השמורה הביוספרית אל פינקטה וגראן דסיירטו דה אלטר
 | |||||||||
| מבט אווירי של שמורת הביוספרה אל פינקטה וגראן דסיירטו דה אלטר והר געש סמוך עם זרמי לבה שחורים | |||||||||
 אתר מורשת עולמית | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| |||||||||
| מידע כללי | |||||||||
| תאריך הקמה | 10 ביוני 1993 | ||||||||
| נתונים ומידות | |||||||||
| שטח | 2,695.05 קמ"ר קמ"ר | ||||||||
| מיקום | |||||||||
| מדינה |
 מקסיקו | ||||||||
| מיקום | בצפון-מערב מדינת סונורה | ||||||||
| קואורדינטות | 32°00′00″N 113°55′00″W / 32°N 113.916667°W | ||||||||
|
(למפת מקסיקו רגילה) | |||||||||
השמורה הביוספרית אל פינקטה וגראן דסיירטו דה אלטר (בספרדית: Reserva de la Biosfera El Pinacate y Gran Desierto de Altar) היא שמורה ביוספרית ואתר מורשת עולמית של אונסק"ו,[1] המנוהלת על ידי הממשל הפדרלי של מקסיקו, במיוחד על ידי מזכירות הסביבה ומשאבי טבע (אנ') בשיתוף עם ממשלת המדינה של סונורה ומנהיגות הקבוצה האתנית של הטוהונו אודהאם.
היא נמצאת במדבר סונורה בצפון-מערב מקסיקו, מזרחית למפרץ קליפורניה, בחלק המזרחי של מדבר גראן דסיירטו דה אלטר (אנ'), דרומית לגבול עם אריזונה, ארצות הברית ומצפון לעיר פוארטו פניאסקו (אנ'). זה אחד מתוואי הקרקע הבולטים באמריקה הצפונית במבט מהחלל. מערכת געשית המכונה סנטה קלרה היא החלק העיקרי של הנוף, כולל שלוש פסגות: פינקטה (Pinacate), קרנגי (Carnegie) ומדיו (Medio).
באזור יש למעלה מ-540 מינים של צמחים, 40 מיני יונקים, 200 מיני עופות, 40 מיני זוחלים, דו-חיים ודגי מים מתוקים. ישנם מינים אנדמיים בסכנת הכחדה כמו תת-המין Antilocapra americana sonoriensis של אנטילוקפרה אמריקנית, כבש גדול-קרניים, הלודרמה מרירית וצב ערבות.[2]
השמורה הביוספרית משתרעת על שטח של 2,695.05 קמ"ר, המהווה כמחצית מאתר המורשת העולמית. היקף אתר המורשת העולמי הוא 7,146 קמ"ר.[1]
היווצרות ותיאור
השמורה הביוספרית אל פינקטה וגראן דסיירטו דה אלטר ידועה במאפיינים הפיזיים והביולוגיים הייחודיים שלה, בנוכחות שילד געשי, ובשטחים הנרחבים של דיונות פעילות המקיפות אותה, והריכוז הגדול ביותר של מכתשי מאר. לרכס הרי פינקטה יש מאפיינים אורוגניים מעניינים, תוצרים של התפרצויות געשיות שגרמו להצטברות לבה בסלעים דחוסים, חול ואפר געשי שיצרו צבעים בעלי יופי מיוחד, ומכתשים כמו אל אלגנטה (El Elegante), סרו קולורדו (Cerro Colorado), מקדוגל (MacDougal) וסייקס (Sykes).[3]
פסגות פינקטה (אנ') (Picos del Pinacate), קבוצה של פסגות געשיות וחרוטים געשיים, ממוקמות בשמורה מצפון לפוארטו פניאסקו. הפסגה הגבוהה ביותר היא סרו דל פינקטה (Cerro del Pinacate, הר הגעש סנטה קלרה), שגובהו 1,190 מטרים. מקור השם פינקטה בשפת נאוואטל במילה פינקטל (pinacatl), עבור חיפושית פינקטה, חיפושית מהסוג Eleodes אנדמית למדבר סונורה.
הרי הגעש פסגות פינקטה התפרצו באופן ספורדי במשך שנים רבות.
ישנם יותר מ-400 חרוטים געשיים, כולל חרוטי אפר, בעלי צורה, גודל ומורכבות משתנים. מבין 10 מכתשי המאר, אל אלגנטה הוא המכתש הגדול ביותר באזור, בעומק 250 מטר ובקוטר של 1500 מטר. השילד הוולקני משתרע על שטח של כ-2,000 קמ"ר, עם שלוש פסגות עיקריות, שכל המתחם קרוי הר הגעש סנטה קלרה או סיירה פינקטה. הנפח הכולל של הלבה הבזלתית מוערך ב-150 עד 180 קילומטרים מעוקבים.
שדות הדיונות מכסים יותר מ-5,500 קמ"ר, וקרויות ארג. הדיונות מגיעות עד לגובה של 200 מטרים. תצורות הדיונות הן ליניאריות, בצורת סהר וצורת כוכב באורך קילומטר. אף על פי שהתצורות הליניאריות שולטות בכ-70%, אלו בצורת כוכבים הן החשובות ביותר, שכן הן קיימות רק במקומות בודדים בעולם.
יתר על כן, הגאולוגיה של השטח מציעה חול טובעני, אפיקי נהרות, מניפות סחף והרים של בזלת וגרניט. הרי גרניט כמו סיירה בלנקה (Sierra Blanca) הם בין העתיקים ביותר.
נאס"א שלחה אסטרונאוטים לגראן דסיירטו דה אלטר מ-1965 עד 1970, כדי להתאמן להליכה על הירח, בשל קווי הדמיון של השטח לפני הירח.
אקלים
האזור מאופיין בכמות גשמים נמוכה (בעיקר גשמי חורף), טמפרטורות גבוהות בקיץ, אור שמש עז ולחות נמוכה. הטמפרטורות הן מהגבוהות בחצי הכדור הצפוני. תיעודים מראים טמפרטורות מקסימליות ממוצעות של 49 מעלות צלזיוס ומקסימום של 56.7 מעלות צלזיוס. בחורף נמדדו טמפרטורות לילה של 8.3- מעלות צלזיוס, אם כי טמפרטורות מתחת לנקודת הקיפאון מתרחשות לעיתים רחוקות. הטמפרטורה הממוצעת היא 18 עד 22 מעלות צלזיוס. תדירות המשקעים יורדת כל כך לכיוון מערב עד שלא נרשמו משקעים משמעותיים במשך 34 חודשים, ולכן ניתן לסווג את השטח כאחד האזורים היבשים בעולם. כמות המשקעים הממוצעת היא פחות מ-200 מילימטרים.
היסטוריה
התקופה הפרה קולומביאנית
התושבים הראשונים ידועים כאנשי סן דייגיטו (San Dieguito), הם היו ציידים-לקטים שחיו מהאדמה, שעברו מההרים לים של מפרץ קליפורניה בחיפוש אחר מזון. נראה כי השלבים המוקדמים של ההתיישבות הסתיימו בתחילת עידן הקרח, כאשר הבצורת אילצה אנשים לעזוב את רכס ההרים.
שלב שני של התיישבות של אנשי סן דייגיטו החל בשלהי תקופת הקרח. קבוצה זו חזרה להרים וחיה כמו אבותיהם. גבים (בספרדית tinajas) היו היה מקור אמין של מים בתקופה זו. השלב השני של ההתיישבות הסתיים עם הגעתה של תקופה קרה, אשר שוב אילצה את האנשים לעזוב את השטח.
התושבים הילידים האחרונים של פינקטה וגראן דסיירטו דה אלטר הם הקבוצה המכונה פינקטניו (Pinacateño) מהקבוצה האתנית של ה-Hia C-ed O'odham. בדומה לתרבות הפרהיסטורית של סן דייגיטו, הפינקטניו נדדו בפינקטה עד הים בחיפוש אחר מזון, וריכזו את המחנות שלהם ליד גבי המים. במהלך מסעות אלה, הם השאירו סימנים לנוכחותם; דוגמה אחת לכך היא רשת השבילים העוברים מגב מים אחד לשני, כמו גם כלי האבן וחרסים שנמצאו ליד מקורות המים הללו.
חוקרי ארצות
יש מעט תיעודים של החוקרים הראשונים באזור זה. ייתכן שהאדם הלבן הראשון שראה את ההר הידוע כיום בשם סיירה פינקטה היה חוקר הארצות מלצ'יור דיאס ב-1540. לאחר מכן, ב-1698, ביקר במקום הכומר אאוסביו קינו, מייסד מיסיון סן חבייר דל בק (San Xavier del Bac) בדרום טוסון, אריזונה, וחזר במספר הזדמנויות, הוא וקבוצתו טיפסו לראש אל פינקטה, אשר נקראה גבעת סנטה קלרה.
לפני 1956, היו מעט מדענים ומגלי ארצות היו באל פינקטה וגראן דסיירטו דה אלטר, המפורסמת ביותר, קבוצת מקדוגל (MacDougal), הורנדאי (Hornaday) וסייקס (Sykes) שחקרו את החלק המערבי של ההר ב-1907.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 UNESCO. "El Pinacate and Gran Desierto de Altar Biosphere Reserve".
- ^ Red Escolar. "Reserva de la Biosfera El Pinacate y Gran Desierto de Altar". אורכב מ-המקור ב-21 בנובמבר 2010.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Instituto Nacional de Ecología. "Reserva de la Biosfera El Pinacate y Gran Desierto de Altar". אורכב מ-המקור ב-22 ביולי 2011.
{{cite web}}: (עזרה)
השמורה הביוספרית אל פינקטה וגראן דסיירטו דה אלטר32563621