בית הכנסת בבובה מרינה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בובה מרינה; שרידי דימוי המנורה ברצפת הפסיפס של בית הכנסת

בית הכנסת העתיק בקרבת העיר בּוֹבָֿה מרינה (Bova Marina) (איט')[1] בקלבריה הוא השני בקדמותו באיטליה אחרי בית הכנסת באוסטיה. קיומו נודע משרידי מבנהו המעידים על הקמתו במאה הרביעית לסה"נ ועל נטישתו במפנה המאה השביעית. בית הכנסת הזה אינו מוכר ממקורות כתובים, ואין מידע על אודות קהילה יהודית במקום.

שרידי בית הכנסת נחשפו באקראי בשנת 1983 במהלך סלילת כביש ארצי (106‏SS) ממזרח לעיר בּוֹבָֿה מרינה, בקרבת חוף הים היוֹני, סמוך לערוץ סן פסקואלה (San Pasquale).[2] הממצא העיקרי שהתגלה בחפירות שנערכו באתר בית הכנסת, מלבד בסיסי קירות, הוא קטעי רצפת פסיפס, שבמרכזה מתוארת מנורה בת שבעה קנים. הקנים מופנים לעבר הקיר הדרומי-מזרחי, היינו – לכיוון ירושלים, בעוד בסיס המנורה, דמוי חצובה בת שלוש רגליים, פונה לצפון-מערב. מצדהּ הימני של המנורה מתוארים שופר ולולב, ומצדהּ השמאלי – אתרוג. באחד מריבועי הרצפה שנשתמר היטב מתואר "קשר שלמה" (אנ'), שאינו סמל יהודי ייחודי. זיהוי בית הכנסת אושר על ידי הרב הראשי של רומא, אליהו טואף, שביקר באתר זמן קצר אחרי חשיפתו.

משרידי המבנה ניכר שבית הכנסת הכיל שני מרחבים – אולם תפילה ומבואה מרובעת. אולם התפילה בראשיתו היה רוחבי, וממדיו היו 5.5 מ' בכיוון התפילה ו-6 מ' בניצב לכך. החפירות הבהירו שהאולם שופץ בעשורים הראשונים של המאה השישית והוארך בכיוון דרום-מזרח בכמטר וחצי. בקיר הדרומי-מזרחי המחודש נבנתה גומחה מעוגלת ששימשה כמשוער כ"היכל", ולפניה הוגבה משטח הרצפה (בימה) והוקף במעקה אבן. רצפת הפסיפס הוגדלה לעבר הבימה. בפינה המזרחית של אולם התפילה, במחפורת, נמצא קנקן אגירה גדול-ממדים (דוֹליוּם, פיטס) ששימש כמשוער לגניזה. דוליום נוסף נמצא בחדר סמוך ובו מטמון של 3,079 מטבעות ברונזה המתוארכים למאות השלישית עד לתחילת החמישית לסה"נ. כמו כן נתגלו בסביבת המבנה שתי ידיות קנקנים נושאות טביעות חותם בצורת מנורה.

האתר, שבו נמצא בית הכנסת, זוהה כ-Scyle שעל חוף הים היוֹני, המוכרת מציוּנהּ במפת פויטינגר[3] – תחנת מסחר על דרך החוף המוליכה מרג'ו די קלבריה (Rhegium הרומית) אל קרוטונה והלאה אל טאראנטו. בית הכנסת ניטש ותחומו נהרס במפנה המאה השביעית לסה"נ, ככל הנראה במתקפות הלונגוברדים. הימצאות בית הכנסת העתיק בבּוֹבָֿה מרינה מעלה שאלות באשר ליישוב היהודי בצד זה של איטליה – "יוון הגדולה" של העת העתיקה, חלק מהאימפריה הרומית ומחוז ספר בשליטת האימפריה הביזנטית עד המאה העשירית.

סביבותיו של בית הכנסת הוכרזו מיד עם גילויו כשטח עתיקות מוגן. החפירות באתר נערכו עד 1987. רצפת הפסיפס הועתקה ממקומה למוזיאון קטן שהותקן בסמוך, והכביש הורם לגשר מעל שרידי המבנים. שרידי בית הכנסת כלולים בגן הארכאולוגי ArcheoDeri שנפתח למבקרים ביוני 2010.

חקירת שרידי בית הכנסת נוהלה על ידי הארכאולוגית ליליאנה קוֹסטַמַניה (Costamagna), וקביעותיה מובאות בחיבורהּ של רחל חכלילי מ-1998 על אמנות יהודית בתפוצות בתקופות ההלניסטית, הרומית והביזנטית.[4]

לקריאה נוספת

  • Enrico Tromba, "The most important demonstration of the Jewish Presence in Calabria: The Synagogue in S. Pasquale of Bova Marina", in: Maria Concett (Ed.), Il territorio di Bova, luogo incontro delle grandi civiltà : il ruolo dell'ebraismo, 2008, pp.133–140 (המאמר מופיע בקובץ תחילה באיטלקית ובהמשך גם בתרגומיו ליוונית ולאנגלית)

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ בּוֹבָֿה מרינה נוסדה רק בסוף המאה התשע-עשרה כשלוחה של העיר הוותיקה בּוֹבָֿה שעל ההר הסמוך
  2. ^ צ'זרה קולפמינה, חוקר יהדות קלבריה, העדיף לכנות את בית הכנסת בשם "בית הכנסת של סן פסקואלה" (Sinagoga di San Pasquale)
  3. ^ קלבריה במפת פויטינגר
  4. ^ Rachel Hachlili, Ancient Jewish Art and Archaeology in the Diaspora, Leiden, Boston, Köln: Brill, 1998