אררט
ערך זה עוסק בהר ב | |
| מבט על ההר ממערב | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג הר | הר געש כבוי |
| גובה | 5,137 מטר |
| מיקום | צפון-מזרח טורקיה |
| מספר הר געש | -0103-04[1] |
| העפלה ראשונה | 1829, על ידי פרידריך פארוט וחצ'אטור אבוביאן |
| קואורדינטות | 39°42′15.6″N 44°17′30″E / 39.704333°N 44.29167°E |
אררט (טורקית: Ağrı Dağı, ארמנית: Արարատ) הוא הר געש כבוי הנמצא בצפון מזרח טורקיה, סמוך למשולש הגבולות עם ארמניה ואיראן. ההר מתנשא לגובה 5,166 מטרים והוא המקום הגבוה ביותר בטורקיה המודרנית. הוא ממוקם 16 ק"מ מערבית לגבול עם איראן ו-32 ק"מ דרומית לגבול עם ארמניה. הר אררט מוכר בעיקר בשל אזכורו בתנ"ך כמקום עליו נחה תיבת נח, אך הקביעה כי הוא אכן הר זה שנויה במחלוקת.
לאורך ההיסטוריה עבר ההר בין מדינות ואימפריות שקמו ונפלו באסיה הקטנה והקווקז, בהן הסקיתים והמדים. במאה השלישית לפנה"ס גם אלכסנדר הגדול כבש את ההר בזמנו מהפרסים, והפך אותו לחלק ממוקדון, ממלכתו. לאחר כינונה של ממלכה ארמנית עצמאית בשנת 198 לפנה"ס, הר אררט היה חלק ממנה קרוב ל-600 שנה, למעט הפסקה קצרה בין השנים 114-118 לספירה, אז נכבשה הממלכה על ידי הקיסר הרומי טריאנוס. לשנסתיימה תקופת שלטונה של ממלכת ארמניה על ההר, הפך המחוז כולו לשדה קרב בין האימפריה הפרסית לזו הרומית, ולאחר שזו האחרונה פוצלה לשתי קיסרויות נפרדות היה ההר בשליטת הקיסרות המזרחית, היא האימפריה הביזנטית.
בתחילת המאה התשיעית לספירה החילה הממלכה הארמנית מחדש את ריבונותה על האזור לתקופה קצרה. בשנת 1071 זכו בשטח הסלג'וקים לאחר שהביסו את הצבא הביזנטי, בקרב מנזיקרט, ששלט שם כ-25 שנה לאחר הארמנים. הממלכה הגאורגית המאוחדת השתלטה על השטח במאה השלוש עשרה עד לכיבוש ההר בידי העות'מאנים ב-1517 עד לתחילת המאה ה-20.
לאחר מלחמת העולם הראשונה נשלט ההר על ידי הרפובליקה הדמוקרטית של ארמניה, עד לפלישת הצבא האדום - אז חולק הקווקז בין ברית המועצות לבין טורקיה. הגבול, לצערם של הארמנים, השאיר את הר אררט בשליטת הטורקים עד ימינו ואת מדינתם כחלק מהרפובליקות של ברית המועצות. ב-1991 קיבלה ארמניה את עצמאותה.
הראשונים לטפס על הר אררט בזמן המודרני היו ד"ר פרידריך פארוט - מגלה ארצות וחוקר טבע, והמשורר הארמני חצ'אטור אבוביאן. לפסגת ההר הגיעו השניים ב-1829. ב-1856 העפילה אליה משלחת נוספת, בראשה עמד האירי רוברט סטיוארט, וארבעה מחבריו (פרייז'ר, ת'רסבי, ת'יאובלד ואוונס).
למרות שאררט מצוי כיום בשטח טורקיה, הוא משמש סמל לאומי של ארמניה, ואף מופיע במרכזו של סמל ארמניה. בארמניה הוא מכונה גם "הר מיסיס".
מקום מנוחת התיבה
בספר בראשית[2] נאמר שב"הרי אררט" נחה תיבת נח לאחר שהסתיים המבול:
וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּשִׁבְעָה-עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ עַל הָרֵי אֲרָרָט
ארץ אררט מוזכרת גם היא בתנ"ך, כארץ אליה נמלטו בניו של סנחריב מלך אשור, אַדְרַמֶּלֶךְ ושַׂרְאֶצֶר לאחר שרצחוהו בשנת 681 לפנה"ס: ”וַיְהִי הוּא מִשְׁתַּחֲוֶה בֵּית נִסְרֹךְ אֱלֹקָיו וְאַדְרַמֶּלֶךְ וְשַׂרְאֶצֶר בָּנָיו הִכֻּהוּ בַחֶרֶב וְהֵמָּה נִמְלְטוּ אֶרֶץ אֲרָרָט”[3].
בקרב הסטוריונים ומלומדים נוצרים החל מהמאה ה-11 מקובל לזהות את אררט המקראית, עם אוררטו ההיסטורית, היא ארמניה של ימינו. בהתאם להנחה, זו חיפושים רבים אחרי התיבה מצד משלחות חוקרים נוצריות במאה ה-18 וה-19 התמקדו באיזור זה. [4] נמצאו אנשי דת ארמנים שאף יחסו קדושה להר ואסרו לעלות אליו. אך זיהוי זה שנוי במחלוקת. על פי מסורות אשוריות וארמניות שהיו מקובלות עד לשלהי העת העתיקה, וזלגו למסורות איסלאמיות, המיקום בו נחה התיבה מזוהה עם הר כודי, שנקרא בטקסטים אשוריים 'הר קרדו' [5]. יתכן כי ניתן למצוא רמז לדעה זו בדברי התרגום אונקלוס שמפרש שהתיבה נחה "על טורי קרדו" וכן לגבי בני סנחריב שנמלטו "לארעא קרדו". מקום התיבה היה ידוע בזמנו של סנחריב מלך אשור. בגמרא מסופר כי השיג חלק של התיבה ועשאה עבודה זרה: ”אזל אשכח דפא מתיבותא דנח. אמר: היינו אלהא רבא דשיזביה לנח מטופנא. אמר: אי אזיל ההוא גברא ומצלח – מקרב להו לתרין בנוהי קמך”[6]. תרגום: הלך ומצא נסר מתיבת נח. אמר: אך זהו אלוה גדול, שהגן על נח מן השיטפון. אמר: אם הולך אותו אדם (-סנחריב) ומצליח, הוא מקריב את שני בניו לפניך.
ב"מסעות של רבי בנימן" מטודילה מובאת ידיעה לגבי גורלה של התיבה, ממנה עולה כי לימים היא הועברה ממקומה בהרי אררט ומקרשיה נבנה מסגד מוסלמי. [7]
"גזיר בן עמר, והוא בתוך נהר חדקל לרגלי הרי אררט מהלך ד מילין למקום שנחה שם תבת נח אבל עמר בן אל כתאב לקח את התיבה מעל ראש שני ההרים ועשה אותה כנסת לישמעלים".
הגיאוגרף הערבי בן המאה ה-9 אבן ח'ורדאדבה זיהה את המיקום של התיבה בהר כודי בארץ הכורדים. גם ההיסטוריון בן התקופה העבאסית אל-מסעודי (המאה ה-10) טען כי בימיו ניתן היה עדיין לראות שם את המקום בו נחה התיבה. יאקות אל-חמאווי (ידוע גם בשם א-רומי) בראשית המאה ה-13 מצביע על המקום "ממעלה לג'זירת איבן עומאר, מזרחה לטיגריס" ומתאר מסגד שנבנה כביכול על ידי נח אשר ניתן לראות עד היום הזה. אבן בטוטה עבר גם הוא במקום במאה ה-14. [8] דבריהם תואמים את דיווחו של רבי בנימין (שלפי תיאור המרחקים במסלולו מחלב למוסול, היא נינוה, אין מתקבל על הדעת שנטה מדרכו להרחיק עד ארמניה).
- תמונות על הר אררט ממבט מארמניה
- הר אררט באתר נאס"א
- צילום לוויין של ההר ופרטים בסיסיים
- הר אררט - בגוגל מפות
הערות שוליים
- ^ אתר Global Volcanism Program
- ^ פרק ח', פסוק ד'.
- ^ הציטוט ממלכים ב', י"ט, ל"ז. מוזכר גם בישעיה, ל"ז, ל"ח.
- ^ Vos, Howard F. (1982). "Flood (Genesis)". In Bromiley, Geoffrey W. (ed.). International Standard Bible Encyclopedia: E-J (fully revised ed.). Wm. B. Eerdmans Publishing. p. 319. ISBN 978-0-8028-3782-0.
- ^ McAuliffe, Jane Dammen (2001). Encyclopaedia Of The Quran. Vol. 1. Brill. pp. 146–147. ISBN 978-90-04-11465-4..
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף צ"ו עמוד ב'.
- ^ עמוד טו ע"א, מהדורת הזפרוני שמ"ג
- ^ Lewis, J. P. (December 1984), Noah and the Flood: In Jewish, Christian, and Muslim Tradition, The Biblical Archaeologist, p. 237
