בחבל בורגנדי שם פעלה תנועת הנזירים של מנזר קלוני עוד משנת 910 (כחלק מהתעוררות דתית חזקה לקראת שנת האלף). בעידוד המלך ובשיתוף עם אנשי דת ממתחם הקבר ה"קדוש" נוסד הגרעין של המסדר. זאת לאור התקפות חוזרות ונשנות של המוסלמים על עולי הרגל הנוצריים בדרכם לירושלים, במיוחד בדרך שבין יפו לעיר ומהעיר אל אתר הטבילה בקאסר אל-יהוד שבמדבר יהודה, החליט בלדווין השני, מלך ירושלים, בשנת 1119 להפוך חבורת אבירים זו, שבאותו שלב מנתה 9 איש, ל"משטרת הנוצרים" (miltia christi). תפקידה היה אמור להיות שמירה על עולי הרגל לעיר הקודש מפני המתנכלים להם. הם העתיקו את מגוריהם למסגד אל-אקצא. מקור השם "אבירי מסדר היכל שלמה" נעוץ במקום מגוריהם זה, היות שהם ראו במסגד אל-אקצא שריד של מקדש שלמה וקראו למסגד Templum Solomoni. למעשה אלו שרידי הסטיו המלכותי שבנה הורדוס מדרום למקדש. בחללים מימי הורדוס שמתחת למסגד הם אחסנו את סוסיהם וכך קיבל החלל הזה את שמו המודרני – אורוות שלמה. (מבנה כיפת הסלע הסמוך הפך על ידי הצלבנים לכנסייה בשם "מקדש ה'" (Templum Domini)). מבנה כיפת הסלע וכנסיית הקבר שמשו מאז דגם לבניית כנסיות רבות באירופה.

כדי שאבירים אלו יהיו עצמאיים וכפופים רק לכנסייה ולא לאחד השליטים, החליט היג דה פיין להפכם לנזירים. כוונתו נתקלה בבעיה חוקית חמורה. בזמן שחילונים יכלו להשתתף בקרבות ומלחמות, על נזירים נאסר באופן מוחלט להילחם ולשפוך דם ועל כן הם לא יכלו לשמש כאבירים. שפיכות דמים מנוגדת לרוח דרשותיו של אותו האיש ולברית החדשה. את הבעיה פתר איש הדת ברנאר מקלרבו – אף הוא ממוצא אצולה מחבל בורגנדי שכתב את התקנון של מסדר חדש זה. לפי ברנאר, גם אותו האיש עצמו התנגד לאלימות ולשפיכות דמים וחי חיי עוני וסבל כמו הנזירים אך מצד שני, כאשר היה צריך להגן על המוסר והצדק לא מנע עצמו מאלימות והביא כדוגמה את גירוש התגרנים מבית המקדש. על כן על פי ברנר מקלרבו, גם מסדר נזירי יכול לעסוק בנוסף לחיי הנזירות גם בלחימה למען הנצרות ורצונו של אותו האיש. שלב ראשון של הכשרת ארגון הנזירים-הלוחמים חל בוועידת נבלוס, הלא היא שכם. בוועידה זו התכנסו אנשי כנסייה בשנת 1120 והתלוננו על תמותת הצליינים במדבר יהודה. בשנת 1129 נערך כינוס מועצה של בישופים ואנשי דרג נוספים בעיר טרואה שבצרפת. בהחלטותיה הכירה הוועידה הכנסיתית הזו באגודה החדשה ואשררה את התקנון שחיבר ברנרד מקלרבו. בכינוס זה גם נקבע שחברי המסדר יתלבשו בלבוש מיוחד, בגדי דת (ולא בגדים סקולריים, כפי שלבשו עד שנה זו): גלימות לבנות נושאות צלב אדום בולט על חזהו של האביר. אל תשעת האבירים המקוריים (אם אכן היו אלו רק תשעה כל אותן שנים ראשונות) הצטרפו אבירים רבים והאחווה הצעירה הפכה לארגון גדול ורשמי. בשנת 1139 קיבלו הטמפלרים את הזכות למנות כוהני דת לעצמם וכך הפכו לבלתי תלויים במוסדות כנסייה אלא כפופים ישירות לאפיפיור עצמו.

תקנון המסדר

לתקנון המסדר סעיפים רבים. מטרתו, כמו קאנונים של מנזרים ומסדרים אחרים, להגדיר מסגרת לאורח חיי החבר במסדר: למן השכמתו בבוקר ועד עלייתו על יצועו. בתקנון ניכר שילובם של הן אורחות חיי הנזיר והן אורחות חיי האביר הלוחם. התאמות רבות נעשו כדי לאפשר לנזיר לתפקד כלוחם יעיל: תזונה ראויה ומלאה (סעיף 8), הימנעות מסיגוף גופני מוגזם (סעיף 19), מסגרת אימונים וכדומה. מנגד ישנן הגבלות נזיריות רבות: הגבלת הרכוש (סעיפים 30–31, 37) (זה אף היה לסמל המסדר: שני אבירים רוכבים יחדיו על סוס, מפאת ענווה ועוני, אף כי למסדר לא חסר ממון), הימנעות מאורח החיים האצילי, כגון ציד (סעיף 47), הימנעות מקשרי זוגיות עם נשים (סעיף 72), ושאר הגדרות הקשורות לאורח החיים הנזירי: אכילה משותפת (סעיף 8), לבוש דתי (סעיף 20), נאמנות למאסטר המסדר (סעיף 33) ועוד, אולם גם את ההיתר להחזיק רכוש, להינשא וללדת ילדים בניגוד לנוהג הנזירי הרגיל (סעיף 51). סעיף זה אפשר לאבירים בעלי אחוזות בארצות מוצאם להצטרף אל המסדר. בתקנון עדות לקיומם של אריות בארץ ישראל באותם ימים (סעיף 48) - האריות נכחדו מארץ ישראל כמה מאות שנים לאחר פרסום התקנון, והטמפלרים ושכמותם הם ככל הנראה לפחות אחת מהסיבות לכך.

תקנון האבירים העניים של המשיח ושל ארמון שלמה (Regula Pauperum Commilitonum Christi Templique Salominici)

סעיף 1. אתם הזונחים את שאיפותיכם הפרטיות, וכן האחרים אשר לוחמים אתכם, למען ישועת נשמותיהם, למשך זמן קצוב (ad terminum), בסוסים ובנשק למען א-ל עליון, השתדלו לשמוע תמיד, לפי התקנה הקאנונית (canonica institutio) ולפי נוהג מורי העיר ה"קדושה" את תפילת הבוקר (Matutinae)...

סעיף 2. וכן אם אח כלשהו, עקב ענייני נצרות המזרח, אולי יהיה מרוחק (ואיננו מפקפקים שדבר זה עשוי לקרות לעיתים קרובות), ובגלל היעדרות כזאת לא ישמע את עבודת האדון (servitium Dei) – אנו מאשרים כי עליו לומר במקום תפילת הבוקר שלש-עשרה תפלות האדון (orations dominicae)... ובמקום תפלת הערב (pro Vesperis) – תשע...

סעיף 8. אנו סבורים כי עליכם לקבל את מזונכם במשותף (communiter) בחדר אוכל (refectorium) אחד; ואם יחסר לכם דבר, ראוי לבקש בנועם ובפרטיות; בכל זמן בקשו אל השולחן את שחסר לכם בכל הענווה...

סעיף 19. קראנו בכתבי הקודש (divina pagina): "ויחולק לכל איש ואיש די מחסורו". על כן אין אנו אומרים שאנשים מסוימים יזכו במשוא-פנים, אלא שהחולשה חייבת לזכות בהתחשבות... אבל זאת אנו אוסרים, כי יורשה למישהו לדבק בהינזרות מופרזת (abstinentia imoderata); אלא ייטול-נא על עצמו בדחיפות את דרך החיים המשותפים (vita communis).

סעיף 20. אנו מצווים שהבגדים יהיו תמיד בני צבע אחד, לבנים או שחורים, ואם לומר כך, עשויים מחומר צמרי גס. לכל האבירים היוצאים בחורף או בקיץ, אנו מתירים ללבוש בגדים לבנים, אם הדבר ניתן. כך שהמזניחים את החיים העגומים, ידעו שהם מפוייסים ליוצרם באמצעות הלבן והבהיר. וכי מה הוא הלובן אם לא הפרישות (castitas) השלמה?

סעיף 25. לסרז'נטים (servientes) נחוץ ביותר טוהר מוסרי (munditia) כלפי פנים וכלפי חוץ...

סעיף 30. לכל אחד מכם מותר להחזיק שלשה סוסים, כי העוני הקיצוני של בית הא-לוהים וארמון שלמה אינו מתיר במצב הנוכחי להרבות יותר, אלא על-פי היתר המאגיסטר (magister).

סעיף 31. מאותה סיבה מתירים אנו נושא-כלים (armiger) יחיד יהיה לכל אביר.

סעיף 33. בוודאי ראוי לאבירים אלה, שאינם חושבים דבר ליקר מן המשיח, כי ישמרו על ציות (obedientia) מתמיד כלפי המגיסטר, עקב השרות שלפיו יצאו, או עקב תהילת העושר העליון או פחד הגיהנום, ויש לשמור על הציות כך שמיד כאשר המגיסטר, או זה שהמגיסטר נתן לו הרשאה לכך, מצווה משהו, אל ישתהו האבירים בבצוע, כאילו צווה זאת המצווה בהשראה א-להית.

סעיף 37. רוצים אנו כי כל הזהב או הכסף, שהם קישוטים מיותרים, לא ייראה אי פעם ברסנים, או בשריונות החזה של הסוס, או בדרבנות...

סעיף 39. מותר למגיסטר לתת סוסים למי שירצה; או נשק או כל דבר שיעלה על ליבו, יוכל לתת למי שירצה.

סעיף 47. שאיש לא ינקב חיית-טרף בקשת (arcus) או בקשת אפקית (ballista).

סעיף 48. אריות יש להרוג תמיד.

סעיף 51. בהשגחה א-לוהית, כך אנו מאמינים, הייתה בכם, במקומות הקדושים, התחלת סוג חדש זה של אמונה (religio); כך שאתם מצרפים את הכח הצבאי (militia) לאמונה, וכך מתקדמת האמונה באמצעות הכח הצבאי, וקוטלת את האויב ללא חטא. קובעים אנו איפה בצדק, שתחזיקו עקב זכויותיכם הבולטות והמעלות (probitas) המיוחדות, בית, אדמה ואנשים ואכרים ותשלטו בהם בצדק...

סעיף 55. אנו מרשים לכם כי יהיו ביניכם אחים נשואים, באופן כזה, שאם יבקשו את חסד אחוותכם, ואת ההשתתפות בה, עליהם להעניק אחר מותם את מחצית רכושם (לכם)... ובינתיים עליהם לנהל חיים הגונים (vita honesta), וישתדלו להיטיב לאחים; אולם בגד צחור ומעיל עליון (chlamys) לבן לא ישאו. אולם, חושבים אנו לבלתי צודק כי אחים מסוג זה יישארו בבית אחד עם אלה המבטיחים לאל פרישות.

סעיף 58. אם ירצה אביר... לבחור בחבורתכם ובחייכם, לא תנתן לו ההסכמה מיד, כי אם על פי דבר פאולוס "בחנו את הרוחות אם מא-לוקים המה", וכך תורשה לו ההצטרפות. ייקרא-נא התקנון בנוכחותו; ואם הוא יציית בשקידה לצווי התקנון שנגלו לפניו, כי אז, אם ירצו המגיסטר והאחים לקבלו, יגלה-נא את בקשתו בנפש טהורה בפני כל האחים הנאספים. לאחר מכן יהיה נתון סוף זמן המבחן (probation) לשיקול דעתו והשגחתו של המגיסטר, על פי הגינות חייו של המבקש.

סעיף 67. אם אח כלשהו יעבור עברה קלה תוך דבור או תוך לחימה, או בדרך אחרת, יגלה נא את עברתו מרצונו הוא למגיסטר, העתיד להענישו. על עברות קלות, אם אין העבריין עובר אותן בדרך הרגל, תוטל עליו ענישה (poenitentia) קלה. אולם אם האשמה תתגלה על ידי משהו אחר, כשהוא (העבריין) שותק, יוטלו עליו משמעת ותקנון (disciplina et emendatio) גדולים ובולטים יותר. ואם הפשע יהיה כבד, יסולק ממגע-וממשא (familiaritas) עם האחים, ולא יאכל אתם אל שולחן אחד, כי אם לבדו יאכל את ארוחתו.

סעיף 72. יש להימנע מנשיקותיהם של הנשים כולן.

המבנה הארגוני של המסדר

בראש המסדר עמד המאסטר או המגיסטר. הוא נבחר על ידי אספה כללית של המסדר. לצידו עומדים המרשל, מפקד הצבא של המסדר, והסנשל, יד ימינו של המגיסטר, ממלא מקומו או יועצו הבכיר. מתחת לאלו ישנה שורה של מפקדים: ראש אגף אפסנאות וכיוצא באלו. מתחת לאלו היו מצויים מנהלי מחוזות, כלומר פקידים בכירים של המסדר. מספרם השתנה לפי הצורך. הם היו אחראיים על כל הסניפים באותו מחוז. כאשר אחד המפקדים מת הוזמנו כל הפקידים הבכירים ובחרו את הפקיד הבכיר ביותר להחליפו.

במסדר הטמפלרים היו ארבע מחלקות של אחוות:

• האבירים: מצוידים ומאומנים כחיל פרשים כבד שבאו משכבות האריסטוקרטיה. המסדר מבוסס על מוצא אבירי. אנשים שרצו לשרת ולא היו צאצאי אבירים לא התקבלו, כאשר המטרה הייתה לקבל כוח אדם מיומן ולא להכשיר פרחי אבירות. (בניגוד להוספיטלרים, שם התקבלו בתחילה חברים גם לא ממעמד אצולה).
• הסרז'נטים: מצוידים ומאומנים כחיל רגלים וחיל פרשים קל, מוצאם לרוב ממעמדות נמוכים יותר מאשר האבירים: גם בני בורגנות (מעמד שלישי) השתלבו במחלקה זו.
• חקלאים וחוואים: שניהלו את אדמות המסדר, דאגו להן ורכשו אותן.
• הכהונה: הכמרים שדאגו לצרכים הרוחניים והדתיים של המסדר ומונו על ידי אנשי המסדר עצמו ולא על ידי בישופים של הכנסייה.

נשים וילדים לא הורשו להיות חלק מהמסדר אולם הם יכלו להוות חלק מנדבך תומך, שכונה "פאמיליה" ("משפחה"): הם נתנו נאמנותם למסדר, תמכו בו כלכלית בתרומות שונות ומגוונות ולעיתים הבטיחו את עתיד בנם הצעיר כחבר במסדר. אחרים מסרו לאחר מותם את רכושם למסדר. כך נוצרו קשרים חברתיים חזקים בין המסדר לחברה באירופה. העובדה שלכל אביר במסדר הייתה משפחה של ממש – הורים, אחים ובני משפחותיהם, ושחלקם הבטיחו עצמם לסייע באופן פעיל למסדר, יצרה קשר עוצמתי בין החברה הפרנקית בצרפת, הן ממשפחות האצולה ששימשו כראשי ובאבירי המסדר, והן ממעמדות הבורגנים והאיכרים הנאמנים לאצולה, ושבניהם שרתו בו כמשרתים. המסדר ייצג, בזעיר אנפין, משהו מהמבנה החברתי של צרפת של ימי הביניים וניזון ממבנה זה.

הצעירים שהצטרפו למסדר עברו תקופת טירונות קשה מאוד וארוכה של לימוד תורות לחימה, לימודי דת ולימוד תקנון הנזירות.

התעצמותו הכלכלית של המסדר

בשנים הראשונות לקיומו של הארגון המצומצם, עד ועידת טרואה, בשל הצורך בממון לתחזוקת אחוות האבירים החדשה: להוצאות המזון, הנשק, הסוסים, בניית אתרי חנייה מוגנים בדרכים וכדומה, קיבלו חבריו תמיכה כלכלית מהמלך בלדווין ה-2 בירושלים. הייתה זו חובת תשלום שנתית של 150 ביזנטים שהומרה שנים אחר כך (בשנות ה-60 של המאה ה-12) במתן בעלות על שלושה כפרים. אולם כעבור כמה שנים, עם התעצמותו הכלכלית של המסדר, לא נסמך עוד אוצרו על תשלום המלך שכן רכושו ועמידותו הכלכלית היה רב, לעיתים אף משל בתי המלוכה עצמם. החל מועידה טרואה החלו לזרום כספים ורכוש רב מאירופה לטובת המסדר. אנשים מאמינים שנבצר מהם להשתתף במסעות הצלב תרמו מרכושם בחייהם או לאחר מותם למסדר. באופן זה אלפי פריטי נדל"ן הועברו לאוצר המסדר: בעלות על חלקות שדה, טחנות קמח, גשרים, מבני מגורים וכדומה, זאת מלבד רכוש נייד. תרומות אלו היוו תשתית לרשת הסניפים הכלל אירופאית של המסדר.

בחבל פרובאנס שבצרפת לבדו היה למסדר רכוש כלשהו כל כמה מייל. היו אלו חלקות אדמה או נכסים שונים שהטמפלרים השכילו לפתח אותם ולקבל מהם הכנסה קבועה. הם גם לחצו לקבל תרומות נוספות באותו אזור וכך הפכו לסניורה פיאודלית באותו שטח. כפרים שלמים היו בבעלותם. הם הקימו במקומות כאלו סניפים (קומנדרי COMMANDERY) ושם ישב מנהל סניף, בית המגורים שלו, כנסייה ואסם. כאשר תרמו קרקעות זה כלל לא פעם את כפר הצמיתים או האיכרים ה"חופשיים" שישבו על אותה פיסת קרקע.

עשירית מהכנסות הקומנדורי הללו הועברו הלאה, בדומה לשיטת המעשר הכנסייתית, למפקדה בירושלים או בעכו. לפעמים לקראת צרכים מיוחדים כמו לאחר קרב קרני חיטין נשלח אחוז גבוה יותר. הסניפים הרבים הזינו את המסדר בממון רב.

אף בממלכת ירושלים הצלבנית עצמה נכסים רבים הועברו לשליטת המסדר: המבנה ההיררכי יצר ארגון מוצק שהתנהל ביעילות יחסית, עסק באימון תדיר, נהנה כאמור ממימון רב ועמדה לרשותו עתודת כוח אדם גדולה במיוחד. לאור כל זאת מובנת חשיבותו של המסדר למלך ירושלים הצלבנית. המסדר קיבל את האחריות על אחזקת מבצרים שונים ברחבי הממלכה, ובמיוחד נכונים הדברים בממלכות הצלבניות של חוף הלבנון. שליטי אזורים אלו לא יכלו, בשל מגבלת צבאם, להחזיק ביעילות בשטחים נרחבים כפי שהתאפשר למסדר. על רקע כל אלו התעצם המסדר ומנהיגיו חשו חירות רבה לפעול לעיתים בניגוד לרצון מלך ירושלים. הם הפכו לגוף משפיע ולא נמנעו מלהתערב במאבקים פוליטיים פנים-צלבניים. מוכרות תעודות המעידות על סכסוך בנוגע לתפעול מי נחל הנעמן (עין אפק, עמק עכו) בטחנות קמח שפעלו על זרימת מימיו בין המסדר הטמפלרי להוספיטלארי (טחנות "דוק ורכורדני").

פעילות צבאית

מבצרי המסדר בארץ ישראל ובקפריסין

המטרה המוצהרת של המסדר הייתה אבטחה של שיירות הצליינים בדרכם למקומות הקדושים בארץ ישראל. על אף שהוקמה הממלכה הפרנקית, אוכלוסייה מוסלמית עוינת נותרה בשטחי הממלכה ובסמוך לה. העיר אשקלון, למשל, לא נכבשה זמן רב (עד 1153) ומתחומה יצאו חמושים פאטימים לפשיטות באזור רמלה. גם שודדי דרכים רבים התנפלו על שיירות הצליינים. הטמפלרים נחלו הצלחה גדולה בתפקיד זה, כאשר סיפקו ליווי חמוש לשיירות צליינים והצליחו להפחית את מספר התקיפות כנגדם.

מהר מאוד הפכו הטמפלרים ליחידה צבאית ראשונה במעלה: עם מימון כלכלי ואימונים מפרכים, משמעת ואמונה דתית היוו אבירי המסדר כוח חשוב בכל קרב כנגד המוסלמים. הטמפלרים היוו את הגרעין האיכותי והחזק בצבא הצלבני בגלל המשמעת הגבוהה שלהם ואומץ לבם הרב. הם היו לוחמי העילית של הצלבנים וזכו להערכה רבה גם בקרב אויביהם המוסלמים ובייחוד בעיני צלאח א-דין. הם לחמו על פי כללים נוקשים: אסור היה להם לסגת אלא אם נצטוו לעשות זאת על ידי מפקדם בעת הקרב, וגם זאת רק כאשר יחס הכוחות נגדם היה יותר מ-3 כנגד 1. הם לחמו בצורה מסודרת, באומץ וללא מקרי עריקה. מוות בקרב זיכה את הלוחמים בתהילה ועל כן לא חששו מהמוות. התרגיל הטקטי העיקרי שלהם היה תקיפת פרשים: קבוצה קטנה של אבירים נהגה לתקוף חזיתית בראש חץ את שורות האויב כשמטרתם להבקיעה ולפזר את חילי האויב לכל הכיוונים. המתקפה הייתה מהירה, מפחידה ורבת רושם. הם השתתפו בהצלחה בכיבוש אשקלון, ארסוף, גזר וקרבות נוספים.

בנוסף, בנו הטמפלרים רשת של מצודות ותחנות-מנוחה שאיבטחו את הדרכים וסיפקו מקומות מנוחה בטוחים לצליינים למשך הלילה. על מנת לתחזק את רשת האבטחה הגדולה הזאת הם נזקקו לכסף רב, שרובו הגיע, כאמור, מתרומות מאירופה. מבצרים מסוימים הועברו לשליטתם על ידי מלכי ירושלים הצלבנית, לעיתים משום שלא עלה בידיו של המלך עצמו לתחזק את המבצר.

מבצרם המרכזי בארץ ישראל היה מבצר עתלית שהוקם בחוף עתלית: המסדר העביר בצורה מתמדת ציוד ואספקה (מזון, סוסים, חפצים) וכסף לסניפים השונים. מבצרים רבים היו למרכזי הפצה ואחסון של ציוד זה. חלק גדול מחברי המסדר היו תומכי לחימה: איכרים, כוהנים, סוחרים שדואגים לאספקה ומנהלים.

למרות זאת, אומץ לבם של הטמפלרים לא עמד להם אל מול הכמות העדיפה של צבאות צלאח א-דין ויורשיו והם לא הצליחו למנוע את תבוסת הצבא הצלבני ואת נפילתה של ממלכת הצלבנים בישראל, עיר אחר עיר. במסע הצלב השלישי נהרגו מאות טמפלרים בקרבות עם המוסלמים. בשנת 1291 נפלה העיר עכו והטמפלרים נותרו רק עם אחוזותיהם בלבנון ואיי הים התיכון. בסופו של דבר, גם מחוזות אלה נפלו.

בנוסף לפעילותם הצבאית בארץ ישראל ובמזרח הים התיכון, לחמו הטמפלרים גם בספרד ובפורטוגל במלחמת הרקונקיסטה בתמורה לזאת, קיבלו אדמות רבות בחצי האי האיברי.

הטמפלרים – מעצמה כלכלית

לאחר שרכשו הטמפלרים ניסיון רב בקרבות עם המוסלמים, הפכו לכח צבאי מעולה, זכו לתמיכת הכס ה"קדוש" שגרמה לריבוי התרומות שהגיעו למסדר, (תרומות שהושקעו בצורה טובה והביאו את המסדר תוך פחות ממאה שנה לצבירת עושר רב מאוד), החלו הטמפלרים להעניק שירות בנקאות לצליינים שבמסגרתו הפקיד הצליין סכום מסוים באחד הסניפים של המסדר ויכול היה לפדות את הסכום הזה בכל סניף אחר בלי להסתכן באובדן הכסף בדרך. המסע המפרך היה מסוכן, הנסיעה בים התיכון לא הייתה קלה לרבים וממילא רבו הגנבים והשודדים. בצורה כזו היה יכול צליין מכל מחוז באנגליה או צרפת להפקיד את רכושו ואת כספו או למשכן את ביתו או שדהו בסניף הטמפלרי הקרוב, לצאת למסע ובכל נקודה בדרך למשוך ממון על סמך שטר שקיבל מהסניף המקומי. עבור שירות זה נגבתה עמלה, שהייתה למקור הכנסה חשוב מאוד עבור המסדר. סוחרים רבים השתמשו ברשת בנקאות זו כדי להעביר ממון שנצבר. אך לא רק צליינים פשוטים יחסית או סוחרים היו ללקוחות הבנקאות הטמפלרית: אף הכנסייה והשליטים החילוניים נעזרו בבנקים בעסקיהם על ידי נטילת הלוואות ותרמו להגברת עושרם. העיסוק במסחר ובנקאות על פני ארצות רבות גרמם לטמפלרים להתמחות בשפות רבות, בהלכי הרוח של עמים שונים וביכולת טובה לנהול משא ומתן. תכונות אלו גרמו לכך ששליטים רבים החלו להעסיק את הטמפלרים גם בשליחויות דיפלומטיות.

תמורות בעקבות קרב קרני חיטין

בעקבות קרב קרני חיטין איבד המסדר את כל רכושו בארץ ישראל וכוח האדם הלוחם בארץ חוסל כמעט לגמרי. מצב זה חייב את המסדר לגיוס אנשים וממון ולשליחתם לארץ הקודש. מקורות המימון – הסניפים באירופה – נדרשו להעביר אחוז גבוה יותר כאמצעי למימון. מכאן שהמצב בשוק המקומי באירופה השפיע אפוא על המצב הכלכלי של המסדר. תפקודו כגוף עולמי חייב אותו להתנהל בהתאם בשוטף. ככל שהמצב בארץ החמיר והצריך יותר מימון עלה הטיעון שהמסדר שאמור להיות מושתת על ענווה ועוני צורך ממון רב. ויליאם מצור בעצמו, איש כנסייה בתפקידו, מביע ביקורת רבה על צבירת הממון של המסדר העני לכאורה.

מפקדת המסדר ישבה בירושלים, בהר הבית, עד 1187. לאחר מפלת הצלבנים בקרב קרני חיטין נפלה גם ירושלים והטמפלרים פינו את מפקדתם. בין השנים 1187–1192 תחת שלטון צלאח א-דין לא התקיימה מפקדה והיא הוקמה מחדש בעכו ב-1192. מתקופה זו מוכרים מבנים מרשימים בעכו הצלבנית שהשתייכו למסדר כדוגמת "מנהרת הטמפלרים" שהייתה נתיב גישה לנמל העיר ממפקדתם. ב-1291 עכו נפלה והמסדרים העבירו את המפקדות שלהם: ההוספיטלרים עברו לקפריסין, אחר כך לרודוס ואחר כך למלטה, שם הם פעילים מאז. הטמפלרים הוסיפו לפעול באירופה עד לחיסולם.

נפילת המסדר

כיבוש ירושלים מידי הצלבנים, כישלונות הכיבוש מחדש ונפילת עכו, הובילו לסיום הנוכחות הצלבנית בארץ הקודש. בעקבות כך התעורר דיון ציבורי בנושא עתידם של המסדרים הצבאיים ונחיצותם. בעוד שההוספיטלרים עברו להגן על הממלכה הצלבנית בקפריסין והטבטונים פנו לכבוש ולנצר את פרוסיה, הטמפלרים סירבו לוותר על ארץ הקודש והתעקשו על כיבושה מחדש. דבר זה אומנם פגע במעמדם, אם כי לא בצורה משמעותית מכיוון שזרם המגויסים החדשים שביקשו להצטרף למסדר לא האט או פסק.

הטמפלרים היו מוערכים מאוד בקרב הציבור האירופאי, וכן נהנו מתמיכתו של האפיפיור בוניפקיוס השמיני, אשר המשיך לשמור על קשר טוב עם המסדר בייחוד כיוון שראה בו מקור חשוב של תמיכה כלכלית וצבאית. בצרפת, המלך פיליפ הרביעי (המכונה "היפה") האציל לטמפלרים סמכויות כלכליות ועם הזמן המסדר הפך למרכז המנהלה הפיננסית של כלל הממלכה. פיליפ עצמו השתמש באותה המערכת להוצאות שוטפות ולמימון החובות המצטברים שחלקם היו תוצאה של המלחמה מול אנגליה. מימון מלחמותיו של מלך צרפת גרם למחסור חמור בכספים שהובילו לביזת הבנקאים הלומברדים והאוכלוסייה היהודית, וכן להחרמת רכוש כנסייתי ניכר ומיסוי על נכסי הכנסייה. פיליפ אף ניסה להשתלט על בית האוצר העשיר מאוד של הטמפלרים בפריז, הוא מינה ראש מסדר חדש מטעמו, בנוסף לראש המסדר הקיים ז'אק דה מולֶה (Jacques de Molay). שני ראשי המסדר הנהיגו את הטמפלרים במשותף, כאשר הממונה הצרפתי אחראי על החלק המערבי והדיפלומטי ואילו ז'אק דה מולה אחראי על הצד המבצעי נגד המוסלמים במזרח. יש הגורסים גם כי המלך עצמו לווה סכומי עתק מהמסדר ומכיוון שהוא לא רצה לשלם אותם הוא בחר להחליש את המסדר ובכך להביא לפירוקו.

לאחר שהאפיפיור בוניפקיוס הביע התנגדות להעלאת המיסוי על נכסי הכנסייה, המלך פיליפ החל בפעולות שמטרתן היו לנשל את האפיפיור מכיסאו. המאבקים בין בוניפיקיוס לבין פיליפ החלו כבר בסוף המאה ה-13 לאחר שמלומדים צרפתיים באוניברסיטת פריז החלו לפרש את כתבי הקודש וקבעו קביעה מהפכנית ולפיה סמכות המלך ניתנת לו ישירות מהא-ל ולכן הוא אינו כפוף לאפיפיורית. פיליפ החל להאשים את האפיפיור במעשי כפירה לא חוקיים ולא מוסריים, ובוניפקיוס מצידו פעל להוצאת צו נידוי נגד פיליפ. מלך צרפת סירב להיכנע למרות האפיפיור ואף שלח שכירי חרב לתקוף את בוניפקיוס ולהחזיקו במעצר עד למותו ב-1303. פיליפ לא היה מוכן לבטל את ההאשמות שהוא ייחס לבוניפקיוס ובמקום זאת השתמש בהם בתור קלף מיקוח נגד האפיפיור הבא, קלמנס החמישי.

רבים האמינו כי לאחר שמיצה את כל מקורות המימון שעמדו לרשותו, המלך פיליפ החליט לתקוף את הטמפלרים כדי להשיג את כל האוצר שלהם. קלמנס מצידו ניסה למנוע מפיליפ לתקוף את הטמפלרים באמצעות הצעה לאחד אותם עם המסדר ההוספיטלרי ביוני 1306 וגם באמצעות הצעות לביצוע של רפורמות בתוך המסדר עצמו. ניסיונות אלו נכשלו עקב חוסר מוכנותם של בכירי המסדר אשר היו כל כך בטוחים בכוחם, בעושרם ובהגנתה של הכנסייה, ולכן הרשו לעצמם להתעלם ולא לייחס חשיבות מיוחדת לשמועות שהופצו על תוכניותיו של פיליפ. אף על פי שהוא היה ידוע בתור אדם שאפתן וחסר רחמים נראה שמעשיו לא נבעו רק מתוך רצונו לכסות את הוצאותיו הרבות. המסדר הטמפלרי היה ארגון צבאי קטן אך נחוש ומאומן היטב אשר נהנה מחסינות דתית והיה נאמן לאפיפיור. חזרתו של המסדר לאירופה נתפסה מאיימת ומעוררת טינה, לא רק בגלל עושרו ועוצמתו אלא גם מכיוון שמדובר בצבא שנאמנותו היא איננה למונרך המקומי, אלא לאפיפיור, ולכן הוא מהווה איום כמעין גיס חמישי. כמו כן, לידי פיליפ הגיעו האשמות בדבר מעשי הכפירה של חברי המסדר האשמות אשר לא היו כה נדירות באותה התקופה. פיליפ עצמו היה ידוע בתור אדם בעל אמונה חזקה בחוק ובסדר הא-לוהי, ודוגמה לכך ניתן למצוא במסגרת הטיוטה לנאומו של Guillaume de Plaisans שהיה בן אצולה וחבר במועצה של המלך פיליפ. התעודה המתוארכת מיום 29 במאי 1308, מכילה בתוכה אזכורים רבים של אלמנטים דתיים. ניצחונו של פיליפ על הטמפלרים מוצג כזהה לניצחונו של אותו האיש, והמלך מתואר כשליח הא-ל. במסגרת הנאום הטמפלרים מואשמים בביצוע מעשי בגידה נגד הכנסייה והאמונה הקתולית, וכך באופן ישיר נגד אותו האיש וחסידיו. אחד הקטעים בנאום מתייחס לאשמת הטמפלרים בכישלונות הצבאיים שהובילו לאובדן ארץ הקודש:

"...מפריים ניתן לעמוד על טיבם, שהרי נאמר כי ארץ הקודש אבדה בגלל מגרעותיהם, וכי תכופות חתמו על הסכמים חשאיים עם הסולטן, וכי בבתיהם לא העניקו הכנסת-אורחים גם לא נדבות ולא עשו כל מעשה אחר של אהבת–זולת (caritas); כל תשומת-לבם הופנתה להרבות-רכוש, להתדיינות במשפטים ולמחלוקות...". זהו החלק היחידי במסגרת המסמך שמייחס האשמה ספציפית כלשהי נגד הטמפלרים, כלומר בעוד שהטקסט מתמקד בלפאר את פיליפ שהצליח לחשוף את השחיתות והכפירה של הטמפלרים אין אזכור לאשמות אחרות המיוחסות למסדר. כלומר, אובדן ארץ הקודש לא נתפס ככישלון צבאי גרידא של הנזירים הלוחמים אלא כעונש מהשמיים על התנהגותם החוטאת והלא מוסרית, טיעון אשר נועד לפגוע בתדמיתם ובמעמדם של הטמפלרים בקרב האוכלוסייה המקומית, ואולי גם על מנת לייצור קרע בינם לבין הכס ה"קדוש". היעדר האשמות ספציפיות אחרות נגד המסדר מהווה אינדיקציה חזקה לכך שהמלך פיליפ ותומכיו האמינו כי הכישלונות הצבאיים של הטמפלרים פגעו בתדמיתו ובמעמדו של המסדר בקרב הציבור. בכתביהם של בני התקופה כדוגמת ויליאם מצור והטמפלר מצור אנו יכולים לראות טענות מנוגדות בכל הנוגע לאשמת הטמפלרים בנפילת הממלכה הצלבנית. ויליאם מצור מתאר אותם כמסדר שהוקם על ידי אבירים אצילים יראי שמיים שביקשו לחיות בעוני, במתן צדקה ובצייתנות, אשר יורשיהם זנחו את הערכים הללו ובכך נהפכו לבעיה, מה שהוביל להפסדיהם הצבאיים. לעומתו המחבר הידוע בשם "הטמפלר מצור", טוען כי הוא מאמין שהאשמותיו של פיליפ נגד הטמפלרים היו כוזבות, וכי חברי המסדר היו נוצרים טובים המסורים לאל:

"...Almighty God, who knows and understands hidden things, knows that he and the others who were burned were innocest of those deeds of which they were accused, then they are martyrs before God... I must say, to all appearances, I knew them for good Christians and devout in their masses and in their lives..."

כלומר, ניתן להסיק שהמחבר נוטה לטעון כי הסיבה לערעור מעמדו של המסדר באירופה הייתה נעוצה בחמדנותו של פיליפ יותר מאשר באשמת הכישלונות הצבאיים בארץ הקודש.

ב-14 בספטמבר 1307 המלך פיליפ הוציא הוראה סודית למעצרם של הטמפלרים שהתבססה על שלושה גורמים עיקריים; הכחשת אלילותו של אותו האיש ויריקה על הצלב, תועבה וסגידה לאלילים אחרים. עד 12 באוגוסט 1308 רשימת ההאשמות גדלה עד שהיא הגיעה לסך של 127 סעיפים שחולקו להאשמות רוחניות ולהאשמות מדיניות, ללא התייחסות לנושא הכישלונות הצבאיים. דבר זה מחזק את הטענה כי בעוד שנעשה שימוש תעמולתי באובדן ארץ הקודש על מנת להחליש את הפופולריות של הטמפלרים בקרב הציבור האירופאי, וייתכן גם בעיני האפיפיור, זו לא הייתה הסיבה להתערערות במעמדו של המסדר.

פיליפ אילץ את האפיפיור הראשון של אביניון, קלמנס החמישי, לאשר את תוקפם של משפטי הטמפלרים, ובכוח סמכות זו עינה אותם באכזריות כדי לסחוט מהם עוד הודאות על חטא. תמיכתו של קלמנס במעשיו של פיליפ הצילה את המלך מבידוד אירופאי-נוצרי, ובאותו הזמן מיתגה את האפיפיור כאדם חלש ולא החלטי הנכנע לתכתיבים מצד מלך דומיננטי. התפיסה הרווחת באותה התקופה היא שלקלמנס אין כוח אמיתי וכי פיליפ עושה בכנסייה ובאפיפיור כרצונו ובהתאם לצרכיו, מצד שני החלו לעלות טענות כי למעשה היה מדובר במהלך מתוכנן ומשותף של פיליפ ושל קלמנס לתפיסת רכושם של הטמפלרים.

הטמפלרים ובראשם ז'אק דה מולה נעצרו, עונו קשות והוצאו להורג: ב-13 באוקטובר 1307, שנודע מאז במסורת האירופאית והמערבית כיום שישי ה-13, פשטו חיילי מלך צרפת בו-זמנית על כל מעוזי המסדר, ואסרו את כל הטמפלרים שהיו על אדמת צרפת. רובם הוצאו להורג. פיליפ הצליח להשתלט על חלק מאוצרות הכסף שחמד אך רוב האוצרות "נעלמו" ולא נמצאו עד עצם היום הזה.

ההאשמות כנגד המסדר כללו שורה של אישומים כגון: סטייה דתית, עבודת אלילים, תועבה, חילול הקודש, התכחשות לאותו האיש וביזוי דמותו, סילוף האמונה הקתולית, חשאיות יתר בטקסי הקבלה, ראוותנות ועיסוק לא מספיק בצדקה ובטיפול בנזקקים, צבירת נכסים בדרך לא חוקית. בהיבט של סטייה דתית הואשמו הטמפלרים כמי שסוגדים לאלילת החכמה (סופיה) כדרכם של הגנוסטים, שפולחנם כולל סגידה לעצם יוצא דופן, גולגולתו של יוחנן המטביל. הם הואשמו בפולחן הבפומט. (יש הסבורים כי מדובר בצלמית אבן של השטן, ויש הטוענים כי מקור השם הוא תרגום שגוי של השם "מוחמד" ושהטמפלרים שילבו כמה מסורות דתיות לא נוצריות בטקסים שלהם. בתחילת שנות ה-80 הועלתה השערה על ידי החוקר יו שוונפילד כי המילה "בפומת" היא למעשה מילת צופן. לפי שיטת הצפנה עברית עתיקה, אתב"ש, מתקבלת המילה "שופיא" - "סופיה"(σοφία, המילה היוונית לחוכמה). כמו כן הואשמו שירקו וביזו בדרכים נוספות את הצלב. רוב הנחקרים הודו באשמה לאחר עינויים קשים מנשוא.

בשנת 1309 נערכה התגוננות טמפלרית וחזרה על ההודאות, ובמאי 1310 – הוצאה להורג פומבית, העלאה על המוקד של 54 טמפלרים בפריס. בשנת 1312 בוטל המסדר ובוטלה התמיכה האפיפיורית בו (רכוש המסדר הועבר לידי ההוספיטלרים) בשנת 1314 ז'אק דה מולה, ראש המסדר, הועלה על המוקד.

תעמולתו של המלך פיליפ העניקה לגיטימציה לביטולו ופירוקו של המסדר בצרפת ובהמשך גם באנגליה, בסקוטלנד, באראגון, בקסטיליה, בפורטוגל, בגרמניה ובממלכת נאפולי. חשוב לציין כי הממלכות המוזכרות כאן וכן מלכים אחרים סירבו לקבל את ההאשמות נגד המסדר והמשיכו לתמוך בו עד שקלמנס הורה לפירוקו במועצת וינה שנערכה בשנים 1311–1312. מלכי סקוטלנד ופורטוגל, שהוחרמו על ידי הכנסייה הקתולית, לא התייחסו לפקודות האפיפיור וסיפקו לאנשי המסדר מקלט בארצותיהם, והמסדר שינה את שמו ל"האבירים העניים של ישו".

בתחילת המאה ה-14 הטמפלרים גם נהנו מתמיכתו של הציבור האירופאי אשר ראו בתקיפת המסדר אירוע שערורייתי והאמינו כי הדבר ימיט קללה על ארצם. אין כל ספק כי אף על פי שהכישלונות הצבאיים בארץ הקודש הובילו להתמקדות מחודשת בשאלת הרלוונטיות של המסדרים הצבאיים, הם עדיין לא הובילו לערעור מעמדם של הטמפלרים. הגורמים שהובילו לערעור מעמדו ובסופו של דבר לפירוקו של המסדר באירופה היו השילוב בין נחישותו של המלך פיליפ, חולשתו של האפיפיור קלמנס והטעויות שבוצעו על ידי בכירי המסדר הטמפלרי, אשר סירבו לקבל את העובדה שהם ניצבים בפני איום ממשי והיו משוכנעים כי כוחם, עושרם ועוצמתם ביחד עם הגנתה של הכנסייה מספיקה להם כדי להתמודד נגד המתקפה של פיליפ. מדובר היה בתהליך שבו היו מעורבים מספר גורמים שרק התזמון ושיתוף הפעולה ביניהם הצליח להביא לעצירתם, משפטם, הוצאתם להורג של חברי המסדר ובסופו של דבר גם לפירוק המסדר עצמו.

המסדר שהוקם בקול תרועה גדולה על ידי ברנרד מקלרבו ומתועד על ידי ויליאם מצור, בוטל ונאסר לקיום והסתיים בקול ענות חלושה. יש ויכוח היסטוריוגרפי לגבי השאלה מה הסיבה שגרמה לביטול המסדר הטמפלרי. החוקר ברבר מבטל את האשמות הכפירה והאחרות (לעומת חוקרים אחרים כמו ריילי סמית למשל שטוענים שחלק מההאשמות בוודאי התקיימו בסניפי המסדר).

בעקבות נפילתו של מסדר הטמפלרים העשיר והחזק בצרפת, ויתרו מסדרי אבירים אחרים (דוגמת ההוספיטלרים) על העיסוק בבנקאות לזמן מה, מחשש לגורל דומה.

אגדות שנקשרו למסדר

שמם של הטמפלרים נקשר בהרבה סיפורי עם, מיתוסים ותאוריות קונספירציה.

הטמפלרים ואגדות השרידים הקדושים

שמם של הטמפלרים נקשר גם באגדות העוסקות בשרידי קודש שהובאו מארץ הקודש כמו ארון הברית, חפצים מבית המקדש, הגביע ה"קדוש" שממנו שתה אותו האיש. יש הטוענות שהטמפלרים ניסו לחפש חפצים קדושים אלו בתוך חורבות בית המקדש בירושלים ואף מצאו חלק מהם, אותם הם הסתירו במקום בטוח. אגדות אלה נובעות מכך שלמשך תקופה לא קצרה שלטו הטמפלרים בהר הבית, אחד מהמקומות הקדושים והמסתוריים ביותר בעולם.

• האגדות טוענות שברגע שהצלבנים כבשו את ירושלים, החלו הטמפלרים לבצע חפירות נרחבות בהר הבית, שם הם מצאו את ארון הברית שהיה בבית המקדש ובו שכנו לוחות הברית שקיבלו בני ישראל ממשה, מטה אהרן וצנצנת המן. האגדות טוענות שהטמפלרים הסתירו את ארון הקודש באתיופיה, שם יש כנסייה שעורכת מדי שנה טקס בו מוצג ארון שנטען שהוא ארון הברית.
• אגדה נפוצה נוספת טוענת שהטמפלרים מצאו את הגביע ה"קדוש" (בפירוש הנוצרי זהו הגביע שממנו שתה אותו האיש בסעודה האחרונה, בפירושים אחרים מדובר בעתק פאגאני ותאוריה שמוצעת בספר "צופן דה וינצ'י" מאת דן בראון נטען שהגביע ה"קדוש" קשור למרים המגדלית) ואחרי שמעוזיהם חוסלו בצרפת הם טמנו אותו מתחת כנסיית הוורד בסקוטלנד. הגביע ה"קדוש" מופיע גם באגדות המלך ארתור.
• אגדה נוספת הייתה שהטמפלרים מצאו מתחת לבית המקדש את ראשו הכרות של יוחנן המטביל. יש כאלה שטוענים שהטמפלרים סגדו לראש זה, שהוזכר בכתב האישום נגד הטמפלרים כבפומט.

לפי תאוריות אלו היו ממצאים אלו מחפירות בהר הבית הסיבה לרדיפת המסדר.

• עוד אגדה שהייתה נפוצה, אבל הופרכה, היא שהטמפלרים קשורים לתכריכי טורינו שבהם טבועה לכאורה דמותו של אותו האיש.
• יש הטוענים שהטמפלרים מצאו את אוצר מגילת הנחושת, מגילה ממגילות מדבר יהודה המתארת אוצר גדול ואיפה הוא מוחבא. לפי מספר פריטי טמפלרים מהמקום שבו היה אמור להיות, לכאורה האוצר, חושבים מספר חוקרים שהטמפלרים אכן מצאו אותו.
• לטמפלרים גם מייחסים את גילוי אמריקה, כ-200 שנים לפני שכריסטופר קולומבוס גילה אותה.
• בגלל טקסיה הסודיים, יש הרואים באגודת הבונים החופשיים את ממשיכת מסדר הטמפלרים עד ימינו.
• באי אוק שבנובה סקוטיה נמצאו בחפירות ממצאים (כגון צלב עופרת, שבדיקת מעבדה חשפה שמקורה במכרה בדרום צרפת מהמאה ה-13) שהעלו השערה כי האוצר האגדי הקבור בו הוא למעשה מטמון שהטמינו אחרוני הטמפלרים שנמלטו מאירופה, ומכיל בתוכו חפצים, זהב וכתבים לרוב.

רדיפת הטמפלרים

לדעת כמה מומחים, יום שישי ה-13 באוקטובר 1307, יום נפילתם של הטמפלרים בצרפת, הוא המקור לאמונה הטפלה במזל רע שמביא יום שישי ה-13.

האגדות גם מספרות שכאשר הטמפלרים נרדפו, חלק מהם ברחו לאמריקה ולמעשה גילו את היבשת החדשה עוד לפני כריסטופר קולומבוס. בעקבות נפילתם המהירה של שלושת בניו של פיליפ היפה, שירשו זה את זה תוך זמן קצר מאוד, הרבה האמינו שהשושלת קוללה. האגדה טוענת שראש המסדר האחרון, ז'אק דה מולה קילל את המלך פיליפ ואת האפיפיור קלמנס החמישי לפני שהוצא להורג על המוקד, ששניהם ימותו תוך שנה. האפיפיור מת כעבור חודש, ובתום השנה מת, מסיבות שלא ידועות עד היום, המלך פיליפ.

קשרים עם אגודות סודיות אחרות

האגדות טענו שלטמפלרים היו קשרים דיפלומטים ומסחריים עם כת החשישיון המוסלמית. יתרה מכך, חלק אף טוענים שהחשישיון סיפקו לטמפלרים סמי הזיה שהטמפלרים השתמשו בהם לצורך הפולחנים שלהם. ידוע שלוחמים טמפלרים אירחו לא פעם אישיות בכירה מהעולם המוסלמי (ואף התירו לו להתפלל במסגד אל-אקצא) וייתכן שעל בסיס קשרים אישיים אלו צמחה ההאשמה שהועלתה במשפט הראווה שלהם לפיה הם אלו שסייעו למוסלמים להפיל את הממלכה הצלבנית.

יש המייחסים לטמפלרים קשר לאגודת הבונים החופשיים, ולמיני כתות וארגוני סתר כגון מסדר ציון. כמו כן, קושרו הטמפלרים לכתות שונות בנצרות, כגון הגנוסטים.

גל ההתעניינות האחרון בטמפלרים ניצת בעקבות תפקידיהם בספר רב-המכר צופן דה וינצ'י של הסופר דן בראון (2003), בסרט "אוצר לאומי" (2004) ובסרט "האביר הטמפלר" וברבי-המכר האחרונים הטמפלר האחרון מאת ריימונד חורי (2005) ואוצר הטמפלרים מאת סטיב ברי.

בנוסף, נוצרה סדרת משחקים בשם "אמונת המתנקש" (מאנגלית Assassin's Creed) בהם הטמפלרים מהווים גורם מרכזי בעלילה כשהם מייצגים את הצד הרע במשחק. בעקבות הצלחתו הרבה התקיים עניין בטמפלרים מחדש.

לקריאה נוספת

• Jochen Burgtorf, Shlomo Lotan, Enric Mallorquí-Ruscalleda (eds.), The Templars - The Rise, Fall, and Legacy of a Military Religious Order, Routledge, 2021

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מסדר אבירי היכל שלמה בוויקישיתוף

• שלמה לוטן, פשיטת הטמפלרים על העיר שכם בשנת 1242: אירוע גורלי בתולדות הממלכה הצלבנית, מחקרי יהודה ושומרון כא, 2012, עמ' 141–148.
• The secret seat of the Knight's Templars - מאתר ה-BBC
• 
  שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
  פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

30986928מסדר אבירי היכל שלמה