גדוד מגיני השפה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
כרזה של גדוד מגיני השפה כנגד עברית קלוקלת שמקורה מהקולנוע, 1930
עברי, דבר עברית צחה!
השגיאות השגורות בדבור

אל תאמר                 אמור
אני לא רוצה             אינני רוצה
אני יושנת                 אני ישנה
נטבעתי במים           טבעתי במים
האש נכבתה             האש כבתה
הלילה הזאת            הלילה הזה
היום בבוקר             הבוקר
חכה עלי                    חכה לי
כואב לי הראש          ראשי כואב
איך שמך?                 מה שמך?
הגשם הולך              הגשם יורד

מתוך עלון של גדוד מגני השפה

"גדוד מגיני השפה" (בזמנו אוית השם בכתיב חסר: גדוד מגני השפה) היה ארגון שפעל בקרב היישוב היהודי בארץ ישראל המנדטורית בין השנים 19231936 למען טהרנות לשונית ביישוב, כלומר, למען השלטת השפה העברית.

רקע היסטורי

עד לשנת 1908 הייתה העברית שפת ההוראה ברוב מוסדות החינוך היהודים החילוניים בארץ ישראל. בשנת 1913 נפוצו ביישוב שמועות שהנהלת הטכניון, שאמור היה להיפתח בחיפה, החליטה להנהיג בו את הגרמנית כשפת הוראה ראשית. כתגובה, החליטו בוגרי המחזור הראשון של גימנסיה הרצליה לשלוח תזכיר בשם כל תלמידי בתי הספר התיכוניים בארץ, שבו מחו נגד קיפוח השפה העברית ונגד הנהגת הגרמנית כשפת הוראה בבית הספר הגבוה הראשון בארץ. כאשר הוחלט, למרות המחאה, שגרמנית תהיה שפת ההוראה בטכניון, שכנעו בוגרי המחזור הראשון של "הרצליה" את תלמידי סמינר המורים של "חברת עזרה" (ששלטה גם בהנהלת הטכניון), לפתוח בשביתה בגלל קיפוח העברית בסמינר. אין פלא אם כך, שגם מייסדי "גדוד מגיני השפה בארץ ישראל" באו מקרב תלמידי הגימנסיה העברית "הרצליה".

בשנת 1922, בכנס של חובבי השפה העברית, הלל הרשושנים הקים בבוקובינה, שברומניה, את "גדוד מגיני השפה", שנאבק בקנאות למען השפה העברית והפצתה בקרב היהודים.

"גדוד מגיני השפה בארץ ישראל" נוסד בשבוע שבין ד' לי"א באייר תרפ"ג 27 באפריל 1923, בשלהי תקופת העלייה השלישית. נוכח המאבק על שפת ההוראה, ורצונם של מספר פלגים ביישוב לחזור לשפת היידיש, הייתה הרגשה כי מעמדה של העברית כשפת דיבור יום-יומית נפגע. עובדה זו הובילה קבוצה מתלמידי הגימנסיה "הרצליה", בסיוע מוריהם, לנסות ולהשליט את הלשון העברית בכול תחומי החיים. תלמידי הגימנסיה המתייצבים בראש המאבק הקימו את "גדוד מגיני השפה", ודרכו ניהלו את המאבק באמצעים תקיפים ובמטרה לשכנע את הציבור לדבר בעברית. המבנה של "גדוד מגיני השפה" היה מחולק לפלוגות בדומה ליחידה צבאית: פלוגת תעמולה, פלוגת הפצה, פלוגת הגנה ועוד.

מאחורי היוזמה להקמת "גדוד מגיני השפה" והאחראי על ארגון תלמידי הגימנסיה לפעולות עמד בוגר הגימנסיה הרצל בן-ארי (בנו של המחנך העברי הרפורמטור והעסקן הציוני יהודה ליב ברגר), שריכז את תלמידי הגימנסיה, ואליהם צירף גם מספר תלמידות מהסמינר ע"ש לוינסקי, תלמידים מבית הספר למסחר וקבוצת פועלים ופקידים. בי"ח בסיון קרא בן ארי לאספה באחד מאולמי בית הספר לבנות שבה נכחו 15 ל-20 מתלמידי הגימנסיה, ובה העלה את שאלת מצב השפה. באותו מעמד הציע הרצל בן ארי לייסד גוף שילחם בזלזול בשפה העברית. תוכניתו של בן ארי התקבלה במלואה, ובאסיפה נבחרה הנהלה מצומצמת לגוף החדש, שטרם נקרא בשם, שכללה מלבדו את החברים צבי נשרי, ליפא לויתן, עזרא דנין, אהרן חטר-ישי. הקמתו של הגדוד התקבלה בהתלהבות על ידי טובי הסופרים בתל אביב וגם על ידי מורי הגימנסיה, ועד מהרה הצטרפו אליו עשרות צעירים וצעירות מהעיר.

תוכנית הפעולה של "גדוד מגיני השפה"

תוכנית העבודה של "גדוד מגיני השפה בארץ ישראל" שנתקבלה באספה הכללית המייסדת נחלקת לשלושה סעיפים ראשיים: הפצת השפה, תעמולה בעד השימוש בשפה ועמידה על המשמר בפני הזלזול בשפה. בשביל להוציא את התוכנית לפועל הגדוד פעל באמצעים הבאים:

  • הפצת השפה – לשם כך הוקמה על ידי חברי הגדוד מחלקת מורים, שעמדה לשרות קבוצות קטנות של 6–12 איש אשר פנו לגדוד בבקשה ללמדם עברית. שירות זה ניתן חינם, ובמשך הזמן למדו במערכת זו כמאה איש את השפה. כמו כן, מחלקה של ספרנים עזרה בכל יום באופן קבוע בספריות של הסתדרות העובדים העבריים, בספריית ברזילי ובאוהל הקריאה שעל שפת הים. בנוסף ארגן הגדוד נשפים עממיים-ספרותיים-נגינתיים במחירים זולים על מנת לאפשר לקהל הרחב להיחשף לשפה. התקיימו שלושה נשפים מסוג זה, אשר משכו אליהם קהל רב.
  • תעמולה בעד השפהכרוזים אשר נשאו את הסיסמאות "יהודי דבר עברית!", "פרוד לשונות – פרוד לבבות", "שפה אחת – נפש אחת" ו-"עברי דבר עברית!" חולקו בהתמדה בקרב קהל דובר לועזית ברחובות והודבקו בכל המקומות הנראים לעין. מודעות ניאון וחשמל הופיעו בלילות ברחוב הרצל, כולן נושאות כרזות תעמולה בעד השפה. בנוסף, ארגן הגדוד שתי הרצאות פומביות אשר הבהירו את ערך השימוש בשפה העברית, שתי ההרצאות משכו אליהן קהל רב. הנהלת מחלקת התעמולה בגדוד אף פנתה אל סופרים בארץ ובחוץ לארץ, בבקשה לפרסם בעיתונות היומית והשבועית מאמרי תעמולה בעד השימוש בשפה. כמו כן, הוצא עיתון של הגדוד שבו הודגש ערך השימוש בשפה, יחד עם מדור שיועד לספרות ולתנועות הנוער.
  • עמידה על המשמר בפני הזלזול בשפה – חברי הגדוד שהיו נוכחים באסיפות השונות לא הרשו לדבר בשפה זרה מעל הבמה. כמו כן, מחלקה מיוחדת בתוך חברי הגדוד עברה ברחובות תל אביב, תיקנה את כל השלטים שנכתבו בשגיאות כתיב והדביקה שלטים עבריים במקום שלטים שנכתבו ביידיש וברוסית.

חברי הגדוד לא בחלו גם בפעולות אלימות לקידום מטרותיהם, ולקחו חלק פעיל במלחמת השפות. בשנת 1914 הטילו גדוד מגיני השפה העברית פצצות סירחון לאולם בירושלים בו הוצגה האופרטה "שולמית" של אברהם גולדפדן[1], ולעיתים קרובות ביצעו פעולות מחאה אלימות, כולל יידוי אבנים, באולמות תיאטרון יידיש בישראל. יעקב זרובבל תיאר את מלחמת השפות בשנות השלושים כך: "גרוע מהרדיפות הוא הפוגרום השיטתי, הפסיכולוגי והאידאולוגי, הנהוג על ידי החברה הרשמית כנגד הזכות לשימוש בלשון יידיש".

פעולות "גדוד מגיני השפה"

מודעה המציעה את עזרת גדוד מגיני השפה בעִברות שמות, כסלו תרפ"ז (1926)

פעולתו הראשונה של הגדוד הייתה בליל שישי י"א באייר, אז עבר הגדוד בפעם הראשונה בחוצות תל אביב כשחבריו שרים שירים עבריים ובהם השיר "יהודי דבר עברית!". כל זאת בתור מחאה ל"בבל-הלשונות" ולשירה הלועזית הבולעים את צליל העברית בחוצות העיר העברית הראשונה. השירה ברחובות מידי ליל שישי וחלוקת כרזות ופתקאות תעמולה היוו פעולות הכנה לחברים להמשך פעילות רחבה של הגדוד על פי התוכניות שנקבעו באספה הכללית. אנשי הגדוד גם פעלו נגד תושבים ונהגים שזילזלו בשפה בדיבורים לא נאותים, כדוגמת כרוז שהופץ בתל אביב נגד נהגים אלה:[2]

עברי! הנהגים מזלזלים בשפה בפרהסיה [...] הגיע הזמן לשים קץ לזלזול בשפה [...] בהיכנסך למרכבה ולאוטו פנה לנהג אך ורק בעברית! אל תענה לנהג אם שפה אחרת בפיו! [...] והיה והנ"ל יענך בחוצפה, רשום את מספרו והודע זאת למוסדות האחראים שלנו! [...]

גם מהנהלת העיר תל אביב לא חסך "הגדוד" את ביקורתו. באחד המכתבים של הגדוד לעירייה נאמר:[3]

נתכבד לעורר בזה את תשומת לבכם על העובדה המחפירה שרוב השלטים בעירנו, או כתובים עברית שבורה ורצוצה, או שאין בעלי השלטים מקציעים די מקום לשפה העברית [...] על עיריתנו לשים לב לתקלה ציבורית זו ולהשתדל לתקנה על ידי זה שבעלי השלטים ישימו לב שחוץ מהברק החיצוני יהיה לשלט גם תוכן נאות [...] באופן שכל הבא לבקש רישיון לשלט, לא יקבלו אלא אם הובא תוכן השלט למשרד "גדוד מגיני השפה" לשם ביקורת [...]

עימות אחר של גדוד מגיני השפה התרחש כאשר המשורר חיים נחמן ביאליק נתבע לדין על ידי חבר הגדוד. ביאליק אמר לצעיר (שהעיר לו על כך שהוא מדבר יידיש בתל אביב) שיילך לעזאזל, וזוכה במשפט.[4][5]

בתוך זמן קצר נוסדו סניפים נוספים ל"גדוד מגיני השפה" בירושלים (שם עמדו בראשו יוסף קלויזנר, נפתלי הרץ טורטשינר וחמדה בן-יהודה[6]), בחיפה, בצפת, בראש פינה, ברחובות, בראשון לציון, בעקרון, ביבניאל ואפילו בחוץ לארץ. נוסף על ענייני הגדוד עסקו הפלוגות גם בעבודה תרבותית עברית כללית במושבה ובגדוד עצמו. לדוגמה, בסניף ביבנאל שבגליל העסיק ויכוח ממושך על שמו של הגדוד: "היו כאלה וביניהם גם מנהל בית הספר במושבה, שהציעו לשנות את השם. בין ההצעות השונות הציעו גם את השמות "מגיני השפה" ו-"גדוד חובבי השפה".[7] באספה כללית של הסניף הוחלט להשאיר את השם שנקראים בו שאר הקיבוצים של הנוער בארץ, אשר גם לקחו על עצמם את תפקיד ההגנה על השפה. באופן זה, החליט הסניף להישאר בקשר עם שאר הגדודים בארץ וכך, ככל הנראה, נקבע סופית השם "גדוד מגיני השפה בארץ ישראל". פעולות הגדוד נשמעו גם בגולה ועודדו קבוצות של נוער ציוני ללכת בעקבותיו. כך לדוגמה, התארגן סניף חוץ לארץ של הגדוד בעיר רדיץ שברומניה לעבודה משותפת להפצת הלשון העברית בקרב חוגי הנוער העברי. מקימי הסניף הצליחו לגייס כ-50 צעירים הדוברים ביניהם אך ורק עברית, למרות המכשולים של הסביבה, שהייתה זרה וראתה התנהגות זו כיוצאת דופן.

המנון "הגדוד"

"לגדוד מגיני השפה" אף היה המנון מיוחד שנכתב על ידי יוסף אוקסנברג ונקרא "המנון גדוד מגיני השפה":

התדעו מי אנכי?
התדעו מי אני?
מאוחדים אנחנו על כל החזיתות.
אין אני פרקציוני,
ואף לא בורגני,
בואו אחרי,
בואו,
שלנו העתיד,
וגם לא מופש הנני,
וגם לא איש צבא,
כי סיסמתנו: יהודי דבר עברית!
התדעו מי אני?
מגדוד מגיני השפה!
יהודים אנחנו ידוע לכולם,
יהודי, דבר עברית, שפת עמך וארצך!
בלעדינו אנו, לא יתקיים עולם!
יהודי, זכור תמיד כי עברית היא שפתך!
עברית היא שפתנו ובה אנו דוגלים מפלגות אין לנו;
אין גם תוכניות, ועל כל מתנגדנו אנו מצפצפים![8]

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ אריה לייב פילובסקי, יידיש בארץ ישראל 1921-1907, עבודת גמר לקראת קבלת תואר מוסמך, האוניברסיטה העברית בירושלים, 1973, עמ' 24.
  2. ^ אוסף הכרוזים בארכיון ההיסטורי של עיריית תל אביב-יפו
  3. ^ הארכיון ההיסטורי של עיריית תל אביב יפו.
  4. ^ אגרות ביאליק, ד', עמ' נב, מצוטט במאמר ביאליק ועדות המזרח: אנטומיה של עלילה ועלבון שווא מאת שמואל אבנרי, הארץ, 31.12.2003
  5. ^ דורית גני, ביאליק עומד למשפט, באתר "חנות הספרים של איתמר"
  6. ^ כרוז באתר הספרייה הלאומית
  7. ^ מתוך ידיעות מסניפי "גדוד מגיני השפה", גדודנו, שבט תרפ"ה, עמ' 15.
  8. ^ שחורי, 1990, עמ' 364.


הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0