שם תאופורי

שם תֵּאוֹפוֹרִי (ביוונית: θεόφορος) הוא כינוי של אדם, מקום או מושג, המכיל בתוכו שם של אלוקות או להבדיל של אליל. שמות תאופוריים היו שכיחים בין השאר בתרבויות המזרח הקדום. עדויות להם, בכתובים או בממצאים ארכאולוגיים, משמשות כלי חשוב להבנת ההיסטוריה הדתית של תרבויות אלו.

שמות תאופוריים בתרבויות המזרח הקדום

ברבות מתרבויות המזרח הקדום היו שמות תאופוריים הדרך העיקרית לכינוי אנשים, ובעיקר גברים. בחירה בשם כזה נועדה כנראה להצהיר על נאמנות לקל או להבדיל לאליל מסויים ולבקש את הגנתו על הילד.

שמות תיאופוריים של מקומות

כאשר מקום נושא שם תיאופורי עשוי הדבר להעיד על פולחן הרלוונטי במקום. לעיתים קרובות שמו של המקום נותר על כנו גם כאשר הדת המקומית משתנה. בארץ ישראל רבים משמות המקומות מתחילים במילה "בית", סימן למקדש שהתקיים במקום. בין המקומות הנושאים שם תאופורי בארץ ישראל נמצאים:

• בית שמש על שם שמש
• בית ירח ויריחו על שם ירח
• ירושלם על שם שלם
• בית אל על שם אל
• ענתות על שם ענת
• בית חורון על שם חורון
• בעל חצור על שם בעל
• רשפון וארשף על שם רשף
• עשתרות קרניים על שם עשתרת
• קריית בעל או בעלה על שם בעל

בספר במדבר מסופר שבני ראובן בנו מחדש את הערים שנכבשו מסיחון ומעוג והסבו ושינו את שמותיהן התאופוריים ”וְאֶת נְבוֹ וְאֶת בַּעַל מְעוֹן מוּסַבֹּת שֵׁם” (במדבר לב לח) ככל הנראה על מנת שלא ישאו שמות אליליים.

שמות תאופוריים ביהדות

רבים מבני ישראל, ובעיקר הגברים, נשאו, החל מתקופת ההתנחלות, שמות המכילים את שם ה'. התיבה "א-ל", והתיבות "י-ה", "י-הו", או "יו", המשמשות כקיצורים של השם המפורש, הופיעו הן בראשית השמות והן בסופם. לעיתים נדירות מופיעים גם שמות עם התיבה "ש-ד-י" כגון בשמות עמישדי, צורישדי ושדיאור.

הבדלים בין ממלכת יהודה וישראל

ייתכן כי שמות תאופוריים היו נפוצים יותר בממלכת יהודה מאשר בממלכת ישראל. שכן, שלא כבממלכת ישראל, רוב שמות המלכים היהודאים היו תאופוריים.

התנ"ך מכיל 194 שמות המסתיימים ב"י-ה" או "יהו"; לעיתים מתייחס הכתוב לאותה דמות בשתי הסיומות – עובדה המעידה על היותן חליפיות. כך לדוגמה המלך חזקיהו נקרא גם "חזקיה", והנביא ירמיהו נקרא גם "ירמיה". לעיתים משמשת הקידומת "יו" בשמות ישראליים היכן שהקידומת "יהו" משמשת בשמות יהודאים.

שמות יהודיים הנושאים שמות אלילים

בתקופת השופטים והמלכים, היה שימוש בשמו של האליל הכנעני בעל, שפולחנו היה נפוץ מאוד: "ירובעל" (גדעון), אשבעל" בן שאול, "מפיבעל" בן יהונתן, "בעל" דודו של שאול, "בעל-חנן" הגדרי ו"בעל-יה", מנאמני דוד, ו"בעל-ידע" מבני דודהם, אמנם שמות אלו שימשו כהתגרות באליל הבעל, "אש-בעל" - שהבעל יעלה באש, "ירו-בעל" שהוא יריב עם הבעל. בניו של יונתן בן שאול נקראו "מריב בעל" - שיריב עם הבעל^{[דרושה הבהרה]} ו"מרי-בעל" שימרוד בבעל. מאידך, פרשנים מסורתיים כתבו שלפני שהתפשטה בישראל עבודת הבעל, שימש שמו שמשמעו 'אדון', גם כתואר לה', ועל שמו נקראו צאצאי שאול ודוד.

שמות תאופוריים מוארכים או מקוצרים

יחסי השכיחות בין הסיומות "י-ה" ו"יהו" שבשמות התאופוריים נבדלים ברובד העברית שבו הן מופיעות. בעברית המקראית הקלאסית - השימוש בשם המוארך נפוץ יותר, ואילו בעברית המקראית המאוחרת, המושפעת מהארמית, ניכרת התרופפות של העיצורים הגרוניים ועלייה בתפוצת השמות בעלי הסיומת המקוצרת. המופעים בעלי הסיומת המלאה בספרות המאוחרת הם כמעט תמיד שמות אנשים מתקופת בית ראשון ונראה שהשתמרו לסופר המקראי כתבים בהם נעשה שימוש בסיומת ארוכה יותר. תופעה זו מאפשרת להבחין בצורה נוחה יחסית בין טקסטים השייכים לתקופות שונות בעברית המקראית.

שמות מקראיים מסוימים מופיעים בתצורה מקוצרת רק בספרי המקרא המאוחרים.

תופעה זו מודגמת גם במגילות מדבר יהודה, שם במגילת ישעיהו מופיעים שמות בצורתם המקוצרת, על אף שבנוסח המסורה של ספר ישעיהו - השמות באים בצורתם המלאה.

אישים לא-עבריים שנשאו שמות תאופוריים הנשמעים יהודיים

מספר מלכים כנענים, כגון חזאל מלך ארם, הצלאל ופדאל מלכי עמון, מלכיאל מלך גזר, נשאו את התיבה "א-ל" בשמם - עובדה זו אינה מפתיעה לנוכח היותו של האליל אל ראש האלילים הכנעניים.

שנויה במחלוקת היא הופעתה של התבנית "י-הו" או "יה" בשמות מלכים נוכריים, שכן היא עשויה להעיד על שילובו של שם ה', הייחודי ליהדות, בפנתאונים כנעניים. כך בספר שמואל מופיע יורם בן תעי מלך חמת, ובאסטלת ספירה, מהמאה ה-8 לפנה"ס, מופיע שמו של בר-גאיה מלך כתך לצד מתעאל מלך ארפד.

בארכיון אבלה, המתוארך לסביבות שנת 2500 לפנה"ס, נמצאו שמות שיש המפרשים אותם כמזכירים את ה'. לפי פירוש זה, נמצאו בין השאר השמות מיכיה, חנניה, פטריה (כלומר פדה-יה), עבדיה, ישמעיה, יהרם (כמו יהורם), וגם אזכור אחד בגרסה הארוכה "יהו": שֻמיהו. אולם, כתב היתדות של אבלה עדיין לא פוענח לחלוטין, ויש המפרשים את התיבה "יָה" כ"נִי" וכך יוצא שהשמות הם "פטרני" ו"עבדני", או כ"נוּ" ולכן השמות הם "עבדנו" ו"פטרנו". ידוע גם שהסיומת "יָה" רווחה באכדית ליצירת שמות חיבה (בדומה לסיומת -ִי בעברית מודרנית: יוחנן > יוחִי, ירמיהו > ירמִי וכו'), וכך קוצר השם "ישמעהדד" ל"ישמעיה", "זמרידגן" (זמרי = מגני, דגן = דגון) ל"זמריה". ייתכן שהצורה מופיעה גם במקרא, כמו בשמות "אחיה" ו"בקבוקיה" (מאחר שלא סביר ששמו של אדם יכריז "יה הוא אחי" או "יה הוא בקבוק"). אף השם "יִשׂ-רָ-אִל" שנמצא באבלה, מופיע באחת התעודות פעם כ"יִשׂ-רָ-אִל" ופעם כ"יִשׂ-רָ-יָה", שתי הפעמים בליווי תואר זהה ("איש דֻ-בִּ-זִ-פִּש").

שמות תאופוריים באסלאם

בתרבויות פרה-אסלאמיות בחצי האי ערב, וביתר שאת בקרב המוסלמים, רווח השימוש בצירוף "עבד אל-" (או עבדול), שפירושו "עבדו של", לפני שם הקל. בניגוד ליהדות, שבה הגיוון בשמות נובע משינוי הפעלים והתארים המצורפים לשם הקל, באסלאם נובע הגיוון מן השימוש החלופי באחד מ-99 תאריו של אלל-ה, כדוגמת עבד אל-עזיז (העז), עבד אל-והאב (המעניק), ועבד אל-רחמן (הרחמן).

שמות תאופוריים בתרבויות המערב

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו.

גם בתרבויות מערביות קיימים שמות תאופוריים. ביוון העתיקה היו נפוצים שמות המזכירים אלילים יווניים שונים, כמו השם אפולוניוס. בנצרות נפוצים השמות כריס, כריסטיאן, כריסטיאנו או כריסטינה על שם הכריסטוס. שמות נוצריים נפוצים אחרים הם תיאודורוס (מתת הא-ל) או תיאופילוס (אוהב הא-ל, בגרסה לטינית אמדאוס). על כל פנים, בשלב מוקדם מאוד בתולדות הנצרות התקבע הנוהג להעניק שמות על שם תלמידיו ובני משפחתו של ישו, ועל שם אישים מאוחרים יותר. שמות על שמו של אותו האיש עצמו נדירים למדי, אם כי בכמה ארצות דוברות ספרדית מקובל השם "חסוס".

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

34254311שם תאופורי