אכסניית השומרוני הטוב
 | |
| תצלום אוויר של האתר בשנת 1931, שרידי המבצר הצלבני נראים בירור בגבעה שמעל החאן | |
| שמות נוספים |
ח'אן אל חתרורה ח'אן אל חתרורי |
|---|---|
| היסטוריה | |
| תקופות |
תקופה ההלניסטית התקופה הרומית התקופה המוסלמית המוקדמת תקופה הצלבנית התקופה העות'מאנית |
| ננטש | 1967 |
| סוג | מבצר וחאן דרכים |
| אתר ארכאולוגי | |
| מצב | הרוס |
| גישה לציבור | כן |
| מיקום | |
| י | |
אכסניית השומרוני הטוב (בערבית: خان الحترورة, "ח'אן אל חתרורה") היא אתר ארכאולוגי בדרך מעלה אדומים, שלפי הדת הנוצרית, בסביבתה התרחש משל השומרוני הטוב, הנזכר בכתבי אמונתם. לאורך ההיסטוריה היו לאתר שימושים שונים - ארמון של הורדוס, מצודה רומית, אכסניית דרכים לצליינים הנעים בין ירושלים לבקעת הירדן ותחנת משטרה. כיום משמש האתר כמוזיאון לפסיפסים.
שם המקום
במסורת היהודית, מכונה האזור "מעלה אדומים", על שם צבעם האדמדם של הסלעים באזור. הוא נזכר לראשונה בספר יהושע, כאזור בו עבר הגבול בין נחלת שבט יהודה לנחלת שבט בנימין.
באונומסטיקון של אוסביוס מקיסריה, שנכתב בשלהי המאה השלישית ובראשית המאה הרביעית, מזכיר אוסביוס ”כפר חרב אשר מקומו נקרא מעלה אדומים ברדתך מירושלים ליריחו, שם יש משמר צבאי”. להירונימוס, שערך את כתביו של אוסביוס בהמשך המאה הרביעית, הייתה גרסה אחרת לשם המקום, ולפיה הוא נקרא כך בשל הדם שנשפך בידי שודדי הדרכים שהיו באזור. הירונימוס היה גם הראשון שבכתביו נמצאה זיקה בין המקום לבין משל השומרוני הטוב, כשכתב שאת המקום הזה 'המגואל בדם' הזכיר אדונם במשל האיש שירד מירושלים ליריחו.
ממצאים ארכאולוגיים
הממצאים הארכאולוגיים הקדומים ביותר שנמצאו במקום כוללים פריטים מהמאה הראשונה לפני הספירה ומהמאה הראשונה, ובהם כלי חרס, זכוכית ומתכת, נרות ומטבעות מתקופת בית שני. בגבעה סמוכה נמצאו שרידי ארמון ששימש את הורדוס בדרכו ליריחו, ובו בין היתר, בית מרחץ, רצפת פסיפס וציורי קיר. כן נמצאו לאורך הדרך מערות חצובות, ששימשו למגורים, ככל הנראה של השומרים והעובדים במקום.
לפי כתביו של הירונימוס, במאה הרביעית ובמאה החמישית הייתה במקום מצודה רומית, אך לא נמצאו שרידים שלה. במאה השישית הוקם במקום מבנה בגודל של 26X24 מטר, ששימש כחאן לצליינים שעשו דרכם לירושלים או לאתרים בבקעת הירדן. בתוך המבנה הייתה חצר מרכזית גדולה, ובמרכזה כנסייה. כן היו בחאן חדרי מגורים, בור מים וחצר לבעלי החיים. רצפת הכנסייה, שגודלה היה 21.3X11.6 מטר, הייתה מכוסה בפסיפס. לאחר שהכנסייה נחשפה בחפירות ארכאולוגיות ב-1934, נשדדו מרבית אבני הפסיפס. שנים רבות מאוחר יותר שחזרה רשות העתיקות את הפסיפס, ולשם כך נעשה שימוש ב-1.7 מיליון אבנים.
אף שהצליינות דעכה בתקופה המוסלמית המוקדמת, ממצאים ארכאולוגיים מעידים על כך שהאכסניה המשיכה לפעול גם בתקופה זו. בתקופה הצלבנית התגברה הפעילות באזור, ובין 1169 ל-1172 הקימו מעליה הטמפלרים מבצר בשם Castrum Rouge ("המבצר האדום"), שנועד לספק הגנה נוספת על הצליינים מפני שודדי דרכים. מבצר זה, בשטח של 70X60 מטר, הוקף חפיר, והכניסה אליו הייתה באמצעות גשר. חאן חדש, גדול יותר (36X34 מטר) נבנה במקום, ובו חצר מרכזית שסביבה חדרי מגורים שתקרותיהם נשענות על קמרונות צולבים. עקב ריבוי האורחים, נחפרו גם בורות מים נוספים. אף שהטמפלרים נטשו את המבצר לאחר קרב קרני חיטין (1187), המשיכה האכסניה לפעול גם בתקופה הממלוכית, ועדויות היסטוריות מצביעות על פעילותה במאה ה-14 ובמאה ה-15.
בשנת 1863, ביקר חוקר ארץ ישראל ויקטור גרן במקום, וכתב: ”בשעה תשע וארבעים וחמש דקות חנינו בח'אן אלחתרור. הבניין הגדול הזה, שנועד לארח את עוברי האורח, רעוע כולו; ואף על פי כן הוא חדש יחסית, שהרי נוסד, כך הוגד לי, אך בימי אבראהים פאשא. יש לו תבנית מלבן ענק; הוא בנוי מאבנים בגודל בינוני, אבל מהוקצעות. בתוכו יש בור מים ובית תפילה מוסלמי אשר המחראב שלו השתמר היטב. הח'אן הזה ('קאראבאנסראי' בלשון המדינה) נבנה על גבי אחר, הרבה יותר עתיק. הוא מוצב בערך באמצע הדרך בין ירושלים ויריחו, בנקודה החולשת על הדרך.....בח'אן אלחתרור, הקרוי גם ח'אן אלאחמר, ממקמת מסורת עתיקת ימים את המעשה בשומרוני הטוב, שדאג לטיפול במלון באיש אשר השודדים הפשיטוהו בדרך מירושלים ליריחו והניחוהו כמעט בלי נשמת חיים באפו”. על המבצר הצלבני במקום כתב:”ניגשתי לסקור על גבעה במרחק דקות אחדות משם צפונה מזרחה מצודה קטנה בשם "קלעת אדם" - טירת הדם. חפיר חצוב בסלע, שרוחבו שישה מטרים ועומקו שווה בערך לרוחבו, מקיפה מכל עבריה, להוציא שתי נקודות — בצד מזרח ובצד מערב — שבהן הותקנה מסילת כניסה צרה. מעבר לחפיר הזה יש חומת גדר עבה מאוד, בנויה ממלית אך מצופה אבנים מהוקצעות בגודל בינוני. הציפוי הזה נעלם במקומות רבים. בקמרונות האולמים שעודם קיימים ניכרת תבנית קשת מחודדת כלשהו; אחרים קרסו ושבריהם מכסים את הרצפה”[1].
במלחמת העולם הראשונה ביצרו העות'מאנים את האתר והבריטים הפציצו אותו והמבנים נפגעו. שלטונות המנדט הבריטי שובו ושיפצו אותם בזמן מלחמת העולם השנייה, חברת סולל בונה נשכרה להקים את הביצורים באזור במקרה של פלישה גרמנית ממזרח. המקום שימש גם את הירדנים כמוצב חטיבתי[2][3].
בשנת 1988 נפתח לראשונה באתר, תערוכה למורשת השומרונים[4].
מוזיאון השומרוני הטוב
ערך מורחב – מוזיאון השומרוני הטוב
בשנת 2009 נפתח באתר מוזיאון לפסיפסים מרחבי ארץ ישראל, הן מבתי כנסת יהודיים, הן מבתי כנסת שומרונים והן מכנסיות. החל מ-2010 מפעילה את האתר ואת המוזיאון רשות הטבע והגנים. האתר ממוקם בחלקו על אדמות הווקף המוסלמי[5].
פארק המחזור השומרוני הטוב
בשנת 2017 אושרה הקמתו של פארק לטיפול, מחזור והפקת אנרגיה מפסולת כקילומטר אחד דרומית-מערבית לאכסניית השומרוני הטוב. בפארק צפויים להיות מתקן עיכול אנאירובי, מגרסה לפסולת בניין ומתחם לטיפול בקרקע מזוהמת[6][7]. באוקטובר 2019 פורסם מכרז הליך מיון מקדים להקמת מתקן שגם ייצר חשמל מפסולת עירונית במקום בהשקעה של כמיליארד שקל[8] .
קישורים חיצוניים
- אתר השומרוני הטוב(הקישור אינו פעיל) באתר רשות הטבע והגנים
- יצחק מגן, מוזיאון אכסניית השומרוני הטוב באתר All about Jerusalem
- יובל פלג, דוח ראשוני על החפירות בארמון הרודיאני לא ידוע בדרך ירושלים יריחו
משה גלעד, רצפות הפסיפס היפות ביותר בארץ, באתר הארץ, 10 בינואר 2013
הערות שוליים
- ^ ויקטור גרן, תיאור גאוגרפי, היסטורי וארכאולוגי של ארץ - ישראל - כרך רביעי: השומרון (א), יד יצחק בן-צבי, 1983, עמוד: 102
- ^ מנחם תלמי, אכסניית השומרוני הטוב, מעריב, 9 בנובמבר 1990
- ^ צבי אילן, מעלה אדומים, דבר, 3 בדצמבר 1974
- ^ מורשת השומרונים, מעריב, 29 באוגוסט 1988
- ^ עקיבא אלדר, אלפי דונם של אדמות ווקף בגדה הופקעו מאז 67' להקמת התנחלויות, באתר הארץ, 5 באוגוסט 2012
- ^ ליאת בכרך, מישור אדומים: יוקם פארק לטיפול ומחזור פסולת, באתר כל העיר, 10 בדצמבר 2017
- ^
פארק המחזור השומרוני הטוב - פרויקט לאומי, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 4:29)
- ^ יורם גביזון, המשרד להגנת הסביבה מקדם את הקמת המתקן הראשון לייצור חשמל מפסולת עירונית, באתר TheMarker, 10 באוקטובר 2019
