אליס משמפאן
| לידה | 1196 |
|---|---|
| פטירה |
1246 (בגיל 50 בערך) עכו |
| שם מלא | אליס משמפאן |
| מדינה | ממלכת ירושלים וממלכת קפריסין |
| בן זוג |
הוגו הראשון, מלך קפריסין בוהמונד החמישי ראול מסואסון |
אליס משמפאן (Alix de Champagne-Jérusalem, 1196–1246) הייתה נסיכה צלבנית שגורלה נקשר הן בממלכת ירושלים והן בממלכת קפריסין.
קורות חייה
ילדותה
אליס משמפאן הייתה בתו של אנרי השני, רוזן שמפאן הידוע גם כאנרי הראשון, מלך ירושלים ואשתו איזבל הראשונה, מלכת ירושלים. אביה של אליס מת בתאונה משנפל מחלון מצודת עכו אל תוך החפיר בשנת 1197. איזבל מירושלים נישאה לאמלריך הראשון, מלך קפריסין, נישואים שנסתיימו בטרגדיה עם מותם של בני המשפחה בשנת 1205, אליס נותרה יתומה בת 9 ברשות סבתה מריה קומננה שהחל משנת 1208 פעלה לחתן אותה עם הוגו הראשון, מלך קפריסין (שהיה אחיה החורג של אליס), המשא ומתן האמור הוא הפעם האחרונה בה מופיע שמה של מריה קומננה על דפי ההיסטוריה. החתונה עצמה נערכה בספטמבר 1210 בקפריסין.
לבני הזוג נולדו 2 בנות ובן:
- מריה דה ליזיניאן, תאריך לידה לא ידוע, נפטרה ב-1254
- איזבל מאנטיוכיה, 1216–1264 אימו לעתיד של הוגו השלישי, מלך קפריסין.
- אנרי הראשון, מלך קפריסין
עם מותו של הוגו הראשון בינואר 1218 הפכה אליס לעוצרת לשלטון עבור בנה אנרי שהיה תינוק עול ימים, אך בספטמבר אותה שנה החליטה אספת הווסאלים של האי כי פיליפ מאיבלין ישלטו בקפריסין בשם העוצרת אליס.
ביולי 1225 נישאה אליס לבוהמונד החמישי, נסיך אנטיוכיה וחזרה וניסתה לתפוס את מושכות השלטון בקפריסין אך תמיכת האפיפיור הונוריוס השלישי בפיליפ מאיבלין שיבשה את תוכניתה. בשנת 1227 התגרשה אליס מבוהמונד. עם מותו של פיליפ מאיבלין נטל האציל הצלבני ז'אן ד'איבלין, אדון ביירות את מושכות השלטון בממלכת קפריסין אך הפעם נתקלו האיבלינים - במקור אצילים מממלכת ירושלים בהתנגדות של אצילי קפריסין שדבקו באליס כמי שמסוגלת לייצג אותם בדרישה להעברת השלטון. בצר להם פנו אצילי קפריסין לפרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה" שהיה האדון הפיאודלי העליון של האי ובדרכו למסע צלב בארץ הקודש, מסע הצלב השישי. ביום 28 ביוני 1228 יצא פרידריך השני מנמל ברינדיזי ועימו צי קטן של כארבעים ספינות וכמה מאות חיילים. מסע בן שלושה שבועות הביא את הצי אל נמל לימסול בקפריסין. ביקורו של הקיסר בקפריסין לא היה מקרי אלא חלק מפעולות שנועדו לביסוס מעמדו כשליט בזכות של ממלכות הצלבנים במזרח - הזדמנות להשתלט על האי ועושרו ואפשרות ליצירת בסיס ימי לאימפריה הרומית.
בספטמבר 1228 נערך העימות בין הקיסר פרידריך השני לצלבני ממלכת קפריסין וירושלים. בארוחת ערב בארמון משפחת איבלין בלימסול פונה הקיסר לז'אן מאיבלין בדרישה, בגיבוי כוח צבאי קיסרי חמוש, כי הלה יעביר לידיו את העיר ביירות והכנסות המדינה הצלבנית בקפריסין. בניגוד לצפיותיו כי דרישותיו יתקבלו ללא ערעור, ויוציאו את משפחת איבלין מהמשחק, מעצם משקלן הפיננסי, נתקל הקיסר בהתנגדות מנומקת על פי החוק המקומי ודרישה מצד ז'אן מאיבלין להעמיד את תביעת הקיסר למבחן בית משפט של ממלכת ירושלים.[1]
המצב הגיע אל סף רתיחה והצדדים פרשו למחנותיהם, בני משפחת איבלין העמידו את כוחותיהם באי בכוננות, אך לא היו מוכנים להיכנס לעימות צבאי מול הקיסר שמצדו לא היה מוכן לסכן את מעמדו המעורער בלאו הכי, בהיותו מוחרם על ידי הכנסייה. המסדרים הצבאיים תיווכו שביתת נשק שסיכומה הוא העברת מבצרי האי לשליטת המלך הקטין, מינוי מפקדים למבצרים מטעם הקיסר, והעברת הכנסות ממיסוי האי לידי הקיסר פרידריך השני והתחייבות של שני הצדדים לשיתוף פעולה בארץ ישראל.
מאבקי ירושה במחוז שמפאן
ביחד עם אחותה פיליפה ניסתה אליס להלחם על זכויות ירושת אביה במחוז שמפאן. פיליפה משמפאן ובעלה אררד מבריין נחתו בצרפת בשנת 1216 וסביבם נקבצו אצילים מקומיים של מחוז שמפאן. מול אלמנתו של תיבו השלישי, רוזן שמפאן בלאנש מנווארה. בשלב זה גלש הסכסוך מתחומי הרוזנות במהלך שנת 1218, ככל הנראה לבקשת האפיפיור ובוודאי בסיוע לאינטרסים של הכס ה"קדוש" בצרפת, סייע פרידריך לפיליפ השני, מלך צרפת ולדוכס בורגונדיה לסיים את מלחמת הירושה של שמפניה. צבא גרמני בפיקודו נכנס למחוז לורן, כבש ושרף את ננסי ותפס את תאובלד, דוכס לוריין. מהלך זה הוציא מהמשחק הפוליטי את ארארד מבריין - יריבו של פיליפ, מלך צרפת והעביר את המחוז לשליטה של הכתר הצרפתי. בשנת 1233 הגיע תורה של אליס לתבוע את חלקה, אך בשלב זה היו אבירי המחוז קשורים בשבועת נאמנות למלך צרפת, בספטמבר 1234 הציע הכתר הצרפתי לאליס ליסוג מתביעתה תמורת תשלום של 40,000 כתרים ותשלום קצבה של 2000 ליברות, ההצעה נתקבלה על ידי אליס.
אליס חזרה לקפריסין בשנת 1236 אך בנה, המלך סירב להעניק לה מקלט. בשנת 1241 היא התחתנה עם ראול מסואסון וביחד עם בני משפחת איבלין העלתה - מחדש את תביעתה לכיסא ממלכת ירושלים.
עוצרת ממלכת ירושלים
ממלכת ירושלים שהייתה קרועה במלחמות אזרחים ומאבקי כוח בין מושלים מטעם האימפריה הרומית ה"קדושה" לבין אצילי משפחת איבלין ואצילי ממלכת ירושלים בראשות בליאן מאיבלין-ביירות ופיליפ ממונפורט. ביום 25 באפריל 1243 הגיע קונראד השני, מלך ירושלים לבגרות ומעמד העוצר נשלל מאביו פרידריך השני. על פי החוק הפיאודלי היה על קונראד להופיע בממלכת ירושלים לקבל את שבועת הנאמנות הווסלית של אצילי הממלכה ולהעניק להם בתמורה את האחוזות שלהם בחזרה כפיאודום. היעדרו של קונראד שהיה נתון במאבק לחיים ולמוות לצידו של אביו מול הכס ה"קדוש", נתן לאצילי הממלכה את העילה והכלי להיפטר מהשלטון האימפריאלי ושליחיו. בישיבה מיוחדת של אצילי ממלכת ירושלים במעמד הארכיבישוף של צור הועלתה התביעה שאליס מקפריסין שהייתה "הקרובה ביותר לכתר" כבתה של איזבל הראשונה, מלכת ירושלים ובעלה יקבלו את שבועת האמונים של אצילי הממלכה ויקבלו בחזקה את השלטון בממלכה. בטרם התכנסה הוועידה גמרו בני משפחת איבלין ובני בריתם לקבל את דרישת אליס מקפריסין אך בתמורה לקחת את השלטון בפועל כעוצרים. אליס מתה בשנת 1246 ובנה אנרי הראשון, מלך קפריסין החזיק גם הוא בתואר חסר המשמעות אדון הממלכה הירושלמית.
כתוצאה מהמהלך נתבטלו כל הצווים והמינויים של פרידריך בהיותו עוצר והוראותיו של קונראד כפי שניתנו על ידי נציגיו. צבא שגויס על ידי משפחת איבלין עלה על העיר צור בה ישבו נציגי המלך ובזכות הסכם סודי עם בורגני העיר נפתחו בפניהם השערים והם דחקו את הכוח הקיסרי אל מצודת העיר. לאחר חודש של מצור נכנעו מגיני המצודה ביום 10 ביולי 1243. משדרשו אליס מקפריסין ובעלה ראול מסואסון לקבל לידם את העיר הודיעו להם האיבלינים כי מאחר ששאלת השלטון בממלכה לא נפתרה באופן סופי הם יחזיקו בהם עד שיהיה ברור למי עליהם למסור אותם. בכל תקופה זו שלטו בארץ אצילי מפלגת הברונים המקומיים בתהליך ששלל ממלכת ירושלים שלטון מרכזי ואיפשר אנרכיה מוחלטת בחסות החוק, הצדדים הניצים על הכתר עצמו החזיקו בתואר שהוגדר על ידי היסטוריון של התקופה "שאין בידו כוח ולא פיקוד ואין הוא אלא צל".[2]
ראול מסואסון הגיע למסקנה כי מעמדו כנסיך - בעל חסר כל השפעה ומעמד עזב את ארץ הקודש ואת אשתו אליס בשנת 1244 שנפטרה בעכו בשנת 1246.
ראו גם
לקריאה נוספת
- יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך ב, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה, 1963, מהדורה שלישית מורחבת ומתוקנת, 1973, הדפסה שישית, 2005; הספר זכה בפרס ישראל בתרגומו לצרפתית בפרס האקדמיה הצרפתית.
- יהושע פראוור, הצלבנים - דיוקנה של חברה פיאודלית, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה 1975, מהדורה שנייה מורחבת ומתוקנת 1985
- Steven Runciman, A History of the Crusades, Cambridge university press, 1952 מסת"ב 0521061628
- Christopher Tyerman. God's war: a new history of the Crusades Harvard University Press, 2006
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Philip de Novare: Les Gestes des Ciprois, No. 126-28, ed. Gaston Reynaud, (Geneva: Jules-Guillaumefick, 1887), 37-43, translated by James Brundage, The Crusades: A Documentary History, (Milwaukee, WI: Marquette University Press, 1962), 227-30
- ^ יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך ב, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה, 1963 עמוד 445
27538127אליס משמפאן