תוכנית הליבה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף תכנית הליבה)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תוכנית הליבה היא תוכנית שגובשה על ידי משרד החינוך, ובה מקצועות שנועדו להוות בסיס משותף לכלל מוסדות החינוך היסודי, תוך התניית תמיכה כלכלית ביישום לימודים אלו. הגוף העיקרי המתנגד לתוכנית זו הוא הציבור החרדי, שאינו מוכן לקבל התערבות בתכני הלימוד של מוסדותיו.

תוכנית הליבה גובשה על ידי המזכירות הפדגוגית של משרד החינוך. את התוכנית עיצב יו"ר המזכירות הפדגוגית פרופ' יעקב כץ. באוגוסט 2002 הודיעה שרת החינוך, לימור לבנת, כי כל מערכת החינוך תחויב בתוכנית יסוד של לימודים כלליים. התוכנית תשמש בסיס משותף לכלל מערכת החינוך – הממלכתית, הממלכתית-דתית והחרדית. לימוד מקצועות החובה יקיף כמחצית ממערכת שעות הלימוד. התוכנית גובשה תוך קיום דיונים בנושא עם רשתות החינוך החרדיות.[1]

המהלך שהוביל לגיבוש תוכנית הליבה הוא עתירה שהגיש יוסף פריצקי ממפלגת "שינוי" לבג"ץ באפריל 1999,[א] המחייבת את שר החינוך, יצחק לוי, לקבוע "תוכנית יסוד", המפרטת את מספר שעות מקצועות החובה לכל מוסדות החינוך המוכרים הלא רשמיים, שהם ברובם הגדול חרדיים. בעתירה נטען שחוק חינוך ממלכתי מחייב לקבוע תוכנית כזאת.[2][ב]

בעקבות העתירה התחייב שר החינוך בפני בית המשפט להכין תוכנית יסוד המפרטת את מספר השעות המינימלי שיש ללמד את מקצועות החובה ולהפיצה בחוזר מנכ"ל תוך 30 יום,[4] לאור זאת העתירה נדחתה. בחודשים שאחרי אכן הוכנה טיוטה של תוכנית יסוד, אך זו יושמה באופן חלקי בלבד.

תוכנית הליבה היא אחת מההמלצות העיקריות של ועדת דוברת שמונתה על ידי הממשלה בספטמבר 2003, במטרה לבחון את מערכת החינוך בישראל ולהמליץ על תוכנית שינוי שתתייחס להיבט המבני, הארגוני והפדגוגי של החינוך. התוכנית יושמה תחילה בבתי הספר היסודיים, ולאחר מכן אף בגני הילדים.

ועדת טרכטנברג, שהוקמה בעקבות המחאה החברתית ב-2011 הדגישה במסקנותיה את חשיבות לימודי הליבה וביצוע מבחני המיצ"ב במגזר החרדי. הוועדה המליצה כי המשרד יוודא שבכל בתי הספר היסודיים "ללא יוצא מן הכלל" ילמדו את מקצועות הליבה הבסיסיים – מתמטיקה, אנגלית, מדעים ומחשבים, ותלמידיהם ייבחנו במיצ"ב. ההמלצה לא נדונה כלל בממשלה.

על פי חוזר מנכ"ל משרד החינוך, מקצועות הליבה הם: בחינוך היסודי - שפת אם, מתמטיקה, טבע ומדעים, חינוך גופני, תנ"ך, לימודי החברה ואנגלית. בחינוך העל-יסודי - שפת אם, מתמטיקה, מדעים וטכנולוגיה, אנגלית, אזרחות, תרבות ישראל, תנ"ך, הסטוריה, ספרות, גיאוגרפיה, ערבית/צרפתית.[5]

משמעות הביטוי "תוכנית הליבה" היא כהוראתה של המילה, בדומה לביטוי הלועזי core curriculum (תוכנית לימודים בסיסית). בחלק מהמסמכים בנושא זה הופיע הביטוי "ליבה" כראשי תיבות של "לימודי יסוד בחינוך הממלכתי".

הרקע לתוכנית

מדינת ישראל מאופיינת כמדינה בעלת שסעים רבים, הבאים לידי ביטוי בהיבטים של דת, דמוגרפיה ומעמדות כלכליים וחברתיים. המחשבה מאחורי תוכנית היסוד לחינוך מקורה בהבדלים הרבים שנוצרו בין ילדי המגזרים השונים. וועדה דוברת מציעה הגדרה מחודשת של מטרות החינוך הממלכתי, וכן שינוי בתפיסה חינוכית שתאחד את כל המגזרים. בדו"ח הוועדה חבריה מצטטים את יאנוש קורצ'אק באומרו "לתקן את העולם פירושו לתקן את החינוך". הם משתמשים בעיקרון זה כעקרון היסוד לרפורמה של מערכת החינוך בישראל במאה ה-21. לטענתם השינוי הוא הכרחי, שכן היום ניתן להבחין בהבדלים מהותיים בין המגזרים, ויש צורך לאחד את המגזרים תחת מטריית חינוך אחת.

עקרונות התוכנית שמפורטים בדו"ח וועדת דוברת מתייחסים לחיזוק החינוך הציבורי ועל ידי כך צמצום הפערים שנוצרו במערכת החינוך. הוועדה מציינת שלחינוך הציבורי תפקיד מרכזי ביצירת תשתית תרבותית וערכית משותפת לכל אזרחי המדינה. לטענתם חיזוק החינוך הציבורי יגדיל את הלכידות החברתית. בנוסף, בגלל המציאות החברתית-כלכלית בישראל, תפקיד מערכת החינוך הוא יצירת קו דומה, כך שכל ילדי המגזרים יעמדו בו.[6]

תוכנית הליבה מסמלת את שאיפת הממשל הישראלי ליצירת שוויון הזדמנויות ראשוני בקרב ילדי ישראל. לטענת הוגי תוכנית הליבה, ייתכן שגישור על פערים אלה יפתח את דלתות העתיד לכל הילדים לא חשוב מהיכן הם ומה אמונותיהם.[6]

בפועל נתקלה תוכנית הליבה בהתנגדויות רבות. מקורות ההתנגדות הגיעו דווקא מתוך המגזרים בהם נועדה התוכנית להשיג שיפור, ובעיקר המגזר הערבי והמגזר החרדי. אומנם, מצוינים גם הפערים שנוצרו כתוצאה מהעלייה מרוסיה ומאתיופיה, אך נדמה שההתמקדות היא בפער הגדול שהתהווה במשך השנים בין החינוך הממלכתי היהודי לחינוך החרדי והערבי.[6]

הדת מהווה גורם מפצל בחברה הישראלית. בצד ההבחנה בין דתות שונות, יהודים, מוסלמים, נוצרים ודרוזים, קיים בכל אחת מהקבוצות הללו שסע בין דתיים לבין חילוניים, כאשר השסע בין דתיים לחילוניים בציבור היהודי מפצל את קבוצת הרוב הדומיננטית בחברה הישראלית וגם מהווה בסיס לגיוס פוליטי ולהתבדלות חברתית ותרבותית. התבדלות זו בעייתית במיוחד ביצירת ערכים דומים בקרב כל אזרחי המדינה. תוכנית הליבה שואפת לאפשר ערכים דומים, ועל ידי כך גם הזדמנויות שוות.[7]

פרטי התוכנית ותכניה

תוכנית הליבה כוללת את מקצועות היסוד והחובה הנלמדים בבית-הספר היסודי.

התוכנית קובעת בסיס מחייב שיש ללמד בכל מקצוע ומקצוע, אך ניתן ללמד את המקצועות בהיקף רחב יותר של שעות מהבסיס המחייב. התוכנית מהווה בין 40% ל-60% מלימודי הילדים בהתאם לדרגות הכיתה השונות.

תוכנית הליבה מגדירה את תחומי הדעת אותם יש ללמד בחינוך היסודי (כיתות א'–ו'). התוכנית מגדירה את התכנים שהתלמידים במערכת החינוך הישראלית חייבים לדעת. היא כוללת את מיומנויות הלמידה והערכים שהתלמידים מחויבים לרכוש.

בתוכנית קיימת התייחסות שונה לסוגים שונים של מוסדות חינוך. ישנם מוסדות החינוך הרשמי, שכוללים את החינוך הממלכתי, חינוך ממלכתי-דתי וחינוך ממלכתי ערבי. מוסדות אלה מחויבים בקיום של 100% מהתוכנית. לעומתם המוסדות שאינם רשמיים, מוסדות ששר החינוך הכריז עליהם כמוסדות חינוך מוכר בלבד (חלק מהחינוך הערבי, מעיין החינוך התורני, והחינוך העצמאי), מחויבים בכ-75% מהתוכנית. מוסדות הפטור, שפטורים מפיקוח משרד החינוך, אך חייבים באישורי משרד הבריאות והבטיחות, מחויבים ב-55% מהתוכנית. מוסדות אלה נחשבים כמי שעומדים בחוק חינוך חובה, אך אינם תחת פיקוח משרד החינוך.

מלבד התחייבות המוסדות ללמד לפי הגדרות האחוזים, הם מקבלים בהתאם מימון ממשרד החינוך. הגדרות המימון מאפשרות למשרד החינוך לפקח על מוסדותיו, ולהעניק תמיכה למוסדות שעומדים בדרישות המשרד. תוכנית הליבה פתחה פתח לשינוי ולאחידות לא רק מבחינת תוכני הלימוד, אלא גם מבחינה תקציבית.

התוכנית מחולקת לשלושה אשכולות: בכיתה א' נלמד אשכול שפות וספרות, אשכול מתמטיקה, טבע, מדע וטכנולוגיה ואשכול מיומנויות הגוף. בכיתות ב'–ו' מתווסף אשכול מורשת, רוח וחברה. לכל מוסד חינוך מותאם מספר שעות הלימוד בכל אשכול, וכן הגדרות מקצוע שונות. דוגמה לכך היא שבמוסדות חינוך ערביים לא יילמד מקצוע התנ"ך, אלא לימודי מורשת.

מלבד הגדרת השעות המסוימות, כל מוסד חינוך חופשי להוסיף שעות לימוד במקצועות הקיימים או להוסיף מקצועות שתואמים להלך המוסד.

בהמלצת הוגי התוכנית יש להוסיף שני אשכולות נוספים: אומנויות ותרבות בית ספרית. באשכול התרבות ההמלצה היא שילוב של לימודי אורח חיים במדינה יהודית ודמוקרטית.[8]

בהמלצה על התוכנית נאמר שהיתרונות הטמונים ביישום התוכנית הם יצירת בסיס משותף לכל תלמידי ישראל, הבנה חברתית משותפת לכל התלמידים, חיזוק הערכים של מדינה יהודית ודמוקרטית וצמצום הפערים הלימודיים והחברתיים. מכאן ניתן להבחין בסיבה להתנגדות המגזרים. מלבד הקושי של מוסדות החינוך השונים בקבלת הגדרות קבועות למקצועות הנלמדים, קיים קושי בקבלת ההמלצות על לימודי אורח חיים יהודי ודמוקרטי. אומנם, לימודים מסוג זה הם בגדר המלצה, אך התוכנית מבוססת על עקרונות דמוקרטיים ויהודים. התוכנית היא ברוח החברה הישראלית, אך בתוך חברה זו קיימים אורחי חיים שונים, שלא בהכרח עולים בקנה אחד עם מדינה יהודית ודמוקרטית.

יישום התוכנית

בעקבות עתירה של המרכז הרפורמי לדת ומדינה יחד עם ארגון המורים לבג"ץ למניעת תקצוב ממשלתי למוסדות חינוך במגזר החרדי הנמנעים מללמד את תוכנית הליבה,[9][10] אושר בכנסת, ב-23 ביולי 2008, לפני מתן פסק הדין, חוק מוסדות חינוך תרבותיים ייחודיים, המאפשר לשר החינוך להכיר בבתי ספר שאינן מקיימים את תוכנית הליבה כ"מוסדות חינוך תרבותיים ייחודיים" ולתקצבם בשיעור של 60% מהתיקצוב הממשלתי של בתי ספר ממלכתיים.[11] עקב כך נמנע בג"ץ מלהוציא צווים שיורו למשרד החינוך "לפעול לאלתר ליישומה ולהטמעתה של תוכנית הליבה בכל מוסדות החינוך המוכרים שאינם רשמיים ברמת החינוך העל יסודי במגזר החרדי" וכן "להימנע ממתן תמיכות ממשלתיות למוסד חינוך במגזר החרדי, אשר אינו מקיים תוכנית ליבה במסגרת תוכנית הלימודים הנהוגה במסגרתו".[9]

ב-2010 הודיע לראשונה משרד החינוך לבג"ץ כי קיצץ כ-20 מיליון שקלים מתקציבם של בתי ספר חרדים יסודיים, אשר לא לימדו את תוכנית הליבה בהיקף הנדרש. אחת הבעיות של המשרד לאכוף את לימודי הליבה בבתי הספר החרדיים הוא מספרם המועט של הפקחים.

ההסכם הקואליציוני שנחתם בין הליכוד ל"יש עתיד" ב-2013 כלל סעיף[12] לפיו תגובש תוכנית לימודי ליבה שתחייב את כלל ילדי ישראל. סעיף זה לא מומש במלואו בחוק, שכן לא נאסרה פעילות בתי ספר במעמד של 'מוסד פטור' הפטורים מלימודי ליבה, אלא רק קוצץ תקציבם מ-55% ל-35% מתקציב היסוד של בתי ספר ממלכתיים, וגם קיצוץ זה בוטל בעקבות ההסכמים הקואליציוניים שנחתמו בין הליכוד למפלגות החרדיות ב-2015.

לפי עתירה שהגישו חברי עמותת "יוצאים לשינוי", גם בבתי הספר היסודיים החרדיים האמורים על פי מעמדם החוקי ללמד לימודי ליבה בשיעור של 55%–75% מזו של בית ספר יסודי ממלכתי, התלמידים אינם לומדים אנגלית, ולומדים מתמטיקה ברמה נמוכה בלבד. עוד עולה מהעתירה כי לא קיימים במגזר החרדי בתי ספר בהם נלמדים לימודי ליבה בחינם ומכונים ישיבה קטנה.[13] עוד פורסם שמשרד החינוך קנס מספר בתי ספר חרדיים בהפחתת תמיכות ממשלתיות במשך מספר שנים רצופות, אך לא ביטל את מעמדו של אף בית ספר כ'מוכר שאינו רשמי'.[14]

עתירה נוספת בג"ץ רובינשטיין נגד הכנסת דנה בנושא בשנת 2014.

בשנת תשע"ד (2013–2014) החל משרד החינוך בתהליך שאפשר לבתי ספר חרדיים לשנות את מעמדם מ"מוכר שאינו רשמי" ל"רשמי" ולהצטרף לזרם חינוך ממלכתי־חרדי חדש. בבתי ספר אלו התלמידים אמורים ללמוד לימודי ליבה מלאים המותאמים למגזר החרדי ונתונים לפיקוח מלא של משרד החינוך.[15]

בינואר 2022, כחלק מניסיון גיבוש של מתווה חדש לנושא במשרד החינוך, נתן האדמור מבעלז את אישורו העקרוני ללמד בבתי הספר של החסידות לימודי ליבה לרבות אנגלית, מתמטיקה, מדעים ועברית, באם תהייה הסכמה על המתווה.[16][17] לאחר מספר חודשים הוסכם על ביטול רוב המתווה, וכי רק מוסד אחד של חסידות בעלז יוכנס לרשת החינוך העצמאי וילמדו בו לימודי ליבה[18].

התנגדות המגזר החרדי

רקע היסטורי

תקופת ההשכלה

הרעיון לשילוב לימודי קודש עם לימודי חול כחלק מהחינוך של חרדים העסיק את האוכלוסייה החרדית באירופה וצפון אמריקה מאז סוף המאה התשע עשרה בצל המציאות הכלכלית שהתפתחה במקום מושבן. השילוב של לימודי קודש וחול היווה בסיס למחלוקת מתמשכת בתוך החברה החרדית. בין מחולליו של הרעיון להביא לידי שילוב בין לימודי החברה היהודית המסורתית לבין התכנים של התרבות המודרנית היו הרבנים שמשון רפאל הירש ועזריאל הילדסהיימר בגרמניה, הרב יצחק-דב הלוי במברגר בהונגריה והרב יצחק יעקב ריינס, מייסד תנועת המזרחי, ברוסיה. הרב הילדסהיימר, רבה של קהילת העיר אייזנשטדט, הקים בעירו בשנת 1851 לימודי ישיבה הכוללים גם לימודי חול המכינים את התלמידים לבחינות הבגרות הממלכתיות. ישיבה זו התקיימה במשך 18 שנה חרף התנגדות של המנהיגות החרדית. מחלוקת זו התקיימה גם בקהילה החרדית בארצות הברית בה קמו מוסדות חינוך חרדיים הכוללים לימודי חול בצד ישיבות קטנות.

רצונם של המשכילים החילונים לחולל שינוי מקיף בחינוך היהודי הוביל לכך שלראשונה עמדה בפני ההנהגה התורנית אלטרנטיבה בדמותה של קבוצת אליטה יהודית חילונית והיא תנועת ההשכלה היהודית. אפילו מבין הרבנים היו שדגלו בתיקון כזה, כמו הרב נפתלי הירץ וייזל שכתב חיבור בשם "דברי שלום ואמת", שעניינו לחולל שינוי בחינוך היהודי, ובו היה קול קורא שביקש לגייס דעת קהל העוקפת את הרבנים, שתעניק גיבוי למימוש תוכניות העיצוב מחדש של היהודים. לדברי החוקר שמואל פיינר,[19][20] הרבנים הבינו שמדובר בקריאת תיגר על סמכותם. וזו הביאה לריאקציה ושלילה גמורה של לימודי חול ביהדות אירופה.[21]

בדומה לקהילות אירופה, היו גם בקרב יהדות המזרח ויכוחים בין מחדשים לבין משמרים ביחס לתהליכי המודרנה והחילון בכלל וביחס לתחומי ההשכלה והחינוך בפרט, אך מאבקים אלה היו מתונים ונמשכו זמן קצר. החוקר צבי זוהר סבור כי ההבדל בין תגובת יהדות אירופה למודרנה לתגובת יהדות המזרח, מקורו בכך שבארצות המזרח התיכון וצפון-אפריקה לא בלטה המדיניות האנטי-קלריקלית בתהליכי המודרניזציה. התנהגות מתונה זו השפיעה על הקהילה היהודית, שלא ביקשה להמיר את היהדות הרבנית ביהדות חילונית. הנטייה הייתה להציע פתרונות לכל ויכוח שהתעורר כתוצאה משילוב בין קודש לחול. בארצות האסלאם היו מדרשות שונות לרבנים, ששילבו בין לימודי קודש ללימודי חול ללא חשש מן התכנים הטמונים בלימודי החול. ביהדות אירופה, בניגוד לכך, התגבשו מצד אחד זרמים חרדיים מתבדלים, ומצד שני זרמים חילוניים לחלוטין.[22]

ישיבת לידא
ערך מורחב – ישיבת לידא

הרב ריינס הקים בשנת 1883 ישיבה בשם "תורה ומדע" בעיר שווינציאני שכללה גם לימודים כלליים אך בשל התנכלויות מצד המתנגדים סגר אותה לאחר ארבע שנים. בשנת 1905 הוא חזר והקים ישיבה באותו שם בעיר לידא,[23] ישיבה זו נחשבת לחלוצת החינוך הציוני-דתי. בניסיונותיו של הרב ריינס לשלב השכלה כללית ראו הרבנים מעשה בגידה, שלתפיסתם חבר למשכילים היהודים הרוצים לחסל את עולם התורה. הרב ריינס היה פופולרי בקרב המשכילים הרוסים, מה שהחשיד אותו עוד יותר בעיני היהדות המסורתית.

באותה תקופה ניסו המשכילים היהודים החילונים לכפות את רצונם על החברה היהודית באמצעות ממשלת רוסיה והדבר גרם להתנגדות חריפה ולהתבצרות מצד הרבנים. סגירתה של ישיבת וולוז'ין בידי הנצי"ב ובלבד שלא ייכנעו לתכתיב שחייב אותם ללמוד את השפה הרוסית, מסמלת את שיאו של המאבק והפכה למיתוס בחברה החרדית.[24] הסכמתם של הרבנים להצעתו של הרב ריינס הייתה עלולה להכשיל את עמדתם של ראשי ישיבת וולוז'ין המתנגדים בתקופה זו לתביעת השלטונות הרוסיים להנהיג בישיבתם את לימודי השפה הרוסית כלימוד חובה.

גם בהיעדר תמיכה מצד הרבנות החרדית, הצליח מפעלו של הרב ריינס, כיוון שהובטחה לו תמיכת תנועת "המזרחי".

ההתנגדות המוסדית לישיבות הוותיקות הכוללות לימודי חול

המחלוקת בנוגע לשילוב של לימודי קודש וחול החלה בישראל בעת שעלה הרעיון להקים בשנת 1938 את ישיבת "היישוב החדש" בתל אביב. הישיבה הוקמה על ידי הרב אביגדור עמיאל. אף על פי שהרב עמיאל היה ממנהיגי "המזרחי" ואידאולוג של הציונות הדתית, התפתחה הישיבה עצמה ברוח חרדית. בראשית דרכה של הישיבה עמד בראשה הרב ראובן טרופ. ישיבה זו ספגה הוקעה בתקשורת החרדית בארץ ובחו״ל.

במסע נגד רישום תלמידים חרדים לישיבות הכוללות לימודי חול ציין העיתון יתד נאמן כי פרצה זו נפתחה על-ידי המוסד "היישוב החדש" בתל אביב, העיתון מציג במאמרו זה את התופעה כדבר חדש.

הסוציולוג יעקב לופו סבור שהצגה זו רחוקה מהאמת, מכיוון שהסוגיה כלל לא עמדה במבחן הלגיטימציה מבחינה הלכתית, אלא היא תוצאה של עמדה אידאולוגית שנתגבשה נגד תנועת ההשכלה, נגד התנועה הציונית ומוסדותיה הלאומיים בתקופת היישוב הישן, ובימינו – נגד מדינת ישראל וכל מה שהיא מייצגת.[24]

המתח בין הישיבות לתנועה הציונית בראשיתה

במוסדות "היישוב הישן" האשכנזי בארץ ישראל המגמה הייתה לדחות ניסיונות לשלב במערכת הלימודים של מוסדות החינוך החרדי נושאים שעלולים לערער את האידיאל של לימוד התורה. עם זאת לא הייתה התנגדות עקרונית ללימוד מקצוע אם התלמיד לא מצליח בלימודיו התורניים. תקנות ישיבת "עץ חיים" בירושלים בתקופת "היישוב הישן" קבעו כי ילד המגיע לגיל בר-מצווה ואינו מסוגל רק ללמוד תורה, יש להוציאו מן הישיבה וללמדו מקצוע. בשנים אלו, ההשכלה הכללית הייתה חסרת תועלת מבחינה כלכלית, ועל כן היה זה חטא לבטל תורה.

בוועד החינוך שפעל מטעם ההסתדרות הציונית היו ויכוחים בין אנשי החינוך האם לכלול את הישיבות בחשיבתם של מתכנני החינוך הלאומי בעתיד, או לפעול כדי לסלקן מן העולם. בימים ההם גם עלתה הצעה ליצור דגם חדש של ישיבה, עם תוכנית לימודים הכוללת לימודי חול, ואף נעשה ניסיון מעשי ברוח זו בדמותה של "ישיבת המשתלמים", אך ניסיון זה היה קצר.[24]

ב-1918 התנה חיים ויצמן את הסיוע הכספי לישיבות, שנזקקו לו מאוד,[25] בביצוע רפורמות ואלה היו דרישותיו:

  • שפת הלימוד תהיה עברית.
  • הלימודים יתקיימו במסגרת קבועה ומסודרת שתחייב את כל התלמידים.
  • רק המוכשרים יימנו עם תלמידי הישיבות. מי שאינם מסוגלים להגיע להישגים מינימליים יעברו לשוק העבודה.

בקשותיו של חיים ויצמן נדחו, ואף על פי שהתלות הכלכלית של הישיבות בקרנות הסיוע הייתה גבוהה, הוא לא הצליח לחולל שינוי כלשהו באורח חיי הישיבות. מבחינת הרבנים, אימוץ השפה העברית ביטא הכרה בתפיסה הציונית, שלפיה השפה היא מסמלי ההזדהות העיקריים עם הלאום היהודי ותחליף לשמירת התורה והמצוות. גם הדרישה לפרודוקטיביזציה של החברה היהודית מול חברה המסתפקת בלימוד תורה ושאינה עובדת – תביעה זו סתרה את האידיאל המסורתי של לימוד התורה. היענות לבקשותיו של ויצמן הייתה מתפרשת כהשתלבותו של היישוב הישן בבית הציוני החדש, ולכך התנגדו הרבנים. עם גידולה של כמות הישיבות בארץ ישראל, ועם הגידול באוכלוסיית בחורי הישיבות שיידיש לא הייתה השפה שלהם, פגה בהדרגתיות ההתנגדות לעברית כשפת הלימוד בישיבות.[24]

תקופת השואה

מלחמת העולם הראשונה ועליית המשטר הקומוניסטי לשלטון, התנכלותו לעולם הישיבות וניסיונו לסלק מוסדות אלו – כל אלה העצימו את הרגשת הסכנה ששררה בחברה החרדית. הסכנה של תופעת החילון התממשה מול עיניהם עם תהליכי האמנציפציה המואצים באירופה, חדירתה של ההשכלה לשכבות רחבות בקהילה היהודית ובעיקר הצלחתה של התנועה הציונית בקרב צעירים וגם בקרב תלמידי ישיבות. ההתנכלות האידאולוגית והפיזית של המשטר הקומוניסטי לדת היהודית חידדה את הרגשת הסכנה.

השואה שהתחוללה לאחר מכן הייתה סופנית לא רק במובן הפיזי אלא גם במובן הרוחני.[26] המאבק לשיקום עולם התורה לאחר השואה על-ידי החוגים החרדיים, מצד אחד, והקמתה של מדינת ישראל החילונית, מהצד השני, הגבירו את התנגדותם של שומרי אמוני ישראל השמרניים לשילוב לימודי חול בלימודי הקודש. הם ראו בכך המשך של אותה סכנה להתדרדרות רוחנית. החברה החרדית התגבשה כ"חברת הלומדים" המחייבת כל זכר בלימודי קודש בלבד, כייעוד היסטורי להצלת העם היהודי.[26] עמדה זו גם שינתה את חלוקת התפקידים המסורתית במשפחה והטילה את דאגת הפרנסה על הנשים בלבד.[27]

אחרי השואה חל שינוי באורחותיהן של הישיבות ובדמותם של התלמידים. תלבושתם של התלמידים הפכה אחידה ושחורה, ביטוי לקונפורמיזם. קולקטיביזם אינטלקטואלי וחברתי חלחל אל הישיבות ולא השאיר מקום לפתיחות מחשבתית ולמקוריות, וזאת בניגוד למה שהיה בליטא לפני השואה. הישיבות התמקדו בעיצוב האישיות ובחינוך הפרט למה שהחשיבו כמידות נעלות של מוסר ושאר רוח. עם עליית זרמים חילוניים בעם היהודי, היו ישיבות שטיפחו במתכוון את הכרת העליונות בלב התלמידים, במטרה לחשלם נגד המתנגדים לדרכם.[28]

מגמת הצמצום, ההסתגרות וההתנגדות לעולם המדע, ובפרט הרצון להקיף את הישיבה בחומה שתבלום את הרוחות החיצוניות לחדור פנימה, הן שציינו את יחסן של הישיבות אל העולם היהודי החיצוני מאז עלייתם של הזרמים החילוניים. הסתגרות זו גם הצביעה על חשש אל מול המתירנות השוררת בעולם החיצוני בכל תחום, ובמובן זה הפכו הישיבות גם למעין "ערי מקלט".[28]

התנגדות אידאולוגית

גיל

תקופת החינוך בגילאי התיכון נתפשת כתקופת ההתבגרות הקובעת את עתידו של אדם, ועל כן נתפשת כקריטית במה שנוגע לחישולו כאדם חרדי.[29] הישיבה שבה בני נוער לומדים תורה בלבד, בתוך קהילה חרדית סגורה, מנותקת מכל השפעה חיצונית. במובן הזה, הישיבה אינה רק מקום לימודי, אלא מקום חינוכי שמטרתו לעצב את האישיות הדתית של התלמיד. חוויה כזו אינה יכולה להיות תמידית, אולם מסגרת כזאת הפכה לאפשרית במגזר החרדי, בשנות העיצוב של האדם, בגיל של שנות הנעורים, לפני שהוא נכנס לחיי היום-יום.[30]

השאיפה להגשמתו של אידיאל תורני בשלב קצר יחסית של החיים שבו הצעיר פטור מדאגות פרנסה, מתנגשת עם אותו פרק זמן עצמו, שבו הצעיר החרדי יכול להכשיר את עצמו לחיי פרנסה. התנגשות זו בין שני תהליכי חיברות מנוגדים באותו פרק זמן עצמו בחיים, היא המכשול העיקרי[31] להשתלבותם הכלכלית של בוגרי החברה החרדית בימינו.

המתנגדים לשילוב לימודי החול חוששים מפני כרסום באידיאל התורני, אשר יפגום בחישולו של הצעיר החרדי ויגרע מ"חרדיותו". זאת הסיבה לכך שהרבנים הסכימו לפתוח פתח להכשרה מקצועית רק לאברכים נשואים מגילאי 23 ומעלה, שרובם כבר בעלי משפחות.

לכתחילה ובדיעבד

מנהיגים שונים של היהדות החרדית בתקופות שונות לא שללו מכול וכול את לימודי החול בצדם של לימודי הקודש, אבל ראו בכך עניין שבדיעבד, כלומר – אם אי-אפשר אחרת, גם זה טוב, אבל בוודאי לא מלכתחילה. זוהי התפיסה הפוליטית וגם התפיסה הדתית של הדתיות החרדית של ראשית שנות ה-20.[32] יש "מלכתחילה", ואליו צריכים לשאוף, ללמוד תורה. רק אם הדבר הוא בלתי אפשרי אז בדיעבד, גם משהו אחר, הוא בסדר.

השקפה זו, המעמידה בראש הפירמידה החברתית את התלמיד החכם המתמצא בספרות ההלכה על כל מדוריה, היא ניגוד גמור להשקפת עולמה של תנועת "המזרחי" הציונית דתית. החברה הליטאית בישראל היא זו שהנחילה את הנורמה הזו וקבעה בכך למעשה את ההיררכיה החברתית אצל כלל הציבור החרדי. לתפיסתם של החרדים, לימודי חול הם אפוא יצירה של "בדיעבד" ולא של "לכתחילה", ועל כן אין להם מקום בתוך השאיפה החרדית.

הרב דסלר, שהיה משגיח בישיבת פוניבז' ומגדולי המחנכים בציבור החרדי הסביר באגרת כי הציבור החרדי נמנע מלימודי חול כדי לאפשר צמיחת גדולי תורה שירכזו את כל כוחותיהם בלימוד התורה, ובמקביל כדי לגרום לכל מי שאינו לומד תורה להיות לכל היותר "חנווני" כך שלא יהיה פיתוי לעזוב את הישיבות.[33]

במדינת ישראל

במגזר החרדי בישראל הובעה התנגדות לתוכנית לימודי הליבה.[34] בהתכנסות מועצת גדולי התורה הוחלט לדחות את תוכנית הליבה, אף שהימנעות זו עלולה להוביל לחוסר תמיכה כלכלי ממשרד החינוך. המועצה אף אסרה על כל מוסדות הפטור לשנות את הגדרתם למוסד לא-רשמי, כך שלא יחויבו לממש את רובה של תוכנית הליבה. מיד כשהוצגו המלצות הוועדה החל המאבק של המגזר החרדי במשרד החינוך, ואף הוצגה פנייה לבג"ץ כדי לבטל את ההחלה של התוכנית על המוסדות החרדיים. בג"ץ קבע שבהתאם לחוק, אם לא תיושם התוכנית, מדינת ישראל תקצץ מתקציבי החינוך של המגזר החרדי.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • ליבת אבישי, נפתלי רוטנברג, אחדות מתוך שונות: ליבה חינוכית משותפת לילדי ישראל, הוצאת מכון ון ליר בירושלים ורכס, 2012.
  • מנחם פרידמן, החברה החרדית - מקורות, מגמות ותהליכים, 1991.
  • משה ליסק, "יחד שבטי ישראל? שסעים עיקריים בחברה הישראלית" עמודים 27–53 בתוך: . יעקב רופ (עורך), פלורליזם בישראל, מכור היתוך למעורב ירושלמי, דו"ח ביניים ממחקר השוואתי בשיתוף מכון ברוקינגס בוושינגטון והאוניברסיטה הלאומית האוסטרלית, 2000.
  • ורדה שיפר, מערכת החינוך החרדי בישראל: תקצוב, פיקוח ובקרה, מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות, 1998.
  • יעקב לופו, ההתנגדות החרדית לישיבות תיכוניות חרדיות, מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות, 2007.

קישורים חיצוניים

ביאורים

  1. ^ לעתירה הצטרפו יאיר חדד, צעיר שלמד בעבר בבית ספר חרדי וטוען כי לימודים אלה מקשים עליו כיום להשתלב בחברה החילונית, ורחל שגב-שבא, מורה מוסמכת.
  2. ^ גם בהסכם הסטטוס קוו בין בן-גוריון לראשי אגודת ישראל, שנחתם ביוני 1947, נקבע שהתנאי לאוטונומיה בתחום החינוך הוא מינימום של לימודי חובה שהמדינה תקבע.[3]

הערות שוליים

  1. ^ סער ראלי, "תוכנית הליבה" של משרד החינוך: לימודי יסוד גם במוסדות החרדיים", "הארץ", 23.8.2002
  2. ^ ריינפלד משה, "עתירה לבג"ץ: לחייב את שר החינוך לקבוע תוכנית לימודי חובה בחינוך החרדי", "הארץ", 28.4.1999
  3. ^ אילן שחר, "הליבה, זה חלק מהסטטוס קוו", "הארץ", 22.12.2004
  4. ^ פסק הדין(הקישור אינו פעיל)
  5. ^ חוזר מנכ"ל
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 התוכנית הלאומית לחינוך - עיקרי ההמלצות
  7. ^ "יחד שבטי ישראל? שסעים עיקריים בחברה הישראלית"
  8. ^ תמלול הרצאה של ציפי לביא באתר הסתדרות המורים בישראל
  9. ^ 9.0 9.1 בג"ץ 4805/07 המרכז לפלורליזם יהודי - התנועה ליהדות מתקדמת בישראל נ' משרד החינוך ואחרים, ניתן ב-27.7.2008
  10. ^ איציק וולף, חוק הליבה סינדל את בג"ץ, nfc
  11. ^ חוק מוסדות חינוך תרבותיים ייחודיים, התשס"ח-2008, אריק בנדר, ישיבות יזכו לפטור מלימודי תוכנית הליבה, nrg‏, 23.7.2008
  12. ^ סעיף 22 ב-הסכם
  13. ^ מירב ארלוזורוב, מי אשם? הילדים החרדים, באתר הארץ, 24 במאי 2016.
  14. ^ וואלה! NEWS, ‏לא מלמדים ליבה, נקנסים - וממשיכים לקבל תקציבים מהמדינה, באתר גלובס, 2 באוגוסט 2016
  15. ^ נתונים מרכזיים על החינוך הממלכתי־חרדי, באתר הכנסת – מרכז המחקר והמידע, ‏8.11.2020
  16. ^ לימודי ליבה בחסידות? אלחנן גלט: "מצדיע לאדמו"ר מבעלז", באתר ערוץ 7, 26 בינואר 2022
  17. ^ שני פרומקין‏, האדמו"ר מבעלז אישר שילוב לימודי ליבה: "חסידויות נוספות עומדות בתור", באתר וואלה!‏, 26 בינואר 2022
  18. ^ דפנה ליאל, ‏יש הסכם בין דגל התורה ואגודת ישראל: חתמו על הסכם וירוצו יחד בבחירות, באתר ‏מאקו‏‏, ‏12 בספטמבר 2022‏.
  19. ^ ראו למשל: Michael K. Silber. The Emergence of Ultra-Orthodoxy: The Invention of Tradition. התפרסם בתוך : Jack Wertheimer (עורך), The Uses of Tradition: Jewish Continuity since Emancipation, Harvard University Press, 1992. עמ' 31.
  20. ^ שמואל פיינר, שורשי החילון : מתירנות וספקנות ביהדות המאה ה-18, ירושלים, מרכז זלמן שזר, תשע"א, עמ' 274
  21. ^ מה רע בלימודי חול?, באתר צריך עיון
  22. ^ התמודדות ההנהגה הרבנית עם תהליכי רכישת השכלה אקדמית בחברה החרדית בישראל
  23. ^ אליעזר היון, הרש״ר כמיתוס חריג בחברת הלומדים החרדית.
  24. ^ 24.0 24.1 24.2 24.3 יעקב לופו, ההתנגדות החרדית לישיבות תיכוניות חרדיות, באתר מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות
  25. ^ פרידמן מנחם, חברה ודת: האורתודוקסיה הלא-ציונית בארץ ישראל תרע"ח-תרצ"ו, תשל"ח
  26. ^ 26.0 26.1 מיכה גודמן, מפלגת המחשבות: פרק 4# חרדים: חברת הלומדים, באתר בית אבי חי
  27. ^ מיכה גודמן, מפלגת המחשבות: פרק 5# חרדים: החלום ושברו, באתר בית אבי חי
  28. ^ 28.0 28.1 ברויאר, אוהלי תורה: הישיבה תבניתה ותולדותיה, תשס"ד
  29. ^ אבישי בן חיים, איש ההשקפה: האידאולוגיה החרדית על-פי הרב שך, 2004
  30. ^ ברויאר מרדכי, תורה עם דרך ארץ – התנועה, אישיה ורעיונותיה עמ 174-178
  31. ^ פרידמן מנחם, מפגש יהדות התורה עם דרך ארץ ועם החרדיות המזרח אירופית, 1987
  32. ^ שטדלר נורית, קודש וחל בתפישת העבודה: המקרה של האורתודוכסיה היהודית בישראל, 2001
  33. ^ מכתב מאליהו ג, עמ' 357-356
  34. ^ אנשיל פפר, החרדים מסרבים ללמד את "תוכנית הליבה", באתר הארץ, 21 בינואר 2004
    אילן מרסיאנו, הרב אלישיב הורה: בלי מתמטיקה ואנגלית, באתר ynet, 27 במאי 2004
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

38075673תוכנית הליבה

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=תוכנית_הליבה&oldid=2527798"