ג'ון גורטון

ג'ון גורטון
John Gorton

גורטון בתמונה משנת 1967
גורטון בתמונה משנת 1967
לידה	9 בספטמבר 1911 מלבורן, ויקטוריה, אוסטרליה
פטירה	19 במאי 2002 (בגיל 90) סידני, ניו סאות' ויילס
שם מלא	ג'ון גריי גורטון
מדינה
מפלגה	המפלגה הליברלית
בת זוג	בטינה גורטון (1983-1935) ננסי הורן (2002-1993)
ראש ממשלת אוסטרליה ה־19 10 בינואר 1968 – 10 במרץ 1971 (3 שנים ו־8 שבועות) → ג'ון מק'איוון ויליאם מקמהון ←
שירות צבאי השתייכות חיל האוויר המלכותי האוסטרלי תקופת הפעילות 1944–1940 דרגה לוטננט טיסה תפקידים בשירות טייס קרב פעולות ומבצעים מלחמת העולם השנייה

גורטון כטייס במלחמת העולם השנייה לפני יציאתו לשירות מבצעי בבריטניה

סר ג'ון גריי גורטון (באנגלית: John Grey Gorton; ‏ 9 בספטמבר 1911 – 19 במאי 2002) היה מדינאי אוסטרלי שכיהן כראש ממשלת אוסטרליה התשעה עשר. גורטון היה חבר הסנאט האוסטרלי היחיד שכיהן כראש ממשלה.

ראשית חייו

ג'ון גריי גורטון נולס במלבורן, ויקטוריה. הוא היה בנם של אליס שין (Sinn), בתו של פועל רכבת ושל ג'ון רוז גורטון, פרדסן אנגלי. גורטון האב ואשתו הראשונה קתלין, היגרו מדרום אפריקה, שם זכו לשגשוג בתקופת מלחמת הבורים. באוסטרליה הם נפרדו וגורטון חי חיי זוגיות עם אליס שין, שמתה ממחלת השחפת ב-1920. גורטון הצעיר חי עם פרודתו של אביו ועם אחותו למחצה, רות, בסידני.

הוא התחנך בבית הספר של הכנסייה האנגליקנית בסידני (אחד מחבריו לספסל הלימודים היה השחקן ארול פלין), בבית הספר היסודי בג'ילונג ונסע לאנגליה כדי ללמוד בקולג' ברנסנוס שבאוניברסיטת אוקספורד. בהיותו באנגליה, הוא לקח שיעורי טיסה וב-1932 קיבל רישיון טייס. הוא למד היסטוריה, מדע המדינה וכלכלה באוקספורד וקיבל תואר ראשון.

בעת לימודיו באוקספורד, בהיותו בחופשה בספרד, הכיר גורטון את ברטינה בראון מבנגור, מיין, ארצות הברית. ברטינה הייתה סטודנטית לשפות בסורבון. השניים הכירו באמצעות חבר של גורטון מאוקספורד, ארתור בראון, אחיה של ברטינה. ב-1935 נישאו השניים ולאחר סיום לימודיהם הם התיישבו באוסטרליה וקיבלו את הפרדס של אביו של גורטון ליד קרנג שבוויקטוריה. יחד הם הביאו לעולם שלושה ילדים: ג'ואנה, מייקל ורובין.

שירות צבאי

1942-1940

ב-31 במאי 1940, לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, התגייס גורטון לכוחות המילואים של חיל האוויר המלכותי האוסטרלי. הוא היה אז בן 29 ונחשב מבוגר מדי כדי להיות מוכשר כטייס בחיל, אך בספטמבר הוא הגיש בקשה להתקבל כטייס לאחר שמגבלת הגיל שונתה. ב-8 בנובמבר 1940 הוסמך גורטון כטייס בחיל. הוא התאמן כטייס קרב בסומרס, ויקטוריה ובוואגה וואגה, ניו סאות' ויילס לפני שנשלח לבריטניה. גורטון השלים את אימוניו בבסיסי חיל האוויר המלכותי בהסטון ובהונילי במסגרת יחידת האימונים המבצעיים ה-61 של חיל האוויר המלכותי, כשהוא מטיס מטוסי ספיטפייר. הוא התאכזב מכך שהצבתו המבצעיתה ראשונה היית בטייסת 135 של חיל האוויר המלכותי, שהפעילה מטוסי הוקר הוריקן, מטוסים שהוא החשיב כנחותים בהשוואה למטוסי הספיטפייר.

בחלקה האחרון של שנת 1941 גורטון וחברים אחרים של הטייסת הועברו להיות בסגל של כנף של מטוסי הוריקן שהוקמה כדי לשרת במזרח התיכון. הם הפליגו לשם, כש-50 מטוסי ההוריקן שלהם ארוזים בארגזים, מסביב לאפריקה כדי להימנע ממתקפה על ספינתם. בדצמבר, כאשר הספינה עגנה בדרבן, דרום אפריקה, שונתה משימתם והם הפליגו לסינגפור, לאחר שיפן הצטרפה למלחמה. עם התקרב הכוח ליעדו, התקדמו הכוחות היפנים במורד חצי האי המלאי. הספינה הותקפה לפחות פעם אחת על ידי מטוס יפני, אך הגיעה ליעדה ופרקה בבטחה את מטענה לאחר שסופות טרופיות הפכו את התקפות האויב עליה לבלתי אפשריות. לאחר שמטוסי ההוריקן הורכבו מחדש, הצטרפו הטייסים לטייסת מבצעית שהוקמה, טייסת 232.

בסוף ינואר 1942 הפכה הטייסת למבצעית והצטרפה לשרידים של כוחות אחרים שהיו במלאיה. במהלך אחת מגיחותיו, היה גורטון מעורב בקרב אווירי קצר מעל ים סין הדרומי, שלאחריו הוא נתקל בכשל במנוע של מטוסו ונאלץ לנחות באי בינטאן, 40 ק"מ מדרום-מזרח לסינגפור. עם נחיתתו, פגע אחד מגלגלי המטוס בסוללת עפר והוא התהפך. גורטון לא היה חגור כיאות ופניו פגעו בכוונת התותח ובשמשת המטוס ואפו ולסתו נפגעו. בנוסף, הוא סבל מחתכים רציניים בשתי זרועותיו. הוא הצליח להיחלץ משברי המטוס וניצל על ידי אנשי הצבא המלכותי של הודו המזרחית ההולנדית, שהעניקו לו טיפול רפואי. מאוחר יותר טען גורטון שפניו היו כה פצועות וחבולות עד כי איש חיל האוויר המלכותי שנשלח לאסוף אותו, הסיק שהוא נמצא על סף המוות, אסף את חפציו האישיים ושב לסינגפור בלעדיו. שבוע לאחר מכן, באופן מקרי, התרסק בבינטאן מטוסו של טייס אחר מטייסת 453 של חיל האוויר המלכותי האוסטרלי ובסופו של דבר הם נאספו משם ביחד.

ב-11 בפברואר, שלושה ימים לאחר הפלישה היפנית לסינגפור, הם הגיעו לשם. מאחר שבשלב זה כל הכוחות האוויריים של בעלות הברית הושמדו או פונו, הועלה גורטון לספינת תחמושת שהפליגה לבטאוויה. ב-13 בפברואר, כשהייתה כבר קרובה ליעדה, שוגר לעבר הספינה טורפדו על ידי צוללת יפנית והספינה ננטשה. גורטון בילה כמעט יום שלם על סירת הצלה צפופה, במים שורצים בכרישים, עם מעט מי שתייה, עד שהסירה נאספה על ידי ספינה של הצי המלכותי האוסטרלי, שהביאה את האנשים לבטאוויה.

שניים מחבריו של גורטון מימי בית הספר, שגם הם פונו מסינגפור לבטאוויה, שמעו שהוא מאושפז בבית החולים והסדירו את הפלגתם בספינה שעשתה את דרכה לנמל פרמנטל שבאוסטרליה המערבית והפליגה ב-23 בפברואר, שם טופלו פצעיו של גורטון. ב-3 במרץ, כאשר הגיעה הספינה לפרמנטל, היה אחד מהפצעים בזרועו של גורטון מזוהם מאד והוא הוצרך לקבל טיפול אינטנסיבי. יחד עם זאת, הוא היה מודאג יותר מההשפעה שתהייה למראה פניו המושחתים על אשתו. על פי המסופר, חשה בטי גורטון, שניהלה את החווה בהיעדרו של בעלה, הקלה בראותה אותו חי.

1944-1942

בהגיעו לאוסטרליה, הוצב גורטון בטייסת 77 של חיל האוויר המלכותי האוסטרלי בדרווין ב-12 באוגוסט 1942. במהלך תקופה זו הוא היה מעורב בתאונה האווירית השנייה שלו. ב-7 בספטמבר, בעודו מטיס מטוס קרטיס P-40 וורהוק, הוא נאלץ לנחות עקב תקלה במערכת הדלק של המטוס. גורטון ומטוסו חולצו לאחר כמה ימים לאחר שבילו את הזמן הזה בסבך. ב-21 בפברואר 1943 הועברה הטייסת למפרץ מיל בגינאה החדשה.

התקרית האווירית האחרונה של גורטון אירעה ב-18 במרץ 1943. מנוע מטוס הקיטיהוק שאותו הוא הטיס כשל בהמראה והוא החליק בקצה המסלול. גורטון לא נפגע. במרץ 1944, נשלח גורטון בחזרה לאוסטרליה כשהוא כבר נושא דרגת לוטננט טיסה. הצבתו האחרונה הייתה כמדריך טיסה ביחידת האימונים המבצעיים מספר 2 במילדורה בשויקטוריה. ב-5 בדצמבר 1944 שוחרר גורטון מחיל האוויר המלכותי האוסטרלי. בסוף שנת 1944 הוא עבר ניתוח לשיקום חלקי של מראה פניו.

ראשית הקריירה הפוליטית

למרות שגורטון היה חבר מפלגת הכפר לפני המלחמה, ב-1949 הוא נבחר לסנאט האוסטרלי מטעם המפלגה הליברלית. החל משנת 1958 הוא שירת במגוון של תפקידים בממשלותיהם של רוברט מנזייס והרולד הולט, כולל כשר הצי (1963-1958), שר העבודות הציבוריות, שר הפנים, שר החינוך וכן כמנהיג סיעת הממשלה בסנאט. גורטון היה שר אנרגטי ובעל יכולות, והחל להסתמן כפוטנציאל למנהיג ברגע שדעותיו הימניות התמתנו.

ראש ממשלה

ב-17 בדצמבר 1967, כששחה בחוף הים, נעלם הרולד הולט ויומיים לאחר מכן הוא הוכרז נעדר וההנחה הייתה שהוא טבע. ההנחה הייתה שיורשו הוא ויליאם מקמהון, סגן מנהיג המפלגה הליברלית. אף על פי כן, ב-18 בדצמבר, הכריז מנהיג מפלגת הכפר וסגן ראש הממשלה, ג'ון מק'איוון, שאם מקמהון יבחר להיות מנהיג המפלגה הליברלית, הוא ומפלגתו לא יהיו מוכנים להיות חברים בממשלה בראשותו. הסיבות להכרזה זו לא נומקו מעולם בפומבי, אך בפגישה בארבע עיניים עם מקמהון אמר מק'איוון, "לא אשרת תחתיך כי אני לא בוטח בך". הכרזתו המפתיעה של מק'איוון גרמה למשבר מנהיגות בתוככי המפלגה הליברלית ויותר מכך, היא הפכה להיות איום על שלמותה של הקואליציה, שמשמעותו הייתה אסון אלקטורלי עבור הליברלים. הליברלים מעולם לא זכו במספר מושבים מספיק בפרלמנט כדי להיות מסוגלים להרכיב ממשלה ללא תמיכתה של מפלגת הכפר. ואכן, מאז יצירתה של קואליציית האנטי-לייבור ב-1923, הצליחה המפלגה הליברלית, השותפה הבכירה בקואליציה, להקים ממשלה ללא קואליציית מפלגות מאחריה רק פעם אחת, בכהונתו הראשונה של ג'וזף ליונס, וגם אז, למפלגת אוסטרליה המאוחדת של ליונס היו חסרים ארבעה מושבים בפרלמנט כדי לזכות ברוב והיא הייתה זקוקה לתמיכה מבחוץ של מפלגת הכפר.

המושל הכללי, הלורד קייסי, השביע את מק'איוון כראש הממשלה, בתנאי מפורש שכהונה זו תהיה עד אשר המפלה הליברלית תבחר לה מנהיג חדש. מק'איוון הסכים לתנאי זה בתנאי שהיא לא תהיה רשמית. קייסי אף הסכים עם גישתו של מק'איוון, שמינוי של חבר המפלגה הליברלית לתפקיד ראש הממשלה הזמני, תיתן לאותו אדם יתרון בלתי הוגן בבחירות המתוכננות למנהיגות המפלגה.

במערכת הבחירות לתפקיד מנהיג המפלגה, זכה גורטון לתמיכתם של שר הצבא, מלקולם פרייזר והמצליף המפלגתי דדלי ארווין, ועם תמיכתם הוא היה מסוגל להביס את מתחרהו, שר החוץ, פול הסלוק, ולהיבחר לתפקיד מנהיג המפלגה למרות שהוא היה סנאטור. ב-9 בינואר הוא נבחר להיות מנהיג המפלגה ולמחרת נבחר להיות ראש הממשלה והחליף את מק'איוון. הוא היה הסנאטור היחיד בתולדות אוסטרליה שנבחר להיות ראש הממשלה. הוא המשיך להיות חבר הסנאט עד אשר ב-1 בפברואר 1968 הוא התפטר מהסנאט כדי להתמודד בבחירות ביניים על מחוז הבחירה של הולט בדרום מלבורן (על פי שיטת וסטמינסטר, ראש הממשלה הוא חבר הבית התחתון). בחירות אלה במחוז שהיה מעוז ליברלי, התקיימו ב-24 בפברואר וגורטון התמודד בהן מול שלושה מועמדים, אך הוא זכה ברוב של 68% מקולות הבוחרים. גורטון ביקר בכל הקלפיות באותו יום, אך לא היה יכול להצביע עבור עצמו מאחר שהוא היה תושב מחוז בחירה אחר. בין ה-2 ל-23 בפברואר הוא לא היה חבר של אף אחד משני בתי הפרלמנט.

בתחילת כהונותו היה גורטון ראש ממשלה אהוד מאוד. הוא יצר סגנון שונה מאד מזה של קודמיו. גורטון אהב להציג את עצמו כאיש של העם שנהנה לשתות בירה ולהמר, אדם עם תדמית מחוספסת. לרוע מזלו, בהמשך השתנה המוניטין שלו לרעה.

הוא גם החל לדבוק במדיניות חדשה, כשהוא מצדד במדינות חוץ וביטחון עצמאית ובבידולה של אוסטרליה מקשריה המסורתיים עם בריטניה. לעומת זאת, הוא המשיך לתמוך במעורבותה של אוסטרליה במלחמת וייטנאם, עמדה שהוא ירש בעל כורחו מהולט ואיבדה בהדרגה מהאהדה הציבורית שלה החל מ-1968. בנושאי פנים הוא העדיף מדיניות ריכוזית בנוגע להוצאות של ממשלות מדינות אוסטרליה, גישה שהרחיקה ממנו ראשי ממשלות ליברלים של המדינות כמו סר הנרי בוטל מויקטוריה ובוב אסקין מניו סאות' ויילס. הוא גם טיפח תעשיית סרטים עצמאית באוסטרליה והגדיל את המימון הממשלתי לאומנויות.

גורטון הוכיח את עצמו באופן מפתיע כבעל יכולות ירודות בהופעות בתקשורת ובנאומים ציבוריים והוא הצטייר על ידי התקשורת כאיש ממשל מטופש ובלתי מוכשר. זאת בניגוד למנהיג האופוזיציה החדש המרשים מטעם מפלגת הלייבור, גוף ויטלם. כמו כן, הוא היה מטרה לביקורת של התקשורת על הרגלי השתייה שלו ועל יחסיו עם נשים. הוא גרם לתרעומת קשה מאד במפלגתו ומתנגדיו נעשו בהדרגה ביקורתיים על הסתמכות היתר שלו על חוג יועציו הקרוב, במיוחד על מזכירתו האישית, איינסלי גוטו.

בבחירות של 1969 עברו 7% של קולות הבוחרים מהקואליציה אל מפלגת הלייבור. היתרון של 45 מושבים שירש גורטון מהולט הצטמצם לשבעה מושבים בלבד. ואכן, הקואליציה עלולה הייתה לאבד את השלטון אלמלא תמיכתה של מפלגת הלייבור הדמוקרטית, שלה הייתה יריבות ארוכת ימים עם מפלגת הלייבור.

אתגר מנהיגותי

ג'ון גורטון נפגש עם הנשיא ניקסון, 1971

לאחר הבחירות, נשמעה קריאת תיגר על מנהיגותו של גורטון מצידם של מקמהון ושל דייוויד פיירביירן, אך כל עוד המשיך מק'איוון לתמוך בגורטון, היה זה האחרון יכול להיות בטוח בכסאו. בינואר 1971 פרש מק'איוון, ויורשו, דאג אנתוני, הודיע לליברלים שתמיכתה של מפלגת הכפר בגורטון לא מובטחת עוד. כשהליברלים מפגרים בסקרים בהשוואה ללייבור, נוצר אתגר חדש לגורטון כאשר שר ההגנה פרייזר התפטר. פרייזר היה תומך נלהב של גורטון במערכת הבחירות למנהיגות המפלגה שנתיים קודם לכן, אך כעת, בנאום ההתפטרות שלו, הוא תקף את גורטון על בימת הפרלמנט, באומרו שגורטון "לא ראוי להחזיק במשרה הרמה של ראש ממשלה".

כדי ליישב את המשבר, כינס גורטון את ועידת המפלגה. הצבעת אי-אמון בו הסתיימה בתיקו. על פי חוקת המפלגה באותה עת, משמעותה של תוצאת תיקו הייתה שהצבעת אי-האמון נכשלה וגורטון יכול היה להמשיך להיות מנהיג המפלגה וראש הממשלה. אף על פי כן, החליט גורטון להתפטר בהכריזו: "ובכן, זוהי לא הצבעת אמון, כך שעל המפלגה לבחור לעצמה מנהיג חדש". נערכו בחירות לתפקיד ובהן זכה ויליאם מקמהון, שמונה להיות ראש הממשלה.

בצעד מפתיע, התמודד גורטון לבחירות לתפקיד סגן מנהיג המפלגה, וזכה, ובכך אילץ את מקמהון למנותו לתפקיד שר ההגנה. מצב מגוחך זה הסתיים לאחר חמישה חודשים, כאשר מקמהון פיטר את גורטון על חוסר נאמנותו.

לאחר 1972

לאחר ניצחונה של מפלגת הלייבור בבחירות של 1972 שימש גורטון כשר בממשלת הצללים של בילי סנדן עד לאחר הבחירות של 1974.

כאשר נבחר פרייזר להיות מנהיג המפלגה הליברלית ב-1975, פרש גורטון מהמפלגה והגדיר עצמו כחבר פרלמנט עצמאי ופנה בגלוי כנגד פרייזר, שממנו הוא סלד. הוא גינה את פיטוריו של גוף ויטלם על ידי המושל הכללי, סר ג'ון קר ובבחירות של 1975 הוא הציג את מועמדותו כמועמד עצמאי לסנאט מטעם טריטוריית הבירה האוסטרלית ונכשל. הוא השיג 11% מקולות הבוחרים ודורג שלישי לאחר מועמדיהן של המפלגות הגדולות. ב-1977 הוא היה לתומך של דון ציפ, מנהיג מפלגת המרכז החדשה, המפלגה הדמוקרטית האוסטרלית.

פרישה

פסלו של ג'ון גורטון בגן הבוטני של בלאראט

גורטון פרש והתגורר בקנברה שם הוא המשיך להביע התעניינות בחיים הפוליטיים. יחד עם זאת, במרץ 1983, הוא בירך את בוב הוק על הניצחון שנחל בהתמודדות מול פרייזר בבחירות באותה שנה. ב-2 באוקטובר 1983, מתה בטינה גורטון בהיותה בת 67 ועשר שנים לאחר מכן נשא גורטון את ננסי הורן. בשנות התשעים הוא חזר להיות חבר במפלגה הליברלית. בערוב ימיו הוא זכה למחילה מהליברלים ויום הולדתו ה-90 נחגג בנוכחותו של ראש הממשלה ג'ון הווארד. יחד עם זאת הוא מעולם לא סלח לפרייזר. ב-2002 הוא אמר לביוגרף שלו, איאן הנקוק, שהוא עדיין לא מסוגל לשהות באותו חדר יחד עם פרייזר. ג'ון גורטון מת בהיותו בן 90 בסידני במאי 2002.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ג'ון גורטון בוויקישיתוף

• "John Gorton". Australia's Prime Ministers. National Archives of Australia. Retrieved 29 June 2010.
• "Prime Ministers of Australia, John Gorton". National Museum of Australia. Retrieved 29 June 2010.

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

24036599ג'ון גורטון