שליח (הלכה)
 |
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: כתוב בלשון מליצית ופיוטית, נראה שהכותב התכוון לכתוב סיכום סוגיה ולא ערך אנציקלופדי.
| |
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: כתוב בלשון מליצית ופיוטית, נראה שהכותב התכוון לכתוב סיכום סוגיה ולא ערך אנציקלופדי. |
| תלמוד בבלי | מסכת קידושין, דף מ"א עמוד א' |
|---|---|
| תלמוד ירושלמי | מסכת קידושין, פרק ב', הלכה א' |
שליח (או שליחות) בהלכה היא האפשרות של אדם, למנות אדם אחר שייעשה בעבורו פעולה הלכתית או משפטית. דין זה נקרא בפי חז"ל: "שלוחו של אדם כמותו".
השליח פועל מכח מינוי (מילולי) שמינה אותו השולח, ומינוי זה יכול להתבטל. השליח אמור לפעול רק בהתאם להרשאת השולח, וחריגה מההרשאה מעוררת קשיים משפטיים. אם הפעולה קשורה לאדם שלישי, על השליח ליידע את צד ג, בדבר היותו פועל כשליח מטעם אדם אחר.
ישנם מקרים בהם אין אפשרות להחיל שליחות, לדוגמה 'אין שליח לדבר עבירה'.
מקור הדין מהתורה
לדין שליחות מספר מקורות מהתורה:
- המכילתא לומדת את הדין משני פסוקים בקרבן פסח: האחד מהצווי על לקיחת השה: ”ויקחו להם. וכי כלן היו לוקחין אלא לעשות שלוחו של אדם כמותו מכאן אמרו שלוחו של אדם כמותו” (ספר שמות, פרק י"ב, פסוק ג')[1]
- הלימוד השני שמביא המכילתא הוא מהציווי על השחיטה: ”ושחטו אותו. וכי כלן שוחטין אותו אלא לעשות שלוחו של אדם כמותו מכאן אמרו שלוחו של אדם כמותו” (ספר שמות, פרק י"ב, פסוק ו')[2]
- בתוספתא מובא לימוד דומה מהציווי על הקרבנות: ”צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי אי איפשר לומ' כל ישראל אלא מלמד ששלוחו של אדם כמותו” (ספר במדבר, פרק כ"ח, פסוק ב').[3]
- בתלמוד בבלי בראש סוגיית שליחות[4], מציגה הגמרא שני מקורות שלא נמצאים במדרשי ההלכה, המקור הראשון הוא מדיני גירושין: ”שליחות מנלן? דתניא: ושלח - מלמד שהוא עושה שליח, ושלחה - מלמד שהיא עושה שליח, ושלח ושלחה - מלמד שהשליח עושה שליח...” ללימוד זה משתמשת הגמרא גם לדין שליחות בקידושין.
- בהמשך מביאה הגמרא מקור לשליחות גם מדיני תרומה: ”אמר קרא אתם גם אתם לרבות את השליח...”, בהמשך נראה מדברי הגמרא שלפי רבי שמעון אין צורך בלימוד זה.
מקור הדין בחז"ל ובראשונים
מדרשי ההלכה מזכירים את דין "שלוחו של אדם כמותו" במספר מקומות כדבר ברור.[5]
במשנה, מופיע הדין בכמה הקשרים, לדוגמא:
- תרומה: ”האומר לשלוחו צא תרום תורם כדעת בעל הבית” (מסכת תרומות פרק ד משנה ד)
- קרבן פסח: ”חבורה שאבד פסחה ואמרו לאחד צא ובקש ושחוט עלינו...” (מסכת פסחים, דף צח עמוד ב)
- שליח ציבור שטעה, ”המתפלל וטעה, סימן רע לו. ואם שליח ציבור הוא, סימן רע לשולחיו, ששלוחו של אדם כמותו” (מסכת ברכות, דף ל"ד עמוד ב'). (זהו המקום היחיד בו מופיע במשנה המושג "שלוחו של אדם כמותו").
למרות ההסבר של הגמרא על הצורך בכל המקורות, הרי"ף ושאר הראשונים אינם מציגים אלא את המקור משחיטת הפסח[6][7].
היקף הדין
לגבי שליחות, ניתן לחלק את דיני התורה לשלוש קטגוריות:
א. פעולות בהן מועיל דין שליחות. (כגון קידושין, גירושין, תרומה משל המשלח, ועוד) לרוב פעולות אלו מתאפיינות בכך שעיקר המעשה הוא התוצאה ועשיית "חלות", ולא הפעולה עצמה. שליחות זו מכונה בלשון האחרונים "שליחות כח".
ב. פעולות בהם לא נדרשת בכלל שליחות (כמו הולכת עירוב למקום הנחתו, ועוד) לרוב פעולות אלו מתאפיינות בכך שכל המעשה הוא רק התוצאה, ואין כאן שום עשיית "חלות". שליחות זו מכונה בלשון האחרונים "שליחות מעשה".
ג. פעולות בהן לא ניתן להיעזר בדין שליחות. (כגון הנחת תפילין, לבישת ציצית, נטילת לולב ועוד) לרוב פעולות אלו מתאפיינות בכך שעיקר המעשה הוא הפעולה של האדם, כמו בנטילת לולב, שאין עניין שארבעת המינים ינועו לכל הצדדים, אלא שהאדם עצמו יניע אותם. מצוות אלו מכונות "מצוות שבגופו", שביחס אליהן לא נאמר שליחות. הראשונים מבארים שבמצוות כאלו אף אם יחשב מעשה המצווה כמעשה של המשלח, אין בכוחה של השליחות להחשיב את גופו של השליח כגוף המשלח ולכן יחשב כאילו הונחו התפילין ע"י המשלח אך על ראשו של השליח, דבר שלא יועיל לקיום המצווה[8].
פעולות בהן לא נדרשת שליחות
ישנן פעולות רבות בהן אין ההלכה מקפידה כיצד הן תבוצענה. התוצאה של הפעולה היא החשובה, ואילו דרך הביצוע אינה מוגדרת מבחינה הלכתית. פעולות כאלה מכונות "מעשה קוף" שכן גם קוף יכול לבצען. מקור הדברים בדיון על שליחת עירוב, שאדם יכול לשלוח גם קוף בכדי להניחו:
אמר ר' מאיר לא נמנעו בנות ישראל מלשלח עירוביהן ביד בניהן וביד בנותיהן הקטנים כדי לחנכן במצות... נתנו לקוף והוליכו נתנו על גבי בהמה והוליכתו עירובו עירוב.
— תוספתא עירובין ב, יא - יב.
בשל דין זה, פסקו הראשונים[9], שמותר לשלוח גט לאישה באמצעות שליח שאינו כשר, כאשר את המסירה בעצמה יבצע שליח כשר (שמונה על ידי הבעל ולא על ידי השליח הפסול), שהרי העברת הגט ממקום למקום הוא רק פעולה טכנית. כך פסק הרא"ש: ”אבל הכא כיון דלא עשה העובד כוכבים אלא מעשה קוף בעלמא ומינה הבעל בכתבו את ישראל שבאותו מקום שליח למה יפסל הגט וכן נוהגין באשכנז ובצרפת ע"פ דברי ר"ת לשלוח גט וקידושין על ידי עובד כוכבים” (רא"ש גיטין ב, כז.). למעשה בעקבות פסיקה זו, רווח השימוש בשליחים ובן בדואר לצורך הבאת גיטין.[10][11]
בנוסף, ישנם פעולות שאמנם אינם מוגדרות כמעשה קוף, אך אין הקפדה איזה אדם יעשה את השליחות, וגם פה אין אנו מגיעים כלל לדיני שליחות כי לא נדרש שהעושה את הפעולה ייחשב כמותו - כמו השולח. וכמו שהרשב"א פסק שניתן לבצע עונש של בית דין ואפילו עונש מיתה באמצעות גוי: ”חיי דמר שכך אני סבור שיכולין בית דין לצוות לגוי לזרוק פתילה לתוך פיו. שאין הגוי אלא שלוחו של בית דין ואין מיתת בית דין צריך גופו של בית דין. ” (שו"ת הרשב"א, א, שנז.) [דרוש מקור: לא ברור שהסיבה היא שצריך אדם אך לא צריך שיהיה כמותו אולי גם פה זה מעשה קוף]
ישנן פעולות הקשורות לתהליך הקנין שחלקו אחרונים אם ניתן לבצען ללא דין השליחות. כגון מסירת החפץ הנקנה מידי המוכר לקונה, על מנת שהקונה יעשה קנין. וכן העברת תשלום למוכר על מנת שמוכר ימכור לקונה.[12]
פעולות בהן לא ניתן להיעזר בדין שליחות
ישנן פעולות שברור לכל אחד שלא ניתן לבצען באמצעות שליח.[13] אולם קולמוסים רבים נשתברו על הגדרה מדויקת של הדברים. המקור המפורסם ביותר בנושא זה הוא התוספות רי"ד:[14]
יש מקשים א"כ לכל דבר מצווה יועיל השליח ויאמר אדם לחבירו שב בסוכה בעבורי הנח תפילין בעבורי. ולאו מילתא היא שהמצוה שחייבו המקום לעשות בגופו האיך יפטר הוא על ידי שלוחו והוא לא יעשה כלום בוודאי בגירושין ובקדושין מהני כי הוא המגרש ולא השליח שמה כתב בגט אנא פלוני פטרית פלונית וכן נמי האשה למי היא מקודשת כי אם לו והיא אשתו וכן בתרומה הוא נותן התרומה מפירותיו וכן בפסח הוא אוכלו ועל שמו ישחט ויזרק הדם אבל בסוכה הכי נמי יכול לומר לשליחו עשה לי סוכה והוא יושב בה אבל אם ישב בה חבירו לא קיים הוא כלום וכן לולב וציצית וכל המצות
המפרשים נחלקו כיצד יש להבין את תשובתו של הרי"ד.
מהרישא של דבריו ניתן להתרשם שהעיקרון הוא הבחנה בין פעולות שמצריכות פעולה גופנית, לפעולות שאינן כאלה. אולם מאחר שכל פעולה שאדם עושה מתבצעת באמצעות גופו, חידדו האחרונים את ההגדרה. פעולות בהן גופו אינו רק מבצע הפעולה אלא גם נשוא הפעולה.[15] הסבר זה לוקה בחיסרון שאין לנו כלל או הגדרה אילו מצוות נכללות תחת דרישה זו. האם למשל מצות נטילת לולב היא מצווה שבגופו? ומה לגבי מצוות התפילה?[16]
מהסיפא של דברי הרי"ד, ניתן להבין שרק מצוות שבהן ברור שהפעולה נעשית עבור השולח, ניתן לבצע באמצעות שליח. מצוות כמו קידושין וגירושין הרי ברור שמדובר באשת השולח, ולא ניתן לייחס את הפעולה לשליח. אבל כל פעולה אחרת שניתן ליחסה לשליח, לא ניתן לבצעה אלא באופן אישי.[17]
תשובה שונה לבעיה זו הציג האור זרוע:[18]
מאי שנא הפרשת חלה שיכול לקיים מצותו על ידי שליח מכל המצות תפילין וציצית סוכה ולולב ואכילת מצה? ושמא שחיטה והפרשת חלה אין מצוותן אלא שתתקן העיסה מדכתיב גבי תרומה גם אתם אשמעינן שעיקר מצותה רק לתקן העיסה וליתן חלה לכהן. וכן שישחט הנשחט וכן קידושין עיקר המצוה שתהא לו אשה מקודשת. וכן בגירושין ובהפרשת תרומה ושחיטת קדשים ובקביעת מזוזה ועשיית מעקה. אבל בתפילין וציצית ואכילת מצה וסוכה ולולב אין שייך שליחות.
לפי זה ההבחנה היא בין מצוות שמטרתן הפעולה עצמה, למצוות בהן המטרה היא התוצאה של הפעולה. אין צורך להגדיר איזו מצווה היא בגוף. כל מצווה שאין לה תוצאה, מטרתה היא הפעולה ולא ניתן לבצעה על ידי שליח.[19]
ה'קצות החושן' (קפב,א) מתרץ שאפשר לחלק בין מצוות פעילות לסבילות, כאשר המשלח שולח את השליח לעשות פעולה שהתכונה שלה פעילה כגון שחיטת פסח, מייחסים את המעשה שלו לבעלים, אך במצוות תפילין שצריך שהאדם יניח על הראש של עצמו, פה לא שייך לומר שהראש של השליח יחשב לראש של המשלח משום שעצם זה שהראש מונח בתפילין זו מצווה סבילה ועל זה אי אפשר למנות שליח.
חליצה
מצוות חליצה מעוררת עניין מיוחד. לכאורה החליצה היא פעולה משפטית כמו גירושין ולפי זה אמורה הייתה להיעשות על ידי שליח. אולם בגמרא נאמר שחליצה אינה ניתנת לביצוע באמצעות שליח.[20] לפי האמור לעיל, ניתן להסיק מכאן שחליצה אינה פעולה משפטית רגילה. בחליצה יש להלכה מגמה שבפעולת החליצה כשלעצמה, ולא רק בשביל התוצאה של שחרור האשה.[21]
הגמרא שם יוצרת זיקה בין שליחות לתנאי. פעולות הניתנות לביצוע על ידי שליח, הן גם הניתנות להתנאה. הראשונים הסבירו זיקה זו:[22]
וי"ל דהיינו טעמא דהואיל והמעשה כל כך בידו שיכול לקיימו על ידי שליח סברא הוא שיהא כמו כן בידו לשוויי ביה תנאה אבל חליצה שאין בידו לקיימה על ידי שליח לא הוי בידו נמי למירמי ביה תנאה ואפילו לא יתקיים התנאי יהיה המעשה קיים
וביאר זאת רבי מאיר משמחה מדווינסק:[23] "והגדר, דדברים שנמסרין לשליח עיקרן הכוונה והרצון. ועל זה שפיר מהני תנאי, אבל בחליצה שאינו נמסר לשליח, א"כ הוא עיקרו המעשה בגוף, לכן לא נמסר על ידי שליח, ולכן לא מהני תנאי". גם מכאן עולה שחליצה אינה פעולה משפטית רגילה.[24]
הפרת נדרים
מן הגמרא בנדרים, הדנה בדין של שמיעת הבעל את הנדר כדי להפיר אותו, עולה ששליח אינו יכול להחליף את הבעל בביצוע שמיעה זו.[25] דין זה מוסבר על ידי הרא"ש באמצעות טענה עקרונית: "דבמידי דממילא לא שייך מנוי שליחות". במילים שלנו לא ניתן למנות שליח לבצע פעולה פסיבית. בספר 'קצות החושן' ציטט את דברי התוספות רי"ד הנ"ל, והקשה עליהם משליחות לדבר עבירה. שכן שם לולי לימוד הגמרא היה דין שליחות והרי לכאורה מדובר בדברים שלפי הרי"ד לא שייך בהם שליח. והוא מציע הסבר המבוסס על דברי הרא"ש:[26]
כיון דשליח של אדם כמותו לא אמרינן אלא במידי דעשיה, דאז הו"ל מעשה שלוחו כמותו. אבל במידי דליכא עשיה לא אמרינן שליח של אדם כמותו. וכמ"ש הרא"ש בפירושו לנדרים דף ע"ב... דבמידי דממילא לא שייך מינוי שליחות עכ"ל. ומש"ה בפסח וקידושין וגירושין הו"ל מעשה שליח כמותו וכאילו הוא בעצמו שחט הפסח. וכן בקידושין וגירושין כאילו הבעל עצמו נתן הקידושין או הגירושין. ...אבל בתפילין כשהשליח מניח התפילין הנחה זו שהיא עשיה חשוב כאילו המשלח עשה הנחה זו, אבל אכתי לא הניח התפילין על ראשו אלא על ראש שלוחו דאין גוף השליח כגוף המשלח כיון דבמידי דממילא לא שייך מינוי שליחות.
אין שליח לדבר עבירה
כלל זה קובע שאין אפשרות לבצע עבירה באמצעות שליח. האחריות על מעשה בלתי חוקי תיפול תמיד על השליח. אולם נחלקו המפרשים האם יש לכלל זה השלכה על תקפותו המשפטית של המעשה. מחלוקת זו נובעת מהמחלוקת בטעם של הכלל. יש שהסבירו את הכלל הזה על בסיס הנחה - אומדנא, שהשולח לא סמך על השליח ולכן אין למינוי שלו תוקף רציני. ראו על כך בהרחבה בערך אין שליח לדבר עבירה.
תופס לבעל חוב
לפי שיטת רוב הראשונים אדם הנושה בחבירו, אינו יכול לבצע תפיסת נכסים מן החייב באמצעות שליח. מגבלה זו נקראת "תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה". ראו על כך בהרחבה בערך תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים.
שליחות במקום שאינו "בתורת" המעשה
אדם שאינו נמצא "בתורת" המעשה אינו יכול גם להיות שליח לדבר.
ולכן גוי אינו יכול לעשות שליחות בדברים שאינו שייך בהם. כך למשל גוי לא יכול להקריב עבור הישראל קרבן פסח כיוון שאינו בתורת הקרבן והוא אינו מצווה עליו מהתורה. אבל גוי יכול לתת צדקה עבור יהודי כי הוא כן בתורת מצוות צדקה[דרוש מקור: ודרושה הרחבה].
ההסבר המשפטי של דין השליחות[27]
בתלמוד ובראשונים לא נמצא הסבר אודות אופן הפעולה של דין השליחות. אולם האחרונים בעיקר בעת האחרונה, הרבו לעסוק בשאלה זו. כפי שאמרנו למעלה, דיון זה קיים גם אצל חכמי המשפט בעולם, וניתן למצוא אצלם כמה הסברים שונים. נתון זה מלמד על הקושי להסביר כיצד פעולת אדם אחד מחילה תוצאות משפטיות עבור אדם אחר.
שתים מן התאוריות המוצעות אצל חכמי המשפט הכללי, נמצאות בהרחבה בכתבי האחרונים. השופט א' ברק מכנה אותן תאוריית הזיהוי ותאוריית הייצוג. ויגודה מכנה אותן תאוריית ייחוס הפעולה ותאוריית ייחוס התוצאה.[28] שתי אפשרויות אלו הוצגו על ידי האחרונים בשלל ניסוחים וכך למשל כותב רבי יוסף ענגיל:[29]
נסתפקתי הא דקיימא לן שלוחו של אדם כמותו מהו הכוונה בזה. אם הכוונה שגופו של שליח נחשב כגוף המשלח, או השליח לאדם אחר נחשב... ונחשב שהשליח עשה המעשה לא המשלח, רק שהתורה גזרה שאף שאדם אחר עשה המעשה... מועלת המעשה של האחר עבורו כאלו עשאה הוא.
לפי האופן הראשון שמציע רבי יוסף ענגיל, גוף השליח מזוהה עם השולח - תורת הזיהוי, שהיא ייחוס הפעולה. ואילו לפי האופן השני, השליח הוא אדם עצמאי שעושה פעולה משפטית עבור השולח - תורת הייצוג שהיא ייחוס התוצאה.[30]
שליח נעשה עד
ההבדל המשמעותי בין שתי הגישות, הוא בהגדרת האישיות המשפטית - מי מוגדר בעל הדבר, השליח או השולח. האחרונים קשרו את ההתלבטות הזו לכמה סוגיות, אולם בסוגיה אחת נראה שכבר האמוראים חלוקים בשאלה זו:[31]
איתמר, רב אמר: שליח נעשה עד, דבי רבי שילא אמרי: אין שליח נעשה עד... רב אמר: שליח נעשה עד, אלומי קא מאלימנא למילתיה; דבי רבי שילא אמרי: אין שליח נעשה עד, כיון דאמר מר: שלוחו של אדם כמותו, הוה ליה כגופיה.[32]
אם אכן ההבחנה בין שני ההסברים היא בשאלה מי הוא בעל הדבר, נראה שבסוגיה זו רב המאפשר לשליח להעיד, אינו רואה בשליח בעל דבר. לעומת זאת רבי שילא סבור שהשליח הוא בעל הדבר.[33]
שולח שנשתטה
הנפקא מינא המפורסמת בעולם הישיבות בין שתי הגישות, היא שאלת כשרותו של גט שניתן על ידי שליח כאשר השולח אינו בר דעת. הטור פסק במקרה זה שהגט בטל.[34] ואילו מהרמב"ם עולה שהגט אינו פסול אלא מדרבנן.[35] על פסיקת הרמב"ם כתב בעל ה'פרי חדש'[36]
אלא משמע שדעתו של הרמב"ם ז"ל הוא דכיון שהשליח נכנס במקום הבעל מה אכפת לן שיהא הבעל שיפוי או שוטה בשעת כתיבה ונתינה
על בסיס הדברים הללו כתבו כמה מהאחרונים, שהרמב"ם הבין את השליחות כייצוג - ייחוס תוצאות. השליח פועל בכוחו, ואין הוא תלוי בשולח ובמצבו בשעת הפעולה. לפי זה הטור הבין שהשליח מייחס את הפעולה - תאוריית הזיהוי, ולכן ללא השולח נשארת פעולת השליח חסרת משמעות.[37]
נפקא מינות נוספות[38]
· האם שינוי ברצונו של השולח, ללא ביטול השליח, מאפשר לשליח לפעול בניגוד לרצונו העכשווי של שולחו? לכאורה לפי הגישה של ייחוס הפעולה, הפועל העיקרי הוא השולח, ואם הוא אינו חפץ במעשה ודאי שאין למעשה תוקף. אולם לפי הגישה השנייה, ייתכן שלמרות חוסר הרצון של השולח, כל עוד לא ביטל הוא את השליח, יכול השליח לבצע את השליחות ולמעשיו תהיינה תוצאות משפטיות. שכן הוא בעל המעשה וכל עוד לא בוטלה שליחותו יש לו הכח לעשות את הדבר.
· האם ניתן למנות שליח ללא ידיעתו? ייתכן שלפי הגישה של ייחוס הפעולה, לא ניתן למנות שליח ללא שיתוף הפעולה שלו, שמקנה את ידו לשולח. אולם לפי הגישה של הייצוג, ייתכן שיכול השולח למנות נציג גם ללא ידיעתו.
· האם ניתן למנות שליח מוקדם? בהנחה שלפי גישת הייצוג, השולח מעביר את כוחו לשולח; ייתכן שלא ניתן למנות מינוי מוקדם, כמו שלא ניתן להקנות בקנין מוקדם. אולם לשיטת ייחוס הפעולה, ייתכן שאין מניעה כזו כי השליח מקנה את ידו לשולח בשעת הפעולה.
דרכי מינוי השליחות
מינוי שליחות מתבצע באמירה בלבד ואין צורך בשום דבר נוסף. דבר זה עולה בדרך אגב ממקורות שונים במשנה ובגמרא, ונאמר במפורש על ידי הרמב"ם:[39]
האומר לשלוחו צא ומכור לי קרקע או מטלטלין או קנה לי הרי זה מוכר ולוקח ועושה שליחותו וכל מעשיו קיימין, ואין העושה שליח צריך קניין ולא עדים אלא באמירה בלבד בינו לבין חבירו, ואין צריכין עדים אלא לגלות הדבר אם כפר אחד מהם כשאר כל הטענות.
הרמב"ם כתב במקום אחר שנוהגים במקומות רבים לעשות קנין בעת מינוי שליח אך הדבר מיותר.[40]
שליח רגיל יכול להתמנות גם בכתב.[41] לדעת חלק מהפוסקים, שליח לכתיבת גט או למסירת גט אינו יכול להתמנות בכתב.[42]
מי יכול למנות שליח ומי יכול להתמנות לשליח
ההלכה דורשת מן השולח ומן השליח כשרות משפטית מלאה, הכוללת גם את יהדותם של השליח והשולח.[43] השולח נדרש גם להיות מסוגל לעשות את השליחות בעצמו. בעניין זה נחלקו המפרשים מה רמת המסוגלות הנדרשת. לפי חלק נכבד של הפוסקים השליח צריך להיות מסוגל לבצע את השליחות כבר בשעת המינוי.
כשרות השליח
המשנה קובעת "הכל כשרין להביא את הגט חוץ מחרש שוטה וקטן וסומא ונכרי".[44] ובעקבות כך פסק הרמב"ם: "מי שאינו בן דעת והן חרש שוטה וקטן אינן נעשין שלוחים".[45] יש מפרשים הסבורים, שאין מניעה מוחלטת למנות קטן לשליחות. לדעתם בפעולות שיש לקטן כשרות משפטית לבצען, יכול הוא גם להיות שליח לבצען לאחרים.[46]
הגמרא אינה מציגה מקור לפסול של חרש שוטה וקטן מלהיות שליח. למשנה הנ"ל בגיטין מציעה הגמרא סברה: "דלאו בני דעה נינהו".[47] אולם רש"י שם כתב: "וגבי שליחות איש בעינן ולא קטן דשליחות נפקא לן מויקחו להם איש שה לבית אבות אחד לוקח לכולן". ראשונים אחרים מצטטים לימוד שאינו נמצא לפנינו במקורות חז"ל: "אתם גם אתם לרבות שלוחכם, מה אתם בני דעת אף שלוחכם בני דעת".[48]
כשרות השולח
קטן מנוע מלמנות שליח והדבר מפורש במשנה: "אין קטן עושה שליח".[49] הדבר מובא להלכה ברמב"ם:
"עושה אדם שליח איש או אשה ואפילו אשת איש ואפילו עבד ושפחה הואיל והן בני דעת וישנן במקצת מצות נעשין שלוחין למשא ומתן, אבל מי שאינן בני דעת והן חרש שוטה וקטן אינן נעשין שלוחין ולא עושין שליח אחד הקטן ואחד הקטנה.."[50]
גם כאן נחלקו הדעות באשר לכשרותו של קטן למנות שליח, בעניינים בהם יש לו כשרות משפטית. המחלוקת היא האם דברי הרמב"ם המצוטטים לעיל מציגים את המצב הפשוט או את הדין העקרוני. החתם סופר סבור שיש לדייק מלשון הרמב"ם שעקרונית אין מניעה שקטן ימנה שליח.[51] לעומת זאת הרב שמעון שקאפ סבור שקטן אינו יכול למנות שליח כי פרשת השליחות בתורה מתייחסת רק ליהודי בוגר בעל כשרות משפטית.[52]
הנכרי אינו יכול למנות שליח.[53]
יכולת ביצוע עצמאית - "מצי עביד"
הגמרא דנה בשאלה אם עבד יכול למנות שליח לקבל בשבילו גט שחרור.[54] בסוגיה זו הגמרא מניחה כדבר פשוט שדבר שלא יכול השולח לבצע בעצמו לא ניתן למנות שליח שיעשה בשבילו. "הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו, דאי סלקא דעתך שלוחי דידן נינהו, מי איכא מידי דאנן לא מצינן עבדינן ואינהו מצי עבדי?". אולם ברור שלא כל מניעה נכללת תחת הכלל הזה. כבר שם אומרת הגמרא שעבד יכול למנות שליח, גם אליבא דרבי שמעון בן אלעזר, למרות דעתו שעבד אינו יכול לקבל גט בעצמו.
העיקרון היסודי הוא שהשולח שייך לנושא השליחות ובלשון המפרשים: "בתורת הדבר". אולם נחלקו הדעות לגבי מצבים בהם השולח לא מסוגל לבצע את המעשה בעצמו.
מניעה פיזית - יש מקורות מהם עולה לכאורה שמניעה פיזית אינה מונעת שליחות.[55] אולם ממקור אחר עולה מסקנה הפוכה.[56] לאור זאת נחלקו פוסקים האם מניעה פיזית מונעת אפשרות של שליחות.[57]
ריחוק מקום - לדעת רוב מוחלט של הפוסקים אין בריחוק מקום של השולח כדי לנוע את השליחות. מקורות רבים מתארים שליח שמגיע ממקום מרוחק, ודומה שזו אחת הבעיות הראשונות אותו בא דין שליחות לפתור.
חוסר ידע - גם חוסר ידע אינו נחשב לדעת רוב מוחלט של הפוסקים כמניעה למנות שליח. לשיטות הסוברות שכתיבת הגט מצריכה שליחות, ברור שלא כל בעל יודע לכתוב בעצמו. כך גם לגבי הסוברים שיש למנות את המוהל לשליח באב.
פעולת איסור - האם מניעה הלכתית - כשהמעשה כרוך באיסור, מונעת את תקפות השליחות? לדעת ה'מחנה אפרים' התשובה שלילית.[58] אולם יש חולקים.[59]
יכולת ביצוע בעת המינוי - "מצי עביד השתא"
לפי הגמרא אדם אינו יכול למנות שליח לקדש לו אשה, אם בעת המינוי אשה זו אינה ראויה להתקדש וכגון שהיא נשואה.[60] כך לשון הגמרא:[61]
לא משוי איניש שליח אלא במילתא דמצי עביד השתא, במילתא דלא מצי עביד ליה השתא - לא (מצי) משוי (שליח).
לפי הנוסח הרחב (המובא בסוגריים), עולה מהגמרא, שדבר שלא ניתן לביצוע עכשיו, לא ניתן למנות עליו שליח. אולם לפי הנוסחה האחרת (ללא הסוגריים), ייתכן שאין הכרח להבין כך את הגמרא. המהרי"ט הסביר שכוונת הגמרא להנחה - אומדנא, שהשולח לא מינה שליח לדבר שהוא אינו יכול לעשות.[62] אבל רבים דחו את ההסבר הזה.[63]
לדעת רוב המפרשים הגמרא אכן קובעת כלל עקרוני אולם נחלקו בהסבר הכלל. הסבר אחד משוה בין הכלל הזה לדין דבר שלא בא לעולם.[64] לפי הסבר זה אין מדובר כאן בבעיה של כשרות השולח! אולם לפי הרבה מפרשים הסבר הכלל נשאר בתחום ההגדרה של יכולת מינוי שליח. בעלי גישה זו הציעו הסברים שונים להבחנה בין דין זה המונע מינוי שליח לקדש אשה נשואה, לבין דין העבד שהגמרא אפשרה לו למנות שליח קבלה אף על פי שהוא אינו יכול לקבל את הגט בעצמו.[65]
אין שליח לדבר עבירה
ערך מורחב – אין שליח לדבר עבירה
כלל בדיני שליחות אומר שאם אדם ממנה שליח תחתיו על מנת לעשות עבירה, כגון להזיק לרכוש חבירו, אין השליח פטור מהעונש על העבירה. אולם אם אין השליח יודע שהוא נשלח לבצע עבירה, כגון הנשלח למעול בהקדש ללא ידיעתו שמדובר בהקדש, חלה העבירה והאחריות על המשלח. במסכת קידושין יש מחלוקת לגבי האחריות של המשלח[66]:
- האומר לשלוחו צא הרוג את הנפש - הוא חייב, ושולחיו פטור.
- שמאי הזקן אומר משום חגי הנביא: שולחיו חייב, שנאמר[67]: "ואותו הרגת בחרב בני עמון".
הרב יחזקאל לנדא (הנודע ביהודה) התייחס לטענה שבמקרה שאדם מחויב למלא פקודה - ואם לא, יהרגו אותו - אין חל עליו דין של "שליח לדבר עבירה" שכן הוא כמו חצר שאין לו בחירה, וכותב: "דאדם שהוא בעל בחירה אף שהוא מוכרח שלא יתחייב מיתה, מכל מקום מקרי אי בעי עביד (=אם רוצה עושה)".[68]
מחלוקת נוספת בפוסקים, לעניין אדם שנעשה שליח לדבר העבירה, האם המעשה חל לגבי המשלח רק שאינו מתחייב עליו, או שכיוון שהדבר הוא דבר עבירה אין המעשה חל כלל. למשל, ישנו איסור לכהן לקדש גרושה אך אם קידש, מקודשת, האם כאשר שלח שליח לקדשה לו המעשה חל ותהיה מקודשת לכהן או לא.
בימינו הושמעו דעות חלוקות בשאלה האם הכלל של אין שליח לדבר עבירה חל על חייל בצבא. הרב יובל שרלו כתב: "אין קשר לשאלת השליחות לדבר עבירה. חייל אינו שליח של המדינה. הוא הכלי שהמדינה מפעילה בו את פעולותיה".[69] לעומת זאת, דוד הנשקה[70] טוען שגם על חייל חל הכלל שאין שליח לדבר עבירה. בהקשר זה נטען שאחריות מפקד הנותן פקודה לעבור עבירה היא חמורה מזאת של משלח רגיל מכיוון שלא תמיד החייל מודע למרכיב העבירה בפקודה שניתנה לו וחזקה על חיילים שממלאים את הפקודות של מפקדיהם.[71]
שליח עושה שליח
- ערך מורחב – שליח עושה שליח
שליח עושה שליח פירושו הוא ששליח רשאי למנות שליח אחר שיבצע את השליחות במקומו. זאת, בהנחה שהשולח אינו מקפיד על כך שדווקא השליח שמינה יבצע את השליחות. לכלל זה סייגים רבים והיקפו המדויק שנוי במחלוקת.
חזקת שליח עושה שליחותו
- ערך מורחב – חזקת שליח עושה שליחותו
כשאדם שלח שליח לבצע עבורו פעולה מסיומת, יש להניח שהשליח אכן ביצע אותה, גם אם השליח לא שב והודיע למשלחו על ביצוע השליחות.
הנחה זו תלויה באישיותו של השליח, טיב השליחות ועוד, אולם ההלכה קובעת שבאופן עקרוני ניתן לסמוך על שליח ולא מניחים באופן פשוט כי הוא התעצל, שכח וכדומה. תוקפו של כלל זה שנוי במחלוקת, ובתחומים מסוימים בהלכה אין סומכים על הנחה זו.
ראו גם
- חזקת שליח עושה שליחותו
- שליח עושה שליח
- זכייה
- זכין לאדם שלא בפניו
- תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים
- הרשאה (הלכה)
לקריאה נוספת
- נחום רקובר, השליחות וההרשאה במשפט העברי, ירושלים תשל"ב.
- הרב מיכאל ויגודה, שליחות, דיני שליחות במשפט העברי, הוצאת משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל.
- שמשון אטינגר, פרקי שליחות במשפט העברי (בהשוואה לחוק השליחות),ירושלים תשנ"ט.
- משה הלל ששון, משפטי שליחות, ירושלים תשס"ה.
הערות שוליים
- ^ מכילתא דר"י, בא מסכתא דפסחא, פרשה ג.
- ^ מכילתא דר"י, בא מסכתא דפסחא, פרשה ה.
- ^ תוספתא, תענית ד,ב
- ^ מסכת קידושין דף מא עמוד א
- ^ מכילתא דר"י משפטים מסכתא דנזיקין, פרשה ב; ספרי במדבר, פרשת מטות פיסקא קנג, קנד.
- ^ שיטה מקובצת שם.
- ^ קידושין טז, א בדפי הרי"ף. הר"ן על הרי"ף שם, ד"ה 'תניא' הסביר שאין כוונת הרי"ף לדחות את המקורות האחרים, אלא שבחר דווקא במקור זה בו מוזכר במפורש המונח 'שוחו של אדם כמותו'. הר"ן שם מפנה לגמרא בבא מציעא עא, ב ממנה עולה לכאורה שהמקור הוא מתרומה. הר"ן מסביר שכוונת הגמרא שם, לציין מקור למיעוט של הגוי מדין שליחות שנלמד מתרומה. גם רש"י מנחות צג, ב ד"ה 'ושלוחו', מפנה למקור משחיטת פסח. אולם שם הנושא הוא סמיכה על הקרבן, ולכן מתאים לציין את המקור שממנו למדים על קדשים.
- ^ תוספות רי"ד, על קידושין דף מ"א עמוד ב'.
- ^ תשובות הגאונים, הרכבי, שיב והובא בראשונים על גיטין כג, א.
- ^ ראו שו"ת חתם סופר, ה, השמטות קצט. ושם הפנה למכתב מאליהו (אלפאנדרי) שער שליחות, יב. ראו מה שכתב הרב מ' שטרנבוך, תשובות והנהגות ג, תכז: "ובמק"א ביארתי דגם מה שנהגו היום ונתפשט שממנים שליח להולכה ושולחים הגט (בדואר) לבית דין במקום האשה, ששליח אחר ימסור לה, אילולא דמסתפינא אמינא שבזמן הגאונים שהתירו לכתחילה כה"ג ושלחו דווקא בשליח אפילו עכו"ם ממקום למקום, אבל היום העניין מורכב מאד ואי אפשר לקבוע באיזה מקום ואוירון ולכן נקרא אינו ברשותו וכמבואר בפוסקים בחמץ ששלח בדואר שנקרא אינו ברשותו וכאבוד, ואין ראוי להתיר לחסוך הוצאות נסיעה להשליח, ורק בשעת הדחק סומכין להתיר בדואר. כנלע"ד, רק שמעתי שמקילין בכל אופן וצ"ב, ואני להעיר באתי".
- ^ המשנה גיטין ב, ה, מכשירה גט שנכתב על ידי חרש שוטה וקטן. הגמרא (שם כב, ב) מסבירה שמדובר כאשר גדול עומד על גביהם. אולם הראשונים הקשו הרי אין החש"ו בני שליחות. על שאלה זו עונים בתוספות (ד"ה 'והא'): "וי"ל דלא בעינן שליחות בכתיבה, דוכתב לאו אבעל קאי אלא אסופר". החתם סופר (שם) מסביר: "ודע והבן כל מה שאמרו חז"ל פלוני בר שליחות או אינו בר שליחות היינו ר"ל בר שליחות כמותו או אינו בר שליחות כמותו אבל שליח אפי' קוף יכול להיות שליח אלא שאינו כמותו". וראו גם מחנה אפרים שלוחין ושותפין יא; דבר אברהם, חלק א, יג אות ד.
- ^ נתיבות המשפט, קפב, סק"ב (ביאורים); קצות החושן, קכו, סקט"ו; מחנה אפרים שלוחין ושותפין טו; ביאור הלכה, תמח, ג.
- ^ כך למשל מצוות הקשורות באכילה, או בפעולה גופנית אחרת כגון טבילה וסוכה.
- ^ קידושין מב, א ד"ה 'שאני'.
- ^ כך כתב בשו"ת בית אפרים חו"מ סז: "אבל הדבר הפשוט הוא שמ"ש התוס' רי"ד שהמצוה שחייבו המקום לעשות בגופו אין ר"ל גופו רק ר"ל שהקב"ה צוה שגוף שלו יהיה נעשה בו איזה מצווה".
- ^ הגמרא סוכה מא, ב, דורשת מן הפסוק שמצות לולב היא מצווה אישית. ובספר כפות תמרים שם הקשה מדוע צריך פסוק הרי זו מצווה שבגופו.
- ^ ראו למשל אור שמח שלוחין ושותפין א, א.
- ^ שו"ת מהר"ח אור זרוע סימן קכח
- ^ השוה: קובץ שיעורים, כתובות, רנג; אגרות משה, אבן העזר, א, קנו.
- ^ כתובות עד, א.
- ^ האור זרוע עצמו הציע שני הסברים לעניין החליצה: א. דבעינן חליצה דומיא דייבום. ב. דכתיב וחלצה נעלו מעל רגלו. לפי שני ההסברים יש בחליצה דרישה ייחודית.
- ^ תוספות שם ד"ה 'תנאי'.
- ^ אור שמח יבום וחליצה ד, כד.
- ^ בניגוד לגט שהוא האמצעי לממש את הרצון לגרש אשה, החליצה אינה כזו. ניתן אולי לומר שהחליצה היא מצווה שיש לה השלכה משפטית. התורה מצווה על האח לייבם, ואם אין הוא רוצה בכך מורה התורה לחלוץ. התורה אמנם התנתה את שחרור האשה בחליצה אבל לא זו היא מטרת החליצה.
- ^ עב, ב.
- ^ קפב (א).
- ^ בנושא זה האריך ש' אטינגר, פרקי שליחות במשפט העברי, עמ' 17 - 42.
- ^ א' ברק, חוק השליחות, סעיף 166 ואילך; ויגודה, שליחות, עמ' 101 ואילך.
- ^ (1858 - 1920) לקח טוב, סימן א, ורשה תרנ"ג
- ^ החיסרון המרכזי של תאוריית הזיהוי הוא היותה מבוססת על פיקציה. אמנם לאחר שהפיקציה מתקבלת ההסבר הוא פשוט. החיסרון המרכזי של תאוריית הייצוג היא שאין היא מציעה הסבר, אלא טוענת שאדם יכול להחליט לפעול לטובת חבירו וזה עובד.
- ^ קידושין מג, א.
- ^ כמה ראשונים מפרשים, שדין שלוחו של אדם כמותו קובע את מעמדו של השליח כמו של השולח. אחרונים ציינו לר"ן יז, ב בדפי הרי"ף, אולם דומה שהוא רק העתיק את לשון הגמרא. אבל במאירי, בפסקי הרי"ד, ובפירוש ר' חננאל בן שמואל הדברים מפורשים.
- ^ לכאורה תאוריית הייצוג היא המעניקה לשליח את המעמד של בעל הדבר. הוא עושה את הפעולה בדיוק כפי שהיה עושה לעצמו, וברצונו ובאישור השולח, הוא מייחס את התוצאות לשולח. לעומת זאת תאוריית הזיהוי, רואה את השולח כבעל הדבר, והשליח אינו אלא גורם טכני המבצע את הפעולה מטעמו של השולח (ראו אור שמח על משנה תורה לרמב"ם, ספר נשים, הלכות גירושין, פרק ב', הלכה ט"ו). אולם ניתן להסביר את הגמרא ממש הפוך. דווקא לפי תאוריית הזיהוי, הרואה את השליח כחלק מגופו של השולח, אין הוא יכול להיות עד. לעומת התאוריה השנייה שאינה מתייחסת לשליח כגופו של השולח, אלא כאדם עצמאי, ואין מניעה שיהיה עד. הסבר זה מתיישב עם הנימוק שמציעה הגמרא לרבי שילא "הוה ליה כגופיה". לפי ההסבר הקודם יש להסביר את המילה "כגופיה", כמורה על זהות פונקציונלית, כמו המילה "כמותו". האחרונים הציעו הסברים שונים לסוגיה, בהתאם לשיטתם העקרונית, ובהתאמה לכך שההלכה נפסקה כרב. לסקירה ראו ויגודה, עמ' 105 – 106. פרשנים אחרים (הריב"ש סימן פב; אבני מילואים קה, אות א) לא קבלו כלל את הרעיון שבעל דבר מנוע מלהעיד. לפי דעתם ההלכה נפסקה כרב שהשליח הוא בעל הדבר ובכל זאת אינו מנוע מלהעיד.
- ^ טור אבן העזר, קכא: "היה בריא בשעה שצוה לכותבו ד)ואחר כך אחזו החולי אין כותבין אותו בעודו בחליו ה)ואם כתבו ונתנוהו בחליו אינו כלום".
- ^ רמב"ם, גירושין ב, טו: "אמר כשהוא בריא כתבו גט ותנו לאשתי ואחר כך נבעת ממתינין עד שיבריא וכותבין ונותנין לה... ואם כתבו ונתנו קודם שיבריא הרי זה פסול".
- ^ רבי חזקיה די סילווה 1656 - 1695. פרי חדש, אבן העזר סימן קכא סק"ב.
- ^ אחרונים רבים עסקו בכך, לסקירה ראו ויגודה, שליחות עמ' 107 – 108. נזכיר כאן רק את קצות החושן קפח, סק"ב; אור שמח גירושין ב, טו; עונג יו"ט, קיג. לא כל האחרונים סבורים כך.
- ^ כל הנפקא מינות הבאות אינן הכרחיות כלל. למקורות ראו ויגודה, שליחות עמ' 107- 113.
- ^ לסיכום ראו ויגודה, עמ' 139 – 140. ראו גם רקובר, השליחות וההרשאה עמ' 31; ויגודה שם, הערה 45. רמב"ם שלוחין ושותפין א, א.
- ^ הלכות מכירה ה, יג: "קנין זה שנהגו להקנות באלו הדברים אינו מועיל כלום, אלא להודיע שאינו אומר דברים אלו כמשחק ומהתל אלא שגמר בלבו ואחר כך אמר, לפיכך אם אמר בלב שלם אני אמרתי וגמרתי לעשות דבר זה אין צריך דבר אחר כלל".
- ^ רי"ף בבא קמא, לז, ב בדפי הרי"ף; שו"ע חושן משפט, קכא, א; שו"ת מהרשד"ם, חושן משפט, קמו; שו"ת פרי החיים, חו"מ סימן יח.
- ^ להרחבה עיין שו"ע, אבן העזר, קכ, ה; רמ"א, קמא, לה ונושאי הכלים.
- ^ כפי שיפורט בהמשך נחלקו הראשונים אם קטן יכול להיות שליח בדברים שהוא יכול היה לעשות לעצמו. אולם רוב הראשונים אינם מאפשרים זאת.
- ^ גיטין ב, ה.
- ^ הלכות שלוחין ושותפין ב, ב. כך גם בשולחן ערוך, חו"מ, קפח, ב: "עושה אדם שליח, איש או אשה, ואפילו אשת איש, ואפילו עבד ושפחה, הואיל והם בני דעת וישנם במקצת מצווה, נעשים שלוחים למשא ומתן. אבל מי שאינם בני דעת, והם: חרש, שוטה וקטן, אינם נעשים שלוחים ולא עושים שליח".
- ^ גישה זו עולה מהתוספות גיטין סד, ב ד"ה 'שאני', ויש המדייקים כך גם מן הרמב"ם, גירושין ו, ט. ראו למשל קצות החושן, קפח, ג. להרחבה ראו ויגודה, שליחות, עמ' 2–181, הע' 19–22. דעה מיוחדת יש לרא"ש קידושין א, טו, שקטן יכול להיות שליח לעצמו, ולכן אב יכול לשלוח את בתו הקטנה לקבל קידושיה: "הלכך נראה לי דהא דאין שליחות לקטן היינו כשעשה שליחות לזכות לאחר. דמיעוטא דקטן משליחות היינו משום דאיש כתיב בכל דוכתא דאתרבאי שליח, בגט ובתרומה ובפסח לקמן בריש פ' האיש מקדש (דף מא א). והיינו דווקא לזכות לאחר. בשליחותו. אבל בקידושי קטנה שהיא זוכה לעצמה בשליחות אביה, מהני שליחותה לעצמה כאילו קבל אביה קידושין בשבילה. דקטן אית ליה זכייה כשדעת אחרת מקנה לו, ובשליחות אביה היא זוכה לעצמה". דברי הרא"ש הללו מבוססים על הגמרא קידושין יט, א "אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושייך". שאר הראשונים שם מסבירים את הסוגיה באופן אחר בלי דין שליחות.
- ^ גיטין כג, א.
- ^ לשון הראב"ד גירושין ו, ט. וכן בקיצור בתוספות, גיטין סד, ב ד"ה 'שאני'. ייתכן שהיה לפניהם מקור שאינו ידוע לנו, אך לא מן הנמנע שהראשונים הסיקו בעצמם שכך יש ללמוד, על פי המובא בגמרא קידושין מא, ב "מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית". על אפשרות שיש נפקא מינא בין שתי השיטות ראו ויגודה, שליחות, עמ' 2–241. יש מי שכתב שקטין מנוע מדין שליחות אפילו בעניינים בהם הוא כשיר מחשש שלא יפעל לטובת השליח. ראו חידושי הרשב"א, קידושין יט, א ד"ה 'אמר רבא'.
- ^ גיטין ו, ג; בבלי סה, א.
- ^ הלכות שלוחין ושותפין ב, ב.
- ^ חידושי חתם סופר, גיטין סד, ב ד"ה 'והנה'.
- ^ שערי ישר, ז, יז.
- ^ שולחן ערוך, חושן משפט, קפח, א. לשאלה האם נכרי יכול למנות נכרי לשליח עיין אנציקלופדיה תלמודית, כרך ה, ערך גוי, עמ' שלו.
- ^ קידושין כג, ב.
- ^ תוספתא גיטין, ה, א. וכן בגמרא שם ע, ב. מדובר על אדם צלוב או גוסס שמצוה לתת גט לאשתו.
- ^ בבא קמא קי, א. המדובר בכהן חולה המצוה לחבירו להקריב בשבילו.
- ^ ראו מנחת אשר, במדבר סימן ז; ויגודה שליחות, עמ' 203 ואילך.
- ^ מחנה אפרים, שלוחין ושותפין, ט.
- ^ ראו במחנה אפרים ש וכן הגהת רבי עקיבא אייגר, שולחן ערוך, אבן העזר, לה, סק"ג.
- ^ נזיר יא, ב - יב, ב. הסוגיה שם עוסקת בשליח שקידש אשה אנונימית ובעקבות כך השולח אסור בכל הנשים שבעולם.
- ^ בקטע זה יש שינויי נוסח ומפאת החשיבות לעניין שלנו מובא המשפט עם ההבדלים בסוגריים.
- ^ שו"ת מהרי"ט, חלק ב, חו"מ, סימן כג, ד"ה 'וכבר'.
- ^ כנגד הסבר זה הועלו שלוש טענות. א. הנוסח האחר בגמרא. טענה זו אינה חזקה שכן עדי הנוסח שלפנינו דווקא תומכים בנוסח של המהרי"ט. ב. הסוגיה בהמשך שם מוכיחה שהבעיה היא עקרונית. ג. השולח אינו יכול להאציל לשליח כח שאין לו. גם טענה זו ניתנת להפרכה. במיוחד לפי ההסבר שהשולח אינו מעניק כח לשליח אלא נותן אישור.
- ^ פרישה, אבן העזר, לה סקכ"א; מחנה אפרים, גירושין ג, טו; בני אהובה, אישות, ט, ו.
- ^ להרחבה ראו ויגודה, שליחות עמ' 217 ואילך. להסברים הללו יש השלכה מעשית מאוד חשובה: האם ניתן למנות שליח לתת גט כאשר האשה אינה שפויה. שאלה שנתפרסמה תחת הכותרת גט קושטא. ראו משנה למלך, גירושין, ו, ג ד"ה 'ודע דמעשה היה בקושטא'.
- ^ קידושין מג.
- ^ ספר שמואל ב', פרק י"ב, פסוק ט'.
- ^ שו"ת נודע ביהודה, מהדורה קמא, אבן העזר, סימן פ, אות ט"ו
- ^ יובל שרלו, שו"ת ההתנתקות, תל אביב, 2010, עמ' 102
- ^ דוד הנשקה, על ההתנתקות מן האנושיות, בתוך אקדמות כ"ו, ניסן תשע"א, עמוד 176
- ^ אהרן קירשנבאום, "אין שליח לדבר עברה"?, פרשת השבוע, משרד המשפטים, המחלקה למשפט עברי, פרשת בא, תשס"ג, גיליון מס' 106
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
31518288שליח (הלכה)