שריקה
שריקה היא השמעת צליל על ידי זרם אוויר מהיר, הזורם דרך בית תהודה בעל פתח קטן, וגורם למערבולות. בני אדם יכולים לשרוק בשיטות שונות בעזרת פיהם, והשריקה משמשת אותם הן לצרכים מוזיקליים והן, לעיתים, לתקשורת. גם בעלי חיים מסוימים משתמשים בשריקה לצורכי תקשורת.
ניתן להפיק צליל של שריקה גם באמצעות כלים שונים, ביניהם ניתן למנות את המשרוקית של שופטי ספורט, ואת השריקות שמשמיעים קטרי רכבת ואוניות.
שיטות שריקה אנושיות
שריקה שפתית
בשיטת שריקה זו, שהיא הנפוצה והמוכרת ביותר, מקשיתים את השפתיים לצורה כמו־עגולה. שאיפה או נשיפה מהירה של האוויר יוצרת מערבולת אוויר בחלל הפה, שמשמש כבית תהודה. על ידי הזזה קלה של הלשון ושל הלסת התחתונה ניתן לשלוט בתדר (גובה) של הצליל הנוצר. עצמת הצליל תלויה בעצמת שאיפת האוויר או נשיפתו. השריקה השפתית היא השיטה המובנת ביותר מבחינה פיזיקלית. כבר הפיזיקאי ג'ון ריילי ציין ביצירתו The Theory of Sound שהצליל לא יכול להיווצר מרעידה של השפתיים, בכך שלחץ בין שפתיו צינור־עץ מוצק שאינו יכול לרעוד ובכל זאת הצליח לשרוק.[1]
בשריקה שפתית ניתן לשרוק רק בעצמות נמוכות יחסית. מנעד התדרים האפשרי הוא לרוב של שתי אוקטבות בערך. השריקה השפתית נבדלת משיטות שריקה אחרות גם בכך שהיא היחידה שנשמעת גם אם שואפים את האוויר.
שריקה לא־שפתית ללא אצבעות
בשיטה זו, שלה וריאציות רבות, לוחצים את קצה הלשון אל השיניים החותכות העליונות, ומותחים את השפתיים ליצירת פתח צר, שדרכו זורם האוויר החוצה.
שיטה אחרת לשריקה לא שפתית ללא אצבעות היא באמצעות הצמדת קצה הלשון לשיניים החותכות התחתונות ובמקביל קירוב גב הלשון לחיך תוך השארת רווח צר למעבר האויר. נשיפה דרך התעלה שנוצרה בין הלשון לחיך תפיק צליל של שריקה. עיקר הקושי בשיטה זו הוא מציאת המנח הנכון של הלשון ביחס לחיך.
שריקה בעזרת האצבעות
שריקה בעזרת אצבעות נוצרת על ידי הכנסת מספר אצבעות (בדרך כלל בין אצבע אחת לארבע) לחלל הפה, כאשר האצבעות או חלק מהן תומכות בלשון, בדרך כלל מחלקה התחתון, ונשיפת אוויר החוצה. ניתן לשרוק בעזרת אצבע אחת, זוג אצבעות מיד אחת (בדרך כלל אצבע ואגודל), או בעזרת אצבעות משתי הידיים - בדרך כלל אצבע אחת או שתי אצבעות מכל יד. הלשון ממוקמת כך שביחד עם האצבעות נוצרים שני חריצים צרים שדרכם זורם האוויר החוצה. בשיטה זו ניתן לשרוק בעצמות גבוהות יותר, עד כ-100 דציבל.
הפיזיקה של השריקה
כדי להפיק צליל שריקה צריכים להתקיים שני תנאים פיזיקליים: נדרש אוויר הזורם במהירות ויוצר מערבולות, ונדרש בית תהודה שבו יהדהד האוויר וייצור את הגל של צליל השריקה. בצורה זו נוצר גל־סינוס טהור כמעט. משום כך יכול השורק לשלוט רק בפרמטרים של תדר (גובה הצליל) השריקה ועוצמתה. בניגוד לקול המופק ממיתרי הקול האנושיים, לא ניתן לגוון את צבע־הצליל, מה שמגביל מאד את יכולת העברת המידע.
מבין שיטות השריקה האנושיות חקרו פיזיקאים לעומק רק את השריקה השפתית. הפיזיקאי Gierke השווה בשנת 1947 את צלילי השריקה האנושית עם אלה המופקים ממתקן חורי דמוי חליל, והגיע למסקנה שאותו המכניזם אחראי לשניהם.[2] לפי מחקרו, נוצרים בחלל הפה מערבולות מחזוריות הרועדות בתדר עצמי. Gierke הראה שצליל השריקה הופך גבוה יותר ככל שמהירות האוויר גדלה, גם כאשר הלסת והלשון נותרות קבועות במקום.
במחקר אחר הראו .Wilson et al בשנת 1971 שצליל השריקה האנושית מקביל ביסודו לצלילים המופקים ממתקנים חוריים דמויי חליל,[3] כמו קריאת הציפור וקריאת הצייד שאותן תיאר לורד ריילי. הם הדגישו את קיומם של שני מעברים צרים המחוללים את מערבולות האוויר - האחד הוא השפתיים והשני הוא הלשון המונחת על החניכיים.
שיטות השריקה האחרות שנסקרו לעיל לא זכו עד היום לתשומת לב מחקרית. Bunsel ו-Classe שיערו במחקרם על שפות נשרקות שההסבר המשותף לכל שיטות השריקה עם אצבעות ובלעדיהן הוא שהלשון או האצבעות יוצרות תעלה מורכבת שהאוויר הזורם דרכה יוצר מערבולות, אשר מהדהדות בחלל הפה כמו בשריקה השפתית.[4]
צליל השריקה האנושי מצוי בטווח של כ-1,300 עד 4,000 הרץ. מכיוון שרגישות האוזן האנושית היא מרבית בטווח התדרים הזה וגל הקול הוא דמוי-סינוס ולכן בעל הצורה הפשוטה ביותר האפשרית, צלילי שריקה נשמעים בקלות רבה יותר מאשר קולות אנושיים רגילים. עובדה זו עשויה להסביר את השימוש המרובה בשריקות לשם מתן פקודות והוראות לאחרים.
השריקה בתרבות האנושית
יש לשער שהשריקה שימשה לתקשורת בלתי מילולית מקדמת דנא, ובעזרתה ניתן היה לתקשר על פני מרחקים גדולים ולהזהיר מסכנות. אזכורה הראשון של השריקה בכתב מופיע בתנ"ך בספר מלכים: ”וְהַבַּיִת הַזֶּה יִהְיֶה עֶלְיוֹן כָּל עֹבֵר עָלָיו יִשֹּׁם וְשָׁרָק וְאָמְרוּ עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת וְלַבַּיִת הַזֶּה” (מלכים א ט, ח) - השריקה כאן היא אות לתדהמה, כפי שמפרש רש"י: "וכן דרך כל הרואה חורבן פתאום לשרוק". כדרך לתקשורת מופיעה השריקה בספר ישעיהו: ”וְנָשָׂא-נֵס לַגּוֹיִם מֵרָחוֹק, וְשָׁרַק לוֹ מִקְצֵה הָאָרֶץ; וְהִנֵּה מְהֵרָה, קַל יָבוֹא.” (ספר ישעיהו ה, כו) כבר בעת העתיקה היה מקובל גם לשרוק לאות בוז: קיקרו מתפאר במכתב לאטיקוס משנת 61 לפנה"ס על כך שזכה לתשואות מבלי שנשרקה לו ולו שריקת בוז אחת (sine ulla pastoricia fistula). אף שבמקורות אחדים יש רמיזות לכך, לא ניתן לקבוע בוודאות אם בעת העתיקה היה נהוג לשרוק מנגינות.
לשריקה היה תמיד אופי קליל ולא רציני, עד שבתקופת הרנסאנס נוצרה המסורת של שריקה־אמנותית. בתקופה זו, שבה מרבית כלי הנגינה היו בשלבי התפתחותם הראשוניים, הציגה השריקה אלטרנטיבה רצינית לשירה. עובדה זו השתנתה עם חלוף הזמן, עד שבשיא תקופת הבארוק איבדה אמנות־השריקה את חשיבותה בתזמורת הקאמרית, לא הושמעה עוד באירועים חברתיים, ולבשה במהרה את התפקיד שיש לה היום - תפקיד של תופעת שוליים, סוג של קוריוז אקזוטי מעט, אבל לא אמנות של ממש.
בתרבויות רבות נקשרה השריקה, ועודנה נקשרת, לכישוף ולאמונות טפלות. כאן היה תפקידה של השריקה לזמן או לגרש שדים. השריקה נקשרה גם לשטן, ובאזורים נוצריים ומוסלמיים אחדים נתפסה כטמאה ונאסרה. באופרה "מפיסטופלה" של המלחין האיטלקי אריגו בויטו, השטן שורק במקום לשיר. לעיתים קרובות, נאסרה השריקה בפומבי במיוחד לנשים. בתוככי מכרות נחשבה השריקה לעיתים כמביאה מזל רע.
על-פי מסורת הימאים, השריקה בים אסורה, עקב שלוש סיבות:
- כאשר שורקים בים, נפטון חושב ששורקים לאשתו ומשתולל.
- בים נחשבת השריקה לסימן מצוקה, שאסור להשמיע בזמן שאינו מצוקה.
- בעבר, בספינות גדולות, רב המלחים היה מסמן למלחים איזה מפרשים להוריד/להעלות באמצעות שריקות. לכל מפרש הייתה שריקה אופיינית לו. מלח שהיה שורק להנאתו על הסיפון היה מבלבל את כולם ומחולל מהומה.
עד היום נפוצה מאד האמונה הטפלה שלפיה השריקה על בימת התיאטרון או האופרה מביאה אסון. מקורה של אמונה זו בתקופה שבה השתמשו בגז או בנפט לתאורה. כאשר חומר הבעירה של המנורות האלה אזל, הן השמיעו צליל שריקה, כדי שאנשי התאורה יידעו באיזו מנורה לטפל. כך יכלו שריקות אנושיות להביא לאנדרלמוסיה גדולה במהלך החזרות וההצגות עצמן. אף שהסיבה המקורית לאיסור על השריקה חלפה זה מכבר, עדיין אין רואים אותה בעין יפה במקומות רבים.
השריקה מופיעה גם כמוטיב מרכזי במספר יצירות ספרותיות. דוגמה אחת לכך היא סיפור "השריקה" מאת הבעל שם טוב[5], שבו נער שאינו יודע קרוא וכתוב בוקע שערי שמיים בשריקה הנאמרת במקום תפילת יום כיפור. דוגמה אחרת מופיעה בסרט המתח "M או הרוצח מדיסלדורף" של הבמאי פריץ לאנג משנת 1931. לאנג מאפיין את הרוצח בשריקה של המנגינה "באולמו של מלך ההר" מתוך היצירה "פר גינט" מאת אדוורד גריג. באחת הסצנות המפחידות ביותר בסרט, רצח הילדה איננו מוצג, ובמקומו מושמעת רק השריקה, שאותה למדנו לקשר עם דמותו של הרוצח, ואז נשמעת זעקת הילדה, שלאחריה נמשכת השריקה, וכך מבינים את שהתרחש.
השריקה באמצעות האצבעות יכולה להגיע לעצמות צליל גבוהות הצורמות לאוזן. מסיבה זו ומסיבות אחרות נתפסת השריקה בציבור על פי רוב כבלתי מנומסת. שריקתם של גברים לנשים מזדמנות ברחוב נחשבת למחווה גסה במיוחד. הפרופסור האמריקאי צ'ארלס שו אף כתב בשנת 1931 בניו יורק טיימס שהשריקה היא "סימנו המובהק של הטיפש" וששום אדם מצליח בעל שיעור קומה אינו שורק.
עם זאת, נוהגים אנשים רבים לשרוק לעצמם מנגינות, לרוב כשהם בגפם. שריקה שכזו מציינת בדרך כלל מצב רוח נינוח ושמח, אך יש הנוהגים לשרוק בלכתם בחושך כדי לאזור אומץ ולהפיג את תחושת הבדידות.
שנים רבות הייתה נהוגה בארץ שריקה כאמצעי לקריאה. בני משפחה וחברים אמצו לעצמם שריקה מסוימת, לעיתים קרובות מנגינת שיר ידועה, כדי לקרוא זה לזה. כך היו לתנועות הנוער שריקות שלהן המבוססות על מנגינת המנון התנועה. ב-8 באוגוסט 2007 קרא רזי ברקאי בתוכניתו מה בוער לצופים להעלות לשידור ולהשמיע את השריקה המשפחתית כמחווה לתקופה היא.
שפות נשרקות
צורות תקשורת באמצעות שריקה מוכרות באזורים שונים של העולם. כמעט כל האזורים האלה הם הרריים, דלילי אוכלוסין וחסרי תשתית תקשורת, כך שהשריקה מאפשרת בהם תקשורת למרחקים ארוכים, שלולא השריקה הייתה גוזלת זמן רב. צורת תקשורת זו משמשת רועי־צאן לעיתים קרובות.
שפות נשרקות אינן מחליפות את השפות המדוברות, אלא משלימות אותן. מכיוון שילדים צעירים (וכן קשישים) מתקשים בשריקה, הן נרכשות רק שנים אחרי רכישת שפת האם.
השפה הנשרקת המפורסמת ביותר והנחקרת ביותר היא El Silbo, אשר שימשה בעבר את הגואנצ'ים בכל האיים הקנריים, וכיום משמשת רק באי לה גומרה. בעזרת אפקט ההידהוד של קירות ההרים באזור, מתאפשרת שם תקשורת של שריקות עד לטווח של 10 קילומטר, שאותו לא ניתן להשיג בעזרת קריאות או צעקות. בשפה זו ישנם 6 צלילים שונים מהם ניתן להרכיב מילים ומשפטים שלמים.
שפות נשרקות אחרות שזכו לתשומת לב מחקרית הן באזור Kusköy בטורקיה, בכפר Aas שבפירנאים הצרפתיים, וכן ביבשות אחרות כמו אצל המזטקים במקסיקו או בחבל יונאן בסין. בדרך כלל שפות נשרקות הן מקומיות ומוגבלות לאזור מצומצם מאוד, אפילו לכפר בודד. גם באפריקה משתמשות אוכלוסיות מסוימות בשפות נשרקות, אלא שהשריקות מופקות בעזרת משרוקיות מתוצרת עצמית, ולא בעזרת הפה.
על פי רוב, שפות נשרקות משתמשות באצבעות על־מנת להשמיע שריקות בעצמה גבוהה במיוחד שיכולות לשמש לתקשורת במרחק רב. כאשר התקשורת היא בארבע עיניים, אין משתמשים בשריקות אלא בשפת דיבור רגילה. רק אצל האינדיאנים המזטקים השריקה היא שריקה שפתית רגילה ומשמשת גם לשיחה ממרחק רגיל.
עם התקדמות טכנולוגיית התקשורת המודרנית והחיבור לתשתיות תקשורת של אזורים נידחים יותר ויותר, מאבדות השפות הנשרקות את עילת קיומן, שהיא תקשורת מרוחקת בתנאי שטח קשים. משום כך מרחפת סכנת כליה על רבות מהשפות הנשרקות, ודור ההמשך כבר אינו לומד אותן.
משום שגם השפה הנשרקת El Silbo עמדה להיעלם, נעשו בשנות השמונים מאמצים גדולים לשמר את צורת התקשורת והאמנות הזו, וכיום השפה נלמדת בבתי הספר באי לה גומרה באיים הקנריים.
השריקה במוזיקה
שריקה אמנותית
מנעד הצלילים של השריקה האנושית מוגבל יותר מזה של מיתרי הקול (המשמשים למשל בשירה). חוסר האפשרות להוסיף "צבע" הוא בגדר מגבלה נוספת.
שריקה קונצרטית בכמה קולות היא קשה מאוד. גם בני אדם מוזיקליים מאד מדייקים פחות בשריקתם מאשר בשירתם, ומזייפים יותר. ההרכב הנודע "קומדיין הרמוניסטס" (Comedian Harmonists) משנות העשרים והשלושים של המאה העשרים היה דוגמה נדירה יחסית לשריקה בכמה קולות.
עם זאת, במרחב הדובר־אנגלית נפוצה מסורת מודרנית של שריקה אמנותית. בשלהי המאה התשע עשרה זכתה אליס שו, שכונתה "הפרימה דונה של השריקה", לפופולריות רחבה בארצות הברית. השורק הפופולרי והמצליח ביותר במאה העשרים היה האמריקאי פרד לווארי, שתקליטו "Indian Love Call" מכר כמיליון עותקים בשנות הארבעים. בישראל התפרסמה השורקת קלרה איימס, שאף הופיעה בקביעות עם תזמורות וברדיו בשנות החמישים. שורקים ידועים נוספים הם רוג'ר ויטאקר ונגן המפוחית טוטס טילמנס אשר ביצע את להיטו "בלוזט" לראשונה בשריקה.
שירים עבריים בולטים בהם משלב הזמר שריקה בביצוע השיר: "קח לך אשה ובנה לה בית" של אריק איינשטיין ו"מודה אני" של מאיר אריאל.
כלי נגינה שורקים
.jpg)
כלי נגינה רבים מבוססים מבחינה פיזיקלית על תופעת השריקה. דוגמה מובהקת לכך היא העוגב, שכונה "מלך כלי הנגינה" בזכות ריבוי צבעי הצליל שניתן להפיק בעזרתו, המנעד הגדול (מצלילים נמוכים כמעט מסף השמיעה בתדר 16 או 20 הרץ ועד לצלילים גבוהים מסף השמיעה בתדר 20 קילו־הרץ) ובזכות עצמת הצליל הגדולה שלו.
דוגמאות אחרות לכלי נגינה המתבססים על שריקה ניתן למצוא בכלי הנגינה ה"שפתיים", בהם החליל. גם חליל אירי (Tin Whistle), סוג של משרוקית קטנה מאירלנד, מבוסס על עיקרון השריקה.
השריקה בעולם החי
בעלי חיים משתמשים לעיתים קרובות בשריקה לצורכי תקשורת.
דוגמה שנויה במחלוקת לשריקה בעולם החי היא ציוציהן של הציפורים. מבחינה פיזיקלית טהורה הציוץ אינו שריקה, שכן הציוצים מופקים בתיבת הקול של הציפורים (Syrinx) על ידי ממברנות רועדות, מה שדומה יותר לאופן הפעולה של מיתרי הקול האנושיים. מכיוון שאין בכך להסביר את גלי־הקול הטהורים, דמויי הסינוס, שמשמיעים סוגי ציפורים מסוימים, העלו Gaunt ושותפיו[6] בשנת 1982 את ההשערה שהקול דמוי השריקה נוצר על ידי אוויר זורם במהירות, היוצר מערבולות. אלא שההשערה הזו לא אומתה בניסויים,[7] כך שלפי המחקר העדכני הציפורים למעשה אינן שורקות. למרות אופן ההפקה השונה של הצליל, מוסכם שצלילי ציוץ הציפורים דומים מבחינת מבנה גל־הקול לצלילי שריקה. משום כך נקראו מינים מסוימים של אווזים וברווזים בשם "שורקים", ואף הכפר הטורקי Kusköy, שבו התפתחה שפה נשרקת, משמעות שמו בטורקית "כפר הציפורים" (ראו לעיל).
מיני בעלי חיים נוספים שמקור שמם בשריקתם הם ה"ברבור השורק" (Cygnus columbianus), ה"עש השורק" (Hecatesia thyridion), "צפרדע-האנטילים השורקת" (Eleutherodactylus johnstonei), ה"עכברושים השורקים" (Parotomys) והשרקן.
גם מרמיטות מתקשרות בעזרת שריקות, אשר משמשות אותן לאזהרה מפני סכנה.
אצל לווייתנאים ויונקים ימיים אחרים יש לשריקה, לרוב כזו בתדר גבוה שאינו נשמע לאוזני בני אדם, תפקיד תקשורתי חשוב; צורת תקשורת זו מכונה שירת הלווייתן. שריקתם של הדולפינים, שנחשבים לבעלי חיים נבונים במיוחד, משכה את תשומת לבם של חוקרים רבים, משום שהיא מעלה את האפשרות שבעלי החיים פיתחו סוג של שפה טבעית. על עובדה זו חלוקות הדעות.
אף שכלבים אינם שורקים, ניתן לאלפם בעזרת משרוקיות כלבים מיוחדות בתחום האולטרה-סאונד, שהאוזן האנושית אינה שומעת.
שריקה מלאכותית
ערך מורחב – משרוקית
ניתן להפיק צלילי שריקה גם באמצעים מלאכותיים. דוגמה מובהקת לכך היא המשרוקית. במשרוקיות (וכן גם בכלי נגינה המבוססים על שריקה), נוצר הצליל מפיצול של זרם האוויר על פני חיץ או מכשול חד, כך שנוצרות מערבולות אוויר שהדהודן בתיבת תהודה יוצר את גל הקול. המשרוקית, בדומה לשריקה באמצעות השפתיים, משמשת לתקשורת לא מילולית. יתרונה של המשרוקית הוא בעצמתה הגבוהה יותר, ובתפעולה שאינו דורש מיומנות מיוחדת. משרוקית משמשת, בין השאר, שופטי ספורט - למתן מסרים לספורטאים, פקחים ברציפי רכבת - להעברת מסר לנהג הקטר, שומרים - להזעקת עמיתיהם בעת סכנה, וכדומה.
בחילות הים השונים משתמשים במשרוקית מיוחדת הקרויה "משרוקית רב המלחים" (Boatswain's pipe; מבטאים "בוסן פייפ" - Bosun pipe). המשרוקית שימשה בעבר להעברת פקודות בספינה וכיום למחוות כבוד והצדעה לאורחים רמי מעלה העולים לסיפון הספינה.[8]
אוניות וקטרי רכבת שורקים לעיתים בעזרת מתקנים המבוססים על לחץ קיטור. שריקתם חזקה מאוד, אך קיימים מתקנים דומים שעצמתם רבה אף יותר. על סכרים מסוימים המגוננים על יישובים שיוצפו במקרה של פריצת הסכר הותקנו משרוקיות קיטור עצומות, שקולן אמור להישמע למרחק, כדי להזהיר מפני הצפה קרבה. כך למשל הותקן מעל הסכר של Möhnetal בגרמניה מתקן ששריקתו אמורה הייתה להישמע עד לעיר אוּנה או אפילו עד לדורטמונד, מרחק של יותר מחמישים קילומטר.
ראו גם
- פריקינג
- אבנר שטראוס - מומחה למשרוקיות ובעל מוזיאון משרוקיות.
לקריאה נוספת
- M. Carreiras et al: Neural processing of a whistled language, Nature Vol. 433, S. 31, 2005
- AV van Stekelenburg: Whistling in Antiquity, Akroterion 45, S. 65–74, 2000
- P.F. Ostwald: When people whistle, Language and Speech 2.3, S. 137–145, 1959
קישורים חיצוניים
- מאמר מדעי על שפות נשרקות עם ביבליוגרפיה (באנגלית)
- ארכיון הקלטות של שריקה אמנותית
- מדריך לשריקה (באנגלית)
- כתבה של הוושינגטון פוסט על שריקה (באנגלית)
- The Yodeling Whistler
- מוזיאון המשרוקיות
- מיכל שליו, למה אנחנו לא שורקים יותר?, באתר "אלכסון", 4 במאי 2014
הערות שוליים
- ^ J.W.S. Lord Rayleigh: The Theory of Sound, Bd. 2, S. 224, 1896 (2. Aufl.), (Dover, New York, 1945), Vol 2, p. 224
- ^ Henning von Gierke: Über die mit dem Mund hervorgebrachten Pfeiftöne, Pflügers Arch. Bd. 249, S. 307–312, 1947
- ^ T.A. Wilson, G. S. Beavers et al: Experiments on the Fluid Mechanics of Whistling, Journal of the Acoustical Society of America, Vol. 50 (366), 1971
- ^ René-Guy Bussel, André Classe: Whistled Languages, Springer-Verlag 1976
- ^ רבי נח גד וינטרוב, בישישים חכמה, ירושלים תשנ"ד, עמ' רמ"ז, בשם עד ראיה ששמע זאת מרבי ירחמיאל ישראל יצחק דנציגר, ה"ישמח ישראל" מאלכסנדר. הרב יהודה לייב פישמן מימון, בספרו שרי המאה, חלק ג', פרק ה', ירושלים תשנ"ט, עמ' 45, מביא את הסיפור בשם רבי דוד ממיקולייב, תלמיד הבעל שם טוב. הסיפור מופיע גם בכתביו של הסופר האידי י"ל פרץ.
- ^ A.S. Gaunt et al.: Syringeal mechanics reassessed: evidence from Streptopelia, Auk 99, S. 474–494, 1982
- ^ M.R. Ballintijn, C.T. Cate: Sound production in the collared dove: a test of the ‘whistle’ hypothesis, Journal of Experimental Biology 201, S. 1637–1649, 1998
- ^ ראו en:Boatswain's pipe ובאתר United States Navy - Bosun-M8
