אורוגוואי

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף אורוגואי)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
פירוש נוסף ערך זה עוסק במדינה בדרום אמריקה. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו אורוגוואי (פירושונים).
אורוגוואי
República Oriental del Uruguay
דגלסמל

לחצו כדי להקטין חזרה

אנטארקטיקהאיי ג'ורג'יה הדרומית ואיי סנדוויץ' הדרומייםצ'ילהאורוגוואיארגנטינהפרגוואיפרובוליביהברזילאקוודורפנמהונצואלהגיאנהסורינאםקולומביהטרינידד וטובגוקוסטה ריקהאל סלוודורגואטמלהבליזמקסיקוג'מייקהקובההאיטיהרפובליקה הדומיניקניתאיי בהאמהניקרגואהארצות הבריתקנדההאנטילים הקטניםפוארטו ריקואיי קיימןאיי טרקס וקייקוסברמודהסן-פייר ומיקלוןגרינלנדאיסלנדאירלנדצרפתספרדפורטוגלהאיים הקנרייםמרוקולובכף ורדהמאוריטניהמאליבורקינה פאסוחוף השנהבגאנהליבריהסיירה לאוןגינאהגינאה ביסאוגמביהסנגלניז'ראלג'יריהטוגובניןניגריהקמרוןגינאה המשווניתגבוןהרפובליקה של קונגואנגולהנמיביהדרום אפריקהלסוטובוטסואנהזמביההונדורסגיאנה הצרפתיתאיי פוקלנד
מוטו לאומי חופש או מוות
המנון לאומי בני המזרח, המולדת או הקבר
המנון
ממשל
משטר רפובליקה
שפה רשמית ספרדית
עיר בירה מונטווידאו 34°53′S 56°10′W / 34.883°S 56.167°W / -34.883; -56.167
(והעיר הגדולה ביותר)
גאוגרפיה
יבשת דרום אמריקה
שטח יבשתי[1] 176,215 קמ"ר (92 בעולם)
אחוז שטח המים 1.5%
אזור זמן UTC -3
היסטוריה
הקמה  
- עצמאות
- הוכרזה
- הוכרה		 מהאימפריה הברזילאית
25 באוגוסט 1825
27 באוגוסט 1828
ישות קודמת ברזיל (1822)ברזיל (1822) האימפריה הברזילאית
דמוגרפיה
אוכלוסייה[2]
(הערכה 1 בנובמבר 2024)		 3,385,947 נפש (134 בעולם)
צפיפות 19.21 נפש לקמ"ר (204 בעולם)
אוכלוסייה לפי גילאים
 
 
 
 
 
0 10 20 30 40 50 60 70 80
גילאי 0 - 14 18.29%
גילאי 15 - 24 14.07%
גילאי 25 - 54 40.47%
גילאי 55 - 64 11.12%
גילאי 65 ומעלה 16.05%
כלכלה
תמ"ג[3] (2023) 77,241 מיליון $ (82 בעולם)
תמ"ג לנפש 22,812$ (63 בעולם)
מדד הפיתוח האנושי[4]
(2021)		 0.830 (52 בעולם)
מטבע פסו אורוגוואי‏ (UYU)
שונות
סיומת אינטרנט uy
קידומת בין־לאומית 598

הרפובליקה המזרחית של אורוגוואי (בספרדית: República Oriental del Uruguay) היא מדינה השוכנת בחוף הדרום-מזרחי של יבשת דרום אמריקה. אורוגוואי גובלת במזרח באוקיינוס האטלנטי, מצפון בברזיל, ממערב בארגנטינה ובדרום בשפך נהר ריו דה לה פלטה.

האזור שכיום הוא אורוגוואי יושב לראשונה על ידי קבוצות של ציידים-לקטים[5]. האזור הצמיח מספר תרבויות דומיננטיות, וחלק מהזמן נשלט על ידי אימפריות שונות מברזיל ומארגנטינה. בעת שהגיעו האירופאים לראשונה לאורוגוואי נשלט האזור על ידי שבט הצ'רואה, כאשר הפורטוגלים הקימו את המעוז הקולוניאלי הראשון ב-1680; בניגוד למדינות השכנות, לאירופאים לקח זמן רב יותר ליישב את הארץ. הספרדים הקימו את העיר מונטווידאו, כיום הבירה, כמעוז צבאי בתחילת המאה ה-18 ובכך ביססה את שליטתה עקב המאבק הצמוד על השטח עם מעצמות אירופאיות אחרות. אורוגוואי זכתה לעצמאות לאחר מאבק ארוך בין 1811 ל-1828, תוצאה של המערכה שניהלו פורטוגל, ספרד ארגנטינה וברזיל, אולם לאורך שאר המאה ה-19 היא סבלה מהתערבות זרה מתמשכת. ב-1828 היא הוכרה כמדינה עצמאית ונפרדה מהאימפריה הברזילאית, והתנערה מהשפעות המדינות השכנות והאירופאיים לקראת תחילת המאה ה-20. בתחילת המאה פרחה דמוקרטיה באורוגוואי, אך היא נקטעה בהפיכה צבאית ב-1973 לאחר שורה של משברים כלכליים. הממשל הצבאי, שנתמך על ידי ארצות הברית בדומה למקביליו בצ'ילה ובברזיל, רדף מתנגדים פוליטיים, פעילי שמאל ומרקסיסטים, והשליך רבים למאסר בעינויים או לכיתת יורים; הצבא ויתר על השלטון בעבור ממשלה אזרחית בשנת 1985. מאז אורוגוואי היא רפובליקה במערכת של דמוקרטיה נשיאותית ורב-מפלגתית.

אורוגוואי היא מדינה מפותחת עם כלכלה עתירת הכנסה, והיא מדורגת במקום הראשון באמריקה הלטינית בדמוקרטיה, שלום, שחיתות נמוכה[6], וממשל אלקטרוני[7][8]. אורוגוואי היא גם הראשונה מבין מדינות אמריקה הדרומית בכל הקשור לחופש העיתונות ולצמיחה כלכלית[6]. אורוגוואי היא המדינה בעלת הכי הרבה חיילים משתתפים במשימות שמירת השלום של האומות המאוחדות ביחס לגודל האוכלוסייה[6]. אורוגוואי היא המדינה המדורגת הכי נמוך במדד הטרור העולמי מבין כל מדינות אמריקה הדרומית, ומדורגת במקום השני ביבשת בחופש כלכלי, שוויון הכנסה, תמ"ג לנפש והשקעות חוץ ישירות[6]. אורוגוואי היא המדינה השלישית ביבשת בשיעור הפיתוח האנושי, צמיחת התמ"ג[9], ותקינות התשתיות. אורוגוואי נחשבת לאחת המדינות המתקדמות והליברליות ביותר מבחינה חברתית באמריקה הלטינית[10]. היא מדורגת גבוה במדדים של זכויות אדם ואזרח[11][12]. לגליזציה של סמים קלים והפלות הם חוקיים באורוגוואי.

אטימולוגיה

שמה של אורוגוואי נובע מהשם "ריו אורוגוואי", שמקורו בשפה ילידית מקומית. ישנן מספר פירושים לשם, המקובל שבהם הוא "נהר הציפורים", כיוון ש"אורו" היה כינוי נפוץ בקרב הילידים לציפור בר[13][14]. השם עשוי להתייחס גם לחילזון נהר בשם אורוגואה שהיה מצוי בשפע על פני חופי נהר הריו דה לה פלטה[15].

אחד הפירושים הפופולריים ביותר של השם הוצע על ידי המשורר האורוגוואי הנודע חואן זורילה דה סן מרטין (אנ'), והוא "נהר הציפורים המצוירות"[15]; פרשנות זו, על אף שהיא מפוקפקת, עדיין מהווה את הפרשנות המקובלת בקרב העם האורוגוואי.

בתקופה הקולוניאלית הספרדית, ובמשך זמן מה לאחר מכן, אורוגוואי וכמה מהטריטוריות השכנות נקראו הבנדה המזרחית (כלומר "הגדה המזרחית" בהתייחס לנהר אורוגוואי), ולאחר מכן במשך כמה שנים "המחוז המזרחי". מאז עצמאותה, המדינה ידועה בשם "הרפובליקה המזרחית של אורוגוואי", שמתייחס לנהר גם כן[16][17][18].

היסטוריה

התקופה הטרום-קולוניאלית

מעט ידוע על התקופה הפרה-קולוניאלית של אורוגוואי, בעיקר מפאת אי הישמרות של תיעודים היסטוריים. כמו כן, כמעט כל בני הצ'רואה, העם הילידי באורוגוואי, הושמדו ברצח עם שביצעו בהם הספרדים. על פי עדויות ארכאולוגיות מאתר "ארטיגס", אורוגוואי יושבה לראשונה על ידי בני אדם ציידים-לקטים[19]. גילויים אלו שינו את התפיסה לגבי תאריך ההגעה הראשוני של בני אדם אל היבשת, שכן עד מציאת האתר ההערכה הייתה מאוחרת יותר.

במזרח אורוגוואי נמצאו רגמים רבים ששימשו לקבורה והם מעשה ידי אדם, חלקם בני כ-5,000 שנה, אולם מעט מאוד ידוע על הקבורים בהם או האנשים שבנו אותם. ככל הנראה, מדובר היה בעמים נודדים, שלא השאירו תיעוד כתוב ונעו ממקום למקום. נמצאו עדויות ארכאולוגיות לגידול של כלבים מבויתים וחקלאות[20].

הקבוצה האתנית הילידית באורוגוואי נקראה צ'רואה, ומרבית תושביה הילידים השתייכו לקבוצה זו[21]. האזור היה מיושב על ידי עמים נודדים שונים, כמו צ'אנה, אראצ'ן וגוארני. עמים אלה התבססו על ציד, דיג וחקלאות אירעית, וככל הנראה אף אחד מהם לא כלל באף זמן יותר מ-10,000-20,000 איש[22].

קולוניאליזם

התקופה הקולוניאלית המוקדמת

הפורטוגלים היו האירופים הראשונים ש"גילו" את אזור אורוגוואי של ימינו ב-1512[23][24]. הספרדים הגיעו מעט אחריהם ב-1516[25]. ההתנגדות העזה של הילידים והקרבות הקשים איתם, לצד היעדר זהב וכסף בצורה נרחבת בשטח, הוביל להתיישבות איטית של האירופאים בין המאות ה-16 וה-17[25]. ההתיישבות של הספרדים והפורטוגלים בשטח במקביל הובילה למתח הולך וגובר בין הצדדים, שהתפרץ לעיתים לכדי קרבות ממשיים. בשנת 1603 החלו הספרדים להפיץ בקר ברחבי אורוגוואי. התנאים הגאוגרפיים של אורוגוואי - מישורים רחבים ועתירים צמחייה נמוכה ואקלים קריר - היו אופטימליים לגידול בקר, והוא הפך למקור הכנסה משמעותי של הספרדים. על כן, ה החלו להגדיל את ההתיישבות שלהם באזור, ויישוב הקבע הספרדי הראשון נוסד בשנת 1624 על גדות הריו נגרו. בתגובה, בשנים 1669–1671 בנו הפורטוגלים מבצר ראשון בעיר קולוניה דל סקרמנטו.

מונטווידאו נוסדה על ידי הספרדים בתחילת המאה ה-18 כמעוז צבאי מול הפורטוגלים. מיקומה על גדות הריו דה לה פלטה הפך את הנמל שלה למשגשג מאוד, והיא הייתה המתחרה הכלכלית העיקרית לבואנוס איירס, שמצידו השני של הנהר. בשנים 1806 ו-1807 ניסה הצבא הבריטי לכבוש את בואנוס איירס ומונטווידאו כחלק ממלחמות נפוליאון. מונטווידאו למעשה הייתה תחת כיבוש בריטי מפברואר עד ספטמבר 1807.

מאבק לעצמאות

ערך מורחב – חוסה חרוואסיו ארטיגס
תמונה המציגה את שלושים ושלושה הנבחרים שהכריזו את עצמאותה של אורוגוואי בשנת 1825, לפני תחילת מלחמת ארגנטינה-ברזיל, בה קיבלה אורוגוואי עצמאות מהאימפריה הברזילאית.

בשנת 1811, המצביא חוסה חרוואסיו ארטיגס, שנחשב לאבי האומה האורוגוואית, פתח במרד נגד השלטונות הספרדיים, והביס אותם ב-18 במאי בקרב על לאס פידראס (אנ')[25].

ב-1813 כינסה הממשלה החדשה של ארגנטינה, שתכריז על עצמאותה 3 שנים מאוחר יותר, אספה מכוננת בבואנוס איירס, בה השתתף גם אריטגס והביע תמיכה ברעיון הפדרליזם, בדרשו אוטונומיה פוליטית וכלכלית לכל אזור ובפרט לאורוגוואי, תחת משטר מרכזי אחד[26]. אולם, האספה קבעה שלטון ריכוזי ודחתה את רעיון הפדרציה. כתוצאה מכך, הודיע ארטיגס על היפרדותו מארגנטינה ובתחילת 1815 כבש מידי הספרדים את מונטווידאו. מעט לאחר מכן הפך ארטיגס לשליט החדש של משטר עצמאי דה פקטו באורוגוואי. האזור שהיה תחת שליטתו כלל גם מחוזות שעתידים להיות חלק מארגנטינה.

מנואל אוריבה

ב-1816 כבשה ממלכת ברזיל את אורוגוואי עם כוח של כ-10,000 חיילים; בינואר 1817 נפלה מונטווידאו ושלטונו העצמאי הקצר של ארטיגס הסתיים. לאחר כמעט ארבע שנים נוספות של מאבק, סופחה לבסוף אורוגוואי לממלכת ברזיל באופן רשמי, כמחוז בשם "מזרח בנדה". האימפריה הברזילאית זכתה לעצמאות מפורטוגל בשנת 1822. מושל מחוז מזרח בנדה, חואן אנטוניו לאוואליה (אנ'), התנגד למעבר השלטוני, ובתמיכת הפרובינציות המאוחדות של ריו דה לה פלטה, כיום ארגנטינה, הכריז על עצמאות אורוגוואי ב-25 באוגוסט 1825. ההכרזה הובילה למלחמת ארגנטינה–ברזיל, בה השתתפה גם אורוגוואי. לאחר סיום המלחמה וחתימת הסכם מונטווידאו, הוכרה אורוגוואי כמדינה עצמאית. ה-25 באוגוסט נחגג כיום העצמאות, שהוא חג לאומי[27]. חוקת אורוגוואי אומצה ב-18 ביולי 1830.

המאה ה-19

ערך מורחב – מלחמת הברית המשולשת
ערך מורחב – מלחמת האזרחים באורוגוואי

בזמן הכרזת העצמאות, אוכלוסיית אורוגוואי הייתה מוערכת בקצת פחות מ-75,000 איש[28]. מרבית המאה ה-19 באורוגוואי הייתה נתונה למלחמות אזרחים בין שתי המפלגות הגדולות - הבלנקו והקולורדו. הסצנה הפוליטית באורוגוואי התפצלה בין שתי המפלגות: הבלאנקו היו שמרנים ובראשם עמד נשיאה השני של אורוגוואי מנואל אוריבה, שנתמכו על ידי הכפריים בעיקר; והקולורדו הליברלים בראשות הנשיא הראשון פרוקטואוזו ריברה, שנתמכו בעיר על ידי תושבי הערים. הפוליטיקה האורוגוואית סבלה זמן רב גם כן מהתערבות זרה של ארגנטינה, שהובילה למלחמות שונות.

האוכלוסייה המקורית של אורוגוואי, בני שבט הצ'ארואה, הושמדה בהדרגה במשך כשלוש מאות שנה, תהליך שהגיע לשיאו ב-11 באפריל 1831 ברצח המוני בסלסיפוודס. הרצח ההמוני הונהג על ידי הגנרל פרוקטואוסו ריברה, הנשיא הראשון של אורוגוואי. לאחר מכן חדלו בני צ'ארואה להתקיים כעם ותרבותם נכחדה. למרות זאת, ישנם עדיין אורוגוואים כיום שבעורקיהם זורם דם של שבט הצ'ארואה, זאת בשל הערבוב של ספרדים עם בני הצ'ארואה בתקופה הקולוניאלית.

בעוד שהקולורדו ניסו להתנתק ממעורבותה של ארגנטינה בניהול הממשל באורוגוואי, הבלאנקו שימרו את היחסים והושפעו מאוד מהשליטים מעבר לגבול. אוריבה, מנהיג הבלאנקו, היה אף חבר קרוב של הפוליטיקאי הארגנטינאי חואן מנואל דה רוסאס. ב-15 ביוני 1838, צבא בראשות מנהיג הקולורדו ריברה הפיל את הנשיא אוריבה משלטונו, והוא נמלט לארגנטינה[28]. ריברה הכריז מלחמה על הבלנקו בשנת 1839, במה שהפך למלחמת האזרחים באורוגוואי (אנ'). הסכסוך נמשך 13 שנים ונודע בשם Guerra Grande (המלחמה הגדולה)[28].

בשנת 1843, כדי להחזיר את אוריבה לשלטון נכנס צבא ארגנטינה לשטחי אורוגוואי במטרה לבצע שם הפיכה. המצור על מונטווידאו, שהחל בפברואר 1843, נמשך תשע שנים[29]. האורוגוואים הנצורים שיוועו לסיוע חיצוני, מה שהוביל לכניסה של פלוגות איטלקיות וצרפתיות לאורוגוואי, בהובלתו של ג'וזפה גריבלדי[29].

ב-1845, בריטניה וצרפת התערבו נגד הבלאנקו וארגנטינה, כיוון שהמלחמה באורוגוואי מנעה סחר סדיר הן דרך מונטווידאו והן דרך בואנוס איירס, שהיו שתי ערי הנמל החשובות בדרום אמריקה. מאמציהם להפסקת המלחמה עלו בתוהו, וב-1849, לאחר שעייפו מהמלחמה, נסוגו המעצמות האירופאיות מאורוגוואי[29]. כשכבר היה נדמה שמונטווידאו תיפול לכוחות הארגנטינאים, פרץ מרד נגד רוסאס בהובלת חוסטו חוסה דה אורקיסה, מושל מחוז אנטרה ריוס בארגנטינה. המרד החליש את תפקודו של רוסאס באורוגוואי, ולצד ההתערבות הברזילאית לטובת הקולורדו במאי 1851 התהפכו היוצרות ואוריבה נפל מכסאו. המצור על מונטווידאו הוסר והשקט המסחרי שב על קנו. אולם, הבלאנקו לא הצליחו להפסיק את ההתערבות הזרה במדינה; כתנאי לעזרתם במלחמה, נחתמו בין ממשלת אורוגוואי החדשה לממשלת ברזיל הסכמים חדשים, המתירים לה חופש צבאי נרחב בשטחי אורוגוואי.

אוגדות אורוגוואיות בחזית במלחמת הברית המשולשת

בהתאם לאמנות משנת 1851, ברזיל התנהלה בתוך אורוגוואי מבחינה צבאית כאילו הייתה שלה, והשתמשה בשטחה לכל צורך. בשנת 1865, נחתמה בין נשיא אורוגוואי ולנסיו פלורס (אנ'), נשיא ארגנטינה ונשיא ברזיל ברית משולשת שבמסגרתה הכריזו מלחמה על פרגוואי במטרה לסלק את מנהיגה, פרנסיסקו סולנו לופס[30]. הברית כבשה את פרגוואי תוך זמן קצר במה שכונה "מלחמת הברית המשולשת". בזמן זה אורוגוואי הייתה נתונה לצרכיו של הצבא הברזילאי, אולם הדבר לא הרע לה, להפך; מונטווידאו, ששימשה כתחנת אספקה של הצי הברזילאי, חוותה תקופה של שגשוג ושלווה יחסית במהלך המלחמה, כאשר התבססות הצבא בה המריצה את הכלכלה[30].

בהובלתו של טימוטיאו אפאריסיו ממפלגת הבלאנקו השמרנים בוצע באורוגוואי ניסיון מהפכה מתמשך שנהפך למאבק מזוין בין המפלגות הפוליטיות במשך כשנתיים מ-1870 עד 1872[31]. בתום השנתיים נחתם הסכם שלום ב-1872 שהוביל לשלטון משותף של הבלאנקו והקולורדו, כאשר הבלאנקו קיבלו כספים קואליציוניים, תפקידים בממשלה ושלטון על ארבעה מחוזות באורוגוואי[31].

הפאלאסיו סלבו, שנבנה במונטווידאו בין 1925-1928, היה בין המבנים הגבוהים ביותר באמריקה הלטינית

על אף ההסכמים לשיתוף פעולה בין המפלגות, הבלאנקו המשיכו לחתור תחת משטר הקולורדו, בעוד שהקולורדו המשיכו לנסות ולדכא את המרידות השונות. ניסיונות הפיכה התרחשו ב-1875 וב-1886. המאמצים של הקולורדו לצמצם את תחום ההשפעה של הבלאנקו לשלושה מחוזות בלבד גרם להתקוממות ב-1897, שהסתיימה עם ידם של הבלאנקו על העליונה - במסגרת ההסכם שנחתם קיבלו עתה הבלאנקו משילות ב-6 מחוזות לעומת 4 שהיו להם קודם לכן. כמו כן הם קיבלו שליש מהמושבים בפרלמנט[32].

בין 1875 ל-1890, הצבא הפך לכוח מרכזי באורוגוואי, בדומה לשכנותיה בדרום אמריקה, שהדבר גרם לרבות מהן (וגם לאורוגוואי בעתיד) ליפול למשטרים צבאיים אכזריים[33]. בתקופה האוטוריטרית הזו, נקטה הממשלה צעדים להפיכת אורוגוואי למודרנית, ועודדה שינויים חברתיים וכלכליים. בעקבות כך, הוקמו קבוצות אינטרסים רבות. תוך זמן מה כבר הייתה התחלה של מעורבות אזרחית ממשית במשטר[33].

לאחר תום מלחמת האזרחים חלה עלייה חדה במספר המהגרים לאורוגוואי, בעיקר מאיטליה וספרד. עד 1879, סך כל אוכלוסיית המדינה היה למעלה מ-438,500[34]. בעקבות כך, הכלכלה חוותה עלייה תלולה והתמ"ג, הן של המדינה והן לכל נפש, עלה בהתאמה. כחלק מכך, מונטווידאו הפכה למרכז כלכלי מרכזי של האזור והייתה פעם נוספת ליריבה צמודה של בואנוס איירס הארגנטינאית מצידו השני של הריו דה לה פלטה, ולתחנה חשובה של סחורות מארגנטינה, ברזיל ופרגוואי, וכן גם של מדינות אירופה וצפון אמריקה שקיוו לסחור עם מדינות אלו[34].

המאה ה-20

דגל ארגון הטופאמארוס

לקראת תחילת המאה ה-20 התבססה באורוגוואי כבר דמוקרטיה שלטונית איתנה, ובמערכת בחירות שנערכה ב-1903 ניצח מנהיג הקולורדו השמאליים, חוסה באטל ואורדוניז[35]. בשנה שלאחר מכן, פרצו הבלאנקו במרד כפרי עקוב מדם לאחר שהפסידו בבחירות, במה שהפך ל-8 חודשים של מלחמה בין השלטונות למיליציות כפריות בהובלת הבלאנקו. המרד הופסק רק כאשר מנהיג המורדים, אפאריסיו סרוויה, נהרג בקרב. כוחות השלטון יצאו כשידם על העליונה, ומאז לא התרחשו מרידות אלימות נוספות במדינה בסדר גודל כזה. לבאטל היו שתי קדנציות (1903–07 ו-1911–1915) שבמהלכן, תוך ניצול יציבות האומה והשגשוג הכלכלי הגובר, הוא הנהיג רפורמות גדולות, כגון תוכנית רווחה, השתתפות של המדינה בכלכלה וסבסוד חינוך ושירותים בריאותיים.

לאחר השפל הגדול הודח באטל מהנשיאות ובמקומו עלה לשלטון גבריאל טרה ממפלגת הבלאנקו הימנית. הוא הושבע במרץ 1931, כתוצאה של עליית הימין הפוליטי בהשפעה ישירה של המשבר[36]. האקלים החברתי המתוח לאחר הנפילה הכלכלית הוביל להתנפצויות תכופות בין פעילי שמאל למשטרה, ובסופו של דבר ב-1933 קיים טרה הפיכה שלטונית, פיזר את האספה הכללית ופיטר את השרים ממפלגת הקולורדו. ב-1934 הוציא טרה חוקה חדשה למדינה, המעבירה את רוב הסמכויות לידי הנשיא, אך עדיין הותירה את מערכות הבחירות על כנן. אף על פי כן, הבחירות שהותרו לא אפשרו ייצוג של מפלגת הקולורדו. לצד כך, הוא ביטל חלק מהרפורמות הסוציאליסטיות של קודמו והסיר התערבות ממשלתית בשוק.

ב-1938 נערכו בחירות כלליות וגיסו של טרה, הגנרל אלפרדו בלדומיר, נבחר לנשיא. תחת לחצים מצד ארגונים מקצועיים ודמוקרטיים, לצד מחאות עממיות, בלדומיר נאלץ להכריז על בחירות חופשיות, שחרור חופש העיתונות וניסוח חוקה חדשה[37]. לאחר כינון דמוקרטיה מחודשת נבחר בלדומיר לנשיאות בשנית, וביצע מספר מהלכים מדיניים, ביניהם הכריז על אורוגוואי כמדינה נייטרלית[37].

בסוף שנות ה-50, בין היתר בגלל ירידה עולמית בביקוש למוצרי חקלאות שמקורם באורוגוואי, סבלו תושבי המדינה מנפילה כלכלית וירידה חדה ברמת חייהם. עקב כך, התעוררו ארגוני סטודנטים לוחמניים והאבטלה הובילה רבים להצטרף לכנופיות פשע. קבוצה חמושה, הידועה בשם טופאמארוס, קמה בשנות ה-60, ועסקה בפעילויות פשיעה כמו שוד בנק, חטיפה והתנקשות, לצד ניסיונות חוזרים להילחם ברשויות במטרה להפיל את הממשלה.

עליית החונטה הצבאית ונפילתה

חואן מריה בוורדברי, נשיאה הראשון של אורוגוואי תחת השלטון הצבאי

חורחה פאצ'קו מהימין הקיצוני עלה לשלטון בעקבות המשבר הכלכלי. פאצ'קו הוביל מהלכים אנטי-דמוקרטיים שונים: הוא הוציא מהחוק את המפלגה הסוציאליסטית של אורוגוואי, ארגוני שמאל ועיתונים, טיהר פרופסורים ליברליים מאוניברסיטאות ודיכא איגודי עובדים. הפוליטיקה הדכאנית שלו, כמו גם המשבר ההולך וגובר בכלכלה והאינפלציה הגבוהה הזינו עימות חברתי אלים והקמת פעילות גרילה של השמאל הקיצוני; הבולט שבארגוני גרילה אלה הוא הטופאמארוס. על כן, פאצ'קו הכריז על מצב חירום לאומי ב-1968, שאפשר לו להשהות את זכויות האזרח באורוגוואי לתקופה בלתי מבוטלת. ב-1973, על רקע זה ובניצול היעדר שלטון יציב, הצבא בתמיכתו של חואן מריה בוורדברי, ביצע הפיכה צבאית והעלה משטר חונטה צבאית.

ההפיכה נתמכה על ידי ה-CIA האמריקאי, במהלך שכלל מעצר מתנגדים, התנקשויות פוליטיות וטרור מדיני, והיווה חלק מ"מבצע קונדור"[38]. שלטון החונטה הצבאית אמנם היה קצר מועד, אך הוא אחד מהאכזריים שנודעו באמריקה הלטינית. למעלה מ-200 אזרחים נרצחו ונמצאו בעת ההפיכה, רבים אחרים הועלמו ולא נמצאו מעולם ומאות נוספים נעצרו ועונו במשך שנים במשך כל תקופת החונטה הצבאית בין 1973 ל-1985[39]. מרבית הנרצחים שהועלמו נרצחו בשטח ארגנטינה, שנשלטה אז על ידי חונטה צבאית משלה, בעוד שרק מקצתם נרצחו על אדמת אורוגוואי[40]. לדבריו של אדי קאופמן[41], בתקופת החונטה הצבאית הוחזקו באורוגוואי מספר האסירים הפוליטיים הגבוה ביותר בעולם. על פי הערכותיו של קאופמן, אחד מכל חמישה אורוגוואים יצא לגלות עקב השלטון הצבאי, אחד מכל חמישים נעצר, ואחד מכל חמש מאות נכלא (רובם הגדול של האסירים גם עונו בעת שהותם בבתי הכלא).

נשיא אורוגוואי, חורחה באז'ה איבנייס, לצד נשיא ארצות הברית ג'ורג' הרברט ווקר בוש.

בתחילת שנות השמונים החלה רוח הדמוקרטיה לנשוב שוב באורוגוואי. נוכחות אזרחית פוליטית נעשתה דומיננטית יותר, ואף הצבא נמנע מלעשות צעדים שיקבעו באופן טוטאלי את שליטתו. ב-1984 החלו שביתות גדולות נגד המשטר ולאות תמיכה באסירים הפוליטיים. ב-13 בינואר אורגנה השביתה הכללית הראשונה בת 24 שעות מאז 1973. השיחות בין ההנהגה הצבאית לפוליטיקאים אזרחיים התגברו בניסיון להגיע להסכמה. ב-3 באוגוסט 1984 נאלץ הצבא תחת לחצים רבים לסגת משלטונו; הסכם שנחתם הכזיר את חוקת 1967 על קנה, ובמסגרתו הצבא חזר להיות כפוף למשרד הביטחון, ולשמש תת-גוף שלו. לצד כך, הצבא כולו, מהחיילים הפשוטים ועד לקצינים הבכירים ביותר, זכו לחנינה מוחלטת מכל הקשור להפרת זכויות אדם, ואף לא אדם אחד נשפט על עבירות מעין אלו, מה שעורר זעם בקרב פעילי זכויות אדם שונים. ב-25 בנובמבר נערכו בחירות, ונבחר לנשיאות נציג המפלגה השמאלית חוליו מריה סנגווינטי[42]. ממשל סנגווינטי יישם רפורמות כלכליות כדי להמריץ את הכלכלה הפגועה, וגיבש תהליכים של דמוקרטיזציה לאחר שנות השלטון הצבאי. אף על פי כן, סנגווינטי מעולם לא ציין את הפרות זכויות האדם של קודמיו, וממשלתו לא העמידה לדין אף לא חייל אחד מאלו שהיו אמונים על עינוי ורצח אזרחים על רקע פוליטי.

חזרה לדמוקרטיה ושגשוג

הבחירות הלאומיות של 1999 נערכו תחת שיטת בחירות חדשה שנוסדה בתיקון חוקתי משנת 1996. מועמד מפלגת הקולורדו השמאלית, חורחה באטל, בתמיכת המפלגה הלאומית, ניצח בבחירות וסיים את הליך הרכבת הקואליציה המלאה בנובמבר 2002. מחירי סחורות נמוכים וקשיים כלכליים בשוקי היצוא העיקריים של אורוגוואי (עם האינפלציה בריאל הברזילאי ובפסו הארגנטינאי), גרמו למיתון חמור; הכלכלה התכווצה ב-11%, האבטלה טיפסה ל-21%, ואחוז העוני באורוגוואי עלה ליותר מ-30%[43]. עם זאת, ובניגוד לשכנותיה, ערך המטבע לא ירד. ב-2004 נבחר בטאבארה ואסקס השמאלי לנשיאות, עם רוב של שני שלישים למפלגתו בפרלמנט[44]. ואסקס דבק בטיפול אינטנסיבי ובעדיפות ראשונה לשיקום הכלכלה. לאחר שמחירי הסחורות זינקו עם יציאת המדינות השכנות מהמשבר הכלכלי, והכלכלה התאוששה מהמיתון, ואסקס מיהר לפעול וביצע מגוון של פעולות להמרצת הכלכלה, וכתוצאה מכך הוא שילש את כמות ההשקעות הזרות, צמצם את העוני והאבטלה, קיצץ את החוב הלאומי מ-79% מהתמ"ג ל-60% ושמר על יציבות האינפלציה[45].

בשנת 2009, חוסה מוחיקה, מנהיג גרילה שמאלני לשעבר (טופמארוס) שבילה כמעט 15 שנים בכלא בתקופת השלטון הצבאי של המדינה, נבחר כנשיא החדש[46][47]. הוא הוביל מספר רב של מהלכים ליברליים ונאורים, ובין היתר ביצע לגליזציה של הפלות[48], [49] וקנאביס[50]. עקב מהלכים אלו אורוגוואי היא כיום אחת המדינות הכי פחות שמרניות באמריקה הדרומית.

ב-2014 נבחר ואסקס לכהונה נשיאותית שנייה, שהחלה ב-1 במרץ 2015[51]. ב-2020, ירש אותו לואיס לאקאז'ה פו, חבר המפלגה הלאומית השמרנית, לאחר 15 שנות שלטון שמאל, כנשיא ה-42 של אורוגוואי[52].

פוליטיקה

ערך מורחב – פוליטיקה של אורוגוואי

אורוגוואי היא רפובליקה נשיאותית. נשיא אורוגוואי הוא ראש המדינה וראש הרשות המבצעת (הממשלה), והוא נבחר אחת לחמש שנים בבחירות ישירות. הרשות המחוקקת מתחלקת בין שני בתי מחוקקים: הבית התחתון (Cámara de Representantes), המונה 99 חברים; והסנאט המונה 30 חברים נבחרים, וזאת בנוסף לסגן הנשיא. הרשות השופטת נפרדת מהרשות המחוקקת ומהרשות המבצעת.

תחבורה

ערך מורחב – מחוזות אורוגוואי

בכבישים הראשיים של המדינה נגבית אגרה בגבולות בין מחוז למחוז, ובכך מממנים את שיפור ושיפוץ הכבישים.

בין הערים הגדולות ישנן מסילות ברזל שאורכן מסתכם ב-2073 ק"מ ושרות רכבות. הרכבות מיושנות בדרך כלל והנסיעה בהן איטית, אך זולה.

בין אורוגוואי לארגנטינה ישנם קווי מעבורות החוצים את נהר ריו דה לה פלטה בין מונטווידאו או קולוניה - לבואנוס איירס.

שדה התעופה הבינלאומי הראשי, נמל התעופה הבינלאומי של קראסקו, שוכן בפאתי מונטווידאו, ובנוסף לו ישנם עוד 7 שדות תעופה קטנים יותר. חברת התעופה הגדולה באורוגוואי הייתה פלונה, אשר פשטה רגל ונסגרה ב-2012.

כלכלה

אורוגוואי חוותה משבר כלכלי ופיננסי גדול בין השנים 1999 ו-2002, בעיקר עקב משברים כלכליים שחוותה ארגנטינה, שהשפיעו במידה רבה על כל מדינות האזור[53]. התמ"ג קטן ב-11%, והאבטלה טיפסה ל-21%[53].

בשנת 2004 חתמה ממשלת באטל על הסדר כוננות של 1.1 מיליארד דולר לשלוש שנים עם קרן המטבע הבינלאומית (IMF), שמשמעותו הנמכת האינפלציה, הפחתת החוב החיצוני ופעולות האצת הכלכלה אחרות. אורוגוואי ביטלה את ההסכם ב-2006 בעקבות פירעון מוקדם של חובה אך שמרה על מספר התחייבויות מדיניות.

ואסקז, שנבחר לראשות הממשלה ב-2005, הקים את המשרד לפיתוח חברתי וביקש להפחית את שיעור העוני במדינה עם תוכנית לאומית מתוקצבת בכ-240 מיליון דולר לטיפול במצב החירום החברתי (PANES), אשר סיפקה העברה חודשית מותנית במזומן של כ-75 דולר למעל 100,000 משקי בית הנתונים בעוני קיצוני. בתמורה, אלה המקבלים את ההטבות נדרשו להשתתף בעבודה קהילתית, להתחייב לשלוח את ילדיהם לבתי הספר, ולעבור בדיקות רפואיות סדירות. כל זאת על מנת להוציא ממעגל העוני את אותם אנשים, שלרוב בעקבות העוני שולחים את ילדיהם לעבוד ונמנעים מטיפולים רפואיים.

בעקבות מחדל האשראי בארגנטינה ב-2001, נפגעה גם כלכלתה של אורוגוואי, וכתוצאה מכך היא סבלה מאינפלציה חריפה[54]. ממשלת פרנטה אמפליו, בעודה ממשיכה בתשלומים על החוב החיצוני של אורוגוואי[55], נקטה גם בתוכנית חירום לתקוף את הבעיות הנרחבות של עוני ואבטלה[56]. הכלכלה צמחה בחזרה בקצב שנתי של 6.7% במהלך התקופה שבין 2004–2008[57]. כחלק מתוכנית רב שנתית הועבר בהדרגה הייצוא של אורוגוואי למדינות רבות ונוספות, כדי לצמצם את התלות בארגנטינה וברזיל[57]. העוני ירד מ-33% ב-2002 ל-21.7% ביולי 2008, בעוד שהעוני הקיצוני ירד מ-3.3% ל-1.7%[57].

בין השנים 2007 ו-2009, אורוגוואי הייתה המדינה היחידה ביבשת אמריקה שלא חוותה מיתון[58]. האבטלה הגיעה לשפל שיא של 5.4% בדצמבר 2010 לפני שעלתה ל-6.1% בינואר 2011. אף על פי כן, קרן המטבע העולמי העלתה חששות לגבי אינפלציה הולכת וגדלה[59].

החוב הגולמי של המגזר הציבורי הצטמצם ברבעון השני של 2010, לאחר חמש תקופות רצופות של עלייה מתמשכת, והגיע ל-21.885 מיליארד דולר אמריקאי, שווה ערך ל-59.5% מהתמ"ג[60]. אורוגוואי דורגה במקום ה-69 במדד החדשנות העולמי בשנת 2020, ירידה מהמקום ה-62 ב-2019[61][62][63][64].

הגידול, השימוש והמכירה של קנאביס אושרו ב-11 בדצמבר 2013[65], מה שהפך את אורוגוואי למדינה הראשונה בעולם שהכשיר מריחואנה באופן מלא. החוק הוצג בסנאט של אורוגוואי באותו תאריך עם 16 קולות לאשרו ו-13 נגד.

גאוגרפיה

נוף טיפוסי לאורוגוואי

עם שטח של 176,214 קמ"ר של קרקע יבשתית ו-142,199 קמ"ר של מים טריטוריאליים ואיי נהרות קטנים[66], אורוגוואי היא המדינה הריבונית השנייה הכי קטנה בדרום אמריקה (אחרי סורינאם) והטריטוריה השלישית בהכי קטנה (גיאנה הצרפתית היא הקטנה ביותר)[16]. הנוף אינו מגוון במיוחד, וכלל בעיקר מישורים רחבי ידיים עטויים עשב. חקלאות מתקיימת בכל חלקי אורוגוואי. לקו החוף הוא פורה מאוד, ואורכו כ-660 קילומטר[16].

אורוגוואי יושבת על ארבעה אגני ניקוז מרכזיים של נהרות מכל חלקי היבשת, המתפצלים לדלתות גדולות: ריו דה לה פלאטה, נהר אורוגוואי, לגונת מירים והריו נגרו. בפנים אורוגוואי זורם בעיקר הריו נגרו ("הנהר השחור") שמשמש אף למעבר של ספינות בתוך המדינה ולסכרים הידרואלקטריים.

אורוגוואי לא מתאפיינת בהרים גבוהים, והיא רובה בגובה פני הים פחות או יותר, מה שמאפשר את היווצרות הדלתות השונות. הנקודה הגבוהה ביותר במדינה היא קתדרלת סרו, גבעה שפסגתה מגיעה ל-514 מטרמעל פני הים, כחלק מרכס הגבעות סיירה קארפה. מונטווידאו היא עיר הבירה הדרומית ביותר ביבשת אמריקה, דרומית בקילומטרים ספורים מהבירה הארגנטינאית בואנוס איירס, והבירה השלישית הכי דרומית בעולם אחרי קנברה וולינגטון. אורוגוואי היא המדינה היחידה בדרום אמריקה הממוקמת כולה דרומית לחוג הגדי.

ישנם עשרה פארקים לאומיים באורוגוואי: חמישה באזורי הביצות של המזרח, שלושה ברכסי הגבעות שבמרכז, ואחד במערב לאורך נהר האורוגוואי. במדינה נמצא שטח אקולוגי ייחודי המכונה הסוואנה האורוגוואית (אנ')[67]. הסוואנה מתאפיינת במזג אוויר קריר אך תנאים טופוגרפיים דומים לסוואנה האפריקאית.

באורוגוואי יש בעלי חיים רבים כמו פומות, שועלים, ארמדיליים, אייל הפמפס וננדיים.

אתרי תיירות

בעיר פונטה דל אסטה (Punta del este), עיר חוף השוכנת בקצה הלגונה של שפך הנהר ריו דה לה פלטה לאוקיינוס האטלנטי, ישנם בתי מלון רבים ואתרי בילוי.

בעיר קולוניה (colonia) ישנה עיר עתיקה חומה ומבצרים עתיקים, וכן חיילי משמר העיר במדים מיוחדים העורכים טקס חילופי משמרות מדי יום ראשון.

תרבות

תרבות אורוגוואי היא אירופאית והשפעותיה מדרום אירופה הן חשובות במיוחד. המסורת של הגאוצ'ו הייתה אלמנט חשוב באמנות ופולקלור הן של אורוגוואי והן של ארגנטינה.

אורוגוואי היא חלק מארגון המדינות האיברו-אמריקניות, בו משתפות מדינות איברו-אמריקאיות פעולה בנושאי חינוך, מדע ותרבות.

אמנות

אחד האמנים הבולטים באורוגוואי היה הצייר והפסל מופשט קרלוס פאאס וילארו. הוא צייר מטימבוקטו וממיקונוס כשהעבודה הידועה ביותר שלו היא הבית והמלון שלו קאסאפואבלו Casapueblo בפונטה בז'נה, ליד פונטה דל אסטה.

מוזיקה

המוזיקה הפופולרית שאורוגוואי חולקת עם ארגנטינה היא טנגו. כמו במקרים רבים גם הטנגו הוא מקור למריבות בין השכנות, ושתיהן טוענות להיות מקום הולדתו של קרלוס גרדל - אחד מענקי הטנגו. בנוסף, הקנדומבה שנחגג בעיקר על ידי אוכלוסיות עם שורשים אפריקנים.

המטבח

בשר בקר הוא מרכיב מרכזי במטבח האורוגוואי, ותושביה הם מגדולי צרכני בשר אדום לנפש בעולם. אסאדו, בשר בקר צלוי (להבדיל מנתח הבשר של הצלעות), הוא המאכל הלאומי באורוגוואי. מזונות פופולריים אחרים כוללים צלחות בשר בקר, צ'יוויטו (כריכי סטייק עם פילה בקר), פסטה, כליות צלויות, ונקניקיות (צ'וריסו, מורסיז'ה).

המשקה הלאומי באורוגוואי הוא המאטה (חליטת עשבים מקומית). ניתן לראות את האורוגוואיים עם ערכות מאטה בכל מקום ובכל עונות השנה. הבדיחה טוענת כי יש לאורוגוואיים שקע בין היד לחזה לשים את התרמוס.

דמוגרפיה

88% מאוכלוסיית אורוגוואי הם ממוצא אירופי: ספרדים, איטלקים, אנגלים, צרפתים וגרמנים. שרידיהם האחרונים של תושבי אורוגוואי המקוריים בני שבט הצ'ארואה יחד עם מסטיסוס, שהוא כינוי לבני תערובת ביניהם ואירופאים, מהווים 8% מהאוכלוסייה. ארבעה אחוזים הם ממוצא אפריקאי.

91% מהאורוגוואיים מתגוררים בערים המרכזיות במדינה שהן מונטווידאו, סלטו, לאס פיידרס ופייסנדו.

החינוך במדינה בכל רמותיו הוא חינם, כולל אוניברסיטאות, על אף שישנן החל משנת 1985 גם אוניברסיטאות פרטיות. האוניברסיטה הפרטית הגדולה ביותר במדינה שייכת לרשת World ORT. החינוך הוא חובה עד גיל 14.

במדינה ישנה מסורת ספרותית מפותחת, וסופרים ידועים יצאו מאורוגוואי כגון חואן סוריז'ה דה סן מרטין, בן המאה ה-19.

דתות

מאז 1919 הכנסייה והמדינה הן גופים נפרדים. לפי הסקר הלאומי של שנת 2006 לפי מרכז הסטטיסטיקה הלאומי של אורוגוואי: 47.1% מהתושבים באורוגוואי הם קתולים, 23.2% מאמינים שיש אל אבל חסרי דת, 17.2% אתאיסטים, 11.1% פרוטסטנטים, 0.6% מאמנים בדתות אפריקאיות, 0.3% יהודים ו-0.4% אחרים.

הקהילה היהודית

ערך מורחב – יהדות אורוגוואי

הקהילה היהודית מונה כ-18 אלף נפש. הקהילה מורכבת מארבע קבוצות עיקריות: אשכנזים, ספרדים, הונגרים ויוצאי גרמניה. הקהילה פעילה ביותר ומקיימת קשרים הדוקים עם ישראל. רוב היהודים מתרכזים בשכונת פוסיטוס (Pocitos) שבמונטווידאו הבירה. עם המוסדות המובילים של הקהילה נמנים שני בתי הספר היהודיים לבנים ובנות: אינטגראל-אריאל ויבנה (דתי), ובית ספר של חב"ד המיועד לבנות בלבד. במדינה פועלות שמונה תנועות נוער ציוניות: הבונים דרור, השומר הצעיר, הנוער הציוני, חזית הנוער, מכבי הצעיר, ישראל הצעירה, בית"ר ובני עקיבא.

הקשר עם ישראל

ערך מורחב – יחסי ישראל-אורוגוואי

בשנת 2004 נחתם הסכם שיתוף פעולה בין מכון היצוא הישראלי לבין אורוגוואי. ההסכם מסדיר חילופי משלחות בין המדינות וקיום תערוכות, מתן עידוד לאנשי עסקים ולמשקיעים להשקיע באורוגוואי ובישראל, וכן שיתוף פעולה בין החברות משתי המדינות.

ישראל מיצאת לאורוגוואי בעיקר כימיקלים וזיקוקי נפט, מוצרי גומי ופלסטיק.

באורוגוואי פועלות כ-110 חברות ישראליות המייצאות למדינה[68].

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקימילון ערך מילוני בוויקימילון: אורוגוואי
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אורוגוואי
עיינו גם בפורטל:
פורטל אמריקה הלטינית

הערות שוליים

  1. ^ דירוג שטח יבשתי - מתוך אתר Worldometer, כפי שפורסם ב-28 במאי 2021
  2. ^ דירוג אוכלוסייה - מתוך אתר Worldometer
  3. ^ דירוג תמ"ג - מתוך אתר הבנק העולמי, כפי שפורסם ב-1 ביולי 2023
  4. ^ מדד הפיתוח האנושי לשנת 2021 בדו"ח 2021/2022 של אתר מינהל הפיתוח (UNDP) של האומות המאוחדות
  5. ^ [http://archivo.presidencia.gub.uy/sci/noticias/2010/09/2010092601.htm Hace 13.000 a�os cazadores-recolectores exploraron y colonizaron planicie del r�o Cuareim], archivo.presidencia.gub.uy
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 "Uruguay Rankings" (PDF). Archived (PDF) from the original on 1 February 2017. Retrieved 21 April 2017.
  7. ^ Data Center, web.archive.org, ‏2014-08-11
  8. ^ Overview, World Bank (באנגלית)
  9. ^ "From 2005 to 2011" (PDF). U.S. State Department. Archived (PDF) from the original on 1 February 2017. Retrieved 25 June 2017.
  10. ^ First in Latin America on two out of three basic dimensions of the Social Progress Index, and second to Costa Rica in Latin America overall, and 26th worldwide, in 2013.
  11. ^ The Social Progress Imperative, web.archive.org, ‏2016-03-04
  12. ^ "Spartacus Gay Travel Index" (PDF). spartacus.gayguide.travel. Archived (PDF) from the original on 14 September 2017. Retrieved 3 September 2020.
  13. ^ The Review of the River Plate: Revista Del Río de La Plata, 1971. (באנגלית)
  14. ^ Nordenskiöld, Erland (1979). Deductions suggested by the geographical distribution of some post-Columbian words used by the Indians of S. America. AMS Press. p. 27. ISBN 978-0-404-15145-4.
  15. ^ 15.0 15.1 Presentan tesis del nombre Uruguay - Diario EL PAIS - Montevideo - Uruguay, web.archive.org, ‏2012-03-14
  16. ^ 16.0 16.1 16.2 Uruguay, Central Intelligence Agency, ‏15 בנובמבר 2011
  17. ^ Uruguay | History, Capital, Flag, Population, Map, Climate, & Facts | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
  18. ^ "Eastern Republic of Uruguay" is the official name used in many United Nations publications in English, e.g. & in some formal UK documents, e.g.
  19. ^ [http://archivo.presidencia.gub.uy/sci/noticias/2010/09/2010092601.htm Hace 13.000 a�os cazadores-recolectores exploraron y colonizaron planicie del r�o Cuareim], archivo.presidencia.gub.uy
  20. ^ López Mazz, José M. (2001). "Las estructuras tumulares (cerritos) del litoral atlantico uruguayo" (PDF). Latin American Antiquity (in Spanish). 12 (3): 231–255. doi:10.2307/971631. JSTOR 971631. S2CID 163375789 – via JSTOR.
  21. ^ Tim Burford, The Bradt Travel Guide Uruguay, Bradt Travel Guides, 2010, מסת"ב 978-1-84162-316-0. (באנגלית)
  22. ^ S. Gibbon, R. Santos, Mónica Sans, Racial Identities, Genetic Ancestry, and Health in South America: Argentina, Brazil, Colombia, and Uruguay, Springer, 2011-11-15, מסת"ב 978-1-137-00170-2. (באנגלית)
  23. ^ Oskar Hermann Khristian Spate (1 November 2004). The Spanish Lake. Canberra: ANU E Press, 2004. p. 37. ISBN 9781920942168. Archived from the original on 11 December 2020. Retrieved 30 September 2020.
  24. ^ Bethell, Leslie (1984). The Cambridge History of Latin America, Volume 1, Colonial Latin America. Cambridge: Cambridge University Press. p. 257. ISBN 9780521232234.
  25. ^ 25.0 25.1 25.2 Uruguay, U.S. Department of State
  26. ^ Uruguay - THE STRUGGLE FOR INDEPENDENCE, 1811-30, countrystudies.us
  27. ^ El Observador, Google homenajea a Uruguay en el día de la Independencia, El Observador
  28. ^ 28.0 28.1 28.2 Uruguay - BEGINNINGS OF INDEPENDENT LIFE, 1830-52, countrystudies.us
  29. ^ 29.0 29.1 29.2 Uruguay - The Great War, 1843-52, countrystudies.us
  30. ^ 30.0 30.1 Uruguay - THE STRUGGLE FOR SURVIVAL, 1852-75, countrystudies.us
  31. ^ 31.0 31.1 Uruguay - Caudillos and Political Stability, countrystudies.us
  32. ^ Paul H. Lewis, Authoritarian Regimes in Latin America: Dictators, Despots, and Tyrants, Rowman & Littlefield, 2006, מסת"ב 978-0-7425-3739-2. (באנגלית)
  33. ^ 33.0 33.1 Uruguay - MODERN URUGUAY, 1875-1903, countrystudies.us
  34. ^ 34.0 34.1 Uruguay - Evolution of the Economy and Society, countrystudies.us
  35. ^ Uruguay - THE NEW COUNTRY, 1903-33, countrystudies.us
  36. ^ Uruguay - THE CONSERVATIVE ADJUSTMENT, 1931-43, countrystudies.us
  37. ^ 37.0 37.1 Uruguay - Baldomir and the End of Dictatorship, countrystudies.us
  38. ^ Operation Condor, www.latinamericanstudies.org
  39. ^ "New find in Uruguay 'missing' dig" (באנגלית בריטית). 2005-12-03. נבדק ב-2021-12-08.
  40. ^ "Uruguay dig finds 'disappeared'" (באנגלית בריטית). 2005-11-30. נבדק ב-2021-12-08.
  41. ^ Altman, David (2010). Direct Democracy Worldwide. Cambridge University Press. ISBN 978-1107427099.
  42. ^ "Uruguay timeline" (באנגלית בריטית). 2012-10-21. נבדק ב-2021-12-15.
  43. ^ Meyer, Peter J. (4 January 2010). "Uruguay: Political and Economic Conditions and U.S. Relations" (PDF). Congressional Research Service. Archived (PDF) from the original on 8 February 2010. Retrieved 24 February 2011.
  44. ^ Rohter, Larry (2004-11-01). "Uruguay's Left Makes History by Winning Presidential Vote". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2021-12-15.
  45. ^ "The mystery behind Mujica's mask". The Economist. 2009-10-22. ISSN 0013-0613. נבדק ב-2021-12-15.
  46. ^ Barrionuevo, Alexei (2009-11-29). "Leftist Wins Uruguay Presidential Vote". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2021-12-15.
  47. ^ "Ex-militant wins Uruguay election" (באנגלית בריטית). 2009-11-30. נבדק ב-2021-12-15.
  48. ^ "Uruguay legalises abortion". BBC News (באנגלית בריטית). 2012-10-17. נבדק ב-2021-12-15.
  49. ^ "Same-sex marriage bill comes into force in Uruguay". BBC News (באנגלית בריטית). 2013-08-05. נבדק ב-2021-12-15.
  50. ^ "Uruguay: The world's marijuana pioneer". BBC News (באנגלית בריטית). 2019-04-03. נבדק ב-2021-12-15.
  51. ^ "Tabare Vazquez wins Uruguay's run-off election". BBC News (באנגלית בריטית). 2014-12-01. נבדק ב-2021-12-15.
  52. ^ Uruguay's new center-right president sworn in, France 24, ‏2020-03-01 (באנגלית)
  53. ^ 53.0 53.1 Meyer, Peter J. (4 January 2010). "Uruguay: Political and Economic Conditions and U.S. Relations" (PDF). Congressional Research Service. Archived (PDF) from the original on 8 February 2010. Retrieved 24 February 2011.
  54. ^ Building out: Uruguay exports architectural services to India and Lat…, archive.ph, ‏2012-07-16
  55. ^ ZNet |Latin America | Uruguay's Frente Amplio, web.archive.org, ‏2008-02-24
  56. ^ "Uruguay country profile" (באנגלית בריטית). 2012-10-21. נבדק ב-2022-01-23.
  57. ^ 57.0 57.1 57.2 Uruguay - Brief, web.archive.org, ‏2011-04-30
  58. ^ "Uruguay's record-setting economic growth streak". The Economist. 2018-03-28. ISSN 0013-0613. נבדק ב-2022-01-23.
  59. ^ IMF anticipates ‘soft-landing’ of Uruguay’s economy in next two years, MercoPress (באנגלית)
  60. ^ Uruguay’s debt/GDP ratio down after five quarters running increases, MercoPress (באנגלית)
  61. ^ Release of the Global Innovation Index 2020: Who Will Finance Innovation?, www.wipo.int (באנגלית)
  62. ^ Global Innovation Index 2019, www.wipo.int (באנגלית)
  63. ^ RTD - Item, ec.europa.eu
  64. ^ Global Innovation Index, INSEAD Knowledge, ‏2013-10-28 (באנגלית)
  65. ^ "Uruguay becomes first nation to legalise marijuana trade". BBC News (באנגלית בריטית). 2013-12-11. נבדק ב-2022-01-23.
  66. ^ "Uruguay in Numbers", web.archive.org, ‏2013-11-13
  67. ^ Eric Dinerstein, David Olson, Anup Joshi, Carly Vynne, An Ecoregion-Based Approach to Protecting Half the Terrestrial Realm, Bioscience 67, 2017-06-01, עמ' 534–545 doi: 10.1093/biosci/bix014
  68. ^ הסכם שת"פ כלכלי ישראל-אורוגוואי, באתר ערוץ 7, 17 בנובמבר 2004


מדינות וטריטוריות אמריקה הדרומית
מדינות אורוגוואי • אקוודור • ארגנטינה • בוליביה • ברזיל • גיאנה • ונצואלה • סורינאם • פרגוואי • פרו • צ'ילה • קולומביה אמריקה הדרומית
טריטוריות איי פוקלנד • גיאנה הצרפתית • איי ג'ורג'יה הדרומית ואיי סנדוויץ' הדרומיים
מרקוסור ("השוק המשותף הדרומי")
חברות אורוגוואי • ארגנטינה • ברזיל • ונצואלה‏1 • פרגוואי
חברות נילוות אקוודור • בוליביה2 • גיאנה • סורינאם • פרו • צ'ילה • קולומביה
הסכמים אמנת אסונסיון • פרוטוקול אורו פרטו • הסכם סחר חופשי ישראל-מרקוסור
מוסדות וארגונים לשיתוף פעולה פרלמנט של מרקוסור • מרקוסיודדס • אוניברסיטת מרקוסור

הערות: 1בדצמבר 2016 הושעתה ונצואלה מהארגון. 2בתהליך קבלה כחברה מלאה.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

35015398אורוגוואי

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=אורוגוואי&oldid=2152774"