גליקל מהמלין

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף גליקל מהאמלן)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מרת גליקל בת ר' יהודה לייב, הידועה כגליקל האמיל (בלועזית Glickl או Glückel, בעברית מודרנית: גליקל מהמלין; ה'ת"ה, 1645 – ב' דראש השנה תפ"ה, 19 בספטמבר 1724) הייתה אשת עסקים וכותבת זיכרונות יהודייה אשכנזייה.

גליקל זכתה לפרסום רק שנים רבות לאחר מותה, בזכות זכרונותיה, שאותם חיברה ביידיש.

חייה

אבי אמה של גליקל, נתן מעלרייך, היה עשיר וישב בעיר דטמולד, עד שקיבל צו גירוש ועבר עם אשתו ובניו לעיר אלטונה.[1] אביה של גליקל, סוחר אבני החן לייב פינקֶרְלֶה שטאדה, היה נשוי במשך 15 שנה לרייצא, והייתה להם בת יחידה, מנישואיה הקודמים של רייצא, שנפטרה מאוחר יותר בזמן לידתה הראשונה. לאחר מותה של רייצא ללא ילדים משותפים,[2] נשא אביה של גליקל את בילה, אם גליקל, שילדה לו שישה ילדים (5 בנות ובן אחד), בעיר המבורג באימפריה הרומית ה"קדושה". בסוף מלחמת שלושים השנה, בשנת 1648, כשהייתה גליקל בת פחות משלוש, גורשה משפחתה מהמבורג יחד עם כל היהודים מהעיר אלטונה שהתיישבו בה בשני העשורים הקודמים, והם עברו לאלטונה הקרובה (כיום חלק מהמבורג) שהייתה בשלטון דני.[3] במהלך חורף 1657–1658 פלשו השוודים לאלטונה, ויהודי העיר ברחו להמבורג המוגנת יותר. הם הורשו להישאר בעיר, והיו בעלי מעמד של יהודי חסות דנים. לטענת גליקל, אביה היה היהודי הראשון שהורשה לחזור ולהתיישב בהמבורג.[4] סבתה מצד אמה התגוררה בביתם במשך 17 שנים ונפטרה בגיל 74.[5]

עוד לפני שמלאו לה 12 שנים, אורסה גליקל לחיים האמל (מהעיר המלין). כעבור שנתיים, עוד לפני שמלאו לה 14 שנים, הם נישאו בהמלין, אליה נסעה גליקל עם הוריה בעגלות איכרים.[6] על השינוי הדרמטי בחייה כתבה: "הייתי ילדה...והיה עלי להישאר בלי אבי ואמי בארץ זרה אצל אנשים זרים... הייתי ילדה צעירה וגודלתי מנעורי בכל הפינוקים...לבוא מעיר כמו המבורג...האמיל עצמה היא מקום עלוב וחסר עניין. אבל כל זה לא היה חשוב לי משום נחת הרוח שהייתה לי מחמי".[7] לאחר החתונה גר הזוג בבית הוריו של חיים בהמלין, ובשל מחסור באפשרויות מסחר עברו לאחר כשנה להמבורג והתגוררו בבית הוריה.[8] מיד לאחר שעברו להמבורג נכנסה להריון. 8 ימים לאחר שילדה את בתה הראשונה, ציפור[א], ילדה גם אמה של גליקל בת: "לא הייתה לנו מנוחה בשל האנשים הרבים שמיהרו לבוא לראות את הפלא: אם ובת, יולדות שתיהן, שוכבות בחדר אחד".[9] תינוקת זו של אמה, הייתה אחותה הצעירה ביותר של גליקל, רבקה.[10] כעבור שנה מאז שעברו להמבורג, עברו להתגורר בשכירות בבית משלהם וויתרו על התמיכה הכלכלית של הוריה של גליקל, שהביעה את שמחתה על חייהם החדשים והעצמאיים: "אני סבורה שלא היה בעולם זוג מאושר וחביב יותר מאתנו". כשהייתה ציפור בת שנתיים, ילדה גליקל את ילדה השני, בנה נתן.[11] בסוף שנת 1665 ילדה את השלישית בילדיה, בתה מאטי (מטה).[12] לאחר שילדה אותה, פרצה בהמבורג מגפת דבר, וגליקל עזבה את העיר עם משפחתה להנובר. לאחר שגילתה אצל בתה ציפור מוגלה בבית השחי, פרצה בהלה בקהילה היהודית מהחשש שדוכס העיר ישמע כי פרצה בקהילה מגפה. הוחלט לשלוח את הילדה בסודיות לכפר מחוץ לעיר עם המשרתת, כדי שתלון בינתיים בבית של גויים: "נאלצנו לשלח מאתנו את ילדתנו החביבה...אניח אפוא לכל אב ואם הגונים לשפוט מה היה מצב רוחנו... אינני סבורה שלאברהם אבינו כאב בשעת העקדה יותר משכאב לנו באותה השעה". לאחר שהבריאה, ניתן לציפור לחזור להוריה.[13] הבת מטה נפטרה בגיל 3.[14] לאחר מותה, ילדה גליקל את הרביעית בילדיה, הנה (חנה).[15] ילדה החמישי היה מרדכי[16] והשישית אסתר.[17]

עוד לפני שמלאו לה 12 שנים, נערך שידוך לציפור, וכעבור שנה וחצי (1673 או 1674) נסעה המשפחה לחתונתה באמסטרדם. סמוך למועד החתונה, נולד לגליקל ילדה השביעי,[18] בנה ליב. בין הנכבדים שנכחו בחתונה עצמה, היו גם בניו של פרידריך וילהלם האלקטור הגדול מברנדנבורג, הנסיכים קרל אמיל ופרידריך.[19] השמיני בילדיה של גליקל היה יוסף, שנקרא על שם סבו, אביו של חיים. זמן קצר אחרי הלידה, נכנסה שוב להריון וילדה בן נוסף שנפטר 14 יום לאחר לידתו. לאחר מכן ילדה את 5 ילדיה הצעירים: הענדילכן, זנוויל, משה, פריידכן ומרים.[20] במהלך שלושים שנות נישואיה לחיים האמל, ילדה גליקל ארבעה עשר ילדים, שניים מהם מתו בילדותם. הענדלי נפטרה 17 שבועות לאחר חתונתה.[21]

אביה של גליקל נפטר כאשר אמה הייתה בת 44. למרות הצעות השידוכים שקיבלה, "העדיפה להישאר באלמנותה". היא נפטרה בשנת 1704, בגיל 75. כמו אמה, גם גליקל נתאלמנה מבעלה (חיים) בגיל 44 (בשנת 1689).[22] לאחר מותו[23] נאלצה לנהל בעצמה את עסקי המסחר שלו, ולנהל קשרי מסחר בשוקי אמסטרדם, לייפציג, ברלין, וינה, מץ ופריז. בין היתר, היא מציינת שבבעלותה היה בית חרושת לגרביים "המבורגיים" שהקימה בעצמה.[24] אהבתה לבעלה הראשון באה לידי ביטוי פעמים רבות בזיכרונותיה. היא מבטאת את געגועיה העזים לבעלה המנוח: "עתה, מי הוא מנחמי? לפני מי אשיח את מחשבותיי הקשות מתוך לבי העצוב... לפני מי אקונן על מצוקתי המרה ואנה אלך ואנה אפנה?...אני ממש טובעת בצרותיי ובמחשבותי הקודרות".[25]

למן פטירת בעלה הראשון החלה לכתוב את זכרונותיה, שאותם ייעדה לקריאה לילדיה. גליקל מספרת כי בתקופת אלמנותה תכננה לעלות "לארץ הקדושה" לאחר שכל ילדיה יהיו נשואים, אולם חייה עלו על מסלול חדש. בשנת 1699 נתארסה לבנקאי הרץ לוי מהעיר מץ שבממלכת צרפת. גליקל מספרת כי הייתה אז "ידועה מאוד בהמבורג".[26] בשנת 1700 נישאה לו. היא מספרת שבניגוד למשק ביתה בהמבורג, אותו ניהלה, בביתה החדש גילתה "שהמשרתת הייתה אדון ושליט". על בעלה השני כתבה ש"היה אדם הגון", "עשיר גדול" ו"ישר מאוד בענייניו".[27] מספר שנים אחרי הנישואים הוא הסתבך בהנפקת כספים בדוכסות לורן ופשט את הרגל, ובשנת 1712 נפטר[28]. גליקל נתאלמנה שנית, ונותרה "במצוקה ובמחסור". היא התגוררה בבית שהיה שייך לבעלה, אולם לאחר מותו עבר הבית לבעלות חתנו וגליקל נאלצה לעזוב והייתה "במצב גרוע מאוד". היא עברה לגור בחדרון קטן בבית של אדם אחר וכעבור 3 שנים מאז מות בעלה, עברה לגור בביתם של בתה וחתנה.[29] ב-1724 נפטרה במץ.

במוזיאון היהודי בברלין מוקדשת עמדת תצוגה שלמה לגליקל מהמלין. דרך תולדות חייה, המבקר אמור להתרשם מאורח החיים היהודי בגרמניה בסוף המאה ה-17 ובתחילת המאה ה-18.

ספר זכרונותיה

את זכרונותיה חיברה גליקל ביידיש. החלק הראשון של הספר הוא למעשה צוואה רוחנית ודברי מוסר. גליקל יעדה את ספר הזכרונות לקריאה לצאצאיה:

”ילדי היקרים, אני כותבת לכם זאת שמא היום או מחר יבואו בניכם או נכדיכם היקרים ולא ידעו את משפחתם, לכן הצבתי לכם את הדברים כאן בקצרה כדי שתוכלו לדעת מאילו אנשים אתם באים”.[8]

תוכנו וחשיבותו

לספר זכרונותיה נודעה חשיבות היסטוריוגרפית רבה: גליקל מתארת אירועי מפתח בתולדות ישראל בתקופתה (כמו המתח המשיחי בעקבות השמועות על שבתי צבי או השפעת מלחמות השוודים) ואירועי יום-יום בחיי היהודים.

היא מספרת על החיים באלטונה לאחר הגירוש מהמבורג. היהודים נזקקו לתעודות מעבר כדי להיכנס להמבורג, בה נאלצו לחפש את מחייתם, כאשר רבים מהם התגנבו אליה השכם בבוקר בלי תעודה, וחזרו בלילה, תוך סכנה מפני שנאת יהודים ("רשעות" בלשונה), בריונים ו"ריקים ופוחזים" כלשונה, עד שכל אשה "הייתה מודה לאלוקים כשהיה בעלה שב אליה בשלום".[30] היא מספרת על רצח גיסה, משה, על ידי שודדים, ועל בריחתו בחוסר כל של גיסה אברהם, בעקבות גזרות ת"ח ות"ט (1648) של חמלניצקי בפולין.[31] היא זוכרת מילדותה את המלחמה בין קרל העשירי גוסטב, מלך שוודיה, לבין פרדריק השלישי, מלך דנמרק: "היה חורף קר ביותר... פתאום, בשבת, באה הצעקה 'השוודי בא!' זה היה עוד בבוקר, עדיין שכבנו במיטה. אז קפצנו כולנו, אבוי, ללא בגדים מן המיטות ורצנו...העירה, ושם הצטרכנו למצוא מחסה מקצתנו אצל ספרדיים ומקצתנו אצל עירוניים".[4] היא מספרת שבעת בריחת יהודי וילנה מעירם עקב קרב וילנה (1655) (אנ'), "רבים הגיעו להמבורג והייתה להם מחלה מידבקת", ואביה אירח בעליית הגג בביתם כעשרה חולים, שחלקם הבריאו וחלקם נפטרו, וגם גליקל ואחותה הגדולה עלקלי חלו במחלה.[5] בהיותה בהריון עם בתה מאטי (או מטה), נשדד ונורה למוות מרדכי, שעבד כסוכן של גליקל ובעלה, בדרכו ברגל מהנובר להילדסהיים על ידי צייד כפרי, שלטענת גליקל הטיח בקורבן בעת השוד "נבלה יהודית שכמותך".[32]

בתקופה שילדה את מטה, החלו להגיע השמועות על שבתאי צבי. היא מספרת על האיגרות שהגיעו בעניינו להמבורג מסוף נובמבר 1665 עד פברואר 1666. את הציפייה שהייתה לגאולה והאכזבה ממשיח השקר, היא מדמה לאשה המצפה בכאבים ללידת תינוקה, "אבל כעבור כל ייסוריה ומכאוביה לא בא דבר מלבד קול של רוח". לשון מעודנת לומר שלא ילדה תינוק אלא פלטה נפיחה. היא מספרת שאת האיגרות קיבלה בשמחה גדולה הקהילה הספרדית. הספרדים קראו אותן בבית הכנסת שלהם ולכן הלכו גם האשכנזים ל"בית הכנסת הפורטוגזי", כדי לשמוע את קריאתן:

”הבחורים הפורטוגזים הצעירים לבשו בכל פעם את בגדיהם הטובים ביותר וחגרו סרט רחב של משי ירוק - זה היה המלבוש של שבתאי צבי. כך הלכו כולם בתופי' ובמחולות לב"ה שלהם ובשמחה כשמחות בית שאיבה קראו את האיגרות. מקצתם מכרו, מסכנים, את כל אשר להם, בית ונחלה, ורק קיוו יום יום שייגאלו”.

גליקל מספרת שחמיה עזב את ביתו בהאמיל ועבר להילדסהיים, ושלח אל גליקל וחיים בהמבורג שתי חביות גדולות מלאות במזון, משום שתכנן להפליג מהמבורג אל ארץ ישראל, אולם הגאולה לא באה.[33]

בהתייחסותה להצלחת בעלה באחת מעסקאותיו, גליקל מציינת שיצאה שמועה מוגזמת על גודלו של הרווח: "כמנהגם של יהודים, כשמישהו מרוויח ק' ר"ט (100 רייכסטאלר, מטבע גרמני), הם עושים מזה אלפים".[34] גליקל מספרת שלידיו של כריסטיאן החמישי, מלך דנמרק נפלה ספינה ממזרח הודו שנשאה כמות גדולה של יהלומים גולמיים, ומאלה הגיעו גם לידי המלחים, שמכרו אותם בין היתר גם ליהודים. היא מספרת על שני יהודים שידעו על הימצאות יהלומים בידי עירוני אחד בנורווגיה. אלה התארחו אצלו במרמה וגנבו את היהלומים. במהלך המרדף הימי אחריהם, הספיקו להשליך את האוצר לים, אולם נתפסו, עונו, הודו ונידונו לתלייה. אחד מהם מיהר להמיר את דתו לנצרות. את השני, שסירב להמיר את דתו ונתלה, הכירה גליקל כאיש הגון מקהילת ונדסבק (Wandsbeck), אחת משלוש קהילות אה"ו (אלטונה, המבורג, ונדסבק), שהייתה קשורה אל שתי האחרות מאוד מבחינה גאוגרפית וארגונית.[35] היא מספרת על היעלמותם של שני יהודים בהמבורג, ב-1684 ו-1687, שעסקו בחלפנות כספים. חשד הקהילה היהודית נפל על בנו של בעל הפונדק הראשי בעיר, ממשפחה ידועה בהמבורג. חקירת החשוד והחיפוש בביתו התנהלו תחת חשש כבד של הקהילה מתגובת הציבור הלא-יהודי, במקרה שלא יימצאו הוכחות. השמועה התפשטה בעיר ומשכה אל בית החשוד פועלים ואספסוף שאיים לפרוע ביהודים במקרה שלא תימצא בו הגופה. לאחר מציאת גופת הנעדר השני בבית, שב האספסוף על עקבותיו ללא מהומות. לאחר מכן התוודה בנו של בעל הפונדק שרצח גם את הנעדר הראשון, עוד כשהתגורר בבית אביו. הרוצח נידון למוות "בשבירה בגלגל ובקביעת גופו על כלונס, כבול בחישוקי ברזל". באותו יום קמה מהומה בעיר על גזר הדין והיהודים עמדו בסכנה עם התעוררותה של שנאת יהודים, אולם בסופו של דבר הכל עבר בשלום.[36] בסיפורה על חתונת בנה זנוויל, היא מציינת שנערכה "בכל הכבוד וההדר עד כמה שאנו היהודים יכולים", ככל הנראה בשל הצורך שלא להתבלט לעיני השכנים.[37]

בסיפורה על השידוך שנערך לבתה ציפור באמסטרדם, היא מזכירה את המלחמה שהחלה ב-1672 בין לואי הארבעה עשר, מלך צרפת לבין הולנד.[38] היא מזכירה גם את מלחמת תשע השנים (1697-1688)[39] ואת המלחמה בין לואי הארבעה עשר ללאופולד הראשון, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה" (1714-1710).[40] גליקל משווה לקראת סוף זיכרונותיה את הקהילה היהודית של מץ בתקופה זו של חייה לאותה "קהילה נאה והגונה" שהכירה כשהגיעה לשם. בתקופה המאוחרת, אופנת חבישת הפאות מזמנו של לואי הארבעה עשר החלה להתקבל בקרב חשובי יהודי מץ, הם החלו להתדיין בערכאות משפטיות של גויים והייתה "ראוותנות גדולה". אם כי היא מעירה שגם כאשר הגיעה למץ "היו לעיתים קצת מחלוקות, כמו שנהוג בעו"ה אצל היהודים".[41] את זיכרונותיה היא מסיימת באירוע שהתרחש במץ ונזכר גם במגוון מקורות אחרים. ב-5 ביוני 1715, יום שני של חג שבועות, בזמן תפילתו של החזן הנודד הידוע ר' יוקלי מרישא (ז'שוב בגליציה), נשמע בבית הכנסת רעש גדול "כאילו בניין גדול קורס תחתיו". הגברים חששו שכיפת בית הכנסת עומדת לקרוס וקראו לנשיהם שתרדנה מהר. בעזרת הנשים פשטה תבהלה והנשים מיהרו לרדת למטה כדי להציל עצמן, ונוצרה תדחוקת קהל: "ומכיוון שכל אחת השתוקקה להקדים את רעותה, נפלו רחמנא ליצלן זו על גבי זו". במשך חצי שעה נמשך האירוע, בו 6 נשים נרמסו למוות: "על המדרגות שכבו יותר מחמישים נשים, והיו מעורבבות כל כך זו בזו כאילו הודבקו בזפת זו על גבי זו, והחיות עם המתות". אנשים רבים, תושבי העיר שאינם יהודים, "באו לרחוב היהודי עם סולמות וגרזנים" כדי "להוריד את הנשים מן העזרה העליונה". גליקל עצמה ישבה בעזרת הנשים התחתונה, אולם לא שמעה את קול הנפץ הגדול, אלא רק את התרוצצות הנשים בעזרה העליונה. בעודה מסייעת לבתה ההרה אסתר לרדת את 5 או 6 המדרגות ביציאה מעזרת הנשים התחתונה, נפלה גליקל במדרגה האחרונה: "ובמקום הזה שבו שכבתי מוכרחים היו לעבור כל הגברים שרצו לעזור לנשים שעל מדרגות העזרה העליונה, ואילו חלף ממש עוד רגע אחד הייתי נרמסת. אבל לבסוף הבחינו בי הגברים ועזרו לי לקום". בבדיקה שנערכה לאחר מכן, לא נמצא דבר שנפל מהתקרה ולא נתברר מקור האסון. גליקל תולה את סיבת האסון בעוונות הקהילה ובמיוחד ב"חטאים שנעשו בחג שמחת תורה", כשמונה חודשים לפני כן, לאחר שהגביהו את ספר התורה כנהוג: "התחילה קטטה אצל הנשים והן קרעו בעו"ה אישה מעל ראש רעותה את השביסים ועמדו גלויות ראש בעזרת הנשים. משום זה התחילו הגברים בעזרת הגברים ג"כ לריב ולהתקוטט זה עם זה". משתתפי הקטטה נענשו על ידי פרנסי הקהילה.[42]

בפסקה האחרונה בזיכרונותיה, מספרת גליקל על אשה שרחצה כלים בלילה על שפת נהר המוזל בחודש ניסן תע"ט (1719), וראתה לפתע "אור בהיר כאור היום...השמיים היו פתוחים...וניצוצות הבזיקו משם, ואחר כך שוב נסגרו השמיים כאילו מישהו סגר עליהם וילון, ושוב היה חשוך לגמרי". ישנה הצעה שמדובר בתיאור של חיזיון אישי, שבו גליקל עצמה היא האשה והיא מזהה בשמיים סימנים קבליים. אולם ייתכן ומדובר באירוע אסטרונומי, שבו נראה מטאור שהתפרק, מאחר שקיים תיאור מפורט של מטאור יוצא דופן שהאיר לזמן קצר את השמיים בליל 29 במרץ 1719, והתפרק מעל לים ליד חופי צרפת. אורו של מטאור גדול כזה, נראה בוודאי גם באזור המוזל, וידיעות על האירוע יוצא הדופן ככל הנראה נפוצו והגיעו גם אל גליקל.[43]

לשונו

חשיבות נוספת נודעת לשפה היידית שבה נכתבו הזכרונות, ואף יותר מכך לעובדה שהזכרונות נכתבו בידי אישה, תופעה נדירה בחיבורים יהודיים מאותה תקופה. לשון כתיבתה של גליקל היא יידיש מערבית.[44]

סול ליפצין מתאר את גליקל כ"בקיאה בחכמתה של אגדת התלמוד" וכ"מושפעת עמוקות מן התחינות", ספרות תפילות בשפה היידית אשר נועדו לנשים.[45] זיכרונותיה משובצים בביטויים עבריים רבים וגם בציטוטים מהמקרא והתלמוד. היא מרבה להשתמש בראשי התיבות העבריים מו"מ, במובן של עסקים. המונח "גוי" אינו מופיע כלל בלשון כתיבתה. במקום "גויים" היא משתמשת בביטויים "אינם נימולים", "אינם ב"י" (בר ישראלים) ו"אינם יהודים". כאשר היא מתייחסת לגויה של שבת שלה, היא מכנה אותה ביידיש: "מיין שבת פרויא".[46] היא עושה שימוש יחידאי ונדיר מאוד בתרבות היהודית בשמו של הורדוס לציון רשעות.[47] היא משתמשת במילה העברית "רשעות" לציון שנאת יהודים, מובנה העיקרי ביידיש מערבית.[48] כאשר היא מתייחסת למקום כלשהו שיש בו סכנה להתנכלות ליהודים, היא מכנה אותו ביידיש "מקום רע".[49] שימושה בפתגם הולנדי בזיכרונותיה מעיד על מגעה עם השפה ההולנדית (המדוברת בלבד) בעקבות נסיעותיה לאמסטרדם ומסחרה עם ההולנדים הרבים שישבו בהמבורג.[50]

גלגוליו

כתב־ידה של גליקל הועתק לפחות פעמיים על ידי בני משפחתה, והתגלגל אל החוקר דוד קאופמן - הראשון שחשף את הטקסט ברבים, בשנת 1896.[51] כיום שמורה ההעתקה ששימשה את קאופמן, בהעתקת משה, בנה של גליקל, בספרייה העירונית והאוניברסיטאית של פרנקפורט. פרסומו של קאופמן היה בשפת המקור, כך שמהדורה זו הייתה נגישה כמעט אך ורק לחוקרים. בת המשפחה, ברטה פפנהיים, פרסמה בשנת 1910 תרגום לגרמנית על פי מהדורת קאופמן, "בלשון ובאותיות המובנות לכולם". המבוא לתרגום פותח בהצהרה שאין לפפנהיים כל יומרה מדעית לעבודתה והיא מדגישה שהספר נועד בעיקר לבני המשפחה, בהתאם למשאלתה של המחברת לספר לצאצאיה על תולדות המשפחה.[52] ההיסטוריון אלפרד פיילכנפלד (Alfred Feilchenfeld) פרסם בשנת 1913 תרגום נוסף לגרמנית.[53] עניינו של תרגום זה הוא בחומר ההיסטורי־עובדתי, והוא נוהג להשמיט את הפן האישי־סיפורי של גליקל (הוא אף השמיט כמעט לחלוטין את חלקו הראשון של החיבור, שעניינו מוסרי). תרגום זה יצא בשבע מהדורות ושימש בסיס לתרגום לאנגלית, לצרפתית ולאיטלקית.[54][55]

מהדורת קאופמן ולשון המקור שימשו את א"ז רבינוביץ' לתרגום העברי שיצא בשנת 1929, וכן לתרגום אנגלי מאת בת-ציון אייברהמס, ל"תרגום" ולעיבוד ליידיש מודרנית, ולתרגום לשפות נוספות. מהדורה עברית מדעית התפרסמה על ידי חוה טורניאנסקי בשנת 2006.

מלבד תרגומים שלמים לספר, פורסמו גם מספר עיבודים מקוצרים, בעברית ובאנגלית, בהם המיועדים לתלמידים, ונכתבו שירים המבוססים על חייה ועל הכתוב בספר זכרונותיה. לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, כתב עורך הדין היהודי מקס באומן מחזה המתמקד בגליקל, שהוצג לראשונה, ביידיש, בלודז' שבפולין ב-1937, כשאת התפקיד הראשי משחקת אידה קמינסקה. בהתבסס המחזה שכתב באומן, נעשתה הצגת רחוב בשנת 1994, שעוברת באתרים השונים בהם מתרחשות הסצנות. מחזה נוסף, שמתבסס על סיפורה של גליקל, הועלה במסגרת פסטיבלים שונים ובברקליי, ובשנת 2000 בניו יורק.[56]

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: גליקל מהמלין

הערות

  1. ^ שם בתה הראשונה, "ציפור", מופיע במקור ביידיש (עמ' 138, 158, 160, 264, 266, 338, 392). בהערה 478 (עמ' 138), כתבה המתרגמת חוה טורניאנסקי: "לא נתקלתי בשם הפרטי 'ציפור' אלא בין בנות מקומה של גליקל עד סוף המאה השמונה עשרה (בעוד שהשם 'ציפורה' ותרגומו 'פייגל' נפוצו מאוד בפזורה האשכנזית כולה עד הדורות האחרונים)".

הערות שוליים

  1. ^ גליקל, זיכרונות, ספר שני, עמ' 65-63.
  2. ^ גליקל, זיכרונות, ספר שני, עמ' 61, 75-73.
  3. ^ גליקל, זיכרונות, ספר שני, עמ' 51-49.
  4. ^ 4.0 4.1 גליקל, זיכרונות, ספר שני, עמ' 55.
  5. ^ 5.0 5.1 גליקל, זיכרונות, ספר שני, עמ' 77.
  6. ^ גליקל, זיכרונות, ספר שני, עמ' 111-109.
  7. ^ גליקל, זיכרונות, ספר שני, עמ' 115.
  8. ^ 8.0 8.1 גליקל, זיכרונות, ספר שני, עמ' 129.
  9. ^ גליקל, זיכרונות, ספר שני, עמ' 133.
  10. ^ גליקל, זיכרונות, ספר רביעי, עמ' 314–315, הערה 430.
  11. ^ גליקל, זיכרונות, ספר שני, עמ' 139-137.
  12. ^ גליקל, זיכרונות, ספר שלישי, עמ' 148–151, הערות 32, 51.
  13. ^ גליקל, זיכרונות, ספר שלישי, עמ' 175-157.
  14. ^ גליקל, זיכרונות, ספר שלישי, עמ' 233, 241.
  15. ^ גליקל, זיכרונות, ספר שלישי, עמ' 235; ספר רביעי, עמ' 248–249, הערה 1.
  16. ^ גליקל, זיכרונות, ספר שלישי, עמ' 227; ספר רביעי, עמ' 260–261, הערה 62.
  17. ^ גליקל, זיכרונות, ספר רביעי, עמ' 292–293, הערה 282.
  18. ^ גליקל, זיכרונות, ספר רביעי, עמ' 302, הערה 352.
  19. ^ גליקל, זיכרונות, ספר רביעי, עמ' 265–273, הערות 100, 120.
  20. ^ גליקל, זיכרונות, ספר רביעי, עמ' 340–351, הערות 567, 633.
  21. ^ גליקל, זיכרונות, ספר חמישי, עמ' 415.
  22. ^ גליקל, זיכרונות, ספר רביעי, עמ' 323, הערה 460.
  23. ^ גליקל, זיכרונות, ספר חמישי, עמ' 369.
  24. ^ גליקל, זיכרונות, ספר חמישי, עמ' 397.
  25. ^ גליקל, זיכרונות, ספר שלישי, עמ' 161.
  26. ^ גליקל, זיכרונות, ספר שישי, עמ' 501-495.
  27. ^ גליקל, זיכרונות, ספר שישי, עמ' 541-536.
  28. ^ מיכאל הרסגור על גליקל מהמלין
  29. ^ גליקל, זיכרונות, ספר שביעי, עמ' 575–577, הערות 106, 113.
  30. ^ גליקל, זיכרונות, ספר שני, עמ' 53-51.
  31. ^ גליקל, זיכרונות, ספר שני, עמ' 119-115.
  32. ^ גליקל, זיכרונות, ספר שלישי, עמ' 149-143.
  33. ^ גליקל, זיכרונות, ספר שלישי, עמ' 151–157, הערות 51, 55.
  34. ^ גליקל, זיכרונות, ספר שלישי, עמ' 215.
  35. ^ גליקל, זיכרונות, ספר רביעי, עמ' 249–253, הערה 18.
  36. ^ גליקל, זיכרונות, ספר חמישי, עמ' 445-425.
  37. ^ גליקל, זיכרונות, ספר חמישי, עמ' 456–457, הערה 493.
  38. ^ גליקל, זיכרונות, ספר רביעי, עמ' 265, הערה 91.
  39. ^ גליקל, זיכרונות, ספר רביעי, עמ' 315, הערה 437.
  40. ^ גליקל, זיכרונות, ספר שביעי, עמ' 567, 571, הערה 60.
  41. ^ גליקל, זיכרונות, ספר שביעי, עמ' 578–579, הערות 129-128.
  42. ^ גליקל, זיכרונות, ספר שביעי, עמ' 605-587.
  43. ^ גליקל, זיכרונות, ספר שביעי, עמ' 604–605, הערות 311, 314.
  44. ^ יש הקוראים לשפה שבה נכתבו זכרונותיה של גליקל גרמנית־יהודית, על מנת להבדילה מהיידיש שדוברה במזרח אירופה; ראו מאמרה של אריקה טים בתוך: גליקל, זיכרונות, עמ' סא-סג
  45. ^ Liptzin, Sol, A History of Yiddish Literature, Jonathan David Publishers, Middle Village, NY, 1972, מסת"ב 0-8246-0124-6, עמ' 15
  46. ^ גליקל, זיכרונות, ספר רביעי, עמ' 295, הערה 308; עמ' 344–345, הערה 596.
  47. ^ גליקל, זיכרונות, ספר שלישי, עמ' 218, הערה 428.
  48. ^ גליקל, זיכרונות, ספר שני, עמ' 52, הערה 32; ספר חמישי, עמ' 441, 445, 453.
  49. ^ למשל: גליקל, זיכרונות, ספר רביעי, עמ' 288–289, הערה 253, שם היא מציינת את העיר הלמשטדט כ"מקום רע" בשל קיומו של "בית ספר גבוה" (Hochschule) בה, ומשום כך ישנה סכנת התנפלות של תלמידים על יהודים.
  50. ^ גליקל, זיכרונות, ספר שישי, עמ' 551, הערה 343.
  51. ^ PROF. Dr. David Kaufmann, Die Memoiren der Glückel von Hameln, 1645–1719, Frankfurt Am Mein: J. Kaufmann, 1896
  52. ^ גליקל, זיכרונות, מבוא, תרגומים ועיבודים של היצירה, עמ' נג.
  53. ^ Alfred Feilchenfeld, Denkwürdigkeiten der Glückel von Hameln, (Berlin: Jüdischer Verlag, 1913)
  54. ^ "Mémoiris de Gluckel Hameln", taduction et présentation de Léon Poliakov, Paris: Les Édition de Minuit, 1971
  55. ^ "Memoire di Glückel Hameln", Introduzione di Piero Stefani, Traduzione di Vanna Lucattini Vogelmann, Firenze: Giuntina, 1984
  56. ^ גליקל, זיכרונות, מבוא, תרגומים ועיבודים של היצירה, עמ' נו.

...

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

31318114גליקל מהמלין

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=גליקל_מהמלין&oldid=1665956"