שרקן
 שרקן
| ||
|---|---|---|
_(2).jpg)
| ||
| מצב שימור | ||
| ||
| מיון מדעי | ||
| ממלכה: | בעלי חיים | |
| מערכה: | מיתרניים | |
| מחלקה: | יונקים | |
| סדרה: | מכרסמים | |
| תת־סדרה: | דמויי קביה | |
| משפחה: | קביתיים | |
| סוג: | קביה | |
| מין: | שרקן | |
| שם מדעי | ||
 Cavia porcellusפלס, 1766 | ||
שרקן (ידוע בעברית גם בשמות חזיר ים או קביה; שם מדעי: Cavia porcellus) הוא מין מכרסם בינוני, אוכל צמחים, שמוצאו מהאזור שמצפון לנהר האמזונס באמריקה הדרומית. הוא הובא לאירופה לראשונה על ידי הספרדים בזמן כיבוש פרו בשנת 1532. כיום השרקן נפוץ בכל העולם כחיית מחמד וכחיית מעבדה. הוא פעיל בעיקר בלילה, וביום מסתתר ואוכל.
תוחלת חייו של השרקן היא 5–6 שנים (בשבי), אך הוא יכול להאריך חיים עד שמונה שנים ואף יותר.
מקור השם
השרקן נקרא בעברית חזיר ים, בעקבות השפות האירופאיות. באנגלית השרקן קרוי "חזיר גינאה" (Guinea pig), בצרפתית "חזיר הודו" (Cochon d'Inde) ובשפות אחרות בשמות דומים. זאת מפני שהוא הובא לאירופה מעבר לים, והזכיר לאירופאים את החזיר בהרבה מאפיינים פיזיים והתנהגותיים. בהמשך, הנחיל לו פיני אמיתי את שמו העברי שרקן עקב הציוצים (הדומים לשריקות) שהוא משמיע בעיקר כאשר הוא מפחד או רעב. כיום נפוצים לחיה זו בעברית שני השמות הבאים: "קביה", שהוא שם הסוג שלו, ו"שרקן".
מבנה גוף
אורך גופו של שרקן בוגר מגיע עד 20 סנטימטר וצבע פרוותו חום, כתום, לבן, אפור, שחור או שילוב של צבעים אלה. לשרקן אין זנב. בגפיים האחוריות יש לו שלוש אצבעות ובקדמיות - ארבע.
משקל השרקנית הנקבה נע בין 700 ל-1,000 גרם ומשקל הזכר נע בין 900 ל-1,200 גרם.
רבייה
השרקנים הזכרים מגיעים לבגרות בגיל שלושה חודשים והשרקניות הנקבות מגיעות לבגרות בגיל חודשיים.[1] תקופת הייחום של הנקבה נמשכת שישה עשר ימים. היריון של קביה נמשך בין חודשיים לחודשיים וחצי (59–72 יום), והנקבה יכולה להיכנס להיריון מחדש מספר שעות לאחר ההמלטה. השרקן מתפקד באופן עצמאי החל מזמן קצר לאחר הלידה.
בהמלטה נולדים בין שניים לארבעה גורים, אך לפעמים גם חמישה או שישה. הגורים נולדים במשקל של 75–100 גרם עם פרווה, בעיניים פקוחות וביכולת מוטורית גבוהה ויכולים לאכול עצמאית מגיל שלושה ימים. עם זאת הם זקוקים לחלב אם עד גיל ארבעה שבועות לשם בניית מערכת חיסונית חזקה ויציבה.
השרקן כחיית מחמד
חלק משרקני המחמד משוחררים בבית, אך לרוב מגדלים אותם בכלובים כמו אוגרים. בארצות הברית, גידול השרקנים נפוץ מאד ומגדלי שרקנים עורכים תערוכות גזעים, עבור גזע האנגורה, גזעים ארוכי שיער, גזע ההימלאיה וגזעים אחרים.
הגזעים הנפוצים בישראל הם ממין מעורב ברובם. הם לא דורשים טיפול רב, ומספיק לחדש את מלאי המזון והשתייה שלהם פעמיים ביום, לנקות את גלליהם לפחות פעם ביום, ולהחליף את המצע שבכלובם פעם בשבוע. יש לספק להם מעט ירקות פעם ביום (עלים ירוקים, חסה, גזר, פלפל, כרוב לבן ופטרוזיליה אך לא עגבניות או פירות הדר), לצד מזון יבש הנמכר בחנויות לחיות מחמד. ניתן לרחוץ את השרקן פעם בחודש אך יש לשים לב לנגב אותו היטב (השרקן עלול להצטנן).
השרקנים פעלתניים מאוד, ונוהגים להתרוצץ ולשחק. הם זקוקים להרבה ויטמין C, ולכן בתור מקור לוויטמין C מומלץ לספק להם אבן ויטמינים (למכרסמים), פירות וירקות (יש לשטוף היטב) או חציר (רצוי אספסת). השרקן מפזר את המצע בכלוב, ואף עלול לעשות את צרכיו בתוך כלי האוכל שלו. הוא לא נוהג לרוץ או לקפוץ הרבה, דבר המקל על גידולו, אך יש לאפשר להם גם לרוץ מחוץ לכלוב ככל האפשר. השרקנים נהנים ללעוס את המצע ולחפור מחילות בקש. אפשר גם לשים להם קופסאות קטנות כדי שיוכלו להסתתר בתוכן. יש לשים להם גזעי עץ קטנים (קרשים מעץ מלא, שאריות מנגריות) אותם הם יכולים לכרסם. מצע טוב הוא גלילי עץ המיועדים לחתולים. מים לשתייה אפשר לתת בטפטפת מיוחדת למכרסמים. אין להחזיק את השרקן בטמפרטורה מתחת ל-18 מעלות צלזיוס, מתחת לטמפרטורה זו ישנה סכנה לירידה בתוחלת החיים של השרקן.
השרקן חששן מטבעו, אך בהדרגה יגבר ביטחונו באיש המאכיל אותו. תהליך זה של הגברת הביטחון יכול לארוך ממספר שבועות עד כשנה. שרקנים נקשרים לבעלים שלהם ולומדים מהר לזהות את קולות פתיחת המקרר או שקית האוכל ומשמיעים קולות שריקה והתרגשות בידיעה שהאוכל מגיע.[2] יש להרחיק את השרקן ממוקדי רעש חזק ואין להשאירו באור שמש חזק אף לא לזמן קצר. הקביה הוא חיה עדרית, ולכן, במידת האפשר יש לרכוש מלכתחילה יותר משרקן אחד (מובן שאם לא רוצים התרבות, יש לרכוש מספר שרקנים מאותו זוויג). אחרי ששרקן אחד יתרגל לשטח בבית, יהיה קשה עד בלתי אפשרי להוסיף לו שרקן נוסף (במיוחד אם מדובר בשני זכרים), מפני שהשרקן הוותיק יתקוף את ה"פולש".[3]
שימושים אחרים בקביה
- השרקן הוא אורגניזם מודל מקובל בניסוייים מדעיים. מכאן נתקבל השם Guinea Pig ככינוי למושא ניסויים כללי, מונח אנגלי מקביל ל"שפן ניסיונות".
- בפרו ובסביבתה (שם מכונה השרקן Cuy) מקובל לאכול את בשרו שנחשב למאכל הלאומי של פרו, עוד מימי ביותו של השרקן על ידי שבט האינקה.
- ברפואה הדרום-אמריקאית העתיקה משתמשים בשרקנים כדי לגלות מחלות.
לקריאה נוספת
- פנחס אמתי, מדריך לחיות מחמד בישראל, ירושלים: כתר, 1992
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ גידול שרקנים, באתר פרש
- ^ גידול שרקנים, באתר www.vets.co.il (באנגלית)
- ^ איך מגדלים שרקן בריא וקופצני, באתר ynet
23503493שרקן