אמלריך השני, מלך ירושלים
| לידה |
1145 צרפת | ||
|---|---|---|---|
| פטירה |
1205 (בגיל 60 בערך) עכו | ||
| מדינה | ממלכת ירושלים | ||
| מקום קבורה | ניקוסיה, קפריסין. | ||
| בת זוג | איזבל הראשונה, מלכת ירושלים | ||
| שושלת בית ליזיניאן | |||
| |||
|
| |||
אמלריך השני, מלך ירושלים (Amaury II de Lusignan, מכונה גם אמאורי, איימרי ואמלריך הראשון מקפריסין, 1145 - 1 באפריל 1205) היה קונטאבל וראש ממלכת ירושלים בין שנת 1198 לשנת 1205.
קורות חייו
אמלריך דה ליזיניאן, בנו של איג (הוגו) "הזקן" או "השחום" רוזן ליזיניאן בפואטו, שבדוכסות אקיטן (צרפתית: Duc d'Aquitaine, ללא קשר למחוז אקיטן של ימינו) שבצרפת וסל של אלינור, דוכסית אקוויטניה, בעלה הנרי השני, מלך אנגליה ולאחר מכן של יורש העצר האנגלי ריצ'רד לב הארי. הוא היה אחיו של גי דה ליזיניאן.
אמלריך הגיע לחופי ממלכת ירושלים בשנת 1174, בתקופת שלטונו של אמלריך הראשון, מלך ירושלים. הוא רקם קשרי ידידות אמיצה עם אגנס מקורטניי, גרושתו של המלך ואמו של בלדווין הרביעי, מלך ירושלים ומי שעתידה להיות אשתו של גי סיבילה מלכת ירושלים. בזכות קשריו עם אנגס מקורטניי זכה אמלריך בתפקיד הקוניטאבל של הממלכה - כלומר מפקד הצבא והאחראי על התשלומים לגייסות ושכירי החרב.
בתקופת שלטונו של בלדווין הרביעי החלו להווצר שתי מפלגות בתוך האצולה הצלבנית:
- מפלגת אצילים מקומית, הידועה גם כמפלגת הברונים, ובה משפחות אצולה מבוססות שהלכו וצברו כוח השפע וממון. בראש המפלגה עמדה משפחת איבלין, שבזכות קשרי נישואים ונכסים רבים היו בעלי השפעה כבירה בחצר המלוכה.
- מפלגה שידועה כמפלגת החצר. שהתרכזה סביב חצר המלוכה והורכבה מאנשי החצר ושכבת אצילים מאירופה שנוכחותם שימשה את החצר במאבקה לשמירת כוחה - כמו אמלריך וגי מליזיניאן.
נישואי גי לסיביל
בשנת 1180 הגיע המתח הפנימי בחצר הצלבנית למשבר, ריימון מטריפולי ובוהמון השלישי מאנטיוכיה הגיעו לירושלים במטרה להכריח את המלך להשיא את אחותו סיביל לבלדווין מאיבלין. במהלך בזק ובמטרה לסתור את המהלך של אצילי הממלכה השיא בלדווין הרביעי את סיביל לגי דה ליזיניאן, ובלדווין מאיבלין הורחק מחצר המלוכה. צעד זה סיכל את התוכניות של נסיכי הצפון והאצולה המקומית. החפזון בו נערכו הנישואים, יפי תארו של החתן והעובדה כי הנישואים נערכו בשבוע הפסחא בו קיים איסור לערוך טקסי נישואים יצרו את השמועה כי הידידות בין גי לסיביל עברה את גבולות המותר וכי החתונה הוקדמה על מנת למנוע מבוכה בחצר.
כך או כך נישואי סיביל וגי היו חוקיים ושמו קץ למחול השדים סביב השאלה מי יירש את המלך המצורע בלדווין הרביעי, ומנעו אפשרות למחטף מצד האצולה המקומית. סביב המלך ואמו התגבשה באופן ברור מפלגת החצר ובראשה סיביל ובעלה גי דה ליזיניאן שבזכות נישואיו נשא את התואר רוזן יפו ואשקלון. במפלגת החצר היו פעילים גם אנגס ואחיה ז'וסלין (רוזן אדסה וסינישאל הממלכה) דה קורטניי, הקוניטאבל אמלריך דה ליזיאן ורנו (ריינולד) משטיון שליט נסיכות עבר הירדן.
נישואים ראשונים
במהלך שנת 1174 נישא אמלריך לאשיבה מאיבלין (צרפתית: Eschive d'Ibelin) בתו של בלדווין מאיבלין ולהם נולדו 6 ילדים:
- בורגון דה ליזיניאן (1180-1200), אשתו השלישית של רמון השישי, רוזן טולוז.
- הוגו הראשון, מלך קפריסין (1194--1218), נישא לאליס משמפאן.
- אלואיז (הלביס) דה ליזיניאן (1190-1218), נישאה לריימונד נסיך אנטיוכיה (הודח ב-1219).
- אליס דה ליזיניאן, מתה בילדותה.
- גי דה ליזיניאן, מת בילדותו.
- ז'אן דה ליזיניאן, מת בילדותו.
קרב קרני חיטין
ערכים מורחבים – קרב קרני חיטין, המצור על ירושלים (1187)
בשנת 1187 החליט צלאח א-דין כי השעה כשרה להגשמת שאיפתו מזה זמן רב להחריב את ממלכת ירושלים ובאביב התחילה לשכתו בדמשק לשלוח מכתבים ואגרות לכל רחבי המזרח התיכון בקריאה לג'יהאד נגד הצלבנים. המוסלמים נענו וצבא גדול התקבץ תחת דגלו. בוועידה בין אבירי הממלכה שנערכה בשכם, קרא המלך לגיוס כללי של כוחות הממלכה. הצבאות הנוצריים התחילו להתקבץ במקום כינוסם הקבוע במעיינות בציפורי ושם ערכו מועצת מלחמה, בסיכומו של יום הדיונים הכריע גי דה ליזיניאן על תנועה אל כוון הצבא המוסלמי וכניסה לעימות מכריע.
השכם בבוקר ב-3 ביולי יצא אמלריך דה ליזיניאן עם אחיו גי בראש הצבא הצלבני ממעיינות ציפורי לכיוון טבריה. הצלבנים הצליחו, תוך לחימה בלתי פוסקת לעבור כ-18 ק"מ, כמחצית מהדרך עד טבריה. ונאלצו לעצור לחניית לילה במקום עומדם בין כפר לוביא לכפר מסכנה. למחרת בבוקר, הצליחו הצלבנים להתקדם כמה קילומטרים נוספים עד שנבלמו על ידי המוסלמים בשטח ההררי שלמרגלות הר חיטין.[1] בשעת צהריים פקד המלך על רמון להיערך להתקפת נגד בראש גדודיו על מנת לפרוץ דרך לצבא הנצור לעבר מעיינות חיטין ועל ידי כך להציל אותו. טאקי א-דין, שפיקד על הכוחות המוסלמים שהוצבו במקום, פקד לפתוח את השורות והפרשים עברו דרכם בלי לגרום לנזק ממשי למוסלמים. לאחר שעברו הפרשים של רמון, נסגרו השורות המוסלמיות. במקום להסתובב לאחור ולהכות באויב בעורפו, בחר רמון להציל את נפשו. המלך לא הצליח לשלוט בכוחותיו וצבאו התמוסס תחת מטר החצים המוסלמים והחום הכבד. הרגלים החלו לנוס לעבר הקרן הצפונית, נסיגה זו סתמה את הגולל על הצבא הנוצרי. הפקודות החוזרות ונשנות של המלך לרדת מהפסגה ולבוא לעזרת האבירים שנלחמו בעוז במוסלמים למרגלות ההר נענו בשלילה. האבירים נלחמו כגיבורים, אך לבסוף נאלצו לסגת אף הם לעבר הפסגה והתקבצו תחת אוהלו האדום של המלך שהיה בקרן הדרומית. בשלב זה, הצליח גדוד קטן, בראשותם של באליאן ד'אבליין, רז'ינאלד מצידון וז'וסלין לפרוץ את טבעת ההסגר ולהימלט. שאר הצבא לא הצליח לפרוץ את הטבעת והושמד.
התוצאות של קרב קרני חיטין היו הרות אסון לצלבנים. כמעט כל צבאם הושמד במערכה ויחד אתו אבדה כמעט כל האצולה הבכירה שניהלה את המדינה. מי שלא נהרג בקרב נשבה וגם "הצלב האמיתי" אבד. עבור המוסלמים, הניצחון היה לא רק צבאי, אלא היה לו גם אפקט תעמולתי ראשון במעלה. הייתה זו הפעם הראשונה מאז כינונה של ממלכת ירושלים שצבא צלבני גדול הפסיד בהיקף כזה לצבא מוסלמי. הגיוס הטוטאלי של ממלכת ירושלים פגע בה קשות כי לא נותרו מספיק חיילים כדי להגן על המבצרים ועל הערים הבצורות. קומץ המגינים שנשאר להגן על מקומות היישוב הצלבניים נכנע במהירות ורק נקודות יישוב בודדות נשארו בידיים פרנקיות בפרק הזמן הקצר שעבר בין הקרב לבין שטיפת הארץ בנחשול המוסלמי.
ייסוד הממלכה הצלבנית של קפריסין
במהלך מסע הצלב השלישי חברו האחים לבית ליזיניאן לצבא האנגלי בפיקודו של ריצ'רד לב הארי מתוך תקווה כי בכך יוכלו להחזיר לעצמם את מעמדם לפני קרב קרני חיטין. משהתערער מעמדו של גי דה ליזיניאן בעקבות מות סיביל בשנת 1190 פעל ריצ'רד להסדיר את ענייניו של גי דה ליזיניאן, והעביר לידיו את כיסא המלוכה של האי קפריסין אותו כבש ריצ'רד לב הארי בדרכו ממסינה לעכו. האי נמכר למסדר הטמפלרים אך שלטונם הנוקשה הביא את תושבי האי לידי מרד, המסדר היה מעוניין לחזור בו מהרכישה והיו מוכנים להחזיר את האי בתמורה לדמי הקדימה ששולמו למלך האנגלי. גי דה ליזיניאן שילם דמי קדימה אלו למסדר הטמפלרים ובכך קנה את זכותם על האי והתחייב לשלם את שאר המחיר על האי לריצ'רד. כך עזב דה ליזיניאן את חופי ארץ ישראל ונחת בקפריסין שם ייסד את שושלת בית ליזיניאן ממנה יצאו במאה ה-13 מלכים לממלכת ירושלים הדועכת, ושלטה באי עד סוף המאה ה-15.
מלך קפריסין
בשנת 1194 מת גי דה ליזיניאן מבלי להותיר אחריו יורש ונקבר בכנסיית הטמפלרים בניקוסיה. אחיו אמלריך ירש את כיסא השלטון של האי שלא היה עדיין ממלכה דה יורה - שליט קפריסין יקבל את ההכרה רק בשנת 1195 עם הכתרת אמלריך דה ליזיניאן כמלך הצלבני הראשון של קפריסין, תחת השם אמלריך הראשון, מלך קפריסין על ידי נציגו של היינריך השישי, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה".
מלך ירושלים
נישואים לאיזבל הראשונה
- ערך מורחב – איזבל הראשונה, מלכת ירושלים
מצב השלטון בממלכת ירושלים היה בעייתי ומלכת ירושלים - איזבל הראשונה התחתנה עם קונרד ממונפראטו ולאחר הרצחו עם אנרי השני, רוזן שמפאן על מנת להבטיח שלטון יציב בממלכת ירושלים.
ביום 4 במרץ 1193 נפטר צלאח א-דין ועם מותו התפוררה האימפריה שהקים. האיום החיצוני הגדול ביותר על ממלכת ירושלים נעלם והעולם המוסלמי היושב על גבולות הממלכה החל להקדיש את מירב זמנו לסכסוכים פנימיים בין הנסיכים האיוביים. אנרי לא יכול היה לנצל תהליך התפוררות זה -הן בגין חוסר במשאבים וגם בגלל סכסוכים בתוך הממלכה הצלבנית הקטנה שלובו על ידי הקומונות האיטלקיות שדרשו נתחים הולכים וגדלים מתוך ערי הנמל והן מול הממלכה הצלבנית הצעירה - השכנה ממלכת קפריסין ומאבקי כוח מול הכנסייה.
בצפון המדינה ניסה אנרי לחזק את אחיזת הצלבנים באנטיוכיה ונסיכות טריפולי שהיו בסכנה מתמדת מהתקפה מוסלמית ותחת איום של השתלטות ארמנית, מעמדו של אנרי התחזק במהלך שנת 1195 בה פעל להשכנת שלום בצפון המדינה והידוק הקשרים בין הנסיכויות הצלבניות, מעמד זה נתחזק עם כריתת ברית בין ממלכת ירושלים לקפריסין שנתאפשר עם ירידתו של גי דה ליזיניאן מכס מלכות האי ומסירתו לידי אחיו אמלריך. לאנרי ואיזבל נולדו שתי בנות אליס משמפאן (נולדה ב-1196) ופיליפה משמפאן (נולדה ב-1197). העדר יורש זכר סיבך את שאלת המלך העתידי של ירושלים, בפגישה שערכו אנרי ומלך קפריסין אמלריך דה ליזיניאן סוכם כי בנותיו של אנרי יתחתנו עם בניו של אימרי מתוך תקווה להשליט בעתיד שושלת צלבנית אחת בשתי המדינות.
מותו של אנרי משאמפאן החזיר אל קדמת הבמה הפוליטית את שאלת השליט על ממלכת ירושלים, נציג הקיסר הגרמני דרש כי איזבל, מלכת ירושלים תבוא בברית הנישואים עם אמלריך מלך קפריסין. נישואים אלו מעבר לתועלתם ביצירת חיבור בין שתי הממלכות הצלבניות היו עשויים לקדם את האינטרסים של הקיסרות ולבסס טענה עתידית בנוגע לריבונות של הקיסרות בממלכת ירושלים.
כך, בטרם תמו ימי האבל על מות אנרי משאמפאן הובאה איזבל בברית הנישואים עם אמלריך שעתה זכה לשם אמלריך השני, מלך ירושלים. בעלה החדש אל איזבל הודיע כי אין הנישואים מביאים לאיחוד הממלכות. ברצונו לשמר את מעמדו כמלך קפריסין ולצורך זה קבע מערכת אדמיניסטרטיבית נפרדת בעכו ליצג אותו בממלכת ירושלים.[2] ביום 23 באוקטובר כבשו הצלבנים בפיקודו של המלך החדש את ביירות והעיר נמסרה לז'אן ד'איבלין, אחיה החורג של איזבל, שנודע בשם הזקן של ביירות. ביום 28 בספטמבר 1197 מת הקיסר ועם מותו התפורר הצבא הגרמני-צלבני, ומסע הצלב נמס ונעלם.
אמלריך כרת ברית שלום חדשה עם אלמלך אלעאדל ביום 1 ביולי 1198 לתקופה של חמש שנים בו אושר הסטאטוס קוו החדש בו נתווספה ביירות לממלכת ירושלים. בספטמבר 1204 חידש אמלריך את חוזה השלום בתנאים משופרים וצידון רמלה ולוד עברו לריבונות צלבנית מלאה.
לאמלריך ואיזבל נולדו שתי בנות: סיביל דה ליזיניאן (נולדה ב-1198) ומליסנד דה ליזיניאן (נולדה ב-1200) ובן אימרי דה ליזיניאן שנפטר בילדותו.
מותו של אמלריך
אימרי מלך קפריסין מת בשנת 1205 בעכו כתוצאה מהרעלה שנגרמה מאכילת דג. זמן קצר לאחר מכן נפטרה איזבל ותואר "מלכת ירושלים" עבר לבתה הבכורה מריה ממונפראטו. אחד המחקרים המודרניים[3] מעלה השערה כי מסכת הטרגדיות, מוות ונישואים חפוזים שאפיינו את חייה של המלכה איזבל היו גורמים ישירים למותה ורומז כי ייתכן ולקחה חייה בידה.
ראו גם
לקריאה נוספת
- יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך ב, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה, 1963, מהדורה שלישית מורחבת ומתוקנת, 1973, הדפסה שישית, 2005; הספר זכה בפרס ישראל בתרגומו לצרפתית בפרס האקדמיה הצרפתית.
- יהושע פראוור, הצלבנים - דיוקנה של חברה פיאודלית, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה 1975, מהדורה שנייה מורחבת ומתוקנת 1985
- Steven Runciman, A History of the Crusades, Cambridge university press, 1952 מסת"ב 0521061628
- Christopher Tyerman, God's war: a new history of the Crusades, Harvard University Press, 2006
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Marshall Whithed Raymond III of Tripolis and the fall of Jerusalem, Prinston university press, 1936 p121
- ^ יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, מוסד ביאליק ודביר, ירושלים 1971. כרך ב. עמוד 107
- ^ Tyerman, Christopher (2006). God's War: A New History of the Crusades. Cambridge: Belknap Press of Harvard University Press עמוד 727
| שליטי ממלכת ירושלים | ||
|---|---|---|
|
| הקודם: אנרי השני, רוזן שמפאן |
מלכי ירושלים 1254–1268 |
הבא: מריה ממונפראטו |
26494324אמלריך השני, מלך ירושלים