בלדווין החמישי, מלך ירושלים
| לידה | 1177 | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה | 1186 (בגיל 9 בערך) | ||||
| שם מלא | בלדווין ממונפראטו | ||||
| מדינה | ממלכת ירושלים | ||||
| מקום קבורה | ירושלים | ||||
| |||||
בלדווין החמישי, מלך ירושלים (Baldwin V of Jerusalem, 1177 - אוגוסט 1186), היה בנם של גיום ממונפראטו, רוזן יפו ואשקלון וסיבילה מלכת ירושלים. דודו, בלדווין הרביעי, מלך ירושלים הכריז עליו כמלך במשותף בשנת 1183, ומשנת 1185 ועד למותו בשנת 1186 הוא מלך תחת פיקוח של ריימונד השלישי, רוזן טריפולי ששימש כעוצר. מותו הביא לפני השטח את המתחים בין חצר המלוכה ואצילי הממלכה בעת שמדינת הצלבנים ניצבה בפני צבא מוסלמי מאוחד וסכנת חורבן.
תולדות חייו
בלדווין החמישי, הידוע - עד להכתרתו - בשם בלדווין ממונפראטו היה כלי משחק חסר אונים על לוח השחמט של הפוליטיקה הפנימית של ממלכת ירושלים.
עד להכתרתו
הוא נולד יתום - חודשים מספר לאחר מות אביו, ומיד נקלע למערכה על קשיי הקיום של המלוכה של המדינה הצלבנית שבראשה עמד בלדווין הרביעי, מלך ירושלים שסבל מצרעת, וחסר היכולת למשול בממלכה אלא באמצעות עוצרים שסביבם התרכזה מפלגת החצר. כאשר נשות בית המלוכה - אמו אגנס מקורטניי ואחותו סביליה מושכות בחוטים מאחורי הקלעים. במחקר על ממלכת ירושלים מציין ההיסטוריון הבריטי כריסטופר טירמן כי בלדווין הרביעי היה בעיקר שליט בובה, בעוד ענייני ממלכת ירושלים נקבעים על ידי אמו, תומכיה והעוצרים שמונו על ידיהם.[1] על מנת להבטיח את השלטון גם לאחר מותו הצפוי של בלדווין הרביעי נישאה סביליה אחותו של המלך לגי דה ליזיניאן בשנת 1180, בהסכמתו של המלך ובתיווך של אמו אגנס מקורטניי. מתוך רצון לשמור על יציבות חוקית בתהליך הירושה של הכתר מול מפלגת האבירים המקומית - מפלגת האבירים בראשותו של ריימונד השלישי מטריפולי, שקידם את האינטרסים של משפחת איבלין והעמיד עצמו לרשות מריה קומננה ובתה, המועמדת אף היא לרשת את הכתר, איזבל.
בספטמבר 1183 נכנס צבא מוסלמי אל תוך שטח ממלכת ירושלים. בלדווין, שמצבו התדרדר ועתה היה עיוור ומרותק למיטתו, העביר את השליטה והפיקוד על הצבא לידי גיסו גי דה ליזיניאן. הצבאות עמדו זה מול זה סמוך למעיין חרוד, עד שהמוסלמים נסוגו לדמשק מבלי שהעזו להיכנס לעימות ישיר עם הצלבנים. טקטיקה צבאית זו של התשה הבאישה את ריחו של גי דה ליזיניאן עד כדי כך, שמשרת העוצר נלקחה מידיו והוחזרה לריימון השלישי, ובלדווין החמישי - בנה בן החמש של סיביל מנישואים קודמים הוכתר כמלך ירושלים ב-20 בנובמבר 1183.[2] היחסים בין בלדווין הרביעי וגי דה ליזיניאן הגיעו לשפל המדרגה, המלך דרש מהפטריארך הלטיני של ירושלים לבטל את נישואיו של גי לסיביל ובמקביל ערך מתקפה שהייתה בעיקרה טקסית על אשקלון בדרישה כי העיר תמסר לידיו, אך המלך נפטר ממחלתו בשנת 1185 בטרם יצליח להגשים את תוכניתו.
בלדווין החמישי מלך ירושלים
בסוף חודש נובמבר 1183 הוכתר בלדווין החמישי כמלך ירושלים בכנסיית הקבר. לאחר ההכתרה יצאה תהלוכה להר הבית ובליאן מאיבלין נשא את המלך-ילד על ידיו על מנת שתושבי ירושלים יוכלו לחזות במלכם החדש. בהר הבית ערכו הבורגנים של ירושלים סעודת פאר ואירחו את המלך ואצילי החצר.
בלדווין הרביעי כינס אספה של אצילי המדינה בה נקבעו סדרי העוצרות של הממלכה, ריימון השלישי הוכרז כעוצר בשמו של בלדווין החמישי הקטין והאפוטרופסות על הילד נמסרה לידי ז'וסלין דה קורטני, דודו של המלך מצד האם. בעת העוצרות נמסרו מצודות הממלכה לידי המסדרים הצבאיים. באותה אספה נקבע כי במקרה של מות המלך תיקבע ההחלטה על היורש על ידי הכס ה"קדוש" ומלכי אירופה שידונו בזכויות של האחיות הטוענות לכתר סיביל ואיזבל. סידור זה נועד, על פי דברי פרופ' יהושע פראוור, לבלום ולהרחיק את סיביל ובעלה מכס המלוכה.[3]
בשנת 1184 יצא צבא מוסלמי גדול ממדים מכל רחבי האימפריה האיובית החדשה לכבוש את מבצר כרכ. צבא צלבני פרץ את המצור והכריח את המוסלמים לסגת - שוב - תוך שהם זורעים הרס בשומרון, המאמץ המוסלמי הסתיים בבושה ושני הצדדים שהגיעו לאפיסת כוחות. עם מות המלך בלדווין הרביעי הוסכם בשנת 1185 על שביתת נשק לתקופה של 4 שנים.
בשנת 1186 נפטר לפתע בלדווין החמישי בגיל תשע בלבד ונקבר בכנסיית הקבר.
מאבקי הכוח לאחר מותו
מותו של בלדווין החמישי עורר לפעולה את מפלגת חצר המלוכה, שניצלה את מעמדה החוקי של סיביל כיורשת חוקית לכתר על מנת לקדם את בעלה גי דה ליזיניאן כטוען לכתר. מול עמד ריימון השלישי שכינס מועצת אצילים בשכם והציע להכתיר את איזבל בתה של מריה קומננה ובעלה אונפרוא הרביעי כשליטים של ממלכת ירושלים. מפלגת החצר נותרה חופשית לפעול בירושלים, אליה הגיעו גי וסיביל ממקום גלותם באשקלון, במקביל פעלו אצילי החצר במהירות ותפסו את השלטון בערים המרכזיות של הממלכה והכף הוכרעה סופית משנצטרף לשורות ז'ראר דה רישפור, מפקד המסדר הטמפלרי ואויב אישי של ריימון השלישי. בשלב זה לא ניתן היה לעצור את המומנטום של מהפכת הבזק וב-20 ביולי 1186 הוכתרו גי וסיביל בכנסיית הקבר במהלך שקבע דה פקטו את זהות מלך ירושלים. ריימון מטריפולי, שחשש לחייו, הסתגר בטבריה, בעוד מפלגת האצילים המקומית מתפוררת וראשיה נשבעים אמונים למלך החדש, תחת לחץ הנסיבות ומחשש (מבוסס) כי גי דה ליזיניאן יפעל לנשל אותו בכוח ממעמדו ונכסיו, כרת ריימון השלישי ברית והסכם שביתת נשק נפרד עם צלאח א-דין ובכך הכתים עצמו לעולמים כבוגד.[4]
ראו גם
לקריאה נוספת
- יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך ב, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה, 1963, מהדורה שלישית מורחבת ומתוקנת, 1973, הדפסה שישית, 2005; הספר זכה בפרס ישראל בתרגומו לצרפתית בפרס האקדמיה הצרפתית.
- יהושע פראוור, הצלבנים - דיוקנה של חברה פיאודלית, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה 1975, מהדורה שנייה מורחבת ומתוקנת 1985
- Steven Runciman, A History of the Crusades, Cambridge university press, 1952 מסת"ב 0521061628
- Christopher Tyerman. God's war: a new history of the Crusades Harvard University Press, 2006
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Christopher Tyerman. God's war: a new history of the Crusades Harvard University Press, 2006 page 211
- ^ Bernard Hamilton. The Leper King and His Heirs: Baldwin IV and the Crusader Kingdom of Jerusalem. Cambridge University Press, 2005 page 189
- ^ יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בא"י, מוסד ביאליק, 1963 כרך א' עמוד 517
- ^ Bernard Hamilton. The Leper King and His Heirs: Baldwin IV and the Crusader Kingdom of Jerusalem. Cambridge University Press, 2005 page 194
| שליטי ממלכת ירושלים | ||
|---|---|---|
|
| הקודם: בלדווין הרביעי |
מלך ממלכת ירושלים 1185-1186 |
הבא: גי דה ליזיניאן |
