חוסיין בן עלי
| לידה |
 איסטנבול, האימפריה העות'מאנית |
|---|---|
| פטירה |
 עמאן, אמירות עבר הירדן |
| מדינה |
 ממלכת חג'אז |
| מקום קבורה |
 הר הבית, ירושלים |
השריף חוסיין בן עלי בערבית: حسين بن علي (חֻסַין בן עלי) (1853 - 4 ביוני 1931) היה ראש השושלת ההאשמית המלכותית. שימש כשָׁרִיף[1] ואמיר של מכה בין 1908 ל־1917, אז הכריז על עצמו כמלך חג'אז ומלך כל הערבים, וקיוה לקבל את הכרת בריטניה בתמורה למרד שינהיג נגד האימפריה העות'מאנית (המרד הערבי). בשנת 1924 הכריז על עצמו כח'ליף. בשנה זאת גם הובסו כוחותיו שבמכה על ידי המלך עבד אל-עזיז אל סעוד. בעקבות התבוסה מסר את תאריו ותפקידיו לבנו הבכור עלי בן חוסיין מחיג'אז, אך גם הלה ברח מחג'אז מפני משפחת סעוד.
תולדות חייו
חוסיין בן עלי נולד באיסטנבול בסביבות 1853–1854 למשפחה שאבות-אבותיה שימשו מאז המאה ה-13 כשָׁרִיפים, מנהיגי הערים ה"קדושות" מכה ומדינה. בשנת 1856, ביקר במכה את סבו מוחמד, שהחל לכהן בשנית כשריף. לאחר מות אביו עלי עבר למכה לחיות עם דודו[2].
בשנת 1893 נקרא חזרה לאיסטנבול, לאחר שהגיעו שמועות לסולטן שחוסיין בן עלי מחזיק בדעות מסוכנות[3]. בנובמבר 1908 מונה בידי הסולטאן עבדול חמיד השני לשריף ואמיר של מכה. על פי חלק מהמקורות, הגם שהסולטאן לא בטח בחוסיין בן עלי, הוא העדיף אותו על פני המועמד האחר, שנחשב מקורב לטורקים הצעירים והצליח להעביר את המינוי שלו לשריף[4]. על פי מקורות אחרים, כולל ספרו של לורנס איש ערב[5], מונה חוסיין בן עלי לשריף על פי דרישות הטורקים הצעירים למרות מחאותיו של הסולטאן הטורקי עבדול חמיד השני[6].
לאחר הצטרפות האימפריה העות'מאנית למעצמות המרכז במלחמת העולם הראשונה, נקט חוסיין בן עלי בטקטיקת השהיה אל מול הלחצים עליו לסייע בגיוס הבדואים לעזרת האימפריה, בעת שהתלבט באיזה צד לתמוך[7]. בשנת 1916, עם התעצמות מלחמת העולם הראשונה בזירת המזרח התיכון, כרת השריף חוסיין ברית עם בריטניה נגד האימפריה העות'מאנית. בתמורה למרידתו בטורקים, הידועה בכינויה "המרד הגדול במדבר", הובטחה לשריף חוסיין השליטה באזורים שישוחררו על ידי מדינות ההסכמה. הבטחות אלו הועלו על הכתב במכתבי חוסיין-מקמהון. חשיבותו של המרד הערבי במדבר בהנהגתו של השריף חוסיין שנויה במחלוקת. המרד לא סחף את ההמון הערבי אלא רק את בני השבטים הבדואים של חג'אז שהיו נאמנים לשריף. בני השבטים האלה עסקו בעיקר בלוחמה זעירה ותקיפת שיירות, דבר שחייב את הממלכה העות'מאנית לרתק כוחות גדולים סביב חצי האי ערב. על אף שכוחות ערביים בהנהגתו של השריף חוסיין השתתפו במספר קרבות גדולים נגד הטורקים, בכללם הקרב על עקבה, תרומתם למאמץ המלחמתי בזירה המזרח-תיכונית היו זניחות ביחס למאמץ הבריטי.
לאחר המלחמה, הומלך חוסיין כמלך על חג'אז ובניו הומלכו על עבר הירדן ועיראק. במרץ 1918 פרסם עיתונו הרשמי, "אל-קיבלה", הצהרה המביעה את נכונות הערבים לקבל בברכה את אחיהם היהודים השבים לארץ ישראל[8]. בינואר 1924 ביקר חוסיין את בנו עבדאללה בעבר הירדן, בביקור שהיה להפגנת-כוח של המשפחה ההאשמית[9]. באותו חודש נפגשו עמו הראשון לציון הרב יעקב מאיר, הקולונל פרדריק קיש ודוד ילין, בניסיון ליצור יחסים טובים בין הערבים לציונים. בפגישה אמר חוסיין שהערבים מרדו בטורקים רק כדי להגן על זכויותיהם ועל היהודים לעזור להם בכך, וכי "כל השמועות באירופה בנוגע למטרות הערבים הן בדויות, הערבים שואפים רק להגן על זכויותיהם הלאומיות, ומוכנים לקבל את עזרת היהודים בשביל מטרה זו". חוסיין טען שאינו מבדיל בין יהודי לשאינו יהודי, ושחשש היהודים מהערבים אינו נכון - "הערבים יעמדו תמיד לצד היושר"... "אלוקים אמר בספרו "היו עוזרים איש לרעהו במעשה הטוב והצודק", וזוהי חובתנו, העם הערבי נכון תמיד להושיט יד עזרה לאלה החפצים לעבוד איתו"... "ליבי וארצי פתוחים לקבל את היהודים, אני מוכן לתת ליהודים אדמה במתנה, בתנאי שהם ייכנסו דרך הפתח ולא יפרצו פרץ בקיר לבוא פנימה. העתיד יוכיח ליהודים שאין להם שום סיבה לפחד מן הערבים"[10] כמו כן הוא נפגש עם משלחת חרדית בראשות הרב יוסף חיים זוננפלד, שארגן יעקב ישראל דה האן; המשלחת הייתה משקל-נגד למשלחת הציונית. משלחתו של דה האן הגישה תזכיר לפיו אגודת ישראל היא גוף עצמאי המייצג יהודים רבים ברחבי העולם ולכן יש לקבל ממנו חוות דעת נפרדות בשאלות העומדות על הפרק. עוד הביע התזכיר רצון בשלום ובשיתוף פעולה בין כל התושבים לבניין הארץ[11]. במעמד זה הוא השיג מהמלך חוסיין סכום נכבד לעניי העדה החרדית[12].
חוסיין בן עלי הכריז על עצמו כ"מלך כל הערבים". ב-5 במרץ 1924[13], בעת שחנה בבקעת הירדן, התבשר שטורקיה בהנהגת אטאטורק ביטלה את הח'ליפות, ומיהר להכריז על עצמו כח'ליפה החדש[14]. מיד אחר כך החלו חוסיין וחכמי הדת בחצרו בהכנת קונגרס אסלאמי, שיבטא הסכמה מוסלמית כללית. הקונגרס התכנס במכה ביולי 1924, אולם היה דל בנוכחים, שהיו ברובם אנשי חצרו, ועובדה זו ביטאה דווקא אי-הסכמה והבליטה את בידודו[15].
הכרזת הח'ליפות גרמה לחיכוך עם המשפחה הסעודית שלא ראתה עצמה כפופה למשפחה ההאשמית. למרות עליית קרנה של השושלת ההאשמית ברחבי הסהר הפורה אחרי מלחמת העולם הראשונה, חצי האי ערב היה עדיין מפולג ושבטי וחוסיין התקשה לשמר את שלטונו. למשפחת סעוד הייתה היסטוריה ארוכה של סכסוך עם המשפחה ההאשמית עוד מימי הטורקים. בתום מאבק בין השבטים הובס חוסין בספטמבר 1924. בעקבות התבוסה מסר את תאריו ותפקידיו[16] לבנו הבכור עלי בן חוסיין מחיג'אז ועבר מחג'אז למעאן[17] וממנה לעיראק[18]. באמצע 1925 עבר לעקבה. בלחץ משפחת סעוד, שראו בעקבה חלק מערב הסעודית במסגרת סכסוך גבולות על הגבול בין עבר הירדן וערב הסעודית, דרשו הבריטים מחוסיין לעזוב את עקבה[19], והוא עבר לקפריסין, בה שכרו עבורו הבריטים בית מלון בניקוסיה[20]. בעיתונות נטען שחוסין נמצא בעצם בשבי הבריטים בקפריסין אשר אינם מעוניינים בשובו לעיראק או עבר הירדן שמא יעורר מלחמה עם משפחת אבן סעוד על השלטון בחג'אז[21]. חוסיין הכחיש טענות אלו וטען שהוא חופשי ללכת לאן שיחפוץ אך טוב לו בקפריסין[22][23]. בסוף שנת 1930, לאחר שהמלכים ההאשמים הכירו בשלטון הסעודים בחג'אז, עבר חוסיין לעבר הירדן[24], שם שלט בנו האמיר עבדאללה הראשון.
מותו וקבורתו בירושלים
בשנת 1931 מת חוסיין בן עלי כאשר הוא נושא את התואר חסר המשמעות "הח'ליף של עמאן". מעמאן בה מת, הובאה גופתו לירושלים, ונקברה בהלוויה טקסית על הר הבית באחוזת משפחת אל-עפיפי על יד שער הברזל, סמוך למקום קבורתו של מוחמד עלי (באחוזת קבר בדאר אל-ח'טיב, מאחורי החומה המערבית של החרם א-שריף[25]). ג'מאל אל-חוסייני היה האחראי על סידורי הלוויה וקבלת פני המשתתפים. בתהלוכה צעדו שלושה מבניו. לצד עבדאללה צעד המופתי של ירושלים אמין אל-חוסייני. בתהלוכת הלוויה השתתפה גם משלחת יהודית, שהלכה עד הכניסה להר הבית. בין ראשי הדתות צעד הרב יעקב מאיר, ובשורת הקונסולים צעדו הקולונל פרדריק קיש, דוד ילין וחיים מרגליות קלווריסקי. למרות שהוזמנה להיכנס עם יתר המוזמנים, המשלחת היהודית לא נכנסה לשטח המסגד, אלא רק למשרדי המועצה המוסלמית העליונה, שם הביעו ניחומים בשם הסוכנות היהודית והיישוב העברי[21].
המשורר המצרי אחמד שאוקי כתב על חוסיין בן עלי שיר קינה, שנחתם במילים: ״קברו אותו בירושלים / בין דוד ושלמה ושאר המלכים המהוללים / ירושלים היא מקור ההשראה האלוקית / משכנם של כל אנשי העבר הדגולים״[26].
הערכה
השריף חוסיין בן עלי נחשב ביחד עם בנו פייסל למייסד הלאומיות הפאן-ערבית. בראייה היסטורית אפשר לראות את השריף חוסיין כאבטיפוס למלכים רבים במזרח התיכון, ובייחוד בחצי האי ערב ובמפרץ הפרסי: שלטון אבסולוטי המשלב סמכויות דתיות וחילוניות, תלות רבה בסיוע מעצמות זרות, שימוש בתארים שאין להם אחיזה במציאות תוך כדי התרפקות על מסורות ערביות ואסלאמיות קדומות, וחוסר יכולת לצור מדינה מודרנית עם הפרדה בין הקופה הציבורית לפרטית.
ד"ר נסים מלול הביא מספר סיבות לאובדן שלטונו של חוסיין בערב[27]:
- הסתמכותו על מינויים של אפנדים מסוריה וארץ ישראל לשריו במקום למנות לתפקידים הבכירים את בני ארצו.
- חקיקת חוקים דתיים של הריגת נואפים, מאסר שותי יין וקטיעת ידי גנבים.
- השתת מיסים על נתינים זרים שבאו לשם מסחר, שהרגיזו את המעצמות הזרות.
- האדרת שמו המוגזמת שהרגיזה את בני ארצו.
קישורים חיצוניים
- ניר כהן, באיחור של מאה: נחשף פרוטוקול הפגישה בין מלך ירדן להנהגת היישוב, באתר ynet, 18 בנובמבר 2018
- חוסיין בן עלי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ יעקב שמעוני, ערביי ארץ ישראל, ביאור מונחים ערביים, עמ' 457: שריף משמעותו "האציל", תואר כבוד, בייחוד לצאצאי הנביא מוחמד.
- ^ Joshua Teitelbaum, The Rise and Fall of the Hashimite Kingdom of Arabia, C. Hurst & Co. Publishers, 2001, page 37
- ^ Joshua Teitelbaum, The Rise and Fall of the Hashimite Kingdom of Arabia, C. Hurst & Co. Publishers, 2001, page 38
- ^ Timothy J. Paris, Britain, the Hashemites and Arab Rule: The Sherifian Solution, page 36
- ^ T. E. Lawrence, Seven Pillars Of Wisdom
- ^ Muhannad Salhi, Palestine in the evolution of Syrian nationalism (1918-1920), Middle East Documentation Center, 2008, page 140
- ^ Muhannad Salhi, Palestine in the evolution of Syrian nationalism (1918-1920), Middle East Documentation Center, 2008, page 141
- ^ יעקב שמעוני, ערביי ארץ ישראל, עמ' 270.
- ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ב, יחידה 3, עמ' 212–214.
- ^ ניר כהן, באיחור של מאה: נחשף פרוטוקול הפגישה בין מלך ירדן להנהגת היישוב, באתר ynet, 18 בנובמבר 2018
- ^ התזכיר מופיע בספר "שרשרת הדורות בתקופות הסוערות" ח"ב עמ' 203, ותצלום התזכיר המקורי (בעברית ובערבית) מופיע שם בעמוד 214
- ^ הקדוש רבי יעקב ישראל דה-האן הי"ד - הרצח הציוני הראשון בארץ ישראל, עורכים: צבי משי-זהב ויהודה משי-זהב, ירושלים תשמ"ו, עמ' 157.
- ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ג, עמ' 479.
- ^ חוסיין הוכרז לכליף, דואר היום, 6 במרץ 1924
חוסיין ימשח היום לכליף, דואר היום, 11 במרץ 1924 - ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר א, יחידה 1, עמ' 99.
- ^ סוף המלוכה בחג'אז, דואר היום, 5 באוקטובר 1924
- ^ המלך חוסיין, דואר היום, 24 באוקטובר 1924
- ^ חוסין לארם נהרים, דואר היום, 13 בנובמבר 1924
- ^ גירוש המלך חוסין מעציון גבר, דואר היום, 14 ביוני 1925
ההתראה האחרונה למלך חוסין, דואר היום, 19 ביוני 1925 - ^ חוסיין בקפריסין, דבר, 2 ביולי 1925
חוסיין בקפריסין, דואר היום, 6 ביולי 1925
האמיר זייד לארם נהריים, דואר היום, 9 בספטמבר 1925
מדוע נסע האמיר עבדאללה לקפריסין?, דואר היום, 14 בנובמבר 1926 - ^ 21.0 21.1 מת חוסיין מלך חג'אז לשעבר, דבר, 5 ביוני 1931
- ^ המלך חוסין חופשי אבל אהב את קפריסין, דואר היום, 17 באוגוסט 1927
- ^ צוואתו של המלך חוסיין, דואר היום, 26 בספטמבר 1930
- ^ קבלת פנים לחוסיין בעמאן, דואר היום, 15 בדצמבר 1930
- ^ אילן פפה, אצולת הארץ: משפחת אל-חוסייני, עמ' 280.
- ^ שוקיאת, III, עמ' 150–153, בתוך: חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר א, יחידה 1, עמ' 100.
- ^ נסים מלול, גלות חוסין, דואר היום, 2 ביולי 1925
38173552חוסיין בן עלי