סיירות המערכה מסדרת קונגו
 | |
| הרונה ביוקוסוקה, 1916 | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה | אוניית מערכה |
| צי | הצי הקיסרי היפני |
| דגל הצי |
 |
| סדרה | סיירות המערכה מסדרת קונגו |
| סדרה עוקבת | סיירות המערכה מסדרת אמאגי |
| אוניות בסדרה |
קונגו היאיי קירישימה הרונה |
| ציוני דרך עיקריים | |
| מספנה |
מספנת ויקרס מספנת הצי ביוקוסוקה מספנת מיצובישי מספנת קווסאקי |
| הוזמנה | 1915-1911 |
| אחריתה | טובעו בין 1942 ל-1945 |
| מידות | |
| הֶדְחֶק | סטנדרטי: 32,156 טון |
| אורך | 222 מטרים |
| רוחב | 31 מטרים |
| שוקע | 9.7 מטרים |
| נתונים טכניים | |
| מהירות | 30 קשר (56 קמ"ש) |
| גודל הצוות | 1,300+ |
| טווח שיוט | 10,000 מיילים ימיים במהירות 14 קשרים (19,000 ק"מ ב-26 קמ"ש) |
| הנעה | 11 דוודים המניעים 4 טורבינות קיטור |
| צורת הנעה | 4 מדחפים |
| אמצעי לחימה | |
| שריון |
חזית צריחי התותחים הראשיים - 230 מ"מ |
| חימוש |
8 תותחים בקוטר 356 מ"מ (14 אינץ')(4×2) |
| מטוסים | 3 מטוסים ימיים |
סיירות המערכה מסדרת קונגו (ביפנית: 金剛型巡洋戦艦) הייתה סדרת סיירות מערכה שנבנו עבור הצי הקיסרי היפני לפני מלחמת העולם הראשונה. האונייה הראשונה בסדרה, קונגו, הייתה אוניית קו-ראשון היפנית האחרונה שנבנתה מחוץ ליפן.
במהלך שנות ה-20 עברו כל אוניות הסדרה שיפוצים נרחבים, וכולן מלבד היאיי סווגו מחדש כאוניית מערכה, ולאחר החתימה על אמנת לונדון ב-1930 הפכה היאיי לאוניית אימונים. פרישת יפן מחבר הלאומים ב-1933 הסירה למעשה את כל מגבלות החימוש שהיו מוטלות עליה, וכל אוניות הסדרה עברו סבב שיפורים נוסף, שבסופו סווגו מחדש כאוניות מערכה מהירות.
אוניות המערכה מסדרת קונגו היו אוניות המערכה הפעילות ביותר בצי הקיסרי היפני במהלך מלחמת העולם השנייה, ולקחו חלק בקרבות ימיים רבים במהלך המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט. היאיי ואוניית המערכה קירישימה ליוו את נושאות המטוסים היפניות במהלך ההתקפה על פרל הארבור, בעוד קונגו והרונה ליוו את כוח הפלישה הדרומי לסינגפור. כל ארבע אוניות המערכה השתתפו בקרב מידוויי ובקרב גוודלקנל, במהלכו אבדו היאיי וקירישימה בקרב הימי על גוודלקנל. שתי אוניות הסדרה הנותרות עסקו במשך 1943 במעבר בין בסיסים שונים ברחבי האוקיינוס השקט, וב-1944 שבו להשתתף בקרבות גדולים כנגד צי ארצות הברית בקרב ים הפיליפינים ובקרב מפרץ לייטה. קונגו טבעה לאחר שטורפדו פגע בה בנובמבר 1944, והרונה טובעה בנמל קורה ביולי 1945 על ידי מטוסי בעלות הברית.
עיצוב
תכנון סיירות המערכה מסדרת קונגו החלה עם תוכניות המודרניזציה בהם פתח הצי הקיסרי, ועם הצורך להתחרות בצי המלכותי הבריטי. במרץ 1908 הושקה סיירת המערכה אה"מ אינווינסיבל בבריטניה, חמושה בשמונה תותחי 300 מ"מ (12 אינץ'), שהיו גדולים בהרבה מכל סוללות התותחים הימיים שהיו ברשות הצי היפני באותה עת. ב-1911 העביר הדיאט של יפן את חוק החירום להתרחבות הצי, בו אישר בניית אוניית מערכה אחת וארבע סיירות משורינות, שתכנונן הופקד בידי האריכיטקט הימי הבריטי ג'ורג' ת'ורסטון.
ממשלת יפן חתמה על הסכם עם חברת הספנות הבריטית ויקרס לבניית האונייה הראשונה בסדרה — קונגו — באנגליה, ולאחר מכן התכוונה להשלים את בניית הסדרה ביפן, תוך שימוש בטכנולוגיות שייובאו מאנגליה בקונגו. התכנון המקורי כלל שמונה עד עשרה תותחי 305 מ"מ (12 אינץ'), 16 תותחי 152 מ"מ (6 אינץ'), ושמונה צינורות טורפדו. עם זאת, לאחר זמן קצר החליטו היפנים לחמש את אוניות הסדרה בתותחי 356 מ"מ (14 אינץ') חדשים.
העיצוב הסופי של סיירות המערכה הביא להדחק של 27,500 טון, ולהוספת ארבעה תותחי 356 מ"מ, עם מהירות של 27 קשרים (50.9 קמ"ש).
תיאור
אוניות הסדרה היו באורך 214.58 מטרים, וברוחב 28.04 מטרים, עם שוקע 8.2 מטרים והדחק של 27,500 טון.
הנעה
מערכת ההנעה של אוניות הסדרה כללה שתי טורבינות קיטור שהניעו שני מדחפים, כל אחת, והן ניצבו בשני מדורים נפרדים בחלקה האחורי של האוניה, בין צריחי התותחים האחוריים. את הקיטור לטורבינות סיפקו 36 דוודים מונעים בדלק ובפחם, שהפיקו 65,000 כוחות סוס. מחסני האוניות יכלו להכיל כ-4,000 טונות פחם וכ-1,000 טון דלק, כמות שאיפשרה להן טווח שיוט של 8,000 מילים ימיים (15,000 ק"מ) במהירות 14 קשרים (26 קמ"ש). במקור נועדו אוניות הסדרה להגיע למהירות של 27.5 קשרים, אך במבחני הים עברו כל האוניות סף זה במעט.
בסבב השיפוצים הראשון בסוף שנות ה-20 הוחלפה מערכת הדוודים בעשרה או 11 דוודים חדשים, שפינו מקום לאחסנת שמן ופחם נוספים, שבתורם העלו את טווח השיוט של האוניות ל-8,930 מילים ימיים (16,540 קמ"ש) ב-14 קשרים. אולם תוספות אלה, בנוסף על אמצעי מיגון נגד טורפדו שנבנו על גוף האוניות, הורידו את מהירותן המקסימלית ל-26 קשרים, ולכן הן סווגו מחדש כאוניות מערכה. בשנות ה-30 עברו אוניות הסדרה סבב שיפוצים נוסף שבסופו סווגו מחדש כאוניות מערכה מהירות. מערכת הדוודים עברה ריענון, ובכל האוניות הותקנו 11 דוודי קמפון הפועלים על דלק, דבר שהעלה את מהירותן המקסימלית ל-30.5 קשרים (56 קמ"ש), ואיפשר להן ללוות את נושאות המטוסים היפניות המהירות.
חימוש
החימוש העיקרי של אוניות הסדרה היה שמונה תותחים בקוטר 356 מ"מ בארבעה צריחים כפולים, בעלי צידוד של 20+/5- מעלות, וקצב ירי של 2-1.5 פגזים לדקה. במהלך השנים עברה סוללה ראשית זו מספר סבבי שיפוצים בכל אחת מהאוניות: בסבב הראשון הורחב טווח הצידוד של התותחים עד 33 מעלות, ומנגנון הרתע ההידראולי הוחלף במנגנון פנאומטי שאיפשר קצב אש גבוה יותר.
במלחמת העולם השנייה הייתה התחמושת העיקרית של תותחים אלה לקרבות ימיים פגזים חודרי שריון במשקל 673.5 קילוגרם בעלי מהירות לוע של 775 מטרים לשנייה, וטווח מקסימלי של 25,000 מטרים בצידוד של 20+ מעלות, ו-35,450 מטרים בצידוד של 43+ מעלות. בנוסף השתמשו היפנים בפגזים נפיצים במשקל 625 קילוגרם בעלי מהירות לוע של 805 מטרים לשנייה. בשנות ה-30 נכנסו לשימוש גם פגזי רסס נגד מטוסים.
הסוללה המשנית של אוניות הסדרה כללה 16 תותחים בקוטר 152 מ"מ שנפרסו בצורה שווה לאורך צידי האוניה. לכל אחד מהתותחים הייתה קשת פעולה של 130 מעלות, וצידוד של 15+ מעלות. תותחים אלה ירו פגזים במשקל 45 קילוגרם לטווח מקסימלי של 21,000 מטרים, בקצב אש של 6-4 פגזים בדקה. בשנות ה-30, במסגרת עבודות השיפוצים, צידוד התותחים עלה ל-30+ מעלות, דבר שהאריך את הטווח המקסימלי שלהם ב-900 מטרים. במהלך סבב השיפוצים השני הוסרו שני תותחים כדי לפנות מקום לתותחי נ"מ.
כל אונייה הייתה חמושה גם בארבעה תותחי נ"מ בקוטר 76 מ"מ. הצידוד של תותחים אלה הגיע ל-75+ מעלות, וחימושם היה פגזים במשקל 6 קילוגרם, מהירות לוע של 680 מטרים לשנייה, וגובה מקסימלי של 7,500 מטרים. כמו כן, היו האוניות מצוידות בשמונה צינורות טורפדו, ארבעה בכל דופן.
לאורך חיי אוניות הסדרה השתנה הסוללה המשנית מספר פעמים. במהלך שנות ה-30 הוחלפו תותחי ה-76 מ"מ בשמונה תותחי 127 מ"מ, שניצבו בזוגות לפני ואחרי המבנה העילי של האוניות. תותחים אלה היו בעלי יעוד כפול: תותח ימי ותותח נ"מ. כשירו על מטרות שטח, היה טווח התותחים 14,700 מטרים, וכשירו על מטוסים היה הטווח המקסימלי 9,440 מטרים בצידוד של עד 90+ מעלות. קצב האש המקסימלי של תותחים אלה היה 14 פגזים בדקה, אך הקצב האפקטיבי היה כשמונה פגזים בדקה. בסבב השיפוצים השני הוסרו שני התותחים הקדמיים כדי לפנות מקום לאמצעי נ"מ נוספים.
אמצעי הנ"מ הקלים של אוניות הסדרה השתנו רבות במהלך שנות ה-30 ושנות ה-40. בסבב השיפוצים השני הותקנו על האוניות 8-4 מקלעים כבדים בקוטר 13.2 מ"מ (0.52 אינץ'), שלאחר מכן הוחלפו בתותחי 25 מ"מ. אף על פי שהיפנים השתמשו בתותח זה בתור תותח הנ"מ העיקרי שלהם, סבל הנשק מליקויים והיה לרוב בלתי אפקטיבי נגד התקפות מטוסים. צידוד התותח היה איטי מדי, והכוונות לא התאימו ליירוט מטרות מהירות כמטוסים. כמו כן, בעת ירי הפיק התותח רתע חזק ביותר, רשף מוגזם והמחסנית שלו הייתה קטנה מדי.[1] ב-1944 נשאה אוניית הסדרה הרונה 118 תותחים כאלה.
שריון
סיירות המערכה מסדרת קונגו נועדו להיות מהירות מאד ובעלות יכולות תמרון גבוהות, ולפיכך התכנון המקורי קרא לשריון קל בלבד כדי לא להכביד על האונייה. אף על פי כן, בעת בנייתן הרכיבו עליהן היפנים שריון כבד, ובסבבי השיפוצים שלאחר מכן נוסף עוד שריון. לאחר בנייתן הגנה חגורת שריון בעובי 152 מ"מ על גוף האונייה מעל קו המים, וחגורת שריון בעובי 203 מ"מ בקו המים. בעוד השריון של קונגו נבנה על ידי מספנת ויקרס באנגליה, שריונן של שאר אוניות הסדרה נבנה בגרמניה על ידי תאגיד קרופ, ובהמשך השתמשו היפנים בהכלאה של שני סוגי שריון אלה כדי לשריין את אוניותיהם, עד פיתוח שריון חדש עבור אוניות המערכה מסדרת יאמטו ב-1938. תוספת לוחות שריון בעובי 76 מ"מ הגנו על חרטום האונייה ועל ירכתיה, ולוחות בעובי 360 מ"מ הגנו על תורן התצפית. על צריחי התותחים הגנו לוחות שריון בעובי של עד 229 מ"מ, ועובי השריון שהגן על הסיפונים הראשיים נע בין 38 ל-70 מ"מ.
בשיפוצים שעברו בין מלחמות העולם עבר שריון האוניות שדרוג משמעותי. חגורת השריון התחתונה קיבלה חיזוק בדמות לוחות שריון בעובי 203-127 מ"מ. עובי שריון צריחי התותחים עלה ל-254 מ"מ, ושריון הסיפונים תפח ב-102 מ"מ במקומות מסוימים. תוספות השריון האלה העלו את משקל האוניות בכ-4,000 טונות לכל אונייה, ובכך הייתה הפרה של אמנת וושינגטון.
אוניות הסדרה
| שם | מקום בנייה | התחלת בנייה | השקה | כניסה לשירות | גורלה |
|---|---|---|---|---|---|
| קונגו | מספנת ויקרס בבארו שבחצי האי פיורנס, אנגליה | 17 בינואר 1911 | 18 במאי 1912 | 16 באוגוסט 1913 | טבעה על ידי צוללת אמריקנית ב-21 בנובמבר 1944 |
| היאיי | מספנת הצי הקיסרי ביוקוסוקה, יפן | 4 בנובמבר 1911 | 21 בנובמבר 1912 | 4 באוגוסט 1914 | טבעה ב-14 בנובמבר 1942, בקרב הימי על גוודלקנל |
| קירישימה | מספנת מיצובישי בנגסאקי, יפן | 17 במרץ 1912 | 1 בדצמבר 1913 | 19 באפריל 1915 | טבעה ב-15 בנובמבר 1942 במהלך הקרב הימי על גוודלקנל |
| הרונה | מספנת קווסאקי בקובה, יפן | 16 במרץ 1912 | 14 בדצמבר 1913 | 19 באפריל 1915 | נהרסה בהתקפה אווירית ב-1945; נגרטה ב-1946 |
בשל מחסור במבדוקים בבסיסי הצי, היו שתי האוניות האחרונות בסדרה היו אוניות המלחמה היפניות הראשונות שנבנו במספנות פרטיות.
קונגו
ערך מורחב – אוניית המערכה קונגו
שדריתה של קונגו הונחה במספנת ויקרס בעיר בארו שבחצי האי פיורנס (Barrow-in-Furness), בצפון מזרח אנגליה ב-17 בינואר 1911, היא הושקה ב-18 במאי 1912, ונכנסה קונגו לשירות בצי הקיסרי היפני ב-16 באפריל 1913. היא הגיעה לבסיס הצי בקורה בנובמבר 1913, וב-1914, לאחר שהאימפריה היפנית הכריזה מלחמה על הקיסרות הגרמנית והשתלטה על השטחים בבעלותה במרכז האוקיינוס השקט, הפליגה קונגו לאזור מידוויי כדי להגן על קווי התקשורת של השטחים החדשים עם יפן עצמה, כחלק מפלגת אוניות המערכה השלישית של הצי הראשון. לאחר החתימה על אמנת וושינגטון ב-1922, הייתה קונגו אחת מאוניות המערכה היחידות ביפן שלא נגרטו. בנובמבר 1924 עברה קונגו סדרת טיפולים בבסיס הצי ביוקוסוקה שנועדו לשפר את אמצעי הנ"מ שלה ואת מערכת בקרת הירי שלה. החל בספטמבר 1929 עברה קונגו סדרת שיפוצים ושדרוגים, במהלכה קיבלה תוספת שריון, מערכת הנעה חזקה יותר, ואת היכולת לשגר ולקלוט מטוסים ימיים, ובסופה סווגה מחדש כאוניית מערכה. מאוקטובר 1933 ועד נובמבר 1934 הייתה קונגו אוניית הדגל של הצי היפני המשולב.
ביוני 1935 החל סבב שיפורים נוסף, בצל נטישת האימפריה היפנית את חבר הלאומים, והתנערותה מהגבלות החימוש של האמנות הימיות. המבנה העילי כולו נבנה מחדש בצורת פגודה, שאיפיינה את אוניות הסדרה, ומערכת הנעה חדשה האיצה את מהירותה המקסימלית של האונייה ל-30 קשרים, נתון שהביא לסיווגה מחדש כאוניית מערכה מהירה עם סיום הבנייה ב-1937. בראשית נובמבר 1941 הצטרפה קונגו לפלגת אוניות המערכה השלישית, ובסוף החודש הפליגה עם כוח המשלוח הדרומי בדרכו לכיבוש מלאיה. לאחר שהשמידו את כוחות הצי הבריטי בדרום מזרח אסיה, המשיך הכוח הדרומי וכבש את איי הודו המזרחית בפברואר 1942. קונגו סיפקה סיוע לחיילי הצבא היפני הקיסרי בפלישתם לאיי הודו המזרחית, וליוותה את נושאות המטוסים היפניות בעת הפשיטה באוקיינוס ההודי במרץ ובאפריל. קונגו לקחה חלק בקרב מידוויי ביוני 1942, ביחד עם היאיי, ולאחר מכן גם בקרבות הימיים נגד צי ארצות הברית במהלך קרב גוודלקנל. במהלך הקרב הזה הפגיזו קונגו והרונה את שדה הנדרסון — שדה התעופה של בעלות הברית בגוודלקנל — והסבו נזק רב למתקנים ולמטוסים ששהו בו. לאחר שיפורי שריון נוספים ב-1943 וב-1944, הפליגה קונגו תחת פיקודו של אדמירל ג'יסאבורו אוזאווה בקרב ים הפיליפינים. במהלך קרב מפרץ לייטה, בו הפליגה קונגו בכוח המשימה של אדמירל טקאו קוריטה, היא הסבה נזק לנושאת מטוסים קלה ולמשחתת אמריקניות, וטיבעה משחתת נוספת מבלי שספגה נזק. ב-21 בנובמבר 1944, בדרכה חזרה ליפן, ספגה קונגו פגיעות טורפדו ששיגרה הצוללת האמריקנית "סיליון II" (Sealion II), ושקעה ביחד עם כ-1,200 מאנשי צוותה, כולל מפקדה ומפקד פלגת אוניות המערכה השלישית, תת-אדמירל יושיו סוזוקי.
היאיי
- ערך מורחב – אוניית המערכה היאיי
שדריתה של היאיי הונחה במספנות הצי הקיסרי ביוקוסוקה ב-4 בנובמבר 1911, היא הושקה ב-21 בנובמבר 1912, ונכנסה היאיי לשירות בצי הקיסרי היפני ב-4 באוגוסט 1914, בפלגת אוניות המערכה השלישית של הצי הראשון. בזמן מלחמת העולם הראשונה ערכה היאיי מספר סיורים לאורך חופי סין, ב-1924 וב-1927 עברה סדרת שיפוצים, וב-1929 יצאה משירות צבאי כדי להימנע מלגרוט אותה לפי דרישות אמנת וושינגטון, וכמעט כל מעטה השריון של האונייה הוסר. תחת זאת הפכה היאיי לאוניית אימונים, תפקיד אותו מלאה עד 1932. ב-1933 שבה היאיי לשירות פעיל בצי, אך כאוניית שירות בלבד, וב-1935 הייתה אוניית הדגל של הקיסר הירוהיטו. ב-1937, לאחר שהתנערה מהגבלות האמנות הימיות, עברה היאיי סדרת שיפוצים ושדרוגים משמעותית, ובדומה לאוניות-האחיות שלה, סווגה מחדש כאוניית מערכה מהירה עם תום העבודות ב-1940. בנובמבר 1941 ליוותה היאיי את נושאות המטוסים של תת-אדמירל צ'ואיצ'י נגומו בדרכן לתקוף את פרל הארבור, ובפברואר 1942 ליוותה אותן בעת ההתקפה על העיר האוסטרלית דרווין. לאחר שליוותה את נושאות המטוסים פעם נוספת בקרב מידוויי, שבה היאיי ליפן לטיפולים ביולי 1942. לאחר ששוב ליוותה את נושאות המטוסים היפניות בקרב איי שלמה המזרחיים ובקרב איי סנטה קרוז, הפליגה היאיי למשימת הפגזת שדה הנדרסון בנובמבר. כשנתקל כוח המשימה היפני בכוח המשימה האמריקני מול החוף הצפוני של גוודלקנל נפתח הקרב הימי על גוודלקנל. בקרב התותחים בטווח קרוב שהתפתח, הצליחה היאיי להסב נזק כבד לסיירות ולמשחתות האמריקניות, אך ספגה נזק כבד שהגביל את יכולת התמרון שלה. אוניית-האחות שלה קירישימה החלה לגרור אותה אל מחוץ לשדה הקרב, אך ניסיונות הגרירה נזנחו לאחר שהגה האונייה נתקע לכיוון ימין. לאורך יום ה-14 בנובמבר תקפו את היאיי מטוסים אמריקנים מגוודלקנל, אך היא המשיכה לנוע במעגלים גדולים לצד ימין במהירות חמישה קשרים. בשעה 11:30 פגעו לראשונה שני מפציצי טורפדו TBF אוונג'ר בהיאיי עם נשקם. לאחר מספר פגיעת פצצות וטורפדו נוספות נתנה הפקודה לנטוש את הספינה, ולאחר שמשחתות משו את כל הניצולים מהמים, הן טיבעו אותה באופן סופי. היאיי שקעה בשעות הערב של ה-14 בנובמבר עם 188 מאנשי צוותה והייתה לאוניית המערכה הראשונה שאיבדו היפנים בקרב.
קירישימה
- ערך מורחב – אוניית המערכה קירישימה
שדרית הקירישימה הונחה במספנות מיצובישי בנגסאקי ב-17 במרץ 1912, היא הושקה ב-1 בדצמבר 1913, ונכנסה לשירות בצי הקיסרי ב-19 באפריל 1915. בזמן מלחמת העולם הראשונה ערכה קירישימה סיורים לאורך חופי סין וקוריאה, וב-1923 סייעה במאמצי החילוץ והסיוע בעקבות רעידת האדמה הגדולה בקאנטו. במהלך שנות ה-20 ערכה קירישימה סיורים בים סין המזרחי ועברה בין בסיסי צי יפניים. ב-1927 עברה קירישימה סדרה נרחבת של שיפוצים, במהלכם נבנה המבנה העילי מחדש בצורת פגודה, ומערכות ההנעה והשריון קיבלו שדרוג משמעותי. ב-1934 עברה קירישימה סדרה נוספת של שיפוצים ושדרוגים, ובסופן סווגה מחדש כאוניית מערכה מהירה. בראשית מלחמת סין-יפן השנייה שימשה קירישימה בעיקר כנושאת גייסות לסין, אך עם פרוץ המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט עברה ללוות את נושאות המטוסים היפניות בדרכן להתקפה על פרל הארבור. לאחר מכן ליוותה קירישימה את נושאות המטוסים גם בהתקפות באיי הודו המזרחית, בדרווין, באוקיינוס ההודי, ובקרב מידוויי. לאחר מכן עברה למעגן הצי בלגונת טרוק שבאיי קרוליין, ומשם פעלה באיי שלמה כנגד בעלות הברית בגוודלקנל. לאחר שהשתתפה בקרב איי שלמה המזרחיים ובקרב איי סנטה קרוז, הצטרפה קירישימה להיאיי בהפגזת שדה הנדרסון ב-13 בנובמבר 1942. לאחר שהיאיי אבדה בערב ה-14 בנובמבר, נכנסה קירישימה לקרב עם אוניות צי ארצות הברית מול גוודלקנל, כחלק מהקרב הימי על גוודלקנל, בהמשך הלילה. על אף הנזק הרב שהסבה לאוניית המערכה האמריקנית דקוטה הדרומית, ספגה קירישימה פגיעות רבות מאוניית המערכה וושינגטון שהוציאו את המנוע שלה מכלל פעולה והציפו חלקים באונייה. אנשי הצוות נטשו את קירישימה לפנות בוקר ה-15 בנובמבר, והיא התהפכה ושקעה בשעה 03:25, יחד עם 212 מאנשי הצוות שלה.
הרונה
- ערך מורחב – אוניית המערכה הרונה
שדריתה של הרונה הונחה במספנות קווסאקי בקובה ב-16 במרץ 1912, היא הושקה ב-14 בדצמבר 1913, ונכנסה לשירות בצי הקיסרי היפני ב-19 באפריל 1915. ב-1926 עברה הרונה את סדרת השיפוצים הראשונה שלה, שבמהלכה הותקנו אמצעי נ"מ, שריון נוסף, ומערכת ההנעה חדשה, ובסופה סווגה הרונה מחדש כאוניית מערכה. סדרת השיפוצים השנייה נערכה ב-1933, ובסופה סווגה מחדש פעם נוספת, הפעם כאוניית מערכה מהירה, לאחר שמערכת הנעה חדשה העלתה את מהירותה המקסימלית ל-30 קשרים. במהלך מלחמת סין-יפן השנייה שימשה הרונה בעיקר כנושאת גייסות לסין, אך ב-8 בדצמבר הייתה חלק מהכוח הדרומי של נובוטאקה קונדו שיצא לכבוש את מלאיה ואת סינגפור. לאחר מכן השתתפה הרונה ברבים מהקרבות הימיים של הצי הקיסרי היפני בדרום מערב האוקיינוס השקט, בהם קרב מידוויי. הרונה השתתפה בהפגזת שדה הנדרסון בגוודלקנל, וברבים מהקרבות הימיים בסביבת האי. ב-1943 עברה הרונה בין בסיסי הצי, ואף יצאה מספר פעמים בתגובה להפצצות בעלות הברית באוקיינוס השקט, אך לא יצרה מגע עם האויב באף אחד מהמקרים. ב-1944 הייתה הרונה חלק מכוח המשימה שהשתתף בקרב ים הפיליפינים, ותקפה אוניות אמריקניות במהלך קרב מפרץ לייטה. הרונה הייתה אוניית המערכה היחידה בסדרה זו ששרדה מעבר לשנת 1944, אך ב-28 ביולי 1945 תקפו אותה מטוסים אמריקנים במעגן הצי בקורה והוציאו אותה מכלל פעולה. בשנת 1946 נמשו שרידי הרונה מקרקעית הנמל ונגרטו.
ראו גם
לקריאה נוספת
- Campbell, John. Naval Weapons of World War II. Naval Institute Press, 1985. מסת"ב 9780870214592.
- D'Albas, Andrieu. Death of a Navy: Japanese Naval Action in World War II, Devin-Adair Pub, 1965. ISBN .
- Dulls, Paul S. A Battle History of the Imperial Japanese Navy, 1941–1945, Naval Institute Press, 1978. מסת"ב 9781612512907.
- Stille, Mark. Imperial Japanese Navy Battleship 1941–1945. Osprey Publishing, 2008. מסת"ב 978-1-84603-280-6.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Stille, עמ' 11.