איקונוקלאזם

איקונוקלזם קלוויניסטי בלה רושל

פיסול על קירות קתדרלת סנט מרטין באוטרכט אשר הושחת בעת הרפורמציה הפרוטסטנטית במאה ה-16

אִיקוֹנוֹקְלָאזם (מיוונית: εἰκονοκλασία‏ – "εἰκών" תמונה, "κλάστειν" לשבור) הוא השחתת סמלי דת. לרוב מתייחסים למושג כאשר מדברים על השחתה בידי אנשים השייכים לאותה הדת, אולם המושג מתייחס לכל השחתה כזו. השחתה זו נעשית בדרך כלל ממניעים דתיים או פוליטיים. איקונוקלאזם מתרחש לעיתים קרובות על רקע שינויים יסודיים, דתיים או פוליטיים בתרבות מקומית. אין המונח איקונוקלאזם מתייחס להשחתת דמויותיו של שליט לאחר מותו, או לאחר שהודח מכסאו.

אנשים העוסקים באיקונוקלאזם מכונים "איקונוקלאסטים". השימוש במונח זה הורחב, והוא מיוחס באופן ציורי לכל מי שמנתץ או דוחה דוגמות או אמונות מקובלות. מנגד, המונח המקובל לאנשים אשר מקדשים סמלים דתיים הוא איקונופילים (Iconophile), או איקונודולים (Iconodule).

אנשים המאמינים בדת שונה עשויים לעסוק באיקונוקלאזם, אולם לעיתים איקונוקלאזם נובע ממחלוקות מגזריות באותה הדת. בנצרות נבע איקונוקלאזם מפרשנות מילולית לעשרת הדיברות, ובמיוחד מן הדיבר השני הקובע: ”לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה”.

תקופות בולטות של איקונוקלאזם

• ניתוץ סמלי הדת הפוליתאיסטית בעת שהאימפריה הרומית עברה תהליך של התנצרות.
• בעולם המוסלמי היו תקופות שונות של איקונוקלאזם כנגד דימויים של דתות אחרות וכן דימויים של האסלאם עצמו.
• בנצרות האורתודוקסית בתקופה הביזנטית, הייתה תופעת איקונוקלאזם כנגד דימוייה הדתיים.
• באירופה בתקופת הרפורמציה הפרוטסטנטית נותצו סמלים קתוליים ואף פרוטסטנטיים.
• בתקופת המהפכה הצרפתית נותצו דימויים דתיים וחילוניים כאחד.
• בתקופת המהפכה הרוסית הייתה השחתה נרחבת של סמלים דתיים וחילוניים.
• בעת מלחמת האזרחים הסינית, וביתר שאת בעת מהפכת התרבות בסין.

איקונוקלאזם ביהדות

במקורות היהודיים מספר סיפורים המתארים מקרים של איקונוקלאזם, אחד מהם הוא מספר שמות שבו משה לאחר ששב אחרי ארבעים יום וארבעים לילה מהר סיני למראה עם ישראל עובד צלם עגל מזהב שהם יצרו לייצג אלילות מסוימת. הוא ניפץ את לוחות הברית שניתנו לו מיד ה' ושרף את העגל עצמו.

מקרה שני שמתואר בבראשית רבה הוא של אברהם שהושאר בצעירותו לשמור על החנות של אביו תרח שהיו נמכרים בה צלמים. אברהם שבר את כל הצלמים מלבד הגדול מביניהם, וכשחזר אביו הסביר לו שהם רבו על הסולת שהקריב להם והאל החזק ביותר ניצח. תרח טען שהפסלים לא יכולים לעשות דבר כזה ובכך הוכיח אותו אברהם שאין הם יכולים להיות אלוהים.

מקרה שלישי הוא מספר מלכים ב' על המלך חזקיה, שטיהר את המקדש ואת ארץ ישראל מפסלים, כולל נחש הנחושת.

ככלל היו היהודים ברוב הדורות עקביים יחסית במה ואיך מותר ואסור לייצג לפי הדיבר השני, בניגוד לנצרות שהיו בה תקופות של מתירנות והחמרה בציווי, ולכן לא היו בה אותם מקרים של אייקונקלאזם פנים דתי.

איקונוקלאזם באסלאם

בשנת 2001 הטליבאן החריבו זוג פסלים בודהיסטיים באפגניסטן. זה נעשה בטענה שהפסלים עלולים להיות גורם לעבודת אלילים וזה מנוגד לעקרונות האסלאם.

עם עליית דאעש איימו אנשיו להחריב את האבן השחורה במכה לאור טיעונים כי התפילות בזמן העלייה לרגל הפכו מכוונות לאבן במקום לאל. בפברואר 2015 הרסו אנשי דאעש פסלים עתיקים מתקופת האימפריה הבבלית והאשורית. במרץ 2015 לאחר שהשתלטו על האזור השחיתו אנשי דאעש את אתר כלח (תל נמרוד) ואת אתר חאטרה.

איקונוקלאזם ביזנטי

ערך מורחב – איקונוקלאזם באימפריה הביזנטית

החל מהמאה ה־8 הופיעו בנצרות הביזנטית ויכוחים לוהטים, לעיתים אלימים, על נושא הסגידה לתמונות, שלעיתים נראתה תמימה וראויה לשבח, ולעיתים נראתה כצורה של עבודת אלילים. ויכוחים אלה הובילו לעיתים קרובות לניפוץ המוני של איקוניות. ראויים לציון במיוחד האיסור המוחלט על איקונות שהטיל לאון השלישי בשנת 730 בכל רחבי האימפריה הביזנטית והוויכוח שערך עם האפיפיור גרגוריוס השלישי בנושא. בסופו של דבר האיקונוקלאזם נאסר בשנת 787 על ידי ועידת ניקיאה השנייה, הייתה לו עדנה חוזרת בתחילת המאה התשיעית ונאסר שוב סופית בשנת 843.

איקונוקלאזם בתקופת המהפכה הצרפתית

הדילמה המרכזית אשר עמדה בפני אנשי המהפכה הצרפתית הייתה מחד ההכרה בהיותה של צרפת בית אוצר לאמנות מערבית שהיא מורשת שיש לשומרה לדורות הבאים, ואולם מאידך אנשי המהפכה ידעו כי יצירות אמנות (ובהן ציורים, פסלים ומבנים) שימשו לפני שנת 1789 לצורך שליטה וחינוך חברתי המטמיע את ערכי הממלכה הצרפתית הפאודלית, בדיוק באופן שבו עשו זאת ספרי מוסר. מן הבחינה הזו, הדימויים שהציגה האמנות בצרפת טרום-המהפכה היו שקריים בעיני המהפכנים. הסופר והפילוסוף דני דידרו, אשר חי בתקופה הסמוכה לפרוץ המהפכה, ביטא את ניצניה של הדילמה הזו כאשר כתב כבר בשנת 1765: ”ידידי, אם אנו אוהבים אמת יותר מאשר את האמנויות, הבה נתפלל לא-ל לכמה איקונוקלאסטים”.

עד שנת 1792 נטו המהפכנים הצרפתים לשמר את יצירות האמנות מן העבר. כך, כאשר הולאם רכוש הכנסיות בצרפת בחודש נובמבר 1789 והחלה מכירת מבני כנסיות לגורמים פרטיים, התעוררו חששות כי יצירות האמנות במבנים אלה ייהרסו או יפורקו. כדי לענות לחשש זה יצרה האספה המחוקקת הצרפתית את הוועדה ליצירות אמנות בשנת 1790, שניהלה רישום ואיסוף מסודר של היצירות שהוחלט שהן ראויות למשמרת המדינה.

גישת המהפכנים השתנתה באופן מהותי לאחר ההתקוממות של הקומונה הפריזאית ב-10 באוגוסט 1792, וגל של איקונוקלאזם שטף את צרפת במשך שְלוש השנים הבאות. במהלכו נותצו על ידי ההמונים פסלים של מלכי צרפת. ב-14 באוגוסט, רק שלושה ימים לאחר ההתקוממות, נחקק בצרפת חוק ולפיו:

העקרונות המקודשים של חירות ושוויון לא יתירו כי יצירות שהוקמו בשם השחצנות, פוגענות ועריצות, ימשיכו לפגוע את עיני העם הצרפתי; אנו מצווים בזאת כי, אותן יצירות העשויות מברונזה יכולות להפוך לתותחים למען הגנת המולדת;

1. כל הפסלים, התבליטים, כתובות ויצירות אחרות העשויות מברונזה או מתכת אחרת, המצויות בכיכרות ציבוריים, גנים, פארקים ומבני ציבור... יוסרו על ידי הקהילות...

3. כל היצירות המכילות שרידים של פאודליזם, יהא טבעו אשר יהא, אשר נותרו עדיין בכנסיות, או במקומות ציבוריים אחרים, או אפילו בבתים פרטיים, יושמדו ללא כל דיחוי על ידי הקהילות.

4. הוועדה ליצירות אמנות מוסמכת לשמר את אותן יצירות שיש בהן עניין מיוחד לאמנויות...

— Stanly J. Idzerda, Iconoclasm during the French Revoloution. p. 16

בעקבות החוק פשט הרס נרחב של יצירות אמנות בכל צרפת. בשנת 1793, לאחר הירצחו של ז'אן-פול מארה, החלה אף הריסה שיטתית של סמלים דתיים. בכל רחבי צרפת שבו וחזרו מראות הכרזת מבנה של כנסייה כ"היכל התבונה", פסלו של מארה הוצב במקום ומייד לאחר מכן הוקמה מדורה שבה הועלו באש תגליפים, ציורים וכתובות שהיו קיימות במקום "לזכרו של מארה".

לאור דאגה כי הרס סמלי העבר אינו מתקדם בקצב יָאוּת, פורסם ב-14 בספטמבר 1793 צו ולפיו פקידי ממשל מקומי אשר לא ימלאו את חובתם על פי החוק משנת 1792 יפוטרו ממשרותיהם. בחודש אוקטובר פורסם צו נוסף הדורש כי כל סמלי השלטון הישן יושמדו בתוך שמונה ימים, ובאותו חודש ציוותה מועצת הקומונה הפריזאית כי כל סמלי הדת בעיר פריז יושמדו באופן מיידי.

מוזיאון הלובר ומוזיאון יצירות האמנות הצרפתי (צרפתית: Musée des Monuments Français) הם תוצאה של גל האיקונוקלאזם בעת המהפכה הצרפתית. במוזיאונים אלה שמרה ועדת יצירות האמנות וכן הוועדה הזמנית ליצירות אמנות אשר קמה אחריה, רבות מיצירות האמנות המכילות סמלים אסורים ואשר ראוי היה לשומרם כחלק ממורשת העם הצרפתי. מוזיאון הלובר נפתח לראשונה לציבור בחודש אוגוסט 1793 ובעת שהציג יצירות אלה, הושמדו והושחתו יצירות דומות ברחבי צרפת.

אותות ראשונים לדאגה נוכח האובדן העצום של יצירות תרבות צרפתית החלו להישמע בחודש אוקטובר 1793, אז חוקק חוק חדש הקובע כי יצירות אמנות בעלות ערך אמנותי, היסטורי או חינוכי הנושאות סמלים של המשטר הישן, צריכות להילקח למוזיאון הקרוב לצורך שימורן. הפיסקה האחרונה בחוק קובעת כי: "כל האזרחים הטובים נקראים להיות נמרצים בהשמדת סמלים כפי שנקבע בצווים קודמים... כפי שהם נקראים להבטיח כי תישמרנה אותן יצירות אמנות שעיקר עניינן לאמנות, היסטוריה וחינוך." האיקונוקלאזם בתקופת המהפכה בא לקיצו רק בשלהי שנת 1794 כאשר מנהיגים שונים האשימו מרגלים אנגלים בהשמדת יצירות האמנות הצרפתית.

לקריאה נוספת

• Alain Besancon, The Forbidden Image: An Intellectual History of Iconoclasm. Chicago: University Of Chicago Press, 2001. מסת"ב 0226044130
• George Ostrogorsky, History of the Byzantine State. Rutgers University Press, 1986. מסת"ב 0813511984
• Dario Gamboni, The Destruction of Art: Iconoclasm and Vandalism since the French Revolution. Reaktion Books, 2007. מסת"ב 1861893167
• Gero Stephen, Byzantine Iconoclasm during the Reign of Constantine V, with Particular Attention to the Oriental Sources. Louvain: Peeters Publishers, 1977. מסת"ב 978-90-429-0425-5

קישורים חיצוניים

• במתקפה, דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

איקונוקלאזם39888891Q181543