דבר שנאמר בזה ואינו עניין לו
בל"ב המידות של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי, המידה דבר שנאמר בזה ואינו עניין לו אבל הוא עניין לחברו (ולפעמים נקרא בקיצור אם אינו עניין) היא המידה ה-20.
לפיה, יש מקומות במקרא שהכתוב מביא פרט מסוים בסמוך לשם איזה איש או עניין שלכאורה אינו שייך לו, במקרה שיכולים לקשר את אותו העניין לאיש אחר שהעניין כן שייך אליו, דורשים חז"ל להדביק ולקשר את אותו העניין אל אותו איש האחר.
דוגמאות
בברכת השבטים נאמר לשבט יהודה "וזאת ליהודה" ואילו הברכה הבאה אחריו אינו עניין ליהודה שהרי המברך כבר אומר "שמע ה' קול יהודה" אם כן, יש להדביק ברכה זו אל שבט שמעון שנמצא צריך לו (כי לא נתברך בפני עצמו) ואין יהודה צריך לאותה הברכה כי כבר נתברך.
בספר ירמיהו
עוד דוגמה קלאסית למידה זו הובא בברייתא דל"ב מידות אודות מילה שהובא בדברי ירמיהו שלכאורה אינו שייך לעניין הפרשה;
”..כֹּה אָמַר ה' אִם תָּפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי הַיּוֹם וְאֶת בְּרִיתִי הַלָּיְלָה וּלְבִלְתִּי הֱיוֹת יוֹמָם וָלַיְלָה בְּעִתָּם. גַּם בְּרִיתִי תֻפַר אֶת דָּוִד עַבְדִּי מִהְיוֹת לוֹ בֵן מֹלֵךְ עַל כִּסְאוֹ וְאֶת הַלְוִיִּם הַכֹּהֲנִים מְשָׁרְתָי. אֲשֶׁר לֹא יִסָּפֵר צְבָא הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִמַּד חוֹל הַיָּם כֵּן אַרְבֶּה אֶת זֶרַע דָּוִד עַבְדִּי וְאֶת הַלְוִיִּם מְשָׁרְתֵי אֹתִי.. הֲלוֹא רָאִיתָ מָה הָעָם הַזֶּה דִּבְּרוּ לֵאמֹר שְׁתֵּי הַמִּשְׁפָּחוֹת אֲשֶׁר בָּחַר ה' בָּהֶם וַיִּמְאָסֵם וְאֶת עַמִּי יִנְאָצוּן מִהְיוֹת עוֹד גּוֹי לִפְנֵיהֶם. כֹּה אָמַר ה' אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי. גַּם זֶרַע יַעֲקוֹב וְדָוִד עַבְדִּי אֶמְאַס מִקַּחַת מִזַּרְעוֹ מֹשְׁלִים אֶל זֶרַע אַבְרָהָם יִשְׂחָק וְיַעֲקֹב כִּי אשוב [אָשִׁיב] אֶת שְׁבוּתָם וְרִחַמְתִּים” (ירמיהו לג כג).
בברייתא הובא כי המילה יַעֲקוֹב אינו שייך לעניין "קיחת מושלים" כי הפסוק מסיים שמושלים הללו ימשלו על זרע יעקב וככך לא מתאים לומר שיקחו מזרע יעקב למשול על זרע יעקב עצמם.
אלא, כיוון שעצם הפרשה מדבר כאן אודות שתי המשפחות שעליהם דברו "העם הזה" -כלומר משפחת בני דוד ומשפחת בני אהרן, דרש הברייתא כי כיוון הכתוב לאמר שזרע אהרן ודוד יובחרו לממשלה בעם ישראל.
בספר מדרש תנאים
הרב זאב וולף איינהורן, בספרו מדרש תנאים, מרחיב כאן להסביר כי טענו ישראל ואמרו שלמרות שכרת השם ברית מלח עם בני דוד ובני אהרן שימשלו לעולם על ישראל ועם בני ישראל בעצמם שיהיו לו לעם סגולה, כיוון שלמעשה נראה כאן כעין הפרת ברית בחורבן בית ראשון, סברו כי השם מאס במלכות דוד והכהנים לעולם -ואף מאס בישראל עמו לנצח, ואין כעת שום חובה לשמוע הוראות בתורה מבני אהרן.
ועל טענות הללו השיב השם לירמיהו שכשם שאי אפשר להפר ברית יום ולילה כן בחירת בני דוד, בני אהרן ובני ישראל לא יופר לעולם.
דוגמאות נוספות
- רבי סימאי אומר: רמז לטבול יום שאם עבד (עבודת בית המקדש) חילל (עבודתו) מניין - תלמוד לומר קדושים יהיו לאלקיהם ולא יחללו, אם אינו עניין לטמא ששימש, דנפקא לן מ"וינזרו" - תניהו עניין לטבול יום ששימש[1].
- יתיב ההוא מרבנן קמיה דרבי שמואל בר נחמני ויתיב וקאמר משמיה דרבי יהושע בן לוי: מנין לכל איסורין שבתורה דכי היכי דאסורין באכילה הכי נמי מנין לכל האיסורין שכשם שאסורין באכילה כך גם אסורין בהנאה... דכתיב (ויקרא ו, כג) וְכָל חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ לֹא תֵאָכֵל בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף:, שאין תלמוד לומר באש תשרף, ומה תלמוד לומר באש תשרף? אם אינו ענין לגופו דכתיב (ויקרא י, טז) והנה שורף, תנהו ענין לכל איסורין שבתורה, ואם אינו ענין לאכילה תנהו ענין לאיסור הנאה[2].
הערות שוליים
