אוספיסיו קבאניאס
 | |||
| החזית המרכזית של הקפלה הפונה אל אחת החצרות הפנימיות | |||
 אתר מורשת עולמית | |||
|---|---|---|---|
| |||
| קואורדינטות | 20°40′37″N 103°20′14″W / 20.67694°N 103.33722°W | ||
אוספיסיו קבאניאס (ספרדית: Hospicio Cabañas), השוכן בגוודלחרה שבמקסיקו, הוא אחד ממתחמי בתי החולים (Hospicio) העתיקים והגדולים ביותר באמריקה הספרדית.
היסטוריה
ב-1791 הורה אנטוניו אלקאלדה, הבישוף של גוודלחרה, להקים בית חולים עבור האוכלוסייה הענייה של העיר, ובצמוד לו לבנות בית יתומים ומבנה למגורי הסגל. הפרויקט בוצע על ידי חואן רואיז דה קבאניאס שירש את תפקיד הבישוף, והגיע לגוודלחרה בשלהי 1796. קבאניאס ביקש מהשלטונות הספרדיים להתיר לו להקים מבנה עבור חסרי בית, קשישים ויתומי העיר. קבאניאס הציע למלך קרלוס הרביעי לבנות את המבנה באזור יוקרתי מחוץ לגוודלחרה, בין השאר כיוון שהיה קל להסדיר את אספקת המים אליו. קרלוס הרביעי נתן את אישורו ב-5 בספטמבר 1803. בכתב ההיתר נכלל אישור להקמת מבנה עבור בית יתומים, קשישים, נכים, חולים כרוניים ובני משפחותיהם, ילדים מתחת לגיל 10 שהוריהם לא מסוגלים לכלכלם, ועולים לרגל עניים.
בעת ששהה במקסיקו סיטי פגש קבאניאס באדריכל בן וולנסיה מנואל טולסה. קבאניאס הציע לטולסה לתכנן את האוספיסיו, אך האחרון הטיל את המשימה על תלמידו חוסה גוטיירז, שביצע את כל התכנונים (למעט הקפלה) בין 1805 ל-1810.
העבודות על האוספיסיו לא היו סדירות בשל מלחמת העצמאות של מקסיקו. עד תום המלחמה ב-1821 שימשו המבנים הבלתי גמורים כקסרקטין וכאורווה, תחילה על ידי המורדים ובהמשך על ידי הכוחות המלוכניים. קבאניאס מת ב-1823, ומושל המדינה הפעיל את השפעתו הפוליטית על הכנסייה, על מנת שזו תזדרז ותסיים את העבודות. הן התחדשו ב-1828, והאוספיסיו נחנך שנה אחת לאחר מכן. בשנות ה-30 של המאה ה-19 היה האוספיסיו בשימוש צבאי פעם נוספת, אך הפעם לזמן קצר בלבד. ב-1842 התחוללה באזור סופה קשה שפגעה בכיפת הקפלה והיא שופצה. לאחר כניסתו לתוקף של חוק נכסי החוץ של הכנסייה ב-1853, שמר האוספיסיו על מעמדו הודות לתרומתם של נדבנים עשירים.
ב-1858 הפך האוספיסיו לקסרקטין בשלישית, ולאחר שצבא מקסיקו עזב את המבנה החליט הבישוף של העיר להעביר את ניהול המקום לידי קהילת "אחיות הצדה". בעקבות שינוי זה הוחלט לקיים טקס חניכה נוסף, ובמהלכו התקבלה ההחלטה להעניק לכל היתומים העתידיים את שם המשפחה קבאניאס. אירוע זה סימל את תחילת שגשוגו של המקום. ב-1872 שימש האוספיסיו בית עבור למעלה מ-500 איש, אך כעבור עשרים שנים גורשו האחיות וצומצמה התמיכה הכלכלית. בשל כך פחת מספר השוהים לכדי 250 ב-1880, אך כעבור שלוש שנים תוקנו תקנות חדשות וב-1910 עלה מספר השוהים במקום ל-672.
בעשרים השנים הראשונות של המאה ה-20 חל שגשוג במעמדה של התנועה המינימליסטית במקסיקו. בשנות ה-30 הזמינה ממשלת מחוז חליסקו את האדריכל חוסה קלמנטה אורוזקו לבצע עבודות במספר מבני ציבור בגוודלחרה, בהם גם האוספיסיו, והוא ביצע אותן בין 1936 ל-1939. הוא יצר מספר ציורי קיר בקתדרלת המתחם, ואלה שיקפו, בין היתר, את המגוון האתני של תושבי מקסיקו. בשנות ה-80 החליטה ממשלת המחוז להקים באוספיסיו את המכון התרבותי על-שם קבאניאס, ולהופכו למקום משכנם של בתי ספר לאמנויות ואומנויות, גלריות לתערוכות, להקצות שטחים לתיאטרון, מופעים מוזיקליים, וריקודים. לאחר מכן נוספו למקום ארכיון והמטה הראשי של מזכירות התרבות של המדינה.
תיאור המבנה
צורת המתחם היא כשל מלבן שממדיו 164 על 145 מטרים, והוא בנוי בצורה סימטרית סביב 23 חצרות פנימיות. כל המבנים הם חד-קומתיים וגובהם 7.5 מטרים, למעט הקפלה והמטבח. קפלת האוספיסיו, שגובהה 15 מטרים, נבנתה במרכז המתחם והיא בולטת מעל גגות שאר המבנים. ביחד עם הכיפה שנבנתה בראשה גובהה הכולל הוא 32.5 מטרים. המבנה הגבוה הנוסף הוא המטבח, הנמצא על הציר המרכזי של המתחם, ובראשו גג מוגבה, כיפה ומבנה עם חלונות המפיצים אור ואוויר בבית.
גודל החצרות מגוון, ואורכן הוא בין תשעה לחמישים מטרים. ברוב החצרות יש ארקדות בשניים מצדדיה לפחות. הגישה האדריכלית שבה נקט טולסה בבואו לעצב את האוספיסיו הייתה שונה מהנהוג לגבי סוג זה של מבנים, והיא מבוססת על מתחמים כמו מנזר אל אסקוריאל בספרד והאינווליד בפריז.
למתחם מאפיינים מבניים אחדים שנועדו להקל על האוכלוסייה המיוחדת שעבורה הוא נבנה. בין המאפיינים הללו ניתן למנות את היות רוב המבנים בני קומה אחת, חללים רחבים לצורך תאורה ואוורור, ובנייתם של מעברים מקורים בין הבניינים ובסמוך לחצרות. צורת בנייה זו איפשרה להתאים את האוספיסיו למטרות הרבות שמילא מאז בנייתו.
המתחם ידוע גם בשל 53 ציורי הקיר של אורוזקו, הנמצאים על הקירות, הקמרונות וכיפת הקפלה. הם נועדו לייצג את הסמלים והמאפיינים של תרבות הילידים במקסיקו (אלילים, הקרבת קרבנות ומקדשים) ואת המאפיינים של התרבות הספרדית (מלכים, נזירים, כנסיות). הציורים הללו עומדים בניגוד לציורים אחרים שבהם מתוארות סצנות אוונגליסטיות וסצנות של כיבוש. אחד הציורים המפורסמים ביותר בקפלה מכונה "The Man of Fire" (האיש בלהבות), ובו מתואר אדם אפוף להבות אש ולצידו ארבעה אנשים נוספים, המייצג ככל הנראה את שיעבוד האדם למכונות.
קישורים חיצוניים
