פרשת איראן-קונטראס

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף איראן-קונטראס)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרשת איראן-קונטראס (באנגלית: Iran–Contra affair), הידועה גם כשערוריית איראן-קונטראס או איראנגייט, הייתה שערורייה פוליטית בארצות הברית שאירעה במהלך כהונתו השנייה של ממשל רייגן. במסגרתה מכרה ארצות הברית נשק למשטר האייתולות באיראן בעסקה סיבובית בתיווך ישראלי באמצע שנות ה-80 של המאה ה-20.

העסקה נבנתה כך שישראל מכרה נשק לאיראן, באישור אמריקאי, ובתמורה שחרר חזבאללה בלבנון בני ערובה אמריקאים שהחזיק. התשלום שהתקבל מאיראן תמורת הנשק, בניכוי הוצאות ועמלות, הועבר לממשל האמריקאי מבלי שנרשם בספרים. כך יכול היה הממשל להשתמש בכסף זה ללא פיקוח או ידיעה של הקונגרס למימון המורדים במשטר הסנדיניסטי בניקרגואה (הקונטראס), שהואשם על ידי הנשיא רונלד רייגן בתמיכה במרידות קומוניסטיות במרכז אמריקה[1].

הרקע לפרשה

הרקע לעסקה היה מדיניות נשיא ארצות הברית רונלד רייגן לסייע לכוחות גרילה אנטי-קומוניסטיים ברחבי העולם ("דוקטרינת רייגן" שיושמה באפגניסטן, אנגולה, קמבודיה, אל סלוודור, גואטמלה וניקרגואה), לפגיעה בהישגים להם זכתה ברית המועצות בעולם השלישי במהלך שנות ה-70[2][3]. כמו כן, איראן נלחמה באותן שנים בעיראק והייתה זקוקה לנשק. איראן שלטה אז בארגון חזבאללה הלבנוני, שהחזיק בני ערובה אמריקאים. הקונגרס האמריקאי התנגד באותה עת הן לתמיכה במורדים בניקרגואה (ואף העביר בסוף 1985 את אחד מ"תיקוני בולאנד", Boland Amendment, שאסר להעניק סיוע למורדים) והן לתמיכה כלשהי בשלטון האיראני.

מדינת ישראל העבירה לראשונה נשק, לבקשת ה-CIA, לשימוש מחתרת הקונטראס ב-1983 וב-1984, במבצע שכינויו היה "קומקום עקום". הנשק היה נשק שלל שצה"ל לכד במלחמת לבנון הראשונה. בפעם הראשונה הועבר הנשק, בהוראת שר הביטחון משה ארנס ללא תשלום. בפעם השנייה היחידה לסיוע ביטחוני (סיב"ט) ומחלקת קשרי חוץ בצה"ל תבעו פיצוי כספי עבור הנשק[4].

השתלשלות האירועים

המגעים בין הצדדים החלו בחודש מרץ 1985[5], ונמשכו בחודשים שלאחר מכן. באוגוסט פנתה ממשלת ישראל לממשל רייגן בהצעה לתווך בעסקה לשחרור הכומר האמריקאי בנג'מין ויר, שהוחזק בלבנון. לפי העסקה, ישראל הייתה אמורה למכור לאיראנים 508 טילי טאו נגד טנקים ובתמורה לקבל טילים חלופיים מארצות הברית. העסקה יצאה אל הפועל בחודשיים שלאחר מכן.

בנובמבר אותה שנה התבצע השלב השני, שבו הייתה אמורה ישראל, בסיוע המתווך עדנאן חשוגי, להעביר 500 טילי הוק נגד מטוסים לאיראנים בתמורה לשחרור שאר בני הערובה האמריקאים. כבר בשלב זה הסתבך הממשל בהסתרת העסקה מהקונגרס, בניגוד לחוק. שלב זה נכשל לאחר שאיראן לא הייתה מרוצה מ־18 הטילים הראשונים שנשלחו אליה, וטענה כי הוטעתה על ידי ישראל.

בינואר 1986 התבצע שלב נוסף, במעורבות ישראלית מצומצמת יותר, במסגרתו העבירו האמריקאים 1,000 טילי טאו נוספים לאיראן. בין החודשים מאי ונובמבר הועברו נשק וחלקי חילוף נוספים בערוץ זה.

הכספים שזרמו מעסקאות אלו הועברו לקולונל אוליבר נורת', שהיה פקיד במועצה לביטחון לאומי של ארצות הברית (NSC). נורת' השתמש בכספים הללו כדי לממן קבוצות של מורדים ניקרגואים שכונו ה"קונטראס" (קיצור בספרדית של Contrarevolucionarios, "מתנגדי המהפכה"). קבוצות אלו התנגדו למשטר הסנדיניסטי ששלט אז בניקרגואה. באותם ימים האשימה ארצות הברית את המשטר הזה בכך שהוא נתמך על ידי קובה וברית המועצות, וכי הוא תומך בקבוצות מורדים קומוניסטים שניסו להפיל את המשטר באל סלוודור, שנתמך על ידי ארצות הברית. ה-CIA אימן את המורדים החל מינואר 1982 וסיפק להם תחמושת, יחד עם מחלקת ההגנה של ארצות הברית.

חשיפת הפרשה

שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת:
הנשיא רונלד רייגן (במרכז) מקבל את דו"ח ועדת החקירה, (1987)

ב־3 בנובמבר 1986 פרסם לראשונה העיתון הלבנוני "א-שראע" ידיעה על כך שארצות הברית מוכרת נשק לאיראן תמורת שחרור בני ערובה. הפרשה החלה להיחשף במלואה רק שלושה שבועות מאוחר יותר, כאשר נודע שהופל מטוס בניקרגואה שהכיל משלוחי נשק לקונטראס, והניצול היחיד מהמטוס סיפר לשוביו שהוא נשלח על ידי ה-CIA. ב-26 בנובמבר 1986, לאחר ששר המשפטים של ארצות הברית האשים את ישראל במכירת נשק לאיראן, פרסמה ישראל הודעה רשמית שהיא העבירה נשק לאיראן לבקשת ארצות הברית, אך שהכסף הועבר על ידי האיראנים ישירות לארצות הברית[6].

לאחר לחץ ציבורי, הסנאט של ארצות הברית החליט למנות ועדת חקירה[7]. הוועדה עסקה בין השאר גם בשאלה האם רייגן וסגנו, ג'ורג' הרברט ווקר בוש, ידעו על העסקה. רייגן ובוש הכחישו שידעו אבל עדויות אחרות רמזו כי היו מודעים לפחות לחלק מהמאורעות[8]. הוועדה נזפה בהם וטענה כי הייתה להם אחריות ניהולית על הפרשה.

כתוצאה מעבודת הוועדה הועמדו מספר אנשים לדין. חלקם זוכו וחלקם קיבלו חנינה מג'ורג' הרברט ווקר בוש בשלהי כהונתו כנשיא. נורת' ופוינדקסטר הועמדו למשפט והורשעו בקשירת קשר, מרמה, עדות שקר לקונגרס, שיבוש מהלכי משפט והשמדת ראיות. לבסוף זוכו שניהם בערעור מסיבות טכניות - הפרה אפשרית של התיקון החמישי לחוקת ארצות הברית (המקנה לאזרח את הזכות להליך הוגן) עקב שימוש בעדות החוסה תחת חסינות, ובשל הסבר לקוי שניתן על ידי השופט למושבעים. נגד מזכיר ההגנה של ארצות הברית באותה התקופה, קספר ויינברגר, הוגש כתב אישום בעבירת עדות שקר ושיבוש מהלכי חקירה ביוני 1992, אך הוא קיבל חנינה מבוש ב-24 בדצמבר באותה שנה, בערב חג המולד. עוזר מזכיר המדינה לענייני מדינות אמריקה, אליוט אברמס, הורשע בעבירות של הלנת מידע מהקונגרס ונידון למאסר על תנאי, וגם הוא קיבל חנינה מבוש[9]. יועץ הנשיא לביטחון לאומי, רוברט מקפרלן, נידון לשנה מאסר על תנאי, קנס ועבודה בשירות הקהילה על דיווח שקר לקונגרס[10].

דמות מרכזית נוספת בפרשה היה אלברט חכים, יהודי שנולד בביירות להורים איראנים. בשנות השבעים סחר בנשק עבור איראן, אך לאחר המהפכה האיראנית עבר לארצות הברית, שם הקים חברה ליצוא נשק עם גנרל משוחרר מחיל האוויר האמריקאי, חכים סייע במימון העסקה ויצירת הקשרים עם גורמי ממשל באיראן[11][12].

האישים הישראלים שהיו מעורבים בעסקה

העסקה נעשתה בידיעתה ובעידודה של הצמרת המדינית והביטחונית של ישראל. ראשי הממשלה באותה תקופה, שמעון פרס ויצחק שמיר, כמו גם שר הביטחון יצחק רבין, היו מודעים לכל הפרטים.

המתווכים הישראליים בעסקה היו סוחרי הנשק הפרטיים יעקב נמרודי ואל שווימר (מנכ"ל התעשייה האווירית לשעבר). לאחר שבעה חודשים הם הוחלפו על ידי הדרג המדיני. על נסיבות ההחלפה ניטש ויכוח רב-שנים. נטען כי נמרודי ושווימר ביצעו הטעיה של האיראנים לגבי טילי ההוק, שכמעט והכשילה את העסקה, ואילו נמרודי הכחיש טענות אלו וטוען שהוא הוטעה בכך שסופקו לו טילים מדגם לא נכון. כמו כן טען נמרודי בראיון בעיתונות ובספרו "התקווה והמחדל - פרשת איראנגייט", כי בעת שהותו בשווייץ אולץ על ידי סוכני מודיעין איראנים באיומי נשק לסור לסניף הבנק במקום ולהשיב כספים שנגבו על ידיו ללא קבלת התמורה המובטחת[13].

בהמשך הוחלפו נמרודי ושווימר בישראלי עמירם ניר, שהיה יועץ ראש הממשלה למלחמה בטרור. ניר נהרג לאחר סיום הפרשה, בשנת 1988, בהתרסקות מטוס במקסיקו. בשלב זה כבר לא נשא שום תפקיד ממלכתי.

שנים לאחר התפוצצות הפרשה עדיין מתנהל ויכוח בין המעורבים בה על פרטיה. הדבר עמד ברקע המאבק בין העיתון "מעריב", שנרכש על ידי יעקב נמרודי, לבין העיתון "ידיעות אחרונות" שבבעלות משפחת מוזס (עמירם ניר היה נשוי לבת המשפחה, ג'ודי שלום ניר מוזס, בתקופה שבה היה מעורב בפרשה ובעת מותו). מאבק זה כלל שלוש פרשיות בולטות: האזנות הסתר, חשדות לרצח (שהועלו על ידי רפי פרידן), ופרשת השיבוש (שבה היו מעורבים יעקב נמרודי והסופר אריה קרישק).

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פרשת איראן-קונטראס בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ רן דגוני, ארה"ב תפסיק את תמיכתה ב ,קונטראס', מעריב, 15 בינואר 1987
  2. ^ ההימור של רייגן בניקרגואה, דבר, 14 באוגוסט 1983
  3. ^ דוארטה מגנה חתרנות הסי.איי.אי בניקראגואה, מעריב, 25 ביולי 1984
  4. ^ אמיר אורן, גילויים חדשים משנות ה-80: צה"ל, נשק שלל והמחתרת בניקרגואה, באתר הארץ, 18 בנובמבר 2010
  5. ^ שמעון שיפר, לעיניך בלבד, ידיעות ספרים, 2021 (עמ' 97)
  6. ^ רפאל מן ועפרה ישועה ליית, ישראל: נשק וציוד לאיראן - כן, מעריב, 26 בנובמבר 1986; המשך
  7. ^ הקשר האירני ייחקר בוועדה נוסח ווטרגייט, מעריב, 5 בדצמבר 1986
  8. ^ ממסמך שכתב עמירם ניר עולה כי ניר תידרך את בוש על פרשת איראן-קונטראס בפגישה שהתקיימה ביניהם בירושלים ב-29 ביולי 1986 (רונן ברגמן, בעקבות התיק הנעלם, מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", 10 בספטמבר 2008).
  9. ^ נתן גוטמן, בוש האב נתן לו חנינה; בוש הבן נותן לו תפקיד בכיר, באתר הארץ, 15 בדצמבר 2002
  10. ^ עפרה ישועה-ליית, קנס ועבודה בשירות הקהילה נגזרו על רוברט מקפרליין, מעריב, 5 במרץ 1989
  11. ^ אורי דרומי, אלברט חכים, מממן עיסקת איראן-קונטראס, 2003-1936., באתר הארץ, 14 במאי 2003
  12. ^ רן דגוני, אלברט חכים,יהודי איראני אזרח ארה"ב - אחד מראשי הדראמה של הנשק לאיראן, מעריב, 8 בדצמבר 1986
  13. ^ איתמר לוין, ‏יעקב נמרודי - דמות מפתח באיראנגייט, באתר גלובס, 3 בדצמבר 1999
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

37660524פרשת איראן-קונטראס

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=פרשת_איראן-קונטראס&oldid=2639722"