אבן ירושלמית
אבן ירושלמית הוא הכינוי לאבן המקומית המשמשת אבן לבנייה בירושלים ובסביבתה, שהיא בעיקר אבן גיר אאוליטי, או גיר דולימיטי, שמקורה במחצבות באזור הרי ירושלים[1]. צבעה נע בין צהוב כהה לאדמדם[1].
הביטוי "אבן ירושלמית" משמש גם ככינוי לשיטת חיפוי אבן בסגנון בנייה מסורתית של מבנים בירושלים ובערים מסביבה כדוגמת חברון, יריחו ורמאללה. הביטוי רווח במדינת ישראל באזורים שמחוץ לירושלים ונעשה בו שימוש מסוים גם מחוץ לישראל.
גאולוגיה
הרי ירושלים מורכבים בעיקר מסלעי המשקע אבן גיר ודולומיט, מהם ניתן להפיק מספר אבני בנין, שמקורן בעיקר בחבורת יהודה, בצבעים מגוונים, החל בלבן ואפור עבור בוורוד וכלה בצהוב וזהוב[2]. כל צבעי האבנים ידועים בכינוי "אבן ירושלמית". אבני הבניין ידועים בשמות ערביים: "מיזי אחמר" (על שם צבעה האדמדם, אחמר הוא אדום בערבית) ו"מיזי יהוד" האפורה והקשה יותר (כינויה בערבית על פי אגדה עממית הוא על שם "היהודים קשי העורף"[3]) הן מגיל [[קנומן][2]. מגיל טורון מצויות האבנים "מיזי חילו" (המתוקה) ו"מיזי מלכי" (המלכותית)[3], אבן רכה ונוחה לחציבה המתקשה במגע עם האוויר ונעשית עמידה. אבן זו שמשה בעת העתיקה לבניית מוסדות הציבור בעיר ובתקופה האסלאמית לבניית החומות ומבני העיר העתיקה.
במשך השנים נסגרו כל המחצבות שפעלו בירושלים ובסביבתה, ו"אבן ירושלמית" נחצבת ומעובדת, במקומות אחרים[4]. בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 החלו לייבא "אבן ירושלמית" מהגליל בהם נחצב האבן מתצורת בענה[5]. לאחר 1967 הפכו מחצבות ביהודה ושומרון לספק העיקרי של "אבן ירושלמית", בעיקר מאזור הכפר בית פג'אר מדרום לבית לחם[6]. במאה ה-21 החלו קבלנים לייבא "אבן ירושלמית" מעובדת גם מטורקיה, סין ומצרים[4].
היסטוריה
בעת העתיקה
לדברי הגאולוג הישראלי איתמר פרת, תושבי ירושלים בימי קדם חצבו את האבן לבניית בתיהם מהחצרות, כאשר בבור שנשאר השתמשו לאגירת מי גשמים. מערת צדקיהו הממוקמת תחת הרובע המוסלמי ומתפרשת על כ-9,000 מ"ר הייתה מחצבה ענקית שממנה חצבו את אבני הגזית לבניית ירושלים מתקופת הברזל ועד שלהי התקופה העות'מאנית[7]. גם בגבעה שמול מערת צדקיהו הייתה מחצבה גדולה בעת העתיקה (באזור גן הקבר ותחנת האוטובוסים המרכזית של מזרח ירושלים)[8].
במהלך השנים, במסגרת חפירות ארכאולוגית שונות, נחשפו בסביבת ירושלים, עשרות מחצבות עתיקות: במגרש הרוסים (אצבע עוג מלך הבשן), ברחוב המדרגות בנחלאות, ליד ימין משה, בשכונת סנהדריה[9], בית חנינא[10] ובמקומות נוספים.
בשנת 2013 נערכה חפירת הצלה של רשות העתיקות בתוואי בנייתו של כביש מספר 21 בין השכונות שועפט ורמת שלמה בצפון ירושלים. במקום התגלתה מחצבת אבן גדולה שמתוארכת לסוף התקופה ההלניסטית בארץ ישראל[11]. מאחר שהמחצבה שנחשפה, שוכנת באזור גבוה יותר מהעיר העתיקה, והיא תוארכה לזמן בניית הכותל המערבי, העריכו הארכאולוגים שקל היה לשנע את האבנים הענקיות משם למפעלי הבנייה הענקיים של הורדוס. הגאולוגים סימון עמנואל ויעל לוינסון, חוקרים מהמכון למדעי כדור הארץ באוניברסיטה העברית בירושלים, בחנו את הסלעים באזור הזה ואת אבני הכותל והגיעו למסקנה שהחוצבים שסיפקו את אבן הבנייה לכותל סיפקו שני סוגי אבנים, שאחד מהם נחות ויש בו בליה מואצת. וזו הסיבה שבכותל יש אזורים בהם האבן מתפוררת ואזורים שהאבן נשמרה במצב טוב[12].
בתקופת המנדט הבריטי
בתחילת תקופת המנדט הבריטי חוקק מושל ירושלים הראשון מטעם הבריטים רונלד סטורס חוק עירוני המחייב כל קיר חיצוני בירושלים להיות מחופה באבן מסותתת. חוק זה חוקק כחלק מתוכנית מקלין, תוכנית המתאר העירונית שנערכה בשנת 1918 על ידי ויליאם מקלין, מהנדס העיר אלכסנדריה. מטרת החקיקה הייתה לשמר את סגנון הבנייה בעיר ולא לאפשר שימוש בחומרים מודרניים כמו בטון וטיח[13].
קירותיהם החיצוניים ועמודיהם של בתים וחזית כל קיר הגובל דרך יהיו מצופים אבני-גזית טבעיות מרובעות
— תיקון מס' 1 בתוכנית המתאר לירושלים, תוכנית מס' 64
לאחר הקמת המדינה
לאחר הקמת המדינה הוחלט לא לאכוף את התקנה המחייבת חיפוי באבן של מבנים, עקב העלות הגבוהה והצורך לבנות בתי מגורים במהירות[14]. כך שכונות רבות נבנו בחיפוי טיח, לבנים או בטון חשוף, דוגמת קריית היובל וחלקים מהקטמונים. עם זאת רוב מבני הציבור ובניינים במרכז העיר חופו באבן[15]. גם הבניינים בשיכון המקשר בכניסה לירושלים, שנבנה בשנת 1937, חופו בטיח ולא באבן. זאת מאחר שהיה בשולי העיר באותה עת.
המחצבה העיקרית לאבן ירושלמית לאחר הקמת המדינה הייתה מחצבת הקסטל[15], שהייתה בבעלות חברת "תעשיית אבן וסיד"[16]. בסוף שנות ה-60 החלה עיריית ירושלים שוב לאכוף את התקנה המחייבת חיפוי מבנים באבן, עם זאת הותר לחפות גם באבן נסורה ולא רק באבן מסותתת, בעיקר למבנים רבי קומות דוגמת מגדל העיר, מרכז כלל ומלון לאונרדו פלאזה ירושלים. זמינות האבן גדלה לאחר מלחמת ששת הימים ממחצבות באזור חברון ומצפון לכפר א-ראם.
ביולי 2019, הודיעה עיריית ירושלים כי היא בוחנת שינוי בתקנה לבנייה באבן בירושלים, "לעדכנה לצורכי הזמן ולהתאימה לתבנית הבנייה הגבוהה החדשה בעיר ולאפשרויות הטכנולוגיות החדשות"[17].
במדינת ישראל ישנן עיריות ומועצות מקומיות שהלכו בעקבות ירושלים ודורשות שבבניינים חדשים יבוצע חיפוי באבן טבעית. ברשויות האלו כדוגמת מודיעין-מכבים-רעות, מעלה אדומים ואפרת, מקובל בדרך כלל, לבצע חיפוי בסגנון אבן ירושלמית.
"אבן ירושלמית" כשיטת חיפוי
תיאור
לחיפוי מסוג "אבן ירושלמית" ישנו צבע אופייני, בדרך כלל צהבהב עמום שלעיתים נראים בו פסים או כתמים וורודים או אדומים. צורת החיפוי היא שורות מקבילות של אריחים באורכים משתנים. גובה כל שורה נע בדרך כלל בין חמישה עשר לעשרים וחמישה סנטימטרים. המישקים שבין האריחים מלאים בטיט, לעיתים בעל גוון מלאכותי חום.
האריחים עצמם מסותתים בסגנונות האופייניים לבניה באבן בארץ ישראל בתקופה העות'מאנית שהם תלטיש, מוטבה, מוסמסם, מוקאדם וטובזה.
צירוף תכונות זה יוצר מראה מסוים ואופייני שמכונה בפי אנשי תעשיית הבניה בשם "אבן ירושלמית".
שיטות ביצוע
חיפוי באבן ירושלמית בוצע בעבר בעיקר בשתי שיטות חיפוי אבן, חיפוי בשיטת הבניה ויציקת קירות משולבים של בטון ואבן.
שתי השיטות מוגדרות בתקן הישראלי הנוכחי[18], וכן מוגדרות במפרט הבינמשרדי לעבודות בניה [19]. בשנים האחרונות בד בבד עם פיתוח התקינה הישראלית בנושא חיפוי אבן החל משנת 2008, נעשה חיפוי בסגנון אבן ירושלמית גם באמצעות שיטת ברנוביץ, וגם בשיטת הקיר הכפול, כאשר הדוגמה הראשונה לשימוש בשיטה הזו היה בחיפוי מגדל האשפוז בבית החולים הדסה עין כרם.
שימוש סמלי
חיפוי אבן בסגנון "אבן ירושלמית" הפך לסמל המייצג את ירושלים ולעיתים אף את ארץ ישראל, לכן נעשה בו שימוש בחיפוי פנימי או חיצוני במבנים בישראל וברחבי העולם, בין השאר:
- בשנת 1952, תרמה מדינת ישראל 40 טון של אבן ירושלמית ממחצבת הקסטל לבניית מטה האומות המאוחדות בניו יורק. האבן שימשה לריצוף[20].
- בשנת 1962, בעת תחילת העבודות על משכן הכנסת, הוחלט שהמבנה יחופה באבן ירושלמית אדמדמה, אף על פי שאדריכלי הבניין ביקשו להשתמש בציפוי משולב של אבן, זכוכית ובטון חשוף[21]. האבן עצמה הייתה זמינה בכמות גדולה באתר הבנייה בעת חפירת היסודות[21].
- בשנת 1988, סיפקה חברת "שיש ירושלים" אבן ירושלמית לבניית הספרייה הנשיאותית והמוזיאון על שם רונלד רייגן[22].
- בשנת 2001, נחנכה שגרירות ישראל בברלין שחופתה בסגנון אבן ירושלמית[23].
- חיפוי קירות פנימי וחיצוני בבית הכנסת "שערי ציון" בסן חוסה, בירת קוסטה ריקה.
- במרכז מנורה בדניפרו שבאוקראינה בוצע חיפוי קירות פנימיים בקומת הכניסה.
- בבניית מקדש שלמה שבסאו פאולו, נעשה שימוש באבן ירושלמית בשווי שמונה מיליון דולר[24].
- בית הכנסת הכנסת החדש בעיר זפוריז'יה, תוכנן על ידי האדריכל הירושלמי אהרן אסטרייכר, כאשר הוא מחופה בסגנון אבן ירושלמית. לאחר שהתברר כי עלות יבוא האבן מישראל תהיה גבוהה מאוד, בוצע לבסוף החיפוי מאבן גיר שהובאה מחצי האי קרים.
בתקשורת
אבן ירושלמית הייתה הנושא של הסרט התיעודי "רד סטון - הצד האחר של ירושלים" ששודר גם ברשת אל ג'זירה[25].
ראו גם
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: אבן ירושלמית |
- לעיון בתקנות תוכנית המתאר של ירושלים : הסעיף נמצא בסוף עמוד 25. פרק ו סעיף 3
- ירושלים בת קיימא - סוגיות בפיתוח ובשימור, מכון ירושלים לחקר ישראל, 2004
- ישן מול חדש בירושלים - סוגיות במדיניות שימור בירושלים, מכון ירושלים לחקר ישראל, 2014
- אורית בר-גיל, בנייה באבן ירושלמית: מותג וערך תרבותי, באתר גלובס, 25 במאי 2008
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 מבחר מקורות בהם הכינוי "אבן ירושלמית" משמש לתיאור אבן הבנייה הירושלמית:
"מיזי יהודי", זמנים, 19 במאי 1954
עצרו מכוניות שהביאו ,אבן ירושלמית', הארץ, 17 ביולי 1956
אורה ארדון, ירושלים "מייבאת" אבנים מן הגליל - החציבה ועבודת הסיתות באבן הירושלמית יקרות מדי, מעריב, 28 בפברואר 1960
שלום ירושלמי, אבן ירושלמית במטה כוחות ההגנה, כל העיר, 15 במרץ 1985 - ^ 2.0 2.1 דוב גינזבורג, המבנה והנוף של יהודה, מחניים, 5 בינואר 1966
- ^ 3.0 3.1 אריה ליפשיץ, פנחס זרמי ־ כובש הסלע הירושלמי, דבר, 15 ביוני 1982
- ^ 4.0 4.1 ניר חסון, המחצבים מדולדלים, האדריכלים מתוסכלים: האם ירושלים נמצאת בסוף עידן האבן שלה?, באתר הארץ, 27 בספטמבר 2021
- ^ עצרו מכוניות שהביאו ,אבן ירושלמית', הארץ, 17 ביולי 1956
אורה ארדון, ירושלים "מייבאת" אבנים מן הגליל - החציבה ועבודת הסיתות באבן הירושלמית יקרות מדי, מעריב, 28 בפברואר 1960 - ^ חוצבים את פלסטין, בונים את ישראל בבלוג "לא למות טיפש" מאת עידן לנדו, 30 ביוני 2016
- ^ גבריאל ברקאי, מערת צדקיהו - ההיבט הארכאולוגי, בתוך: אריאל : כתב עת לידיעת ארץ ישראל - ירושלים הבנויה : קווי יסוד בהתפתחותה של ירושלים, הוצאת ספרים אריאל, 1986
- ^ יחיאל זלינגר, ירושלים, גן הקבר, באתר "חדשות ארכיאולוגיות", גיליון 118, 20 במרץ 2006
- ^ רחל בר-נתן, ירושלים, סנהדריה, באתר "חדשות ארכיאולוגיות", גיליון 120, 19 באוגוסט 2008
- ^ יעקב ביליג, ירושלים, שיכוני נוסיבה, באתר "חדשות ארכיאולוגיות", גיליון 131, 15 באוקטובר 2019
- ^ אירנה זילברבוד, ירושלים, שועפט (כביש 21), באתר "חדשות ארכיאולוגיות", גיליון 129, 15 במרץ 2017
- ^
ניר חסון, האם הקבלן שבנה את הכותל המערבי רימה את הורדוס?, באתר הארץ, 10 באוגוסט 2014
- ^ נעמה ריבה, איך תיראה האבן הירושלמית בעוד מאה שנה?, באתר הארץ, 10 ביוני 2018
- ^ יעל בלקין, סוף תקופת האבן בירושלים?, באתר TheMarker, 15 באוקטובר 2019
- ^ 15.0 15.1 מ יניב, ייבנו בתי ירושלים באבן, זמנים, 14 באוקטובר 1954
- ^ מנהלי מחצבת "קסטל" כופים עבודה קבלנית על הפועלים, קול העם, 5 בדצמבר 1950
- ^ שלומי הלר, ללא אבן החיפוי: אחרי מאה שנים – בעירייה מבקשים לבחון את התקנה לבנייה באבן בירושלים, באתר כל העיר, 27 ביולי 2019
- ^ ת"י 2378 בהוצאת מכון התקנים הישראלי
- ^ פרק 14 "עבודות אבן" מהדורה רביעית שנת 1991
- ^ אבן ירושלמית לבית האו"ם, הארץ, 31 במרץ 1952
40 טון אבן ירושלמית לבית האו"ם, על המשמר, 31 במרץ 1952 - ^ 21.0 21.1 אלי ניסן, משכן הכנסת יצופה כולו באבן ירושלמית אדומה, דבר, 7 באוגוסט 1962
- ^ אבן ירושלמית לסן דייגו, מעריב, 19 בינואר 1988
- ^ נועם דביר, שגרירויות ישראל: ככה אנחנו נראים, באתר הארץ, 19 באפריל 2010
- ^ איל וינברג, זה לא נתניהו, בעיני הימין בברזיל ישראל היא ישות אלוקית, באתר "שיחה מקומית", 8 בינואר 2019
- ^
The Red Stone Trailer - تريلر فيلم الحجر الأحمر, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 1:47)
37857951אבן ירושלמית